מסכת ביצה דף ט״ז עמוד ב׳

הרסנא עיקר שומן הדגים:

בין לאחד בין למאה די להם בכזית:

לא דאית ביה כזית ולגבי ככר שלם קרי ליה כל שהוא:

תבשיל זה של ערוב:

כבוש בחומץ ובחרדל ומיני ירקות:

שלוק מבושל הרבה מאד:

מבושל כהלכתו:

קולייס האספנין דג מליח הוא ורך ונאכל כמו שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין וזה בשולו כדתנן במסכת שבת (דף לט.) שהדחתו זו היא גמר מלאכתו:

[לעיל] דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים דהא נאכלים כמו שהן חיין הואיל ומלוחים אבל אם לא היו מלוחים יש בהם משום בשולי נכרים ותימה דאמר במס' ע"ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לח.) כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו איסור משום בשולי נכרים וקאמר עלה כגון דגים קטנים וי"ל דהתם בקטנים טפי מיירי והכא מיירי בדגים שאין קטנים כל כך שפעמים שהן עולין על שלחן מלכים ללפת בו את הפת:

קמ"ל קמחא עיקר מכאן אנו סומכין ליקח מן הנכרים פת הנלוש מן הביצים שקורין קנטויי"ש ואובליזא"ש דמאי נחוש אי משום פת עצמו התירו חכמים אי משום ביצים ששלקו בה הא אמרינן קמחא עיקר ואין לחלק ולומר דשאני הכא לחומרא כלומר דקמחא שהוא מן שלקות שבלילתו רכה אסור אבל בעלמא שהוא עב והוי מעשה תנור אף שהיתר עיקר לא אזלינן לקולא אי אפשר לומר כן דהא קאמר הכא מהו דתימא הרסנא עיקר כלומר היה לנו להתיר אלמא היכא דהיתר עיקר אזלינן בתריה אפי' לקולא אי לאו דאסיק דקמחא עיקר ואין לחוש שמא הביצים מעופות טמאים דהא אינן מצויין בינינו ושמא יש דם בביצים רובם אין בהם דם ומה שבודקים הביצים בשעה שמשימין אותם ברוטב אם יש בהן דם זהו חומרא בעלמא דהא אם לא נבדקו מותרין וגם אין לחוש משום ביצי נבלות או מטרפות משום דאזלינן בתר הרוב וא"ת והא יש לחוש שמא נלושו בביצים טרופות דאמר בחולין (דף סד. ושם) דאין לוקחין ביצים טרופות מן הנכרי וי"ל ה"מ בעינייהו משום דאית בהו ריעותא דמוכחא מלתא ממה שהן טרופות דמנבלות וטרפות אתו וזבנהו ישראל לנכרי אבל הכא שנלושו דליכא שום ריעותא לא חיישינן לשום דבר ויש לומר שנלושו מביצים שלמות ומיהו פשטי"ץ של דגים שאפאו נכרי אין להתיר דיש בהם משום בשולי נכרים הואיל ונבלע שומן הדגים בתוך העיסה והדגים אסורין משום בישולי נכרים א"כ אף העיסה שמבחוץ אסורה ונעשה כולו בשולי נכרים אע"פ שהעיסה אין בה משום ב"נ דהא התירו את הפת וגם מה שנבלע בה אינו בעין מ"מ קודם שנבלע בעיסה היה בעין והיה נאסר ונמצא שהעיסה נלושה מן האיסור דרבנן ויש שמסירין השומן ואוכלים אותן בכה"ג ואותן ניליי"ש מדלא מברכין עלייהו ברכת המוציא יש בהן משום ב"נ ומיהו אומר הר"ר יחיאל דאין בהם משום ב"נ כיון דדרך אפיית פת עביד להו ועוד דאי קבע סעודתיה עלייהו מברך ברכת המוציא אלמא פת נינהו:

אמר רבי אבא ערובי תבשילין צריך שיהא בהן כזית וג' דינים יש בהלכות ערוב ערובי תחומין צריך שתי סעודות לכל אחד ואחד והכי מסיק בהדיא בעירובין (דף פ:) ערובי חצרות צריכין כגרוגרת לכל אחד ואחד והכי מסיק בהדיא בעירובין (דף פב:) עד שיהא ב' סעודות ואם יש שם מזון ב' סעודות אינו צריך יותר ואפילו מאה יכולין לסמוך עליו ערובי תבשילין בין לאחד בין למאה אינו צריך אלא כזית לכל מין ומין:

רבי אומר מערבין ערובי חצרות אבל לא ערובי תחומין תימה הא רבי ס"ל בפרק בכל מערבין (עירובין דף לח: ושם) דשבת ויו"ט קדושה אחת היא וא"כ היכי מערבינן ערובי חצרות מי"ט לשבת ויש לומר דאדרבה היינו טעמא הכא דרבי דהא דאית ליה קדושה אחת הן היינו בדבר האסור לעשות ביו"ט כגון תחומין אסור לעשותם ביו"ט בשביל שבת דהא קדושה אחת הן אבל בשביל שקדושה אחת היא לא אסרינן דבר המותר לעשות ביו"ט עצמו כגון לטלטל בחצרו לעשות ערוב בשביל שבת:

ואמרינן דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי נכרים כלומר מליחתם היא בישולם והנכרי לא בשל כלום כי כבר מבושלין הן וקיי"ל כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת וזה מפורש בפרק אין מעמידין וכן אם צלאו נכרי סומך עליהן משום עירובי תבשילין ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא כלומר בישל הדגים הללו עם הקמח אסור משום בישולי נכרים מאי [טעמא] קמחא עיקר ולדברי הכל אינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן [מלכים] לאכול בו פת ולא דמי לדייסא.

אמר רב עירובי תבשילין צריכין דעת אוקימנא ודאי המניח צריך לומר כי לפלוני ופלוני אני מערב כשמואל דהוה מערב אכולה נהרדעא ור' אמי ור' אסי מערבי אכולה טבריא.

אבל דעת מי שהניחו א"צ להיות יודע בשעת עירוב אלא אפילו אח"כ ואפילו ביו"ט עצמו אם נודע לו שאחרים ערבו עליו מותר לו לבשל כר' יעקב בר אידי דהוה מערב ומזכיר הריני מערב זה על כל מי ששכח ולא עירב ואח"כ היה מכריז כל מי שלא עירב יבא ויסמוך על עירוב שלי ואמרינן עד כמה ואסיקנא עד כדי תחום שבת בא ושואלו וסומך עליו וכההוא סומא דאמר ליה מר שמואל ביו"ט קא סמוך אדידי בשנה אחרת נמי חזייה ביו"ט דהוה עציב. וא"ל פושע הוא לכ"ע שרי וליה אסור אוקימנ' להא מתניתא הכי:

ת"ר יו"ט שחל בע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות דברי רבי וחכמים מתירין וכן שלח ר' אלעזר לגולה ואסיקנא הלכה כרבי דאמר שאין מערבין ולא חיישינן למאי דתנינן אין מערבין עירובי תחומין ביו"ט שאתה אוסרו בדבר האסור לו כו'. כלומר ביו"ט דאסור לצאת חוץ לתחום כן לערב ביו"ט לצאת בשבת חוץ לתחום אסור אבל טלטול בחצרות שמותר ביו"ט יש לו לערב ביו"ט כדי לטלטל בשבת אע"ג דמסתבר טעמיה לא חיישינן ליה והלכתא כרבי שאין מערבין לא לתחומין ולא לחצרות: ת"ר יו"ט שחל בשבת [וכו'] בה"א מתפלל ז' מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע פי' מתפלל ג' ראשונות וג' אחרונות ואומר אתה בחרתנו באמצע מתחיל בשל שבת ואומר ותתן לנו ה' אלהינו את יום המנוח ומסיים בשל שבת בשמחה ובששון הנחלתנו ושבתות ומועדי קדשך.

רבי אומר אף חותם בה מקדש ישראל והשבת והזמנים ותרציה רבינא הכי מקדש השבת וישראל והזמנים דשבת לאו ישראל מקדשי לה דהא מיקדשא וקיימא.

פושע את לכולי עלמא שרי לדידך אסור כלומר שאין דעתי' על הפושעים.

יום טוב שחל להיות בערב שבת אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות. פירוש: ולא מיבעיא לרבנן דר' אליעזר דאמרי בפרק בכל מערבין (עירובין לח, א) דיום טוב ושבת קדושה אחת הן דכיון שכן אסור לפי שאין מערבין בחצי היום, אלא אפילו לר' אליעזר דאמר דב' קדושות הן אסור, וכדאמרו ליה התם רבנן לר' אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין מיום טוב לשבת אמר להם אבל (א"כ קדושה) [אחת היא] אמר להם משום הכנה. ואף על גב דקיימא לן (שם ע"ב) דתחלת היום קונה עירוב ולא סוף היום ושבת מכינה לעצמה וכדתנן התם (ע"א) מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בב' ומחשיך עליו ואוכלו, התם בפת ראשון אי נמי במערב [ברגלו] שאינו צריך לומר כלום ואינו נראה כמכין בשבת אבל בפת אחרינא נראה כמכין ואסור.

עירובי תבשילין צריכין כזית ולא כזית לכל אחד ואחד אלא כזית בין לאחד בין למאה ולמעלה אין לו שיעור אלא כמה שירצה ותבשיל זה אפי' צלי ואפי' שלוק והוא המבושל ביותר ואפי' כבוש בחומץ ואפי' מבושל כהלכתו ואפי' קולייס האספלנין שהדיחו בחמין מבערב סומך עליו וקולייס זה הוא דג מליח ורך ומדיחין אותו במים חמים וזהו בישולן:

עירובי תבשילין צריך שיהא דעת מניח להוציא בו אותם שרוצה שיצאו בו ולא כונה בלבד אלא שיזכירם אם בפרט אם בכלל ר"ל שאם ירצה לזכות בו כל בני העיר או כל בני המבוי או כל בני החצר יזכירם בכלל או איזה שירצה בפרט אבל אותם שהוא מניחם עליהם אין צריך להודיעם קודם שיניחהו לצרכם שהרי זכות הוא ואין להם חובה בו בשום צד וכיון שהודיעו אפילו ביו"ט עצמו שהוא עירב בשבילו מאתמל סומך עליו ומבשל ומ"מ לא יבשל עד שידע שהניחו לו עירוב ויש לו לאדם לערב על כל העיר וסומכין עליו כל בני העיר עד תחום שבת ויום טוב אומר בשחרית שכל מי שלא הניח עירובי תבשילין יבא ויסמוך שהרי אסור להם לבשל עד שידעו שהונח:

חכמי צרפת הורו שאף מי שהוא חוץ לעיר אלא שעירב לו עירובי תחומין מערב יו"ט ובא לו בתוך העיר ביו"ט על ידי עירובי תחומין אף הוא סומך על עירוב של זה ובכלל בני העיר הוא ויש חולקין בדבר מפני שלא עלה על דעת המניח אלא על מי שהוא תוך תחומו אא"כ פרט כן בעירובו או שכיון דעתו לכך:

