מסכת ביצה דף ט״ו עמוד ב׳

מתני' יום טוב לא יבשל בתחלה להיות תחלת בשולו ועיקרו לשם שבת אלא לשם יו"ט יהא תחלת בשולו והמשויר יהא לשבת כדקתני ואזיל אבל מבשל הוא ליו"ט ובלא הערמה כדקתני לקמן:

עושה תבשיל לשם ערוב:

וביצה שעליו שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו:

אכלו או שאבד קודם שבשל כל צרכי שבת:

סומך עליו לבשל בשבילו:

גמ' מנא הני מילי לאו דוקא מקראי יליף דערובי תבשילין דרבנן והכי קא מבעיא ליה אהיכא אסמכוה רבנן:

זכור אין זכירה אלא בדבר המשתכח:

זכרהו מאחר שבא להשכיחו כשבא יו"ט בערב שבת קרוב שבת להשתכח מחמת יו"ט שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו והזהירך הכתוב לזכרו וכשמערב ערובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת:

או אוכל ושותה או יושב ושונה ואע"ג דלעיל קאמר לתלמידיו אכלו משמנים ושתו ממתקים משום דסיים הדרשה הוא דהא בשאר ימים נמי היו אוכלים אחר הדרשה ומ"מ אמר להו אכלו משמנים ושתו ממתקים משום שמחת יום טוב:

לוו עלי ואני פורע והא דאמר (פסחים דף ק.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ה"מ כשאין. לו [א] לפרוע:

הדרן עלך ביצה שנולדה ביום טוב יו"ט שחל כו' לא יבשל בתחלה מיו"ט לשבת כו'. מנא לן שעושה תבשיל וסומך עליו לשבת אמר שמואל מדכתיב זכור את יום השבת כלומר זכרהו מקודם יום טוב שבא להשכיחו.

ואמר רבא כיון שיודע כי מחר צריך לבשל לשבת בפ"ע אף הוא מתכוין לברר מנה יפה לשבת שלא יבשל הכל ליו"ט.

רב אשי אמר למה אין מבשלין מיו"ט לשבת אלא ע"י עירוב כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול. ואקשינן עליה אי משום האי למה לי מעיו"ט אפילו ביו"ט נמי.

ומשנינן אלא גזרה שמא יפשע ביו"ט ונמצא אופה ומבשל בלא עירובי תבשילין ותנא מפרש טעמא דמתני' מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו' כלומר אם אפיתם מאתמול אפו גם עתה. וכן אם יש לכם כבר מבושל בשלו והאי אי אפשר לאוקמי בחול אלא מיו"ט לשבת ומפרש שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל.

מיכן סמכו לעירובי תבשילין מן התורה.

פי' בעלי פטסין הם בעלי חביות גדולות כלומר יש להן הרבה ומשכימין שיספק להם היין עד הערב בעלי לגינין פחות מן הכדים הכוסות פחות מן הלגין בת השפויות. אמר להן [הללו] בעלי מארה כלומר אין להם כלום לא קיימו שמחת יו"ט ולא מצות ביהמ"ד שכבר יצאו. ואסיקנא כל מי שהיה יכול להניח עירובי תבשילין ולא עירב פושע הוא.

מאי כי חדות ה' היא מעוזכם אמר הקב"ה לישראל לוו עלי ושמחו היום וקדשוהו והאמינו בי ואני פורע כלומר קיימו מצות חדות ה' שאמר הקב"ה ושמחת בחגך. והאמינו אזמין לכם ברכה במעשה ידיכם כדי שתפרעו מה שלקחתם בהלואה.

וא"ר יוחנן הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' כלומר יעשה מהן צדקה חשובה לפני ה' במרום. כדכתיב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ומפורש בפרק השותפין במעשה דמונבז המלך שאמר אני גנזתי למעלה כלומר הצדקה שפרשתי לעניים הנה היא גנוזה לי למעלה במרום כדכתיב מלוה ה' חונן דל. איכא דאמרי אדרא כשמיה והוא מאילני סרק והוא גדול ומשלח פארות וענפים הרבה. ואם מסיין בו הכרם אין חיה יכולה ליכנס לתוכו ומשתמר לעולם.

מתני' לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת. פירוש: בקדרה בפני עצמה לצורך השבת, אבל בקדרה אחת מותר, וכדתניא לקמן בברייתא (ביצה יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר ואף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת.

ואם הותיר הותיר לשבת פירוש ובלבד שלא יערים ותניא לקמן בברייתא (ביצה יז, ב).

ומודים בדג וביצה שעליו שהם (כתבשלין) ב' [תבשילין] ולא לפרושי טעמא דבית שמאי איצטריך דבמקום בית הלל אינה משנה, אלא לאשמעינן דבית הלל בתבשיל אחד גרידא סגי להו ולא בדג וביצה שעליו פליגי, ולאפוקי מדר' שמעון בן אלעזר (יז, ב) דאמר מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו.

גמרא מנא הני מילי. דאף על גב דעיקר עירוב מדרבנן הוא אפילו הכי בעינן מנא ליה כלומר אמאן סמכוה, ודכוותה בפרק אין מעמידין בעבודה זרה (לז, ב ע"ש בתוס') גבי שלקות מנא הני מילי אמר קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי.

מאי טעמא אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. ואף על גב דעירוב לכבוד שבת תקנוה לרבא, אפילו הכי לא תיקשי הא דנאכל עירובו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה לשבת, דגם זה תקנה לשבת דאי לא אף הוא מתרשל בעירוב וישכח סעודת שבת מלברור לה מנה יפה ומוטב שלא יתעדן שבת אחת כדי שיתעדן שבתות הרבה.

אמר ר' אליעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל. רבי אליעזר גרסינן ולא ר' אלעזר דבירושלמי (ריש פרק ב) עביד לה פלוגתא דר' יהושע ור' אליעזר דהוא בר פלוגתיה ולא ר' אלעזר, דגרסינן התם ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל [ר' יהודה אומר אופין ומבשלין על המבושל מאי טעמא דר' אליעזר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. והא דלא מייתי הכא ההיא דר' יהושע, משום דעיקרא דמילתא הכא אינו אלא לומר דתנא מסמיך ליה אקרא דאת אשר תאפו.

יום טוב שחל להיות ערב שבת וכו' כונת הפרק לבאר עניני קצת החלקים הנזכרים בפתיחת המסכתא ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר כשחל יו"ט להיות בערב שבת על איזה צד מבשלין מיו"ט לשבת והשני לבאר כשחל יו"ט להיות במוצאי שבת אימתי מטהרין עצמן וכל כליהם לצורך הרגל והשלישי לבאר איזו מלאכה ממלאכת קרבנות אסורה ביו"ט ואיזו מותרת והרביעי לבאר איזו מלאכה שבשאר מלאכות מותרת ביו"ט אע"פ שאינן אוכל נפש ועל איזה צד הותרה עשייתן:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו ענין בשול והכנה מיו"ט לשבת ואמר על זה יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל כתחלה מיום טוב לשבת אבל מבשל הוא ביום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת בש"א שני תבשילין בה"א תבשיל אחד ומודים בדג ובביצה שעליו שהן שני תבשילין אכלו או שאבד לא יבשל עליו כתחלה שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת אמר הר"ם פי' כבר ביארנו במה שקדם אמרם חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואמרו ועושה תבשיל מערב יו"ט לא פחות מכזית בין לאחד בין לאלף וזהו ערובי תבשילין וצריך ברכה ואדם אחד שיזכה בו למי שלא הניח ואינו צריך ליטול רשות מהם לפי שהוא זכות על הדרך שביארנו בעירובי חצרות:

אמר המאירי יו"ט שחל להיות בערב שבת לא יבשל כתחלה מיו"ט לשבת ולא בהכנה הבאה מאליה אנו עסוקים עכשו כגון ביצה שנולדה ביו"ט הסמוך לשבת שתהא מותרת בשבת על ידי עירוב וכן כל כיוצא בזה שדבר זה אין עירוב מועיל בו ולא דברו בכאן אלא בהכנה שבידי אדם והוא שאתה יודע שיו"ט מותר במלאכת אוכל נפש ואע"פ שלא הוזכר היתר הכנתו אלא ליומו אין ספק שאף לשבת הסמוכה לו מותר אחר שאינו בר הכנה שלא אמרה תורה אכול ביו"ט והתענה בשבת אלא מלאכת אוכל נפש הותרה בו בין לעצמו בין לשבת הסמוכה לו אלא שחכמים גזרו שלא לבשל מיו"ט לשבת מן הטעם שיתבאר בסמוך והוא שאמ' לא יבשל בתחלה מיו"ט לשבת והזהר מלפרש שלא יבשל לכתחלה אלא שבדיעבד אם בשל שיהא מותר לאכול בשבת מה שבשל ביו"ט שזו שאלוה בגמרא ונשארה בספק אלא שאנו מקלין בה מדין ספק סופרים אלא לשון כתחלה האמור כאן כך פירושו לא יהא עקר בשולו ביו"ט לשם שבת אבל מבשל הוא ליו"ט ר"ל שיהא עקר בשולו לשם יום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ופי' בגמ' ובלבד שלא יערים כלומר שירבה בבשול יו"ט יותר ממה שלא היה בלבו לצורך יו"ט כדי שיותיר הרבה לשבת:

עושה תבשיל מערב יו"ט וסומך עליו לשבת כלומר הואיל ועקר בישולו מיום טוב לשבת לא נאסר אלא מדברי סופרים הם החמירו בכך והם הקלו וסמכו על תקנה זו שיעשה מערב יו"ט תבשיל לצורך שבת ומכיון שהתחיל בצרכי שבת מערב יו"ט אע"פ שהוא דבר מועט שהרי די לו בכזית בין לאחד בין למאה מ"מ כבר ניתן לו היכר בכך שצריך הוא להכנת חול בשבת ומאחר שהכין לו בחול יכול הוא לחזור ולבשל לכתחלה מיו"ט לשבת אפילו סעודה שלימה הואיל ועקרה בחול הותקנה:

ובגמ' שאלו מנא הני מילי ולא שיכוין לומר שיהא עירוב זה מן התורה אלא כך פירושו מהיכן סמכוה מן המקרא והביאוה מזכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו ר"ל קודם שיבא אותו אחר הבא להשכיחו מרוב תקון סעודות שבו ואח"כ שאלו מאי טעמא כלומר מאי זה טעם התעוררו חכמים בכך דהא ודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא והשיב רבה שמכבוד שבת תקנוה שאם לא יתחיל בהכנת שבת מערב יו"ט לא יהיו משתדלים בצרכי שבת אלא על ידי גלגול יו"ט ולא יבררו בו מנה יפה ורב אשי פרשה מכבוד יו"ט שיאמרו אין יו"ט מכין לשבת כל שכן שלא יכין לחול שהוא איסור תורה ושאלו לטעם רבה אם מכבוד שבת הוא יתקנו לבשלו בשחרית והשיב שכך היה ראוי אלא שמתוך טרדתם בשל יו"ט יהו פושעים בשל שבת ותרויהו אע"ג דפליגי בטעמא באסמכתא מודו דמזכור נפקא ומ"מ תנא דבריתא מייתי לה מאשר תאפו ולענין פסק בטעמא לא דייקינן שאי זה טעם שיהיה לעירוב אנו צריכים אבל לאסמכתא אי מזכור אי מאשר תאפו נפקא לן טובא כמו שנבאר ואנו סומכין להביאה מאשר תאפו ונפקא לן דעירוב פת אינו מועיל לתבשיל ולא של תבשיל לפת כמו שאנו מבארים עכשו:

והוא שאמר בש"א שני תבשילין וכו' ממה שצריך שתדע לשיטתנו הוא שלא דברו במשנה זו בענין אפיית הפת מיום טוב לשבת אלא בענין בישול והבישול הוא שם כולל כל מיני הכנות של מאכל (הוא) [חוץ] מן הפת הן מעשה קדרה הן צלי הן בשר על גבי גחלים הן תיקון כל מאכל והרי מצינו צלי בלשון מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח ולא הצריכו בית שמאי שני תבשילין מצד שלא יהא תבשיל אחד מתיר בכללו כל תקון מאכל שאם כן היה לו להצריך גם כן אחד מבושל ואחד צלי ויועיל מבושל למבושל וצלי לצלי והרי אף הם מודים בדג וביצה שעליו שמועיל כשני תבשילין כמו שיתבאר אלא מפני שדרך בני אדם לתקן בשבת יותר מתבשיל אחד ואם לא הכין מערב יו"ט אלא תבשיל אחד אין היכר בדבר כלל שלצורך שבת נעשה ובית הלל סוברים הואיל ומ"מ הרבה סומכים על תבשיל אחד אף בשבת די לנו בתבשיל אחד וכן שאף הנוהגין בשנים מ"מ עקר הסעודה באחת הוא והלכה כבית הלל:

ומ"מ דוקא לכל תקון מיני מאכל אבל לאפיית הפת אין לו היתר בעירוב של תבשיל שאין אפייה בכלל תבשיל ולא תבשיל בכלל אפייה ואין עירוב תבשיל מועיל לאפיית הפת ולא עירוב פת להכנת תבשיל לא לבית הלל בתבשיל אחד ולא לבית שמאי בשני תבשילין ולא אף לבית הלל בשני תבשילין שאין כמה תבשילין מועילין לפת אבל בפת ותבשיל אחד עמו אנו מתירין את הכל לבית הלל שהלכה כמותו אפילו הדלקת הנר ושאר מכשירי אוכלין הצריכין לנו בשבת נמצא שאם עירב בפת לבד מועיל לאפיית הפת ולא לתבשיל ואם עירב בתבשיל לבד מועיל לכל מיני פרפראות ובישולן ולא לאפייה ואם עירב בשניהם מועיל לכל הצריך להם זהו פסק הנראה לנו בשטת משנה זו וכמו שאמרו בגמ' אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכן מקרא צווח ואומר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו שמשם אנו סומכין לעירוב לשיטתנו:

וזה שאמרו בגמ' לדעת חנניה בית שמאי אומרים אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואין טומנין אא"כ היו לו חמין טמונין מבעוד יום ובה"א עושה תבשיל אחד ועושה בו כל צרכו שמשמען של דברים תבשיל אחד מועיל לאפייה ולבישול ולכל דבר יראה שלא אמרוה כן אלא על מה שהיו מצריכין בישול לבישול והטמנה להטמנה ואמרו שתבשיל אחד כולל כל מיני בישול והכנת ליפתן וכל מכשירי אוכלין כגון הדלקת הנר והטמנת מים שכל אלו מכשירי אוכלין הם ודברים הצריכים לאכילה שעקרה פת ותבשיל ולא כיונו כלל לכלול הפת בתבשיל ומה שאמר אביי בגמ' לא שאנו אלא תבשיל אבל פת לא שמשמעו שהתבשיל מועיל אף לאפייה אבל הפת אינו מועיל לתבשיל או שמא אף לאפייה כך פירושו לא שאנו שיועיל עירוב לתבשיל אלא תבשיל אבל פת לא יועיל לתבשיל וכל שכן שהתבשיל לא יועיל לפת אלא שלא הוצרך להזכיר שהתבשיל לא יועיל לפת משתי סבות האחת שמן הסתם כבר נאפה פתו מבערב אבל תבשיל אין אדם מכינו אלא ביום הסמוך לו והשנית שדבריו חוזרין למשנתנו שלא דברה אלא בבישול ועוד שבהודאה שאין פת מועיל לתבשיל נכלל שאין תבשיל מועיל לפת וקל וחומר הוא שאם אין העקר מועיל לטפל היאך יועיל הטפל לעקר וכן דעת גאוני הראשונים וגדולי האחרונים ומנהגנו מעיד לנו עליו שנוהגין בפת ותבשיל ואלמלא שהוא כן היה מספיק לנו בתבשיל לבד:

בפרש"י בד"ה זכרהו מאחר שבא להשכיחו כשבא י"ט בע"ש קרוב שבת כו' עכ"ל כל זה לא יתפרש אלא לטעמא דרבא והר"ן פירש בע"א ולפירושו יתפרש נמי לרב אשי ע"ש וק"ל:

גמ' ר"א לטעמיה דאמר שמחת י"ט רשות כו' יראה דלא קאמרינן לר"א דשמחת י"ט רשות אלא ביושב ושונה כל היום שיכול להתענות כל היום וללמוד אבל ביושב בטל ודאי דשמחת י"ט מצוה דאל"כ עצרת תהיה לכם ל"ל ועוד דהאי קרא דהביא ר"א חדות ה' היא מעוזכם בי"ט כתיב דמיניה דרש לוו עלי ואני פורע אבל לפי זה התוספות שכתבו ומ"מ א"ל אכלו משמנים כו' אינו מדוקדק דהא ודאי אחר הדרשה איכא מצוה בשמחת יום טוב ודו"ק:

בתוס' ד"ה או וכו' עד משום דסיים הדרשה ר"ל ולא היה לו עוד דבר ללמוד אבל אם היה צריך ללמוד איזה דין ה"ג שהיה לומר ולא היה אוכל דהא בשאר ימים נמי היו אוכלין אחר הדרשה ר"ל אע"ג דאין בו חיוב לאכול ה"נ בי"ט הא דהיו אוכלין לאו משום דחיוב לאכול ואסור לשהות בלא אכילה אלא משום שכבר סיימו לימודם ומ"מ אמר להם אכלו משמנים וכו' ר"ל דכיון שהיו אוכלין מצוה לאכול משמנים ולשתות ממתקים משום שמחת י"ט:

ד"ה לוו עלי בספרים שלפנינו חסרים בסוף הדבור וכצ"ל אלא א"כ יקבל מן הצדקה אבל הכא מיירי שיש לו משכנות אלא שאין לו מעות לכך קאמר לוו עלי:

יום טוב פרק שני

בגמ' מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא זכור וכו' זכרהו מאחר שבא להשכיחו ופרש"י מחמת שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת לפי כבודו והזהיר הכתוב לזוכרו וכו'. ולפ"ז משמע דשמואל אית ליה טעמא דרבא ולא כרב אשי אלא רב אשי טעמא דנפשיה מפרש. אבל קשיא לי דלפי טעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת א"כ מאי מהני הא דתקנו רבנן שכל גדול הדור מערב על כל בני עירו כדאמרינן לקמן דאבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעי ור' אמי ור' אסי אכולהו טבריא ושמואל גופא אמר לההוא סמיא שלא הניח עירוב תבשילין סמוך אדידי ואי ס"ד דעיקר תקנתא לשמואל לא הוי אלא כדי שיברור א"כ אכתי מאי הועילו בזה שיערב גדול הדור על בני עירו שאין זה ענין כלל לטעמא כדי שיברור מנה יפה דמאי דהוה הוה. והנלע"ד דלשמואל נמי עיקר התקנה שתקנו חכמים עירוב תבשילין היינו כטעמא דרב אשי כדי שיאמרו אין אופין וכו' דאלת"ה אלא משום כדי שיברור לחוד א"כ מה טעם יש לאסור בדיעבד לבשל מי"ט לשבת כשלא הניח ע"ת אע"כ דמשום חשש איסור נגעו בה שלא יבשל מי"ט לחול ומה"ט שייך שפיר לאסור בדיעבד אלא הא דאיצטריך שמואל ורבא לטעמא כדי שיברור היינו ליתן טעם לאסמכתא דאורייתא דטעמא דרב אשי לא שייך כלל מדאורייתא וכיון דאיכא אסמכתא דאורייתא לענין לכתחיל' משום דטעמא כדי שיברור תקנו חכמים ג"כ לאסור אפילו בדיעבד משום טעמא דכדי שיאמרו אין אופין וכו' ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש הרא"ש ז"ל דלטעמא דרב אשי מהני נמי אפי' אם הניח כמה ימים קודם י"ט וכן מי"ט ראשון של חג לי"ט האחרון של חג משא"כ לטעמא דרבא כדי שיברור בעינן דוקא מעי"ט ממש ואפשר נמי דלמאי דפרישית רבא ורב אשי לא פליגי אהדדי אלא דתרתי טעמי צריכי ואיתא להא ואיתא להא אלא מדמקשה התלמוד בשלמא לרב אשי אלא לרבא וכו' משמע להדיא דרבא לית ליה דרב אשי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לרבא מאי מהני הא דר' אמי ור' אסי מערבי אכולהו טבריא וכן הא דאמר שמואל להאי סמיא סמוך אדידי וצ"ע ודו"ק:

ולכאורה היה נראה דאיכא עוד נ"מ בין טעמא דרבא לדרב אשי לענין פלוגתא דר"ת ור"י לקמן אי בעינן פת ותבשיל אפילו לב"ה או דסגי בתבשיל לחוד ונראה דלטעמא דכדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט מש"ה בעינן פת ותבשיל כדי שיברור ג"כ מנה יפה לאפוי ולמבושל משא"כ לטעמיה דרב אשי כדי שיאמרו אין אופין דהיינו להיכר בעלמא סגי בחד מינייהו כן נ"ל לכאורה אלא דלקמן כתבו התוספות דפלוגתא דתנאי היא בירושלמי וא"כ נראה דוחק לומר דרבא סובר כרבי אליעזר וצ"ע ועיין בסמוך ולקמן בסוף הסוגיא:

שם רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול. ואע"ג דלכאורה קי"ל כרבה דאמר לקמן ובפרק אלו עוברין בפסחים דהאופה מי"ט לחול אינו לוקה דאמרינן הואיל ומשמע נמי דאיסורא ליכא מדאורייתא וכ"כ הרמב"ם להדיא דהלכה כרבה וכ"כ רוב הפוסקים. ולענ"ד נראה שהוא מוכרח מדקי"ל בפ"ק הלכתא כרב דביצה שנולדה בי"ט אסורה בשבת ומוקמינן התם דהיינו משום הכנה דרבה וכיון דאית לן הכנה דרבה אלמא דצורכי שבת אין נעשין בי"ט ודלא כרב חסדא דאית ליה בפרק אלו עוברין דצורכי שבת נעשין בי"ט א"כ ע"כ מדהתירו חכמים לאפות ולבשל מי"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין אלמא משום דמדאורייתא מותר לבשל משום הואיל כדאית ליה לרבה בפרק אלו עוברין וצ"ע בזה בתוספות דפ"ק דף ב' בד"ה והיה ביום הששי דמשמע שם מלשונם דלדידן לית לן הואיל דרבה מ"מ שיטת רוב הפוסקים ומפרשים דאית לן הואיל אפ"ה א"ש מלתא דרב אשי דכיון דמדרבנן מיהא אסור אפי' לרבה מש"ה הוצרכו לתקן עירוב תבשילין דבדרבנן נמי אשכחן בדוכתי טובא שעשו חיזוק לדבריהם והא דאיצטריך רב אשי למימר משום גזירה דמי"ט לחול ולא קאמר משום האי גזירה גופא דמי"ט לשבת דאסור מיהא מדרבנן כיון דמדרבנן לא אמרינן הואיל ומה לי שבת ומה לי חול כיון דקי"ל צורכי שבת אין נעשין בי"ט הא ליתא דכיון דמדאורייתא שרי לגמרי משום הואיל א"כ נהי דגזרו מדרבנן מי"ט לחול אבל מי"ט לשבת לא היה להם לגזור כלל דמפני כבוד שבת הו"ל לאוקמי אדאורייתא ואין כאן מקום לתקן ע"ת אע"כ משום גזירה דמי"ט לחול הוצרכו לתקן ע"ת. אבל אין לפרש דשייך האי תקנה דע"ת לרב אשי משום חשש איסור דאורייתא כגון בענין דלא שייך הואיל דרבה כגון שהוא בי"ט סמוך לשקיעת החמה דתו לא חזיא להאי יומא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי איריא משום יו"ט לחול הא אפי' מי"ט לשבת אסור בכ"ג כיון דמדאורייתא אין צורכי שבת נעשין בי"ט ולא שרינן אפילו ע"י ע"ת אלא משום הואיל אע"כ דלא מסתבר לרב אשי לומר שתקנו ע"ת משום חששא דסמוך לשקיעת החמה דלא שכיחא כנ"ל ועיין בספר יש"ש שהאריך בזה בענין הכנה והרבה יש לי לדקדק על דבריו ואין להאריך כאן ועיין לקמן:

שם אמר מר שמניחין חיי עולם וכו' והא שמחת י"ט נמי מצוה היא וכו' אע"ג דמצוה גופא לגבי תלמוד תורה קרינן להו חיי שעה ות"ת חיי עולם כדאיתא בשבת דף י' גבי רב המנונא הוי מאריך בצלותא וקאמר ליה רבה מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ואע"ג דרש"י פי' שם דענין התפילה לצורך חיי שעה היא מ"מ אין הדבר יוצא מידי פשוטו דתפילה נמי ודאי מצוה היא ואפ"ה קרי ליה חיי שעה לגבי תורה וה"נ אמרינן בסוטה דמצוה נמשלה לנר שאינו מגין אלא לשעה ותורה לאור שמגינה לעולם אלא דאפ"ה מקשה הכא שפיר למאי דס"ד דשמחת י"ט גלי קרא בהדיא חציו לה' וחציו לכם כר' יהושע. ולפ"ז ע"כ גלי רחמנא דשקולין הם לגמרי ומה"ט אפילו אם התחיל ללמוד צריך להפסיק דבעינן קרא כדכתיב חציו לה' וחציו לכם משא"כ למאי דמשני ר"א לטעמא דדרש או כולו לה' או כולו לכם א"ש דאע"ג דגלי קרא בהדיא שהרשות לכל אדם לעשות איזה מהם שירצה היינו לכתחילה אבל אם כבר התחילו אין להם להפסיק ולהסיר אזנם משמוע תורה דאע"ג דבשאר מצות קי"ל אם התחילו מפסיקין מת"ת לק"ש ואפילו לתפילה אם לא כגון ר"ש ב"י וחביריו כדאיתא התם פ"ק דשבת היינו משום דזמן תורה לחוד וזמן מצוה לחוד משא"כ בשמחת י"ט שגילה הכתוב דהיכי דבעי עביד כולו לה' מסתברא דאם התחילו אין מפסיקין ובהכי א"ש הא דאמרינן בברייתא התחילו פניהם משתנין ופרש"י שהיו סבורין שכועס עליהם שאיחרו לצאת ולכאורה אין מקום לטעות בזה דמ"ש אינהו מיניה דר"א גופא שנתאחר לצאת ואם היה שום איסור בזה היה לו להפסיק הדרשא ולמאי דפרישית א"ש דאינהו הוי סברי דסעודת י"ט מצוה כמו ת"ת דחציו לה' וחציו לכם ולכך היו סבורין דמש"ה כעס עליהם שאפילו אם התחילו פוסקין כמו בק"ש משא"כ ר"א גופא שלמד עם אחרים לא הו"ל להפסיק כדאשכחן האי חילוקא גופא לענין ק"ש כר"י הנשיא שהיה מעביר ידו על פניו ולא קרא אלא פסוק אחד וכתבו הפוסקים דמשום דלמד עם אחרים אין לו להפסיק ולהתבטל כנ"ל נכון וק"ל:

שם מאי לאין נכון לו א"ר חסדא למי שלא הניח ע"ת ומשמע לכאורה דקרא גופא דכתיב בעזרא דייקינן ומסקינן דאיירי לענין ע"ת ומש"ה מקשין העולם בשם גדול א' על מ"ש התוס' בפ"ק דר"ה ד' י"ט ע"ב דהא דאמרי' מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר משמע דבימי עזרא היה עיבור מדכתיב ביום עשרים וארבעה לחדש נאספו בצום ובשקים ומדלא נאספו בכ"ג בחודש אחר הרגל ע"כ שהיה מעובר וקרי ליה כ"ד לחודש אע"ג דבאמת מיום שני מנינן והו"ל כ"ג לחדש ואפ"ה קרי ליה כ"ד למילתיה מיום ראשון כן נראה שם מל' התוספות וא"כ קשה דלמאי דמוכח הכא שהניחו ע"ת אלמא דר"ה היה ביום הששי וא"כ לעולם שלא היה מעובר ומה שלא נאספו ביום כ"ג לחדש היינו משום שהיה בשבת. ובאמת אין כאן מקום לקושיא כלל דעיקר דברי התוספות שם מדכתיב ביום א' לחודש השביעי וכתיב נמי ביום השני נאספו משמע שעשו שני י"ט של ר"ה וממילא אתי להו שפיר ההיא קרא דכ"ד לחודש. אלא דבלא"ה אין צורך בזה משום דבשמעתין לאו אקרא דעזרא דייקינן דהתם בלא"ה א"ש הא דקאמר שלחו מנות לאין נכון לו כיון דר"ה היה והיו רוצין להתענות עד שאמר להם עזרא אכלו מעדנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וכ"כ הרא"ש ז"ל בסוף מסכת ר"ה אלא הא דדייקינן בשמעתין מאי לאין נכון לו אמאי דקאמר רבי אליעזר לתלמידיו קאי וכן תירץ ג"כ הרב הקדוש חותן אחי מוהר"ר נפתלי הירץ זצוק"ל מק"ק צויזמר וכן נראה מל' מהרש"ל ביש"ש. ולענ"ד יש ליישב עוד דכ"ש אם נאמר דבימי עזרא הניחו ע"ת מההיא דשמעתין אם כן בלא"ה מוכח שהיה מעובר באותו זמן ור"ה היה ביום ה' וביום ו' דאי ס"ד דאלול היה חסר ור"ה חל ביום הששי א"כ מאי קאמר להו עזרא שלחו מנות לאין נכון לו דהא כל גדול הדור יש לו להניח על כל בני עירו כדמייתי לקמן אבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעי ור' אמי ור' אסי בטבריא ומסתמא היה לו להניח על כולם ומאי לאין נכון לו אע"כ שהיה אלול מעובר ור"ה היה ביום ה' וביום ו' דמעכשיו מצינן למימר דבכה"ג אין צורך להניח על כל בני עירו שהרי אף אם ישכח שום אדם להניח ע"ת יזכור ביום שני ויתנה כמו שאפרש בעובדא דהאי סמיא לקמן ולשמא ישכח שני פעמים לא חיישינן דכה"ג פושע מיקרי ואף למאי שאפרש שם דבר"ה לא שייך הכי שאין יכול להתנות דכיומי אריכתא דמי היינו דוקא מתקנת חכמים שתקנו שלא יקבלו עדות מן המנחה ולמעלה אבל מקמי הכי שהיו מקבלין כל היום אין לחלק בין ר"ה לשאר רגלים וא"כ ממילא מוכח שהיה מעובר. ולפ"ז אם נפרש ג"כ דאדר"א קאי י"ל דהתם נמי איירי בכה"ג שחל י"ט יום ה' ויום ו' אלא דבלא"ה מצינן למימר דר"א לטעמיה דאופין על האפוי ומבשלין על המבושל ומדבעי ר"א שני מינין אלמא דטעמא דר"א משום כדי שיברור מנה יפה לשבת כדפרישית לעיל וא"כ לפום האי טעמא לא מהני כלל הא מלתא שיניח גדול הדור על כל בני עירו כדפרישית לעיל ומש"ה א"ש הא דקאמר שלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת ודוק היטב:

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ בְּהִלְכוֹת יוֹם־טוֹב. נראה לי בס"ד הא דהוצרך לומר שהיה יוֹשֵׁב היינו לומר בשביל שהיה דורש כל היום כולו לכך היה יושב ודורש דקשה לעמוד כל היום. או יובן בס"ד לומר בשביל שהיה דורש בהלכות שהם קשות וצריכין ישוב הדעת טפי לכך היה יושב כמו שאמרו רבותינו ז"ל גבי משה רבינו ע"ה בלימודו בהר סיני קשות מיושב קלות מעומד אבל אם היה דורש בדברי אגדה בלבד שהם קלות היה עומד ודורש. אי נמי נראה לי בס"ד אמר יוֹשֵׁב בשביל שהיה דורש ביום טוב עצמו ואף על גב דהוא עושה כולו לה' עם כל זה לא רצה לעשות טרחא כולי האי ביום טוב לעמוד כל היום. ונראה לי אף על גב דאחר כך נתן רשות לתלמידים לילך לאכול עם כל זה אפשר שהוא נשאר יושב ודורש כל היום לאותם שאכלו ובאו לשמוע. ומהרש"א ז"ל כתב שצוה אותם על סעודת הלילה. וראיתי להרב בפתח עינים שהקשה על הט"ז ז"ל על מה שכתב בנוסח 'מלוך על כל העולם כולו' מלשון הברייתא כאן, יעוין שם. ואין כאן קושיא כלל כי לשון תפלה ושבח לחוד ולשון חכמים בסיפור מעשים ועניינים לחוד דנקטי בהאי לישנא לספור המאמר. ועוד יש לומר דאף על גב דנתן רשות לתלמידים הוא עצמו ישב כל היום כולו ממש לדרוש.

הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כּוֹסוֹת יש להקשות מה גנות יש בזה דהשותה בכוס אינו נרגן דהכוס הוא שתיה של דרך ארץ ושתיה ביום טוב לא תגונה כי עונג יום טוב היא! ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר במשלי (משלי כג, לא) 'כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים' ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל המרבה בכוסות יגיע לשכרות שהיין יתהלך בעקיפין שהשותה שופכו לבטנו והוא חוזר לאחור לעלות עד הראש של השותה ומשכרהו, אך אם יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ שלא ישתה כוסות הרבה הנה ביין זה אין שיעור לשכר שילך בעקיפין אלא יִתְהַלֵּךְ הַיַּיִן לְמֵישָׁרִים שיורד לבטן וישאר כוחו שם ולא יחזור דרך עקלתון לעלות לראש השותה לשכרו עד כאן דבריו, יעוין שם. ולכן כאן בא לגנותם שהם בַּעֲלֵי כּוֹסוֹת רוצה לומר כוסות רבים ולכך מיהרו לצאת כי צריך להם זמן הרבה במשך שתייתם.

הִתְחִילוּ כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת נראה לי הקדים לדבר ממה שהתחילו ולא דבר בם אחר שיצאו כולם כדעבד בשאר כיתות מפני שראה שנשארים מעט וחש פן יצאו הכל לכך הקדים לדבר דבריו כדי דהשומע יחדל לצאת והא דלא יצאו אלו עם החמישית מפני כי ראו שגינה החמישית בכוסות ואמרו אם נשהה עוד שעה אחת ונצא לא נשאר כלי ששותים בו יין קטן מן הכוס כדי שיגנה אותם בו ולכן ודאי לא יגנה ולא ידבר כלום בעדם.

הַלָּלוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה נראה לי בס"ד קראם כן כי בית המדרש נקרא כֶּרֶם מפני שיושבין בו תלמידי חכמים שורות שורות ככרם הנטוע, וידוע מה שאמר במשנה דכלאים (משנה כלאים ה, א) 'כֶּרֶם שֶׁחָרַב, אִם יֶשׁ בּוֹ לְלַקֵּט עֶשֶׂר גְּפָנִים לְבֵית סְאָה, וּנְטוּעוֹת כְּהִלְכָתָן, הֲרֵי זֶה נִקְרָא כֶּרֶם דַּל' כלומר גפניו מועטין עיין שם. והנה בכת ששית היה בית המדרש הנקרא כֶּרֶם מתרוקן מאד וכמו שכתב רש"י ז"ל ואמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה' (אסתר ח, טז) אורה זו תורה, ולכן אמר עזבו את אורה זו תורה שעל ידם נעשה כרם דל על כן מצטרף מספר דַּל [34] עם מספר אוֹרָה [212] ויהיה מספר מְאֵרָה [246]. ועוד נראה לי בס"ד נקיט לשון מְאֵרָה כי התורה נקראת אמירה כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קה.) 'אָנֹכִי' (שמות כ, ב) ראשי תיבות א מירה נ עימה כ תיבה י היבה, ולכן הם אשר קצו בדברי תורה שהיא אמירה ותתהפך להם למארה. או יובן התורה נתנה לנו מן הבריאה ששם מספר המאות והפורש מדברי תורה נקרא ריש כי אין עני אלא מי שהוא עני מן התורה לכן כיון שפרשו מן התורה שהיא סוד מאה אז יבא אות רי"ש שהוא לשון רישות ועניות ויתחבר באותיות מֵאָה ויהיה צירוף מְאֵרָה. או יובן בס"ד אל"ף לשון לימוד כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' והוא הוה ואליף לו תורה וכיון שהניחו אילופם ויצאו נמצא קצו בו ונעשה להם מרה על כן מדה כנגד מדה יתחבר אל"ף שהוא לשון אלוף עם מָרָה ותהיה מְאֵרָה. ומה ש' נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים ' נראה שרצה לראות אם נשתנו פניהם מחמת רעבון כדי שיפטרם לשלום ברשות.

בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ יש להקשות הוא לא אמר כנגדם כלום אלא רק נתן עיניו בהם בשתיקה ואיך אמר להם עתה 'לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר'? ונראה לי בס"ד הכונה לאמר אפילו אם הייתם יוצאים עם אותם שיצאו לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר אותם הדברים שאמרתי להם יען כי אתם עוסקין בתורה בקבע בכל ימות החול בימים ובלילות ולכן אם יצאתם יום זה ברור הוא שלא מחמת שאתם קצים בדברי תורה אתם יוצאין ורשאין אתם בכך ורק לאלו בעלי מלאכה ומשא ומתן שאין עוסקים בתורה בחול בית המדרש ורק נתנו להם שבתות וימים טובים לעסוק בהם בתורה אמרתי להם אותם הדברים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שִׂמְחַת יוֹם־טוֹב רְשׁוּת. יש להקשות אפילו לרבי אליעזר ודאי יש מצוה בסעודת יום טוב אלא דסבירא ליה שאינה מצוה של חובה שחייב לקיימה בלי תפונה אלא רשות שאם ירצה שלא לקיימה רשאי, וכיון דעל כל פנים אם מקיימה עביד מצוה איך קרי לה 'חַיֵּי שָׁעָה'? ונראה לי בס"ד דגם מצוה גמורה יש לקרותה 'חַיֵּי שָׁעָה' מפני דתיקון שלה הוא לשעתו דוקא כי כיון דעבר הזמן עברה המצוה גם כן אך לימוד התורה נקרא 'חַיֵּי עוֹלָם' כי הלכה זו שלמד אותה עכשיו חוזר ולומד אותה בשעות אחרות וגם מלמדה לתלמידים וגם צריכה לו לענין מעשה שתזדמן לידו מכאן ולהבא לכן נקראת 'חַיֵּי עוֹלָם' גם עוד המצוה היא תיקון המלכות הנקראת שָׁעָה אך לימוד התורה הוא תיקון התפארת, ודוק היטב.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. קשה בשלמא רבי יהושע מסתבר טעמיה שהשוה הדבר אך רבי אליעזר נקיט מצד לצד דאם ראוי שיהיה כולו לה' איך יפטור עצמו בכולו לכם? ונראה לי בס"ד כונת רבי אליעזר לומר אם האדם יכול לשלוט בטבעו החמרי לכוין בעונג הגוף לשם שמים דוקא שהוא מתענג ביום זה בשביל כבוד קדושת היום דוקא הרי זה רשאי לעשותו כולו לכם דהיינו באכילה ושתיה כי עתה על ידי כונתו הטובה נעשה כל אכילה ושתיה שלו קודש ואם אינו יכול לצמצם כונתו בעונג גופו לשם שמים דוקא הרי זה יעשהו כולו לה' בלימוד התורה.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן אָמַר לָהֶם (נחמיה ח, י) לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים, וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת הֳ' הִיא מָעֻזְּכֶם. פירש רש"י ז"ל מקרא הוא בספר עזרא עד 'כִּי חֶדְוַת הֳ' הִיא מָעֻזְּכֶם', יש להבין למה הוצרך לומר עד כִּי חֶדְוַת וכו' ודי לציין שהוא פסוק בספר עזרא שלא נחשוב דאלה הדברים הם לשון מליצה מרבי אליעזר עצמו וכיון שציין על ספר עזרא נדע סיומו של פסוק מה הוא? ונראה לי בס"ד כי רש"י ז"ל נרגש על מה שאמר 'וְאַל תֵּעָצֵבוּ' אין לזה שייכות כאן כי בשלמא עזרא ע"ה אמר לו כן בשביל שראה אותם בוכין ונעצבין אך כאן לא היו עצבין כדי שיאמר להם כן! לכך פירש רש"י כי המקרא הזה הוא על דרך 'כִּי חֶדְוַת הֳ' הִיא מָעֻזְּכֶם' ולכן אף על פי דסיום ד'אַל תֵּעָצֵבוּ' לא שייך בהו הוכרח לאומרו כדי שלא יאמר חצי פסוק כי התוספות בסוכה (סוכה לח:) סבירא ליה אפילו בפסוקים של כתובים אין לומר חצי פסוק ואף על גב דהגאון מגן אברהם ז"ל (סימן תכ"ב) הביא מן הכלבו דאין קפידה בזה בכתובים יש לומר דרש"י ז"ל אזיל בשיטת התוספות. ועוד אפילו להכלבו ודאי רבי אליעזר הוה מחמיר על עצמו להזהר בכך גם בפסוקי כתובים, ואחרי זה בא לידי שיטה מן מהריק"ש ז"ל על ביצה וראיתי שכתב קרוב לזה, יעוין שם.