מסכת מנחות דף ע״ו עמוד א׳

מתני' שיפה שמשפשף בידו שמוליך ומביא בפיסת ידו עליהן:

בעיטה שבועט בהן בגבות אצבעותיו באגרופו:

בחיטין כדי שישרו קליפתן:

בבצק בלישת הבצק שף ובועט:

באות עשר עשר חלות או רקיקין:

גמ' שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלשה נמצא דכי שף שלש פעמים בועט ה' פעמים ותו חוזר ועושה עד שגומר ש' פעמים שיפה ות"ק פעמים בעיטה:

בעי רבי ירמיה הא דקתני שף אחת היינו אמטויי ואתויי דמה שמוליך ומביא בידו חשוב חד שיפה:

או דלמא להולכה לחודה קרי חד שיפה וכן נמי להבאה לחודה חשיב שיפה כ"ש:

רבי יוסי אומר שיפה ובעיטה בבצק פי' ולא בחיטין ובתוספ' (פ"ח) גרסינן אף בבצק ופליגא אהך ובתוספתא דיוקנית לא גרסי' אף:

אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים תימה דבפ"ק (לעיל מנחות דף ח.) דרשינן חוקה דחביתין ובהקומץ רבה (שם דף יט.) דרשינן חוקה דלחם הפנים:

דאפרשינהו בלישייהו לכאורה דאין שם תרומה עליהם בעיסה דבשחיטת הזבח הוא דקדשי ותנן בפ' התודה (לקמן מנחות דף עח:) שחטה עד שלא קרמו בתנור לא קדש הלחם ותימה דבסוף פ"ק דנדרים (דף יב.) אמרינן כחלת אהרן וכתרומתו מותר הא כתרומת לחמי תודה אסור והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא ומשני לפני זריקת דמים וכדרב טובי בר קיסנא כדאפרשינהו בלישייהו וצריך לומר דלאו תרומה ממש הוו עד אחר אפייה וא"ת דמשמע הכא דהך דרב טובי בר קיסנא בדיעבד ובפרק קמא דנדה (דף ו:) גבי שפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות של תרומה ומוקי לה בתרומת לחמי תודה ופריך תרומת לחמי תודה באפייה מאי בעי ומשני דאפרשינהו בלישייהו כדרב טובי בר קיסנא וכי לא עשתה מצוה מן המובחר ויש לומר דהא דקאמר ארבע חלות הוא דיעבד דלכתחילה בעי ארבעים וגם היא עשתה ארבעים אלא שקודם אפייה הפרישה אותן של תרומה ולא הפרשה גמורה אלא שביררה אותן העתידות להיות תרומה לעשותן נאות ויפות:

שיפה שמשפשף החטין בין ידו לכלי כדי שתהא נוחה להשיר, או הבצק כדי שיהא יפה, ל"ה. בעי ר' ירמיה הא דקתני שף אחת מאי, חשיב להולכה והבאה יחד או דילמא חד חשיב להו, ל"ה. איבעיא להו בבצק ולא בחטין או דילמא אף בבצק ת"ש דתניא שיפה ובעיטה בחטין ר"י אומר בבצק. ר"ל דבבצק ולא בחטין ל"ה: וקשיא דמאי מייתי פשיטותא מברייתא טפי ממתני' שהרי במתני' כמו כן קאמר ת"ק שיפה ובעיטה בחטין ור' יוסי אומר בבצק, ומספקא אי ר"ל אף בבצק או בבצק דוקא וכמו כן בברייתא איכא לספוקי מאי דקאמר ר' יוסי בבצק אי ר"ל בבצק דוקא או אף בבצק, וליכא למימר דגרסי' בבצק ולא בחטין דא"כ לא היה צריך לרש"י לפרש בבצק ולא בחטין אם היה מפורש בהדיא ולא בחטין: וי"ל דלהכי פשט ולא בחטין מיתורא דמלתא דקאמר שיפה ובעיטה בבצק ולמה לו להזכיר שיפה הא עלייהו קיימי' ואם היה ר"ל אף בבצק לא הי"ל לומר כי אם בבצק לבד והיינו מפרשי' דבבצק דקאמר ר"ל דהשיפה דמיירי בהו הוו בבצק וירצה לומר או בבצק או גם בבצק כדמספקא לן הילכך לא היה צריך להאריך ולהזכיר ומדמזכרי להו ש"מ דה"ק הוו דוקא בבצק ולא בדבר אחר. דאינם בחטין:

מתני' כל המנחות באות עשר, פי' עשר חלות ומנחת הסולת נמי אע"ג דנקמצת קודם אפיה אפ"ה עשר חלות עבדי ליה, ל"ה.

גמ' לחם הפנים בהדיא כתיב בה שהם י"ב חלות חביתי כ"ג אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים, פי' בלחם הפנים כתיב קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם ובחביתין כתיב חק עולם כליל תקטר, ל"ה. וקשיא דא"כ בשאר מנחות נמי דלהוו י"ב חלות דליגמר חק חק מלחם הפנים דכמו כן בפ' מנחה כתי' כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם לדורותיכם מאשי ה'. ונר' דלא גמר חק חק כי אם מחק שנכתב על קדושה דלחם כמו דבלחם הפני' כתיב קדש קדשים מאשי ה' חק עולם דקאמר דהם קדשים מאשי ה' חק עולם וכן גבי חביתין קאמר דקדשי לה' חק עולם כדקאמר חק עולם לה' כליל תקטר אבל חק עולם במנחה אינו כתוב על קדושת המנחה כי אם על אכילת אהרן ובניו כדקאמר אהרן ובניו יאכלנה חק עולם ואע"ג דקאמר מאשי ה' לא קאמר אלא דהם אוכלים אותה מאשי ה' אבל לא דהיא קדושה לה' חק עולם הילכך לא גמרי ג"ש כי אם בדדמי לה:

מלחמי תודה הבאות עשר עשר, דהכי פשיטא לן בפ' התודה (ל"ה) שכן יחיד, פי' שאר מנחות ותוד' קרבן יחיד הן שנתנדב ושניהן בנדבה אבל לחם הפנים חובה. שמן, פי' שאר מנחות ולחמי תודה טעונין שמן מה שאין כן בלחם הפנים. נפסל, פי' שאר מנחות ולחמי תודה נפסלין בלינה אבל לחם הפנים היה על השלחן שמנה ימים. ואינן דוחות שבת וטומאה דקרבן יחיד הם אבל לחם הפנים דוחה שבת וטומאה דקרבן צבור הוא, ל"ה. שכן הקדש פי' מנחות ולחם הפנים קדשי קדשים אבל לחמי תודה הוו קדשים קלים ונאכלין לבעלים כתודה. ולבונה פי' מנחות ולחם הפנים טעונין לבונה ולחמי תודה אין טעונין לבונה. מצה פי' מנחות ולחם הפנים באים מצה בגלל עצמן אבל לחמי תודה יש בהם מין אחד שהוא חמץ ובאות בגלל זבח (ל"ה). ואי סביר לן דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בבנין אב. משום דפלוגתא היא בזבחים. שכן הדיוט שנתנדב פי'. מנחות ותודה קרבן הדיוט הן ונדבה הן ואין באין לחצאין ופגול נוהג בהם שהרי קומץ מתירן וכל דבר שיש לו מתירין יש בו משום פגול, ואינן דוחות שבת וטומאה אבל חביתין אינן נדבה ובאות לחצאין ואין בהם משום פגול דאין לו מתירין דכולה כליל ודוחה שבת וטומאה דכתיב בה מנחת תמיד הרי היא לך כמנחת תמידין (ל"ה). אדרבה שכן עשרון, פי' מנחות וחביתין באות מעשרון וכלי מקדשו וקדשי קדשים וטעונות לבונה ובאות מצה ובגלל עצמו וטעונות הגשה ואשם שמקטיר קומץ כשאר מנחות וחביתין כלם אשים אבל לחמי תודה באין עשרה קבין ואין כלי מקדשן כי אם שחיטת הזבח ואינן קדשי קדשים ואינן טעונות לבונה ויש בה חמץ ובאין בגלל הזבח ואין טעונות לבונה ואין מהם לאשים. והני נפישן ונילף מינייהו, ור' מאיר אי סבירא ליה, פי' בניחותא. הקדש מהקדש עדיף ליה ואע"ג דהנך דלחמי תודה ניפשן מיניהו לאו הקדש דקדשי קדשי' נינהו (ל"ה). לחמי תודה בהדיא כתי' בהו עשר דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ואמרינן בפ' התודה נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומ' מעשר תרומה מה להלן אחד מן העשרה אף כאן א' מעשרה. שלמיו לרבות שלמי נזיר פי' דכתי' בקרא מזבח תודת שלמיו ואמרינן לרבות שלמי נזיר לכל דין לחמי תודה לעשרת קבין ולחצי לוג שמן ושיהו באות עשר עשר (ל"ה). ארבע חלות, אחת ממצה ואחד מחמץ וא' מרקיקין וא' מרבוכה דארבע מינין יש בהן. והא בעי' אפרושי תרומה, כדכתיב תרומה לה' שנוטל אחת מכל מין ונאכלת לכהנים כדכתיב לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה והתשע נאכלות לבעלי'. אחד אמר רחמנא, דכתיב והקריב אחד מכל ואחד שלם משמע שלא יטול פרוס (ל"ה) שרבה במדת חלתן, פי' שעשאן י"א חלות או י"ב או שמיעט שעשאן ט', [ע"ב] [הוא דאמר כי האי תנא] (כתנאי הא דרב דאמר) חוץ מלחם וחביתי כהן גדול משמע אבל לחמי תודה ונזירות יכול למעט (ורב טובי כותיה ס"ל), וי"א אף לחמי תודה ונזירות ורב טובי כותיה דת"ק ס"ל, ל"ה:

מתני' עשרון משלש סאין, פי' שלש סאין שעורין מביאין ומניפין אותן בנפה י"ג פעמים עד שמעמידין סלתן על עשרון. לחם הפנים כ"ד עשרונים מכ"ד סאיך דהכי כתיב שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. לא היה להם קצבה קאי אלא סולת מנופה כל, צורכה היה מביא, פי' אפי' מן השוק נקחת ובלבד שתהא מנופה כל צורכה. שנא' ולקחת, פי' משמע שבשעת לקיחה תהא ראויה לאפות, ל"ה.

גמ' מאי טעמא פי' בעי' עשרון דעומר ג' סאין. כיון מחדש פי' ותבואה חדשה יש בה סובין יותר וסולת מועט, ל"ה. שתי הלחם, מתבואה חדשה באין דבעצרת אכתי חדשה הוא. לחם הפנים, פי' אפי' כשהתבוא' חדשה הרי יכול להביאה מהישנה, ל"ה. שרבה במדת עשרונו פי' שמדד בעשרון גדול או שנתן עשרון ומחצה במקום עשרון. פסולות דהוה ליה קומץ נקמץ מן החצי היתר ונמצא שאין לעשרון קומץ שלם והוה ליה קומץ חסר ותנן בפ' ראשון דקומץ החסר פסול, ל"ה. או שמעט עשרונו פסולות שהרי אין שם עשרון דקבעי קרא. רבה במדת סאין שלהם, שרבה בסאין כשהיה להביא עשרון והביאו משתים, או שמיעט שהיה לבא משלש סאין והביאו משתים כשרות. בדקה בגסה, פי' בתחלה מנפה בנפה דקה שמוציאה אבק דק שאין לבן כל כך ואחר כך בגסה שמוציאה הסולת וקולטת הסובין וחוזר ומנפה הסלת בדקה אחרת שהיא דקה מן הגסה ולא בדקה ראשונה אלא בדקה אחרת שהיא דקה מגסה שזו מוציאה אבק בינוני ואח"כ בגסה שמוציאה סלת וקולטת סובין וחוזר ומנפה הסולת בדקה אחרת שהיא דקה מן הגסה ולא בדקה ראשונה אלא בדקה אחרת שהיא גסה מדקה ראשונה שזו מוציאה אבק בינוני [מה] מה שלא הוציאה דקה ראשונה ואח"כ בגסה שמוציאה סולת וקולטת סובין וגסה זו דקה מגסה ראשונה שהרי זו קולטת סובין שמוציאה גסה ראשונה ואח"כ בדקה וכן עד י"ג דקה זו דקה מגסה של מטה וגסה זו דקה מגסה ראשונה, ל"ה:

ר' שמעון י"ג נפות הוו במקדש קבועות זו על גב זו עליונה קולטת סובין ותחתונה אף סולת ואינה מוציאה אלא אבק ומנפה בעליונה ואח"כ בשל מטה הימנה וכן כולם בסדר הזה התחתונ' דקה ושלמעלה לה גסה הימנה והשלישית דקה מן השניה ורביעית דקה הימנה וכן כלם, ל"ה:

מלמד שנקחאת סולת, פי' שנקחת מן השוק כשהוא סולת מנין שאפי' חטין, פי' שאפי' חטין יקחנה ויעשנה הגזבר סלת. ויכול אף שאר מנחות כן, פי' שאפילו שאר מנחות (שוה) שהיחיד מביא יהיו נקחות חטים ויעשם הוא סלת. ת"ל אותה, פי' דכתיב ואפית אותה, אותה נקחת חטין ולא שאר מנחות דאין הכל בקיאין לנפות, הילכך יקח סולת מנופה כל צורכו מן השוק. מפני מה היקל הכתוב בלחם הפנים, התורה חסה, ולחם הפנים שהיה בכל שבת ויש בהם כ"ד עשרונות הילכך חסרון גדול לפי שהסלת הנקח מן השוק יקר מאד מפני שהחנוני משתכר בה לפי' נקח בחטין אבל מנחת נזיר דלא שכיחא והרי עשרון הוא לא חיישי' לזה, ל"ה:

גמ' מה להלן עשר ע' זבחים נ ע"א תוס' ד"ה אמר אמרה: