בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ביצה דף י״ד עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ביצה דף י״ד עמוד ב׳

    מסכת ביצה דף י״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־382 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    רבא אמר לעולם מה טעם קאמר ובקטנה נמי קאי וקאמר אין כותשין כלל ודרמינן עלה אבל כותשין כו':

    הא לן דלית לן עבדי דמזלזלי:

    הא להו דאית להו עבדי דמזלזלי ועושין בגדולה ואומרים בקטנה עשינו:

    קליף צהריה צוהר מראיתו היה קלוף ולבן:

    מתני' מדיח במים:

    ושולה מפרש בגמרא שולה הפסולת שצף למעלה כמו משישלה בחביות (ע"ז דף נו.) דהיינו נמי שנוטל חרצנים הצפים ע"פ החביות:

    בד"א דשרו ב"ה ליטול פסולת ממש ולהשליך:

    מי איכא מאן דשרי ואפי' לטלטלו והא בטילי ליה מיעוטא לגבי רובא והוה ליה ככוליה פסולת ולא חזי:

    ועוד 28 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Beitzah 14b · Sefaria

    תוספות

    רבא אמר לעולם מה טעם קאמר ושום כתישה לא שריא ואפילו בקטנה ומיירי להו לבני א"י שיש להם עבדים שמזלזלים בדבר כך פירש הקונטרס:

    הבורר קטניות ביו"ט בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל ולאו ' היינו ברירה וכו' ותימה דבמסכת שבת (דף קלח.) קאמר מה דרכו של בורר נוטל האוכל ומניח הפסולת והכא משמע שאין ברירה בכך דקרי ליה שנוי וי"ל דהתם ה"פ נוטל האוכל עצמו ומניח הפסולת פירוש יזרוק אותו ומכל מקום פסולת מתוך האוכל הוי ברירה אי נמי התם שהפסולת מרובה על האוכל ואז ודאי הוי אוכל מתוך הפסולת דרך ברירה אבל הכא מיירי שהאוכל מרובה על הפסולת דאז הוי פסולת מתוך האוכל דרך ברירה ובגמ' דפריך דפסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי פי' אפי' בטלטול יהא אסור היה יכול להקשות דזהו דרך בורר אלא דעדיפא מניה פריך דאפילו טלטול יהא אסור דבטל מעוטא לגבי רובא והוי ככוליה פסולת:

    מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו וא"ת והא בפרכת המשכן אמר בפרק גיד הנשה (חילין דף צ: ושם) דמקבל טומאה (וקאמר) ושלש מאות כהנים וכו' ואף על גב דהאי טעמא לא שייך בהו ויש לומר דשאני פרכת הואיל דמיכף כייפי עלויה דארון הוי הוא אהל ומטמא במת ומ"מ קשה דהיאך מטמאה בולד הטומאה דאמר במסכת שקלים (דף יב:) פרכת שנטמאה בולד הטומאה ומיירי במשקה דזב וזבה דאי לאו הכי לא מטמו כלי וי"ל כיון שנעשה אהל יש להם תורת כלי ומטמאים אף בולד הטומאה ועוד אומר הר"ר שמואל מאייבר"א כשהיו נושאים הפרכת ממקום למקום נותן הכלים לתוכה א"כ יש תורת כלי עליהם ובה"ג. גרס וילון אסור ויש לפרש אסור לעשותו מכלאים מפני שהשמש מתחמם כנגדו ול"נ דלא אשכחנא בשום מקום לא בברייתא ולא במשנה דיהא אסור וילון מכלאים בשלמא טומאה אשכחנא כדתנן סדין שהיה טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע.

    Tosafot on Beitzah 14b · Sefaria

    רבנו חננאל

    מתני' הבורר קטניות ביום טוב עד בה"א בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי אבל לא בטבלא כו'. תניא רשבג"א מחלוקת בשהאוכל מרובה על הפסולת בזה בה"א בורר כדרכו אבל אם הפסולת מרובה על האוכל כגון דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא פי' פסולת כגון אבנים דקות והאוכל גסים אחד מן האוכל כנגד שנים מן הפסולת דברי הכל בזה בורר ונוטל האוכל ומניח הפסולת במקומו ר"ג אומר אף מדיח ושולה. וכך היו נוהגין מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים אם הפסולת כגון תבן וכיוצא בו נמצא הפסולת צפה והאוכל למטה. ואם הוא עפר נמצא האוכל למעלה והעפר למטה: ירושלמי הבורר והטוחן ומרקיד בשבת נסקל ביו"ט סופג הארבעים והתנינן בורר כדרכו [ואוכל] ובתמחוי ההיא דר"ג היא דתני אף מדיח ושולה והתני שבית ר"ג שוחקין פלפלין ברחים שלהן מותר לשחוק ואסור לבור: [מתני'] בה"א משלחין ביו"ט בהמה וחיה ועוף ושוחטין יינות שמנים וסלתות וקטנית אבל לא תבואה תני ובלבד שלא יעשה בשורה ואין שורה פחותה מג' בני אדם.

    בעי רב אשי תלתא גברי בתלתא מיני מאי תיקו.

    תניא ר' שמעון מתיר בתבואה של חטין לעשות מהן עססיות שעורין לעשות מהן רסיסין:

    מתני' משלחין כלים בין תפורין כו'.

    ואמרינן תפורין חזו למלבוש שאין תפורין נמי חזו לכסויי אלא כלאים למאי חזו וכי תימא חזו להצניען ולישן עליהן.

    והתניא לא יעלה עליך אבל מותר להצניעו מתחתיו אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא מיכרך לו נימא על בשרו וכי תימא דמסיק מצע אחר בינו ובין מצע של כלאים והאמרינן אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם. אלא הכלאים שהתירו לשלחו ביו"ט הוא וילון פי' פרוכת. ואקשינן וכי מותר להשתמש בוילון של כלאים.

    Rabbeinu Chananel on Beitzah 14b · Sefaria

    רשב"א

    מתני' בית שמאי אומרים אין משלחין ביום טוב אלא מנות ובית הלל אומרים משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין. ירושלמי (פ"א הי"א) וקשיא על דב"ש ירך גדולה מותר לשלחה גדי קטן אסור לשלחו א"ר יודן לא מסתברא בטענו אבל אם היה מושכו והולך.

    Rashba on Beitzah 14b · Sefaria

    מאירי

    זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ומ"מ פי' בגמ' שאף בית הלל לא אמרוה אלא בשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם היה פסולת מרובה על האוכל אף בית הלל מודים שנוטל את האוכל ומניח את הפסולת ואפילו היה הפסולת מועט מן האוכל בשיעור הואיל והוא מרבה עליו בטורח כגון שהיה הפסולת דק בורר את האוכל ואם שניהם שוין בשיעור ובטורח בורר איזה שירצה:

    יש מי שאומר שאם היה הפסולת מרובה על האוכל בשיעור אף האוכל אין ראוי לטלטל בטל הוא אגב אותו דבר שעליו שאין ראוי לטלטלו ואף חכמי הצרפתים כתבוה כן ממה שאמרו כאן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי והם מפרשים כלומר אף ליטול את האוכל אלא שאינו נראה שהרי בפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אמרו שבת קכ"ג א' שתוחבין בכוש או בכרכר אלמא אין אוכל בטל מצד דבר שאינו ניטל שעליו אלא שאנו מפרשין פשיטא דנוטל את האוכל דמי איכא מאן דשרי ליטול את הפסולת:

    במסכת שבת התבאר שאין תולין את המשמרת ביו"ט אבל נותנין שמרים בתלויה ואמרו שם שמערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בה רמונים ונותן בה רמונים ואחר שנתן רמונים בה הרי היא כתלויה ונותן בה שמרים:

    בפרק כלל גדול התבאר שהברירה שהותרה בשבת אינו אלא בבורר אוכל מתוך פסולת ובידו ובאוכל לאלתר אבל להניח לאחר שעה אף לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת אף בבורר בידו שהרי ברירה בקנון ותמחוי לא הותרה בשבת כלל ומכאן כתבו גדולי הדור שאף ביו"ט אסורה אא"כ לאלתר ואלתר זה ביו"ט יראה לי לסעודה ראשונה שהוא אוכל אבל לענין שבת הוזכר בתלמוד המערב עד שמיסב על השולחן באותה סעודה לבד ויש מתירין ביו"ט אף לבו ביום:

    התבאר בבריתא בפרק חבית קמ"ג ב' שמי שנתפזרו לו פירות בחצרו מלקט יד על יד ואוכל אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך קופה ופירוש דבר זה בשבת והקשו עליה ממה שבפרק נוטל קמ"ב א' אמרו נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה והקשה ולישדינהו לפירי ולישדייה לאבן וליהדר ולינקטינהו אלמא מותר ללקט וליתן לתוך הסל ותירצוה חכמי הדורות בשני פנים מהם שפירשו שזו של פרק נוטל בשלא נתפזרו אחת הנה ואחת הנה וזו שבבריתא בשנתפזרו אחת הנה ואחת הנה ומהם שפירשו שזו של פרק נוטל בשנתפזרו בחצר שאין בו צרורות ועפרורית ואפילו נתפזרו אחת אחת וזו שבבריתא בשנתפזרו בתוך צרורות ועפרורית שבחצר ולזה הסכימו גדולי הדור ממה שאמרו בתוספתא פירות שנתפזרו מלקט אחת אחת ואוכל נתערבו לו פירות בפירות בורר ומניח על השולחן בורר ומשליך לפני בהמתו בירר אלו בעצמן ואלו בפני עצמן או שלקט מתוכן עפר וצרורות חייב ונראין הדברים שלא נאמרו דברים אלו אלא בשבת אבל ביו"ט כל שלצורך יו"ט בורר על הדרכים שביארנו:

    בפרק מילה התבאר שאין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר וזו בודאי אף ביו"ט היא שנויה שהרי אמרו בה ואין ממתקין אותו בגחלת ופירשוה בגחלת של עץ כמו שיתבאר אלמא אף ביו"ט היא שנויה:

    המשנה הארבע עשרה בש"א אין משלחין ביום טוב אלא מנות בה"א משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות אבל לא תבואה ר' שמעון מתיר אף בתבואה אמר הר"ם פי' הטעם שאוסרין בית שמאי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וגם בית הלל לא התירו אלא לשלוח ביד אדם אחד או שנים אבל לשלוח ביד שלשה או יותר ברבוי ויתן ביד כל אחד מהם הרי זה אסור כדי שלא יעשה מלאכות של חול גמורות והתבואה אינה ראויה לאכילה לפי שהיא צריכה טחינה והטחינה ביו"ט אסורה ור' שמעון אומר שיכול לבשל אותן הזרעים ולבשלן ואין הלכה כר' שמעון:

    אמר המאירי המשנה הארבע עשרה והכונה לבאר בה שיש מלאכות אף בעניני אוכל נפש שנאסרה עשייתן מכל וכל ואמר שאע"פ שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש אין משלחין ביו"ט אלא מנות ר"ל חתיכות בשר שסתם הכנתן לאכלם ביום אע"פ שהבשר חי והוא הדין לפירות וכיוצא בהן אבל לא בהמה ועופות שמא לא ישחטם זה ביו"ט ונמצא טורח שלא לצורך ולבית הלל משלחין בהמה חיה ועוף אפילו חיים וכן יינות שמנים וסלתות אבל לא תבואה מפני שאין דרך לאכלה ביו"ט ונראית הוצאה לצורך חול ור' שמעון מתיר בתבואה שהרי אפשר לאוכלה בדייסא ובמכתשת קטנה או ליתנם לבהמתו אם הם שעורים או לאכלם רסיסים אם הם עדשים:

    ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Beitzah 14b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוספות בד"ה הבורר קטנית בי"ט בש"א כו' היה יכול להקשות דזהו דרך בורר אלא דעדיפא מיניה פריך דאפילו פסולת כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחות תוספות ישנות ור"ל דמשמע להו דבפסולת מרובה מודו ב"ה [וב"ש] דאינו בורר [האוכל אלא] הפסולת דאין זה דרך בורר ועדיפא ליה למפרך משום דבטל מיעוטא דהשתא ככוליה פסולת וגם פסולת אסור וחדשים מקרוב באו להגיה דאפילו אוכל יהא אסור כו' ולפי זה כוונת דבריהם ע"כ דאפילו אוכל יהא אסור לטלטל ועיקר חסר מן הספר גם בקצת נוסחאות הגיהו בגמרא פסולת מרובה על האוכל פשיטא מי איכא מאן דשרי אין זה גירסת רש"י ותוספות דבשמעתין אבל ההיא גירסא אזלא לפר"ת בפרק נוטל ע"ש ודו"ק:

    בד"ה מפני מה אמרו וילון טמא כו' ול"נ דלא אשכחנא בשום כו' שיהא אסור כו' מכלאים כו' עכ"ל פי' כיון דלא אשכחנא בשום מקום שאמרו וילון אסור מכלאים לא שייך למימר מפני מה אמרו וילון אסור מכלאים מיהו קושטא דמילתא היא דאסור מכלאים כיון דמצינו שאמרו דטמא מפני שהשמש כו' וכפרש"י והתימה מדברי ב"י טור י"ד סימן ש"א שהבין מדברי תוספות אלו דאין בוילון כלל איסור כלאים וא"א לפרש כך כוונת התוס' דהא תלמודא בהדיא מייתי ליה הכא אאיסור כלאים ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Beitzah 14b · Sefaria

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה מפני מה וכו' עד ול"נ דלא אשכחן בשום מקום לא במתני' ולא בברייתא וכו' ר"ל ולישנא דקאמר מפני מה אמרו וילון טמא וכו' משמע שהוא שנוי בעלמא במשנה או בברייתא:

    Maharam on Beitzah 14b · Sefaria

    שיטה מקובצת

    רבא אמר הא לן והא (להוא) להו פירוש לעולם מה טעם קאמר ואפילו בקטנה אסיר. והא דקתני אבל כותשין במכתשת קטנה לא קשיא דלדידן בני בבל שרי במכתשת קטנה דלית לן עבדי דליזלזלו במילתא למעבד בגדולה. אבל לדידהו בני ארץ ישראל דאית להו עבדי דמזלזלי אסור אפילו בקטנה דמזלזלי בגדולה ויאמרו בקטנה עשינו כן פירש רש"י ז"ל. והרמב"ם ז"ל פירש לבני ארץ ישראל אין כותשין במכתשת קטנה מפני שהתבואה שלהם טובה היא ואם כותשין אותה מערב יום טוב אין בכך הפסד. ולי נראה כדברי רש"י ז"ל מדמייתינן עלה הא דמר שמואל דאית בה משום פריצותא דעבדי.

    אייתו ליה דייסא ולא אכיל פירש הריטב"א ז"ל דהוא רצה להחמיר על עצמו דאילו מדינא שרי דהא קיימא לן כרבי מאיר התם במסכת שבת ובחולין דאמר דהמבשל בשבת שייאכל בו ביום לאחרים.

    שאני בי מר שמואל דאיכא (עבדי) פריצותא דעבדי מהכא שמעינן דלית לן לאחזוקי איסורא דכל ישראל בחזקת כשרין הן דהא יהיב טעמא הכא משום פריצותא דעבדי. וא"ת ומר שמואל היכי משתמש בעבדי פריצי. וי"ל דלדידיה אף על גב דהוו פרוצין במילי דעלמא באיסורא בדיקי גבייהו. ואפילו הכי רב פפי החמיר על עצמו ולא סמך על בדיקותיה דמר שמואל לפי שאין עד אחד נאמן להכשירו.

    ממני' הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים בורר אוכל אוכל. פירוש ולא הפסולת לפי שאינו בר טלטול. ואין גרסתם זו נכונה דמדקתני בורר אוכל משמע אפילו הרבה לצורך כל היום וליום של אחריו. אלא הגרסה הנכונה בורר אוכל ואוכל כלומר אינו בורר אלא מה שהוא צריך לאכול באותה שעה ולא לצורך סעודה אחרת אפילו בו ביום. ואי נמי נראה לי דלבו ביום התירו כל מה שהוא צריך ולא ללילה של אחריו. ובית הלל לא פליגי בהא אלא שמותר ליטול הפסולת לצורך ברירתו מיהו לפי שהוא בטל לגבי האוכל. ודוקא לבו ביום לאכול קודם שקיעת החמה דאילו ליום אחר פשיטא דאסור לעשות ולתקן שום דבר ואפילו לצורך יום טוב שני של גליות. דאף על גב דקיימא לן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת בשני דשתי קדושות הן התם הוא בהכנה דבידי שמים כגון ביצה או פירות שנשרו ביום ראשון אי נמי פירות שלקט נכרי. אבל לעשות שום דבר לצורך ליל שני ויומו לא דאפילו כי הוו ספקא דלא ידעי בקיבועא דירחא הוה לן למיחש שמא היום קדש ולמחר חול כל שכן השתא דידעינן בקיבועא דירחא. הילכך אסור לתקן כל דבר ואפילו להציע את המטות לצורך הלילה כמו שאסור בשבת. וכן להדליק את הנר לצורך הלילה אסור מבעוד יום עד לאחר בין השמשות. ומה שנהגו להדליק נרות בבית הכנסת מבעוד יום לצורך תפלת ערבית נראה דטעמא משום דנרות בית הכנסת לא להאיר בלבד עבדי להו אלא לכבוד ואפילו בשחר מדליקין אותם וכל היום ראויות לכך. וכדאמרינן במדרש על כן באורים כבדו ה' במה מכבדין אותו רבי ייבא בר כהנא אמר באלין פנייסייתא. פירוש עששיות ונרות שבבתי כנסיות. כן כתב הריטב"א ז"ל. ועכשו בהרבה מקומות בגליל הזה מזלזלין בדברים אלו וראוי לגעור בהם. ואלא מיהו כתב הריטב"א ז"ל דמאן דעביד הכי איסורא היא דקא עביד אבל אינו לוקה הואיל וחזי לבו ביום וכדאמרינן גבי האופה מיום טוב לחול. אבל המתחיל ללוש או לאפות או לבשל מבעוד יום דבר שלא יגמר מבעוד יום זה ודאי איסור גמור והגוער והמזרז בדברים אלו הרי זה משובח.

    דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא פירש רש"י ז"ל כי הפסולת דק כגון אבנים דקות אבל הוא מועט בשיעור ומרובה בטורח והאוכל דבר גס וכיון דהפסולת מועט לא הוי כמאן דקאי בעיניה ולא בטיל לגבי האוכל ואפילו הכי כיון דטורח הפסולת מרובה אסור אפילו לבית הלל ולא קא שרי בית הלל ליטול הפסולת אלא דוקא כשהאוכל דק ומרובה והפסולת גס ומועט. ואיכא דקשיא ליה דאכתי פשיטא דמעוטי בטירחא עדיף. והרא"ה ז"ל פירש כי האוכל נפיש בטירחא שהוא דק הרבה וזוטר בשיעורא. והא קא משמע לן דאף על גב דנפיש בטירחא כשבורר האוכל אפילו הכי כיון דזוטר בשיעורא הוה ליה פסולת כמאן דקאי בעיניה ואינו בר טלטול ולפיכך בורר את האוכל שהוא בר טלטול.

    מתניתין אבל לא תבואה. פירוש ואף על גב דראויה לכותשה במכתשת קטנה ולעשות ממנה דייסא אפילו הכי לא שכיחא דעביד הכי ואיכא למיחש לרואין שיאמרו דלצורך חול הוא. ורבי שמעון מתיר מהך טעם והוא שיכוין לכך.

    גמרא ובלבד שלא יעשנו בשורה ופירש רבי אפרים משום דנראה כאלו אחד מוכר ואחד לוקח ואחד סרסורי. תיקו ואזלינן לקולא ושרי דתיקו דרבנן הוא.

    רבי שמעון מתיר בתבואה הרי"ף ז"ל הביא ברייתא זו בהלכות ונראה שהוא סובר שהלכה כרבי שמעון. אבל הרמב"ם פסק כתנא קמא אליבא דבית הלל. ואפשר שהרי"ף כן סובר ולא הביאה אלא לפרש דברי רבי שמעון כיון שהוא במשנה. וכתב הרמב"ם ז"ל דמשלחין מיני קטניות הראוין למאכל כמות שהן בלא כתישה וסבירא ליה לרב ז"ל דבהא מודה בית הלל וכן נראה עיקר.

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Beitzah 14b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמרא כלאים למאי חזו ע' יבמות דף ד ע"א תוספות ד"ה דכתיב:

    Gilyon HaShas on Beitzah 14b · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא כלאים למאי חזי, [ואמאי משלחין ביו"ט כלים שיש בהם כלאים] מכאן הוכיח בתוס' פ"ק דיבמות (דף ד ע"א) דכתיב לא תלבש, דאף דנשים פטורות מציצית מ"מ אינן פטורות מכלאים [מסמוכין כל שאינו בגדילים תעשה לך אינו בל"ת שעטנז]: ואין ראיה כ"כ די"ל דהפירכא על מה דקתני במתני' ר' יהודה אומר אף לא מנעל לבן, מכלל דעל אינך דמתני' לא פליגי, ולדידיה דס"ל דתפילין לא הוה מצות עשה שהזמ"ג וליכא היקשא ממילא דרשינן בסמוכין דהכא לחומרא לחייב נשים גם בציצית ואליביה קשה כלאים למאי חזי. אבל נראה לי ראיה לדבריהם מהא דאמרינן פ' מי שמתו (דף יט ע"ב) א"ר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק, ומשמע דהלכה פסוקה היא, והשתא אם איתא דלדידן דקי"ל דתפילין הוה מצות עשה שהז"ג ודרשינן היקישא, דרשינן לסמוכין לקולא לפטור לנשים מכלאים תיקשה אמאי פושט בשוק והא הוה לאו שאינו שוה בכל, דנדחה מפני כבוד הבריות אפילו בקום ועשה, וכמו כהן למת מצוה וכדאיתא בתוס' בברכות (דף כ ע"א ד"ה שב ואל תעשה שאני):

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Beitzah 14b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ביצה, דף י״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־382 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 18 מילים

      נפתחת ב״רָבָא אָמַר, לָא קַשְׁיָא: הָא לַן, וְהָא…״

    2. קטע 219 מילים

      נפתחת ב״רַב פַּפֵּי אִקְּלַע לְבֵי מָר שְׁמוּאֵל. אַיְיתִי…״

    3. קטע 317 מילים

      נפתחת ב״וְדִלְמָא מֵאֶתְמוֹל עַבְדוּהּ? דְּחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קְלִיף צַהֲרֵיהּ.…״

    4. קטע 432 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַבּוֹרֵר קִטְנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי…״

    5. קטע 527 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים…״

    6. קטע 614 מילים

      נפתחת ב״פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל מִי אִיכָּא מַאן…״

    7. קטע 732 מילים

      נפתחת ב״רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה. תַּנְיָא,…״

    8. קטע 88 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא? לָא קַשְׁיָא: הָא בְּעַפְרָא, הָא…״

    9. קטע 933 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם…״

    10. קטע 1024 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנֵי רַב יְחִיאֵל: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנּוּ…״

    11. קטע 1122 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה. תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן…״

    12. קטע 1245 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ מְשַׁלְּחִין כֵּלִים בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן…״

    13. קטע 1316 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא תְּפוּרִין — חֲזוּ לְמַלְבּוּשׁ, שֶׁאֵין…״

    14. קטע 1426 מילים

      נפתחת ב״וְכִי תֵימָא חֲזוּ לְמֵימַךְ תּוּתֵיהּ, וְהָתַנְיָא: ״לֹא…״

    15. קטע 1545 מילים

      נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא דְּמַפְסֵיק מִידֵּי בֵּינֵי בֵּינֵי, וְהָאָמַר…״

    16. קטע 1614 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא, בְּוִילוֹן. וְהָאָמַר עוּלָּא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • שמואל · דור ראשון לאמוראים

      שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.

      מקור: מסכת ביצה דף י״ד עמוד ב׳ · קטע 2 — “…אִקְּלַע לְבֵי מָר שְׁמוּאֵל. אַיְיתִי לֵיהּ דַּיְיסָא וְלָא אֲכַל.…

    • עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים

      נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.

      מקור: מסכת ביצה דף י״ד עמוד ב׳ · קטע 16 — “אֶלָּא, בְּוִילוֹן. וְהָאָמַר עוּלָּא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ וִילוֹן טָמֵא…

    לשון המקור

    רָבָא אָמַר, לָא קַשְׁיָא: הָא לַן, וְהָא לְהוּ.

    רַב פַּפֵּי אִקְּלַע לְבֵי מָר שְׁמוּאֵל. אַיְיתִי לֵיהּ דַּיְיסָא וְלָא אֲכַל. וְדִלְמָא בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה עַבְדוּהּ? דְּחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה דְּיִיק טְפֵי.

    וְדִלְמָא מֵאֶתְמוֹל עַבְדוּהּ? דְּחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קְלִיף צַהֲרֵיהּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי בֵּי מָר שְׁמוּאֵל, דְּאִיכָּא פְּרִיצוּתָא דְעַבְדֵי.

    מַתְנִי׳ הַבּוֹרֵר קִטְנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בּוֹרֵר אוֹכֶל וְאוֹכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ בַּקָּנוֹן וּבַתַּמְחוּי, אֲבָל לֹא בַּטַּבְלָא וְלֹא בַּנָּפָה וְלֹא בַּכְּבָרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה.

    גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — כְּשֶׁהָאוֹכֶל מְרוּבֶּה עַל הַפְּסוֹלֶת, אֲבָל פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל — דִּבְרֵי הַכֹּל נוֹטֵל אֶת הָאוֹכֵל וּמַנִּיחַ אֶת הַפְּסוֹלֶת.

    פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל מִי אִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי? לָא צְרִיכָא, דִּנְפִישׁ בְּטִרְחָא וְזוּטַר בְּשִׁיעוּרָא.

    רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: כָּךְ הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיוּ מְבִיאִין דְּלִי מָלֵא עֲדָשִׁים וּמְצִיפִין עָלָיו מַיִם, וְנִמְצָא אוֹכֶל לְמַטָּה וּפְסוֹלֶת לְמַעְלָה.

    וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא? לָא קַשְׁיָא: הָא בְּעַפְרָא, הָא בְּגִילֵי.

    מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין. מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְּבוּאָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה.

    גְּמָ׳ תָּנֵי רַב יְחִיאֵל: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנּוּ בְּשׁוּרָה. תָּנָא: אֵין שׁוּרָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: תְּלָתָא גַּבְרֵי וּתְלָתָא מִינֵי מַאי? תֵּיקוּ.

    רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה. תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה, כְּגוֹן: חִטִּין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן לוּדִיּוֹת, שְׂעוֹרִים לִיתֵּן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, עֲדָשִׁים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן רְסִיסִין.

    מַתְנִי׳ מְשַׁלְּחִין כֵּלִים בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם וְהֵן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסוּמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא מִנְעָל לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אוּמָּן. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב — מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ.

    גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא תְּפוּרִין — חֲזוּ לְמַלְבּוּשׁ, שֶׁאֵין תְּפוּרִין נָמֵי — חֲזוּ לְכַסּוֹיֵי, אֶלָּא כִּלְאַיִם לְמַאי חֲזוּ?

    וְכִי תֵימָא חֲזוּ לְמֵימַךְ תּוּתֵיהּ, וְהָתַנְיָא: ״לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ״, אֲבָל אַתָּה יָכוֹל לְהַצִּיעוֹ תַּחְתֶּיךָ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ לוֹ נִימָא עַל בְּשָׂרוֹ.

    וְכִי תֵּימָא דְּמַפְסֵיק מִידֵּי בֵּינֵי בֵּינֵי, וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל, אָמַר רַבִּי מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְּבִירוּשָׁלַיִם: אֲפִילּוּ עֶשֶׂר מַצָּעוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְכִלְאַיִם תַּחְתֵּיהֶן — אָסוּר לִישַׁן עֲלֵיהֶם (מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ״).

    אֶלָּא, בְּוִילוֹן. וְהָאָמַר עוּלָּא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ וִילוֹן טָמֵא — מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מִתְחַמֵּם כְּנֶגְדּוֹ.