מי שלא הניח עירובי תבשילין וגלה בדעתו ובדבריו שאין כונתו לצאת בשל אחרים אסור לבשל שאין אדם זוכה בעל כרחו ומ"מ אומר אני על מי שהניח ונאכל או נאבד קודם שיתחיל לבשל שסומך על אחרים ומותר לו לבשל שאין בהנחתו גלוי הדעת בכך אלא שרוצה לקיים מצוה גדולי הראשונים שבקאטאלונייא כתבו שאין גלוי דעת מפקיע את האדם שלא לצאת בעירובו של חברו וכשאנו באים עליהם מכח השמועה האמורה כאן באחד שהיה עצב על שלא הניח ואמר לו שמואל סמוך אדידי ר"ל על עירובי ולשנה האחרת ראהו עצב גם כן על שלא הניח ואמר לו לכולי עלמא שרי לדידך אסור כלומר אחר שאתה מגלה דעתך שאינך רוצה לצאת בשלי הם מפרשים שלא היה אותו האיש מאותה העיר אלא מחוצה לה שבא לו על ידי עירובי תחומין ודעתם שלא היה יוצא בעירוב של אותה העיר וכנגד הוראת חכמי צרפת שכתבנו בסמוך וזה שאמר סמוך אדידי פירושו על שולחני וכשראה שהיה פושע אסר לו ממה שאמרו למעלה אבל היה לו להניח ולא הניח פושע הוא ואין הדברים נראין שהרי אף בודאי מי שהיה לו להניח ולא הניח אין אוסרין אותו לאכול עמנו או אף בשלוח מנות ואע"פ שאינו ראוי לכך כמו שביארנו איסור מיהא אין כאן וי"מ ופושע את כלומר אחר שאין דעתך גומרת לצאת בשל אחרים אלא מצד מה שלא הנחת נמצא שנעשית פושע על שלא הנחת ואין לערב על הפושעים ומ"מ אם היה דעתו אף על הפושעים יראה לגדולי הדור שהוא מותר:

במסכת עירובין פ' א' התבאר על מי שעירב על חבירו או על בני עירו עירובי תבשילין שצריך לזכות על ידי אחר שיאמר לו זכה בעירוב זה לפלני או לבני עירי והזוכה זוכה ומגביה את העירוב מן הקרקע טפח וכשהוא מזכה אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעניים שכל אלו ידן כידו ואין להם יד לזכות מידו לאחר אבל מזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים ויש שואלין והרי אמה העבריה על כרחך קטנה היא ומה בינה לבנו ובתו הקטנים ויראה לי מ"מ שאמה העבריה הואיל ובשכרה היא אוכלת ואין טורח גדולה עליו אדרבה היא משמשתו אין ידה כידו אבל בנים קטנים טורח גדולם עליו ואין זוכין בחוצה לו עד שיגדלו ויש אומרים שאפילו גדולים וסמוכים על שולחנו אינם זוכים לאחרים שכל סמוך על שולחן אביו קטן הוא כמו שאמרו בראשון של מציעא ואין הדברים נראין כלל לא אמרוה שם אלא לענינה הא כל שהוא מזכה על ידם זכו:

וכן מזכה על ידי אשתו ויש חולקין באשתו מפני שידה כידו ואע"פ שבעירובי תחומין וחצרות אמרו מזכה להם על ידי אשתו כבר פירשוה בנדרים פ"ח ב' בשיש להם חצר באותו מבוי וכמו שפירשו שם הטעם מיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא נאמרה שם אלא לדעת ר' מאיר שאמר אין קנין לאשה בלא בעלה בשום צד אבל לרבנן לא והילכך בעירובי תבשילין רשאי לזכות על ידה וכן הדברים נראין כמו שכתבנוה שם:

כשהוא מניח עירוב צריך שיאמר שבאותו עירוב יהא מותר לו לאפות ולבשל מיו"ט לשבת ושאר כל הדברים בכלל אפייה ובישול אלא שאם רצה פורט להדליק ולהטמין או כמו שירצה או שיאמר דרך כלל לאפות ולבשל ולעשות כל מה שיצטרך לנו מיו"ט לשבת וי"א שצריך להזכיר אדלוקי שרגא ולאפוקי ממה שאמרו מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר אלמא מי שלא הניח צריכים אחרים להדליק לו אלא שיראה שסדר עריכת שולחן הוא הולך ומונה וכן עקר כמו שכתבנו למעלה וחכמי התוספת מתירין אדלוקי שרגא אף בלא עירוב ממה שאמרו מדליקין לו את הנר ולא אמר נר אחת ואין זו ראיה שהרי נר אחת מספקת אלא שהדבר נראה מצד עצמו:

יו"ט שחל להיות ערב שבת אינו מערב לצורך מחר עירובי חצרות אע"פ שהוא מותר להוציא ולטלטל בהן היום ואין צריך לומר שאין מערב בו עירובי תחומין לצורך מחר שהרי אף היום אסור לצאת חוץ לתחום והיאך יתקן בו לצורך מחר אף שהוא אסור בו ביום:

בד"ה לשנה לשנה האחרת ור"ה היה כו' עכ"ל דקדק לפרש כאן דר"ה היה ולא פי' כך לעיל בפעם ראשונה דלא אותיב ע"ת משום דלא הוה איצטריך ליה לאשמועינן בהאי עובדא דהיה זה לשנה האחרת דשפיר אשכחן בב' רגלים בזה אחר זה כגון פעם ראשונה היה בחג המצות שחל יום ה' ו' והוא לא נזכר עד יום ו' שלא היה יכול להתנות כפי' הר"ן ופעם שנית היה בחג השבועות שאחר זה שחל יום ו' ז' וכיוצא בזה אבל אשמועינן דהיה זה לשנה אחרת שמניעתו שלא היה יכול להניח ע"ת לא היה אלא משום שלא היה יכול להתנות שזה לא תמצא אלא לשנה אחרת מר"ה לר"ה שחל ב"פ יום ה"ו ודו"ק:

תוס' בד"ה קמ"ל קמחא עיקר כו' ונמצא שהעיסה בלועה מן איסור דרבנן ויש שקולפין הפת מן השומן ודגים ואוכלים מי שאינו נזהר מפת ש"ג ע"כ מתוספות ישנים:

ד"ה קמ"ל קמחא וכו' עד וא"ת והא יש לחוש שמא נילושו בביצים טרופות וכו' יש לדקדק מאי הקשו התו' הא נמי יש לתרץ דאזלינן בתר רוב ביצים ונ"ל לתרץ דהכא א"א לומר כן משום דהא עכ"פ א"א ללוש עם הביצים אא"כ יטרפה ואם היה מוצא אותם כך ביד העובדי כוכבים לאחר הטריפה קודם הלישה היינו מחזיקים אותן לאיסורא ולכך לאחר הלישה נמי יהא אסור ולכך תירצו התוס' דכיון דאין כאן ריעותא מתירים וק"ל:

בא"ד ויש שמסירין השומן ואוכלין אותן וכו' כצ"ל שמסירין בסמ"ך:

קא משמע לן קמחא עיקר מכאן כתבו בתוס' דמותר לאכול אותן אובליאש של נכרים שנותנים ביצים ושמן וכרכום אף על פי שיש בהם משום בשולי נכרים משום דקמחא עיקר. ודוקא מנחתום אבל מבעל הבית אסור למי שנזהר מפת של נכרים. ואין לאוסרם משום שמא היה דם בבצים משום דרובן אין בהם דם ואזלינן בתר רובא. וגם לא משום ביצי טרפה דרובן לאו מטרפה נינהו. ולא לביצי עופות טמאין לפי שרוב הביצים המצויין בינינו הם של עופות טהורים. אבל פת של פנדיש של נכרים אפילו של דגים טהורים אסורים הדגים משום בשולי נכרים. וגם הפת שהדגים נאפים נאסרת דליכא למימר הכא קמחא עיקר לפי שהשומן של דגים שהוא אסור משום בשולי נכרים בלוע בפת שהוא נאסר קודם שנבלע. ויהודי שמתאכסן בביתו של נכרי בעינוי שלהם שאין אוכלין אלא דגים וצלה הנכרי דג כשר באיסקלה שלו אין לצלות אחריו ישראל. ומיהו בדיעבד שרי וכן התיר הרב ר' יחיאל מפריש. הא דאמרינן אם צלאן נכרי סומך עליהן משום עירובי תבשילין פירש מורי נר"ו דאתא לאשמעינן דאף על גב דהוי תרתי דסתרן להדדי דהא לגבי עירוב דבעינן תבשיל חשבינן ליה כתבשיל ולגבי בשולי נכרים לא חשבינן ליה כתבשיל כיון שהוא נאכל כמות שהוא חי. וסלקא דעתך אמינא לא לסמוך עליה משום עירוב כי היכי דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא וטלולא וכדאמרינן סוף פרק הדר קא משמע לן.

פשיטא דעת מניח בעינן פירוש דבעינן שיהא דעתו לערב ולזכות לאחרים בשעת הנחה. דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן. פירוש בעינן שימלך בו אם ירצה בעירובו או לא. וא"ת והא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ומאי קמיבעיא ליה. תרץ רב אחא ז"ל דכיון שאין צריך כזית לכל אחד ואחד פחות מכזית לא חשיבי זכות. והקשה הריטב"א דמכל מקום הרי זוכה על ידי כן שיוכל לתקן צרכו לשבת. ותירץ ז"ל דכיון דאין עירוב זה אלא להיכרא שיברור מנה יפה לשבת אי נמי שידע שאין מתקנין מיום טוב לשבת הוה סלקא דעתין דבעינן שידע בו הזוכה מבעוד יום דאי לא לא הוי היכרא. ואתינן למיפשטא מדשמואל דאין צריך דעת מי שהניחן לו דהא שמואל מערב אכולה נהרדעא ומסתמא לא היה מודיע לכל מבעוד יום קודם שיניח. אי נמי והוא הנכון דפשטינן לה מדר' יעקב בר אידי שהיה מכריז ביום טוב מי שלא הניח ערובי תבשילין יבא ויסמוך אדידי דאלמא משמע דאף על פי שלא היו יודעים מבעוד יום קודם שיניחו הוי עירוב ובלבד שיודיעם למחר קודם שיכינו כלום. וכן המנהג שאין מודיעין לקהל ליל ערב יום טוב קודם הנחה אלא ליל יום ששי קודם הכנה.

ואומר ערובי תבשילין מונחים עד תחום שבת פירש רש"י דלעומדין חוץ לתחום לא היה דעתו מן הסתם ולא עלה על לבו לזכותם. פירוש לפירושו ואפילו יכולין לבא על ידי עירוב או בורגנין. ונראה מדבריו ז"ל שאם התנה בפירוש שהוא מזכה לאותן שחוץ לתחום שהן יכולים לבא מהני תנאו וכן דעתו של הרא"ה.

לדידך אסור פירוש ואף על גב דלא בעינן דעת מי שהניחו לו מכל מקום כיון דהאי סמיא הוה רגיל לערב ופשע ולא ערב אסר ליה לפי שלא היה דעתו אלא על הטרודים ולא על המזידין ועל הפושעים. ואפילו מתכוין זה הפושע לסמוך על ערובו מבעוד יום לא מהני ולא מידי. ויש מסתייעין מדאמר ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא היה לו להניח. ואין זו סיוע דהתם מיירי שאין מצוה לשלוח להם מנות. ויש מפרשים דאילו סמך על עירובו מהני והכי קאמר ליה כיון שאתה רגיל לערב ועכשו אתה עצב שלא עירבת גלית אדעתך שאין אתה רוצה לסמוך על עירובי ולא על אחרים ואין רצוני להוציא אלא על הסומך עלי או למי שאינו בקי. והראשון עיקר. והרב זרחיה הלוי פירש דההוא סמיא לא הוה מנהרדעא אלא שעל ידי עירוב הוה אתי לפרקא ולעולם לא סמך על עירובו דשמואל. והאי דאמר לזה סמוך אדידי לא שיסמוך על עירובו אלא שיסמוך על המתוקן שלו ויאכל עמו כיון שלא עירב במקומו כי חשב שמואל דאנוס היה. ולשנה אחרת ראה שלא עירב גם כן אמר לו פושע אתה ולא תאכל עמי כההיא דאמר רב חסדא ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא היה לו להניח. ואין פירוש זה נכון כל הצורך שלא אמר רב חסדא לעיל אלא למצוה אבל לא לאסור.

כיון דטעו בה רבים קלקולא הוא ומכאן למדנו שמצוה לערב עירובי חצרות ושתופי מבואות כדי לשמור הרבים מקלקול וכל שכן אם הורגלו בדבר.

בגמרא לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה נראה דהא דאיצטריך לאשמעינן דאין לו שיעור למעלה היינו לענין דסגי בכזית בין לא' ובין למאה אע"ג דבתחומין צריך שני סעודות לכל אחד ובחצרות כגרוגרת לכל א' וקמ"ל דהכא בע"ת סגי בכזית אפילו למאה דאלת"ה אין כאן שום חידוש לומר דאין שיעור למעלה דמלתא דפשיטא היא כנ"ל וק"ל:

שם ההוא סמיא דהוה מסדר וכו' לשנה חזייה דהוה עציב וכו' ופרש"י לשנה האחרת ור"ה היה שאין יכול להתנות עכ"ל. וכבר צווחו קמאי דקמאי בכוונת רש"י בזה מי הכריחו לפרש כן דהא שפיר מצינן למימר שהיה בי"ט של גליות אלא שחל י"ט הראשון בע"ש או אפילו שחל י"ט של גליות ביום ה' וביום ו' אלא שהסמי' לא נזכר עד י"ט שני דהיינו בע"ש ותו לא מצי להתנות ומהרש"א נדחק בפירושו ועם כל הדוחק לא יצא ידי חובתינו ליישב הקושיא. והנלע"ד בכוונת רש"י דקשיא ליה הא דאמרינן לשנה חזייה דהוי עציב ואמאי הוי עציב כיון שכבר ידע שכך היה מנהגו של שמואל שהיה מערב תמיד משלו על כל מי שלא הניח וא"כ היה לו להסמי' לסמוך אעירובו של שמואל כמו שא"ל אשתקד וע"כ צ"ל בזה כדפרישית לעיל דמה שגדול הדור צריך להניח על כל בני עירו היינו כשחל י"ט הראשון בע"ש משא"כ אם חל י"ט הראשון בה' בשבת אין צורך לגדול הדור להניח על מי שלא עירב כיון שעדיין יוכל הלה להתנות ולהניח מי"ט הראשון ולשמא ישכח שני פעמים רצופין ודאי ליכא למיחש דאפילו למאי דלא ידע האי סמיא דבשני פעמים בשני שנים מיקרי פושע אבל בשני ימים רצופים ודאי לא שכיח שישכח תדע דהא לר' יעקב בר אידי דהכריז כל מי שלא הניח ודאי לא היה עושה כן כשחל ביום ה' וביום ו' דאז מכריז כל מי שלא הניח יסמוך על שלי יכריז ביום הראשון כל מי שלא הניח אתמול יניח היום ויתנה אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דבשני י"ט של גליות שחל ביום ה' וביום ו' לא היה מניח דבי"ט הכל פנויין ממלאכתן ולא שכיח שישכח אלא בערב הרגל. ולפ"ז א"ש דהוי עציב האי סמיא דנהי דאשתקד א"ל שמואל סמוך אדידי היינו שחל י"ט הראשון בע"ש משא"כ עכשיו שחל י"ט הראשון ביום ה' קסבר האי סמיא דשמואל לא היה מניח מטעמא דפרישית והאי סמיא לא נזכר עד יום השני של י"ט ומש"ה הוי עציב. אלא כיון דחזינן דלקושטא דמילתא היה שמואל מניח באותו פעם דהא א"ל פושע את לכ"ע שריא ולדידך אסור אלמא שהיה מניח על כל מי שלא עירב לכך פרש"י דמה שהניח שמואל אפילו כשחל י"ט הראשון בה' היינו משום דר"ה היה שאינו יכול להתנות. אבל הסמיא דהוי עציב הוי טעי בהכי והוי סבר די"ט של ר"ה נמי שרי להתנות והיינו כדסברי נהרדעי לעיל דף ו' אף ביצה מותרת וה"נ הוי טעי רבינא שם לענין ע"ת גופא ומש"ה הוי עציב כנ"ל נכון בכוונת רש"י ואף שלא נזכר דין זה בשום פוסק דכשחל י"ט הראשון של גליות בה' אין צורך לגדול הדור להניח על כל בני עירו מ"מ טעמא דמסתבר הוא ועמ"ש בזה עוד בר"פ ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה לא ערובי חצירות לטלטל מחר דנראה כמתקן דבר עכ"ל נראה דלענין עירובי תחומין לא הוצרך לפרש האי טעמא אלא דבלא"ה יש לאסור משום הכנה כדמסיק הש"ס להדיא בפרק בכל מערבין הובא בתוס' בסמוך משא"כ לענין ערובי חצירות משמע לרש"י דל"ש הכנה כמ"ש התוס' בפרק בכל מערבין אליבא דר' אלא שכתבו דבהכי פליגי ר' ורבנן אי מיקרי הכנה בערובי חצירות ולרש"י ניחא ליה למימר הכי מדקאמר ר' אי אתה אוסרו בדבר המותר לו ואי ס"ד משום הכנה איירי לא שייך לומר אי אתה אוסרו בדבר המותר לו דהא אפייה ובישול גופא נמי מותר בי"ט ואפ"ה הוי שייך בהו הכנה לחד תירוצא שכתבו התוספות בריש מכילתין אי לאו משום דאמרינן הואיל והכא לא שייך הואיל אע"כ דיש לחלק דבלא"ה לא שייך הכנה לענין ערובי חצירות כיון שמותר לגמרי להוציא מחצר לחצר משא"כ באפייה ובישול דאסור מיהא לצורך חול וא"כ ע"כ רבנן נמי מודו דלא שייך הכנה בכה"ג לכך הוצרך לפרש דמאן דאסר בחצירות היינו משום דנראה כמתקן. והתוספות שכתבו בפרק בכל מערבין דטעמא דרבנן בערובי חצירות נמי משום הכנה הוא וכן נראה מתחילת פירושם בסמוך בד"ה מ"ט היינו משום דאזלי לשיטתייהו שכתבו בפרק קמא דף י"ב דכל שאינו לצורך היום כלל אסור להוציא אפילו ביום טוב מחצר לחצר ועיין מ"ש בזה בשיטת רש"י ואכתי יש לי לדקדק במ"ש רש"י כאן דאיסורא דערובי חצירות היינו משום מתקן ואסקינן בסמוך דהלכתא דאסור וא"כ משמע דמיקרי מתקן ובפ' במה מדליקין דל"ג דמחלק הש"ס בין עירובי תחומין לעירובי חצירות פרש"י שם להדיא דעירובי חצירות דליכא שום אסמכתא מקראי לא מיקרי מתקן אלא די"ל דדוקא לענין ספק חשיכה כתב כן שכן נראה מלשונו שם שכתב דלא הוי תיקון מעליא כמו תחומין אבל מ"מ מקרי מתקן לאסור בי"ט כדאמרינן נמי לענין דמאי דהוי כמתקן אע"ג דליכא אסמכתא דמה"ט שרי ביה"ש ואפ"ה אסור בשבת וי"ט ה"נ דכוותיה וכבר הארכתי במקום אחר וק"ל:

בגמ' איבעיא להו הלכה כר' לחומרא או לקולא ויש לתמוה דטפי הו"ל למיבעיא אמילתא דרב אי הלכה כת"ק לחומרא או לקולא דהא מלתא דרב איתמר מקמי הא דשמואל ועוד דקי"ל הלכתא כרב באיסורי והו"ל למיבעיא אליבא דהלכתא. ולכאורה היה נראה דאמילתא דרב לא שייך למיבעיא דכיון דרב אית ליה טעמא דהכנה דמה"ט אמר בפ"ק ביצה שנולדה בי"ט אסורה בשבת וא"כ פשיטא ליה לבעל האיבעיא דלטעמא דהכנה יש לאסור אפילו בחצירות ור' דשרי בחצירות היינו משום דלית ליה הכנה והא דאוסר בתחומין לשיטת התוספות היינו משום דקדושה אחת ולרש"י משום מתקן ומש"ה לא מספקא ליה אליבא דרב אלא אליבא דשמואל והיינו כדמסיק דשלח ר"א לגולה לא כמו שאתם שונין וא"כ איכא למימר דרב ושמואל לא פליגי דתרווייהו סברי דאסור בשניהם אלא דשמואל איפכא תני ר' אוסר אלא דא"א לומר כן דא"כ אכתי תפשוט מהא דקאמר רב עליה דרב תחליפא תחילת הוראה דהאי צורבא מרבנן לקלקולא אלמא דרב פליג מיהא אדשמואל וכיון דפשיטא לן דרב אוסר בשניהם משום הכנה ע"כ דשמואל כרבי לקולא קאמר ועוד דשמואל נמי אית ליה טעמא דהכנה בפרק בכל מערבין דקאמר אין מערבין מי"ט לשבת אלא באותו פת והיינו משום הכנה וע"כ דאפ"ה מיבעיא לן הכא אי שייך טעמא דהכנה בחצירות או לא כשיטת התוספות או דפשיטא דלא שייך הכנה בחצירות אלא דמבעיא לן משום טעמא דמתקן כשיטת רש"י והדרא קושיא לדוכתא אמאי לא קמבעיא אליבא דרב בכה"ג. ולכאורה היה נ"ל עוד דאליבא דרב ליכא למיבעי דנהי דשלח ר"א לגולה לא כמו שאתם שונין אפ"ה כיון דרב ושמואל בבבל הוו משמע דרב כת"ק לחומרא קאמר וכ"ש דמסתבר לומר דמטעם הכנה יש לאסור בשניהם אלא במלתא דשמואל מספקא ליה משום דקשיא ליה במילתא דשמואל אי הלכה כרבי לקולא קאמר תקשי לשמואל מ"ט דשמואל דנהי דאיכא למימר דטעמא דהכנה לא שייך בחצרות אכתי יש לאסור בשניהם מטעמא דמיקניא ביתא בשבתא לא כדמסקינן לקמן לרבא לענין תחומין וא"כ לשמואל ה"ה לענין עירובי חצרות דהא שמעינן לשמואל דאמר בעירובין דף מ"ט דעירוב משום קנין וא"כ אסור לקנות בית בי"ט ונהי דרב ודאי לית ליה לקמן האי טעמא דלמיקני ביתא בשבתא אסור מ"מ אם נאמר דשמואל נמי לית ליה ה"ט הוי מלתא דרבא לקמן דלא כרב ודלא כשמואל. ועוד דאפשר דהא דלית ליה לרב לקמן ה"ט דלמיקני היינו דוקא לענין מי"ט לחבירו דהוי ספק י"ט שכן נראה מל' רש"י משא"כ מי"ט לשבת אפשר דמודה דאסור וכן אפרש בסמוך בל' התוס' כנ"ל לכאורה לולי שהתוספות בסמוך מסקו להדיא דהאי טעמא דהכנה היינו האי טעמא דלמיקני ומלשון רש"י נראה דהאי טעמא דלמיקני היינו טעמא דמתקן כמו שאפרש שם וא"כ צ"ע אמאי לא קא מיבעיא לרב וצ"ע:

בתוס' בד"ה ר' אומר מערבין וכו' ותימא הא ר' ס"ל בפרק בכל מערבין דשבת וי"ט קדושה אחת הם וכו' ויש לומר דאדרבה ה"ט וכו' עכ"ל. משמע מזה בפשיטות דלענין עירובי תחומין יש לאסור לר' מטעמא דקדושה א' אפי' בלא טעמא דהכנה וא"כ קשה על מ"ש התוספת פרק בכל מערבין טעמא דר' דאין מערבין ערובי תחומין היינו משום הכנה משא"כ בחצירות ליכא הכנה ונדחקו שם דר' ורבנן פליגי בהאי סברא ואמאי לא משמע להו בפשיטות טפי דר' ס"ל דקדושה א' הן ולית ליה טעמא דהכנה כלל אלא דאוסר בעירובי תחומין משום הא מלתא גופא דקדושה א' הן ועל לשון מהרש"א שם יש לתמוה יותר שלא הרגיש בזה ובלא"ה נעלמו ממנו דברי התוס' כאן וצ"ע:

רש"י ד"ה לשנה ור"ה היה. עיין תשובת ח"צ סימן ק"ל:

גמרא ת"ר יו"ט שחל להיות בערב שבת כו' רבי אומר מערבין ערובו חצירות אבל לא ערובי תחומין, [מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו, ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו]. טעמיה דרבי גבי ע"ת יראה דאזיל לשיטתיה בפ' בכל מערבין (דף לח)דשבת ויו"ט קדושה אחת הן וממילא הוי כמערב לחצי יום: וא"ת א"כ גבי עירובי חצירות נמי לימא הכי, י"ל דסברת רבי דלענין ע"ח לא אמרינן קדושה אחת נינהו, והטעם י"ל כיון דביו"ט מותר להוציא מחצר לחצר א"כ לגבי ע"ח הוי כחול, ול"ש ביה לומר דקדושה אחת היא עם שבת, בזה אמרו וא"א אוסרו בדבר המותר לו, דכיון דמותר לדבר זה הרי אין בו קדושה לענין אותו דבר, [ואף דמדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט משום דקדושה אחת הן, וכמ"ש רש"י ז"ל פ"ג דפסחים (דף מו ע"ב) אלמא דאף בדבר המותר ביו"ט שייך ביה לומר קדושה אחת היא דהא שרי לבשל ביו"ט, אין זה דומה, דודאי לענין בישול יש קדושה ביו"ט, אלא דלצורך אוכל נפש לבו ביום התירה התורה ולבשל ליומא אוחרא יש בו קדושה א' עם שבת, אלא דבשבת יש בו עוד קדושה אחרת דגם לצורך א"נ אסור ועכ"פ לענין שלא לצורך היום קדושה אחת הן, משא"כ הכא דאין אסור כלל בטלטול חצר וכלום קדושה שייך ביה ביו"ט] ואולם בל"ז ע"כ צ"ל הכי דגם אם נימא טעם אחר בע"ת מה שלא יהיה שייך גבי ע"ח, מ"מ יקשה כיון דבאמת סבר רבי דקדושה אחת הן איך מערבין ע"ח להוי כמערב בחצי יום. ואין להקשות א"כ לס"ד דהתם בעירובין קודם דאפיך והיה סבר בדעת רבי דשתי קדושות הן, א"כ מה טעמא דרבי דאין מערבין ע"ת, י"ל דס"ד דהתם היה סובר כמאן דמפיך כאן וסובר רבי דאין מערבין לא ע"ת ולא ע"ח וסובר דטעמיה משום איסור הכנה, או י"ל דהס"ד היה סובר כמ"ד לקמן בסמוך (דף יז ע"א) דמקנה שביתה ביו"ט אסור. עוד י"ל דלקושטא דמלתא הטעם דאין מערבין ע"ת הוא משום איסור קניית שביתה ביו"ט ואי תקשי למאן דסובר דמותר למקני שביתה י"ל דע"כ לא קשרי אלא מיו"ט לחבירו דהוי רק תנאי, ואם היום חול הרי קנה ביום חול, משא"כ מיו"ט לשבת דקונה ביו"ט ממש מודה דאסור, ונהי דאם נפרש מה דאצטריך בגמרא בעירובין שם בטעם דר"א משום הכנה הוא משום מ"ד דלמקני שביתה מותר, ע"כ נצטרך לדחוק לומר דלא ניחא ליה לגמרא בחילוק זה, מ"מ הרי נוכל לפרש דמה דאצטריך לטעם איסור הכנה הוא משום ע"ח ואז אין אנו צריכין לדוחק זה ושפיר יש לחלק בין תנאי לודאי:

מיהו בתוס' עירובין שם נראה דלא רצו לא בזו ולא בזו, והמציאו פלוגתא חדשה. [אב"ה דכתבו דטעמיה דרבי בע"ת הוא משום הכנה, ודלא תקשה גם ע"ח לאסור משום הכנה הוצרכו לומר דרבי פליג על רבנן וסובר דבע"ח כיון דשרי ביו"ט להוציא ל"ש ביה משום הכנה, ור"ל וזהו על התוס' תימא וקושיא. התימא דלמה להו לחדש פלוגתא והלא בפשוטו ניחא די"ל דהכנה ל"ל לרבי כלל, ובע"ת הטעם משום קדושה אחת, ואף דמ"מ פליג עם רבנן דהא הם סוברים דגם בע"ח שייך קדושה אחת, מ"מ הא מפלוגתא זו גם התוס' לא ימלטו, דהא ע"כ סובר רבי דל"ש ביה קדושה אחת, וא"כ מה להו להוסיף עוד פלוגתא, גם בהאי דסובר רבי דל"ש קדושה אחת גבי ע"ח טעמא רבא איכא וכנ"ל, אבל שלא יהי' שייך גביה הכנה כיון דיו"ט מותר בו, זהו מלתא בלא טעמא דאטו בישול אין יו"ט מותר בו, וא"ה אית ביה משום הכנה. והקושיא כיון דקושיתם קאי רק לפי תירוצם השני א"כ שפיר י"ל דטעמיה דרבי משום איסור קנין שביתה ולחלק בין תנאי לודאי]:

אֵין לוֹ שִׁעוּר לְמַעְלָה הקשה הצל"ח ז"ל הדבר יפלא איזה סברה יש שלא יוסיף כמה שירצה כדי שהוצרך ללמד זה? יעוין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב בעל המאור ז"ל במה שאמר אביי לעיל לא שנו אלא אלא תבשיל אבל פת וכו' דלפירוש רבינו תם דאין אופין אלא על האפוי ולא אופין על המבושל עיקר הטעם משום דהלחם הוא חיי נפש של האדם כִּי עַל הַלֶּחֶם יִחְיֶה הָאָדָם ואינו בדין שיהיה טפל לתבשיל ולכן אין אופין על המבושל יעוין שם. ולכן הייתי חושב דאם העירוב היה שיעור רב שהוא ארבע וחמש קבים והתבשיל שמבשל ביום טוב לשבת הוא שתים ושלש קבין לא מהני דאין ראוי שיהיה חלק הרוב טפל לחלק המועט ולכן אשמעינן דאין לו שיעור למעלה ומהני יען דהאי סברה ליתא אלא בדבר שהוא חשוב מצד איכותו שלא יהיה טפל לדבר שאינו חשוב כמוהו מצד האיכות כי הלחם הוא חשוב מצד איכותו יותר מן התבשיל אבל רבוי הכמות אין זו חשיבות לענין זה ויכול להיות חלק רב הכמות טפל לחלק מעט הכמות.

מַכְרִיז רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין, יָבֹא וְיִסְמֹךְ עַל שֶׁלִּי. נראה לי מה שהיה מנהגו להכריז ושמואל ורב אמי ורב אסי לא נהגו להכריז היינו כי הם היו גדולי העיר ובכל שנה כשיזדמן יום טוב שצריך עירוב היו מערבין וכולי עלמא ידעי מנהגם אך רב יעקב לא היה קבוע באותו העיר שמכריז בה אלא לפעמים יזדמן שיבא ויערב לכך יכריז כדי שידעו ויסמכו עליו.

הַהוּא סַמְיָא, דַּהֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתָא קַמֵּיהּ דְּמַר שְׁמוּאֵל חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עָצִיב. מקשים אמאי עציב דמסתמא ידע מנהגו של שמואל שהיה נוהג בכל שנה תמיד לערב על כל העיר, כי כן מנהג כל הגדולים הנמצאים בכל עיר ועיר ועוד לשנה אחרת אמאי עציב מאחר דידע וסמך בשנה שעברה? ועוד למאי הוצרך מסדר הש"ס ללמדינו שהיה הסמיא מסדר מתניתא? ונראה לי בס"ד דהסמיא ידע מנהגו של שמואל וידע שיש לו לסמוך עליו אך נעצב בשביל שהיה תלמידי חכמים וגנאי לו הדבר הזה שיהיה שוכח לערב ויסמוך על עירוב שמואל כי זה יזדמן אצל המון העם ולכך מסדר הש"ס פירש לנו דהוה מסדר מתניתא ללמדנו שהיה חכם ועצבונו היה כי גנאי לו דבר זה שקרה לו לשכח העירוב ומר שמואל חשב שהיה עציב בשביל שעתה לא יוכל לבשל ולכך אמר לו סְמוֹךְ אַדִּידִי! ולשנה אחרת גם כן היה נעצב יותר על מה שקרה לו השכחה עוד הפעם וגנאי הדבר הזה טובא ואמר לו מר שמואל דעתה אין לו תקנה דאין אני מכוין על הפושעים אלא על האנוסים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דבשנה ראשונה נעצב כי חשב שאין לו תקנה בעירוב מר שמואל יען כיון שהוא תלמידי חכמים יש לו דין פושע אפילו בפעם אחת ואמר לו מר שמואל שאין לו דין פושע ויוכל לסמוך על שלו כיון דהוא רק פעם ראשונה אך בשנה שניה נעצב כי אמר ודאי עתה יש לו דין פושע כיון דהוי שני פעמים וכן שמואל גם כן פסק לו הדין כך.