מסכת מנחות דף צ׳ עמוד א׳

אשם נדבה מי איכא הילכך לא הותר ליקרב למזבח אלא על ידי נסכים:

מתני' שהיה גודשה בתוכה שהיתה גדולה כל כך שכשהיתה נמחקת היה בה עשרון:

מדת היבש בירוציהן חול מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא היינו בירוצין:

אלא שהלח נעקר שהבירוצין נכנסו בכלי ונתקדשו בו ושוב נעקרו ממנו כשנפלו חוץ לפיכך הן קדש דנכנסו בכלי ונתקדשו בו:

ובירוצין של יבש אינו נעקר מתוכו של כלי שלא נכנס בתוך הכלי ולא נתקדש בו לפיכך הוא חול:

גמ' מני הא דקתני כל המדות היו נגדשות:

אי ר"מ דאמר לעיל (מנחות ד' פז.) גדוש שבו היה מודד לכל המנחות מחוק מדה של כהן גדול שהיתה גדולה כ"כ שגודשה בתוכה:

ומחוק הוי ואפילו חד גדוש לא הוה:

כיצד יעשה שלא יבא דבר לפסול יניחנה עם הבזיכין לשבת הבאה אי נמי מה יעשה מן הלחם אחר שהוקטרו הבזיכין:

שאפילו הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום תימה דבפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.) בעא מיניה רבא מרבה לינה מועלת בראשו של מזבח או אינה מועלת היכי דמי אי דלא ירדו השתא לנו בעזרה אמרת לא ירדו בראשו של מזבח מיבעיא אלא דירדו לשולחן מדמינן לה דתנן שאפי' הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום והשתא הא לא דמי לשולחן דהא אסידרו באחד בשבת קאי משום דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן כדמוכח בפרק שתי הלחם (לקמן מנחות ד' ק.) דדייקינן מהכא ואי ס"ד כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ליקדוש וליפסל ואם סידרן בשבת הכי נמי דאם לא סילקן לשבת אחרת היה נפסל בלינה ואהך גופה דאחד בשבת מקשי התם דאי לילה אין מחוסר זמן כי מטי לילה דבי שימשי תיקדוש ותיפסל ומשני רבא בשקדם וסילקו ורב אשי משני אפילו בשלא קדם וסילקו נעשה כמי שסידרו הקוף וא"כ גבי מזבח אפילו מדמית ליה לשולחן נמי תועיל בו לינה וי"ל דלשון שאפי' הוא על השולחן משמע ליה נתינת טעם אההוא דסידרו אחר השבת דלכך לא חיישינן עליה משום דבכל לחם הפנים כמו הנסדר בזמנו אפילו הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום ומיהו על כרחין לאו טעם גמור הוא דהכא היינו טעמא משום דכלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן:

בירוצי מדות אע״ג דנתקדשו לוקחין מהן כבשים לעולות קייץ כדפרישית בריש פירקין (מנחות דף פח.) דלב ב״ד מתנה עליהם:

מארבע ועמדו משלש מספק מארבע בפ' הזהב (ב"מ דף נז:) מפרש דהאי רבית הקדש היכי דמי כגון שקיבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש דמספק מד' דבחבירו כי האי גוונא אסור ותימה היכי דמי אי דאית ליה סלתות או חיטין שיתחללו עליהן מעות הקדש אפי' בהדיוט שרי דאפי' על הגדיש תנן (שם ד' עב:) פוסק עמו על הגדיש וכי תימא הא דשרי לפסוק עמו על הגדיש היינו בפוסק לפי השער (או) אפי' בשער הלקוטות אבל אי מוזיל טפי אסור אפי' ביש לו והכא גבי הקדש שרי אי אפשר לומר כן דהא בריש הזהב (בבא מציעא דף מו.) תניא היו חמריו ופועליו תובעים אותו ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית אם יש לו מותר כדפרישית דמטבע נעשה חליפין או בפרוטטות דכיון דיש לו אוזולי אוזיל גביה ואין כאן אגר נטר ליה ואם אין לו אפילו גדיש א"כ מה מרויחו בהקדמת מעות הרי לא יוכל להשתמש בהן דאין להם על מה שיתחלל ולא נפקי לחולין וי"ל דלעולם בדלית ליה אפי' גדיש אלא מקבל מעות הקדש והולך אצל בעלי בתים שנותנין לו יותר מד' סאין ומרויח היתר ומה שאין נותן להקדש אותו העודף מידי דהוה אמשלש ועמדו אארבע משום דלא יהיב להקדש אלא כפי השער והשער הוא מארבע ומיהו לפי טעם זה היה מותר להוליך מעות הקדש לסחורה כדי להשתכר בהן וזהו תימה דא"כ אמאי לא אשכחן ריבית בהקדש בכי האי גוונא בפ' הזהב (ב"מ דף נז:) לכך נראה דאין נכון לעשות כן או משום בזיון הקדש או משום שלא יבא לידי מעילה והא דשרי הכא בהקדש ואסור בהדיוט י"ל כי ההיא דסוף איזהו נשך (בבא מציעא דף עד.) אמר רב מחוסר שתים פוסק שלש אינו פוסק ושמואל אמר בידי אדם אפילו מאה פוסק בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק תנן פוסק עמו על הגדיש והא מחוסר משדא בחמה למיבש ולמידש ומידד ומשני כגון דשדא בחמה ויבש ולשמואל [דאמר בידי שמים אפילו אחד אינו פוסק והא מחוסר] מידד דבידי שמים היא אפשר בנפוותא ובהקדש אפילו מחוסר כל הני שרי ועוד יש לומר דמיירי הכא בעשירים המתנדבים ונותנין מעות חולין למוכרי סלתות כדי לספק מארבע ואפילו למאן דחייש שמא לא ימסרום יפה בפרק הבית והעליה (בבא מציעא דף קיח.) גבי שומרי ספיחים בשביעית דאין מתנדב שומר חנם הכא ליכא למיחש דאפילו לא מסרו העשירים יפה יפה מכל מקום מוכרי הסלתות שקיבלו המעות מוסרין אותם יפה יפה וכי תימא אפילו ריבית קצוצה לישתרי שילוו העשירים מאה של חולין לשלם להקדש מאה ועשרים כדאשכחן בהזהב (ב"מ דף נז:) גבי אבני בית המסורות לגיזבר לא דמי דהתם הכל יודעים שהאבנים עומדות לבנין וליכא למיגזר אטו הדיוט אבל הכא גזרינן דילמא אתי למימר דכי מלוה מאה במאה וכ' שרי אם הקדישום אחר כך כי היכי דשרי להלוותן מאה לשלם להקדש מאה ועשרים ועוד דאפילו כי האי גוונא אסור מדאורייתא דחשיב כאילו הויא הנאה למלוה כיון דקעביד על פיו כגון תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב ולא דמי לאבני בנין שאין לגזבר חלק בהן ולא דמי נמי לשקול ארבע זוזי ולימא ליה לפלניא דלוזפן זוזי דהא פשיטא ודאי דאסור למימר לחבריה אנא מוזיפנא לך זוזי והב לפלניא ארבע זוזי:

במאי קא מפליגי ת"ק סבר מדות הלח נמשחו וא"ת אמאי קאמר דפליגי ת"ק ור' עקיב' לימא דר' עקיבא ור' יוסי לפרושי טעמא דמילתא דת"ק אתו אמאי טעמא דבירוצי היבש חול והלח קודש דהא לא פליגי בהא דהא כולהו הני סברי אלא שחולקין בטעם הדבר, וע"ק מאי טעמא דר' עקיבא דאמר דלכך בירוצי היבש חול מפני שהמדות חול א"כ מה שבתוכם לא יקדשו ואי משום דקדיש בפה וגברא מאי דצריך לבד מקדש כדפי' רש"י. הרי ממ"ק שהרי זה עיקר טעמו לומר דמה שבתוכו קדוש ולא בירוצים והרי לא פי' עיקר הטעם אלא שאמר לבד שהם חול שבשביל זה ראוי שיקשה לנו כדפרי' שגם מה שבתוכן לא לקדוש הואיל שבא לפרש טעם דאמאי בירוצים לא נתקדשו היה לנו לומר עיקר הטעם. לכ"נ דהך קושיא מתרצא באידך דאי ר' עקיבא לפרושי טעמא אתי היה לוקח עיקר הטעם במלתיה ומדלא נקטיה ש"מ דלא לפרושי אתא אלא לחלוק את"ק ולכך קאמר דטעמא דת"ק משום דסבר דמדת הלח נתקדשו בין בחוץ בין בפנים ולכך צריכי בין ת"ק בין רע"ק לומר דמדת הלח נתקדשו גם מבחוץ משום דאי לא נתקדשו אלא מבפנים א"כ לא ליקדוש אלא מה שבתוכו אבל לא בירוצים אבל משום דנתקדשו גם בחוץ נתקדשו בירוצין מפני שהם עולין על שפת הכלי שנתקדש והרי הוא מקדש מה שעומד עליו, ואמר ת"ק דלכך נתקדשו במידת הלח אבל מדת יבש לא נתקדשה אלא מבפנים ולכך לא קדשו ברוצין דמאי מקדש להו אי אויר כלי הא אינם בתוכו אי שפת כלי כדפי' הא לא נתקדש אבל מה שבפנים קדוש כדמשמע דדוקא בירוצין לא קדוש אבל התוך קדוש משום דנתקדשו בפנים ואתא רע"ק לפלוגי את"ק אמדת היבש ולא לפרש הטעם דאמאי לא נתקדשו בירוצין כדפרי' מפני שלא הזכיר הטעם במלתיה דנאמר דלפרש אתא ולא לקח במלתיה אבל הטעם שמביא לחלק את"ק והוא דת"ק אמר בירוצי מדות היבש חול משמע אבל מה שבתוך מדת היבש קדש מדנקט בירוצים משמע דאינהו לבד הוו חול שהם מבחוץ כדפי' אבל מה שבפנים קדש מפני שהתוך מקדשתן דמדקאמר דבהנהו דאינם בתוך המדה ואין מקדשתן חול משמע דמאי דהוי קדש מה שבתוך המדה מפני שמקדשתן וע"כ בא לומר רע"ק שגם מה שבתוך המדה חול והזכיר במלתיה במדת היבש חול לחלק את"ק דאמר קדש ודמקדשה דלא מקדשה כלל ואמאי דמקדשה מה שבפנים משום דגברא מקדש ליה בפה וא"ת א"כ בירוצין נמי י"ל דאין דעתו לקדש אלא הצריך לו דהיינו מה שבפנים כדפירש"י ומ"מ מאי דקדוש לאו משום דהכלי מקדשן כ"א דמקדשינהו גברא בפה לת"ק מקדיש דקדשינהו מדה ולר' עקיבא לא קדש ולכך לא נקט ר' עקיבא טעם לומר כי אם דמדת היבש חול לחלק את"ק דאמר דמה שבפנים מקדש הכלי אבל בירוצין לא קדיש דאמאי ליקדוש הרי אינם בתוך הכלי וגם שפת הכלי לא קדשם שלא נתקדש מבחוץ ואם מפני שנאמר שמה שנתקדש תחתם מפני אויר כלי קדשם דז"א שאין ראוי לקדשם כי אם כלי עצמו ולא מה שנתקדש בכלי יקדש דבר אחר ועוד שהרי אנו רואים שהוצרך לומר דמדות לא נתקדשו בפנים ומבחוץ דאי נתקדשו לבד מבפנים לא לא נתקדשו בירוצין ור' יוסי פליג אתרווייהו דמדת הלח דלא נתקדש' בחוץ ואפ"ה מקדשא בירוצין כדקאמר טעמא מפני שנעקר ובמדת היבש סבר כת"ק דנתקדש בפנים ואפ"ה לא קדש בירוצין כדקאמ' טעמא כדפי' לעיל:

גברא למאי דצריך מכוין פי' ואפי' מה שיהיה בתוך הכלי קס"ד דאין לו להתקדש אעפ"י שהכלי מקודש אם לא שיהא בדעת הגברא שיתקדש: וקשיא דמשמע דלכ"ע נתקדשו לח ולעיל בריש פרקין גרסי' דאיכא בינייהו בירוצין אם נתקדשו ובלח הוה מיירי גבי הין דחשיבי מלמעלה למטה: וי"ל דניחא לגיר' ראשונה דלעיל דגרסי' דכ"ע נתקדשו או לא נתקדשו ור"ל דאין פלוגתא דידהו תליא בנתקדשו או לא נתקדשו דמצי סברא או הא או הא ובעבור זה לא יניחו לחלק אבל מ"מ אעפ"י שיוכלו לומר זה כמו זה י"ל דנתקדשו כתנאי דמתני' ומאי דנקט לא נתקדשו לא שיסברו כן אלא קאמר דהוו מצי סברי הכי ואפ"ה לפלגו בקרא דמלאים: ועי"ל דגם לגרסא דגרסי' דכ"ע לא נתקדשו ושלא נוכל לישב מחלקותם אם לא דנימא לא נתקדשו לא קשיא דנימא דסברי כר' יוסי דהכא דנמוקו עמו וכדמתרץ רבינא טעמא משום גזירה: