מסכת זבחים דף צ״ט עמוד ב׳

וּמַגְרֵיפָה בְּתוֹכוֹ, וְאָמַר: ״לִבִּי עַל הַסַּל וְאֵין לִבִּי עַל הַמַּגְרֵיפָה״ – הַסַּל טָהוֹר וְהַמַּגְרֵיפָה טְמֵאָה.

וּתְטַמֵּא מַגְרֵיפָה לְסַל! אֵין כְּלִי מְטַמֵּא כְּלִי. וּתְטַמֵּא מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ! אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר שְׁמַרְתִּיהָ מִדָּבָר הַמְטַמְּאָהּ, וְלֹא שְׁמַרְתִּיהָ מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ.

אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא, וּמְטַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל. אֲמַר לְהוּ, לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי: הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁל תְּרוּמָה – אָסוּר לֶאֱכוֹל וּמוּתָּר לִיגַּע?

אַלְמָא בַּאֲכִילָה עֲבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה, בִּנְגִיעָה לָא עֲבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה!

וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל כּוּ׳. מִיפְלָג הוּא דְּלָא פְּלִיג, וְכִי מְזַמְּנִי לֵיהּ – אָכֵיל;

וּרְמִינְהִי: אוֹנֵן (וּמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים) – טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בְּקָדָשִׁים!

אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּפֶסַח, כָּאן בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה.

בְּפֶסַח – אַיְּידֵי דְּאָכֵיל פֶּסַח, אָכֵיל נָמֵי קָדָשִׁים. בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – דְּלָא חֲזֵי, לָא חֲזֵי. וּמַאי ״אֲבָל לֹא בְּקָדָשִׁים״? אֲבָל לֹא בְּקָדָשִׁים שֶׁל כׇּל הַשָּׁנָה.

רַב אַסִּי אָמַר: לָא קַשְׁיָא; כָּאן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, כָּאן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר; יוֹם קְבוּרָה לָא תָּפֵיס לֵילוֹ מִדְּרַבָּנַן.

מַאן תַּנָּא אֲנִינוּת לַיְלָה מִדְּרַבָּנַן? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּתַנְיָא: אֲנִינוּת לַיְלָה מִדִּבְרֵי תוֹרָה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אוֹנֵן אֵינוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. תֵּדַע – שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַּקֳּדָשִׁים.

וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲנִינוּת לַיְלָה מִדְּרַבָּנַן?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אוֹנֵן אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קׇרְבְּנוֹתָיו. מַאי, לָאו וַאֲפִילּוּ בְּפֶסַח? לָא; לְבַר מִפֶּסַח.

וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״שְׁלָמִים״ – כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם מֵבִיא, וְאֵינוֹ מֵבִיא כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַתּוֹדָה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַתּוֹדָה, שֶׁכֵּן נֶאֱכֶלֶת בְּשִׂמְחָה כִּשְׁלָמִים.

מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹלָה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הָעוֹלָה, שֶׁכֵּן בָּאָה בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה כִּשְׁלָמִים. מִנַּיִן לְרַבּוֹת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וָפֶסַח? מְרַבֶּה אֲנִי בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וָפֶסַח, שֶׁכֵּן אֵינָן בָּאִין עַל חֵטְא. מִנַּיִן לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶבַח״.

מִנַּיִן לְרַבּוֹת הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת וְהַיַּיִן וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׁלָמִים קׇרְבָּנוֹ״; כׇּל קׇרְבְּנוֹת שֶׁהוּא מֵבִיא – כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם מֵבִיא, וְאֵינוֹ מֵבִיא כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן.

קָתָנֵי מִיהָא פֶּסַח!

אָמַר רַב חִסְדָּא: פֶּסַח – כְּדִי נַסְבֵיהּ.

רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: מַאי פֶּסַח – שַׁלְמֵי פֶסַח. אִי הָכִי, הַיְינוּ שְׁלָמִים! תְּנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת פֶּסַח, וּתְנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת עַצְמָן.

דְּאִי לָא תְּנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת פֶּסַח, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמֵחֲמַת פֶּסַח אָתֵי – כְּגוּפֵיהּ דְּפֶסַח דָּמֵי; קָא מַשְׁמַע לַן.

רַב מָרִי אָמַר: