דף ביאור
מסכת מנחות דף נ״ז עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת מנחות דף נ״ז עמוד א׳
מסכת מנחות דף נ״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־366 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
כמעשה צלי בשבת כלומר הכא חייב בהנחה בעלמא כי היכי דמיחייב בשבת אם היה עושה בו מעשה צלי גמור שהיפך בו דהתם איכא לפלוגי בין הפך ללא הפך כגון בכה"ג כדמפרש לקמן דאי לא הפך הוה בשיל מצד אחד אבל גבי חימוץ ליכא לפלוגי:
אילימא דכי לא הפיך ביה לא בשיל פשיטא דלא היפך פטור דהא לא נצלה ולא מידי עבד:
מאכל בן דרוסאי שליש הוא מבושל:
קמ"ל הא דקתני לא היפך פטור אע"ג דבשיל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא:
ואם נצלה בו מצד אחד כגרוגרת צלייה גמורה חייב אפילו כי לא היפך:
קודח חור כל שהוא במקדח בשבת חייב:
דחזו לצרף כמו שעושין נגרין כשצריכין לחור אחד קודחין שלשה קטנים זה בצד זה ומחברים אותן:
לבבא דאקלידא לשון של מפתח שראשו חד ותוחבן בתוך התיבה ופותח ונועל:
ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Menachot 57a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
ואם נצלה בו כגרוגרת במקום אחד פירוש צליה גמורה כל צרכו לגמרי יותר ממאכל בן דרוסאי:
בשנים ושלשה מקומות לא דמי להוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בפרק המוציא יין (שבת דף פ.) דהתם טעמא כדאיתא בסוף הבונה (שבת דף קד:) מחוסר קציצה לאו כמחוסר מעשה דמי אבל הכא אין דרך בישול בכך ומחוסר נמי חתיכה וקריבה:
מנחה מנין דמחלקם לא נפקא לן אלא שיריים שאחר קמיצה והכא קודם קמיצה:
שאר מנחות מנין ת"ל כל המנחה ואפי' למאן דלא דריש כל הכא מודה דפשטיה דקרא הוא:
אשר תקריבו למה לי תימה הא איצטריך למחמץ בראשו של מזבח דפטור כדאמרן או לכל הפחות אחר שהוצת האור ברובו דאשר תקריבו אמר רחמנא והא איקרבא:
לרבות מנחת נסכים לחימוץ לרבות לחם הפנים לחימוץ מאן דמרבי מנחת נסכים לא מרבי לחם הפנים דקסבר מדת יבש לא נתקדשה ולית בה קדושת הגוף עד לאחר אפייה אבל מאן דמרבי לחם הפנים מודה במנחת נסכים וא"ת ולמה לי אשר תקריבו לרבות תיהוי בכלל כל המנחות וכי תימא דלא משמע אלא אותן הכתובים בפרשה הא אמרינן לעיל בהקומץ רבה (מנחות דף כא:) גבי כל מנחת כהן כליל תהיה דמשמע עומר ושתי הלחם כדקאמר התם שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמם וכי תימא משום דהתם לא כתיב אלא מנחת חביתין ועל כרחין אתא לרבויי כל מנחות אכתי הא על כרחין מרבינן כמה מנחות שאין כתובות שם בפרשה דמשמע דכולהו בכלל מנחה כגון מנחת חוטא ומנחת כהנים חוץ מהנך מנחת נסכים ולחם הפנים ובקונטרס פי' דלא מתרבי מכל המנחה משום דלא דמו לשאר מנחות דבעו שמן ולבונה ומנחת נסכים לא בעיא לבונה ולחם הפנים לא בעיא שמן ולפי טעם זה כ"ש דמנחת חוטא ומנחת קנאות לא הוו בכלל דלא בעו לא שמן ולא לבונה ותימה דהוה ליה לאשמועינן רבותא ולימא לרבות מנחת חוטא ומנחת קנאות לחימוץ וכ"ש מנחת נסכים ושמא הנהו אע"ג דאין בהם שמן ולבונה כיון דנקמצות מיתרבו מכל המנחה דדמו טפי לאותם הכתובות שם דקרינא ביה חלקם לא תאפה חמץ אבל מנחת נסכים אינה נקמצת ומנחת כהנים אע"ג דאינה נקמצת כיון דאית בה שמן ולבונה דמיא להו טפי ויש פירושים מרש"י שכתוב בהן משום דהאי קרא גבי שאר מנחות ששיריהן נאכלין כתיב איצטריך לרבויי בהו להני וה"נ בת"כ אין לי בלא תעשה חמץ אלא מנחות ששיריהן נאכלות מנחות שאין שיריהן נאכלין מנין ת"ל כל המנחה להביא לחם הפנים דברי רבי יוסי הגלילי כו' ויותר היה נראה לומר דלכך צריך ריבוי ללחם הפנים ומנחת נסכים משום דמנחת נסכים אינה באה בגלל עצמה ולחם הפנים אין מהן לאישים אבל שאר מנחות באות בגלל עצמן ויש מהן לאישים וטעם זה אשכחן לקמן (מנחות דף ס:) גבי הגשה דמרבי ר"ש שאר מנחות להגשה מאת המנחה וממעט שתי הלחם ולחם הפנים מדכתיב מאלה ומנחת נסכים מדכתיב והקריבה ומיהו תימה דמשמע התם דאי לאו מיעוטא הוו מיתרבי להגשה מאת המנחה ומאי שנא לחימוץ דלא מיתרבו מכל המנחה הא חימוץ והגשה תרוייהו בחד פרשתא כתיבי במנחת מרחשת (ויקרא ב׳:ז׳) ויותר היה לרבות מכל המנחה טפי מאת המנחה ועוד קשה דהכא איתרבו מכל המנחה מנחת העומר ומנחת סוטה והתם לא איתרבו מאת המנחה אלא בעי התם קרא לרבויי דמרבה מנחת העומר להגשה מוהבאת ומנחת סוטה מן והקריב ומיהו בזה אין תימה בסברא דכל מרבה טפי מאת אבל זה ודאי תימה דהוי אפכא הכא מהתם דמכל המנחה מרבה מנחת העומר ומנחת סוטה ואילו מנחת נסכים ולחם הפנים לא מתרביא והתם מרבינן מאת המנחה לחם הפנים ומנחת נסכים ואילו מנחת העומר ומנחת סוטה לא מרבינן:
מנחת נסכים מי פירות הן ושאר מנחות ידוע דמגבלין במים דשמנן מועט ובענין זה אי אפשר לגבל אבל מנחת נסכים שמנה מרובה וס"ד דאין נותן מים:
Tosafot on Menachot 57a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
וקמ"ל פי' מאי דקתני לא הפך בהם פטור אע"ג דבשלה מצד אחד, ואמר רבא דאם בשלה בו כגרוגרת במקום אחד חייב ר"ל אע"ג דלא הפך אלא בדחיה בעלמא דעבדי כגרוגרת חייב, דאין לפרש דר"ל דמאי דאמרינן דהפך דחייב דקאמר ר"ל כי בשל כגרוגרת, דמאי הוה אשמועינן רבא בה כי פשי' דשעור שבת הוי כגרוגרת וא"כ השתא מאי אשמועי' רבא דבלא הפך אם בשל כגרוגרת דחייב פשיטא דהכי מדמינן לעיל היכי דמי אלא אע"ג דלא הפך בה הוה בשיל אמאי לא מיחייב, ואין לומר דאתיא לאשמועי' דכגרוגרת חייב הא נמי ידעינן דשיעור חיוב אוכלין דמלאכת דשבת הוי כגרוגרת, וי"ל דאתא לאשמועי' דדוקא במקום אחד אבל לא בשנים ושלשה לא נידוק מינה משום דלא חזי לצרוף. ולישנא בתרא אתא לאשמועי' דגם בשנים ושלשה מקומות חייב נוכל לומר דקאי בין אהפך בין אלא הפך:
והשתא דנפקא לן מכל המנחה, דאפי' כשהקומץ מעורב בה חייב עליה אשר תקריבו דמשמע דאקומץ לחודיה קאי למה לי, ל"ה: וקשיא אשר תקריבו מבעי למה דלא מחייב עלה אלא מפני הקומץ שמעורב בה אבל אי שקליה לקומץ מינה לא מחייב עלה: וי"ל דבהך מנחה דאיירי קרא דהיינו מרחשת לא מצי שקל לקומץ עד לאחר אפיה א"כ לא אתא למימר דאי שקיל קומץ מינה קודם עשייתו דלא מחייב עליה דפשיטא דאי שקיל קומץ מינה קודם גמר אפייתה לאו מנחה: ואם תאמר דמאי דחייב בה קרא הוי כי הקומץ מעורב בה דבלאו הכי לא מקריא מנחה ולא היה צריך לומר אשר תקריבו לומר דצריך שיהא בה הקומץ דפשיטא דלא הוה מקריא מנחה וממנחה דכתיב לבד סגי, ואי נימא דמשום מנחת סלת דשקיל קומץ מינה קודם אפיה ועשיית שאר המנחה לומר דלא מחייב עלה אתיא, דהא ליתא משום דמלא תאפה חלקם נפקא לן לעיל דחייב עליה לכך קאמר כאשר תקריבו לא הוה צריך:
Rashba on Menachot 57a · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת מנחות, דף נ״ז, עמוד א׳, בהיקף של כ־366 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 116 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִנִּיחַ בָּשָׂר עַל גַּבֵּי…״
- קטע 210 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: מַאי ״חַיָּיב״ נָמֵי דְּקָאָמַר? כְּמַעֲשֵׂה…״
- קטע 345 מילים
נפתחת ב״גּוּפָא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר…״
- קטע 437 מילים
נפתחת ב״לָא צְרִיכָא, דְּאִי לָא הַפֵּיךְ בֵּיהּ –…״
- קטע 533 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: וְאִם נִצְלָה בּוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת מִצַּד…״
- קטע 624 מילים
נפתחת ב״הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא בְּמָקוֹם אֶחָד, כׇּל שֶׁהוּא…״
- קטע 746 מילים
נפתחת ב״וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה…״
- קטע 820 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: אִילּוּ נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳…״
- קטע 912 מילים
נפתחת ב״מִנְחָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִנְחָה״. שְׁאָר מְנָחוֹת…״
- קטע 1018 מילים
נפתחת ב״״אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳״ – כְּשֵׁרָה, וְלֹא פְּסוּלָה.…״
- קטע 1126 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַב פָּפָּא: חִימְּצָהּ וְיָצָאת, וְחָזַר וְחִימְּצָהּ…״
- קטע 1221 מילים
נפתחת ב״אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּחִימְּצָהּ, פְּסוּל יוֹצֵא לָא…״
- קטע 1314 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַב מָרִי: חִימְּצָהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ,…״
- קטע 148 מילים
נפתחת ב״אוֹ דִלְמָא מְחוּסַּר הַקְטָרָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי?…״
- קטע 1531 מילים
נפתחת ב״וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״כׇּל הַמִּנְחָה״, ״אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ…״
- קטע 165 מילים
נפתחת ב״מִנְחַת נְסָכִים? מֵי פֵירוֹת הֵם!…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת מנחות דף נ״ז עמוד א׳ · קטע 15 — “…רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְרַבּוֹת לֶחֶם הַפָּנִים…”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת מנחות דף נ״ז עמוד א׳ · קטע 5 — “…חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: בִּמְקוֹם אֶחָד –…”
לשון המקור
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִנִּיחַ בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים – הִיפֵּךְ בּוֹ חַיָּיב, לֹא הִיפֵּךְ בּוֹ פָּטוּר.
אָמַר רָבָא: מַאי ״חַיָּיב״ נָמֵי דְּקָאָמַר? כְּמַעֲשֵׂה צָלִי שֶׁל שַׁבָּת.
גּוּפָא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִנִּיחַ בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, הִיפֵּךְ בּוֹ – חַיָּיב, לֹא הִיפֵּךְ בּוֹ – פָּטוּר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִי לָא הִיפֵּךְ בֵּיהּ לָא בְּשִׁיל – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא דְּאִי לָא מְהַפֵּיךְ לֵיהּ נָמֵי הֲוָה בְּשִׁיל, אַמַּאי לָא מִיחַיַּיב?
לָא צְרִיכָא, דְּאִי לָא הַפֵּיךְ בֵּיהּ – הֲוָה בְּשִׁיל מִצַּד אֶחָד כְּמַאֲכָל בֶּן דְּרוֹסַאי, וְכִי מְהַפֵּיךְ בֵּיהּ – בְּשִׁיל מִשְּׁנֵי צְדָדִין כְּמַאֲכָל בֶּן דְּרוֹסַאי, וְקָא מַשְׁמַע לַן דְּכֹל מִצַּד אֶחָד כְּמַאֲכָל בֶּן דְּרוֹסַאי – לָא כְּלוּם הוּא.
אָמַר רָבָא: וְאִם נִצְלָה בּוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת מִצַּד אֶחָד בִּמְקוֹם אֶחָד – חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: בִּמְקוֹם אֶחָד – אִין, בִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת – לָא? וְהָתְנַן: הַקּוֹדֵחַ כׇּל שֶׁהוּא – חַיָּיב!
הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא בְּמָקוֹם אֶחָד, כׇּל שֶׁהוּא לְמַאי חֲזֵי? אֶלָּא לָאו בִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, דַּחֲזוֹ לְצֵירוּף? לָא, לְעוֹלָם בְּמָקוֹם אֶחָד, דַּחֲזוּ לְבָבָא דְּאַקְלִידָא.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא – הַקּוֹדֵחַ כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּמָקוֹם אֶחָד – כׇּל שֶׁהוּא לְמַאי חֲזֵי? אֶלָּא לָאו בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, דַּחֲזֵי לְצֵירוּף? לָא, לְעוֹלָם בְּמָקוֹם אֶחָד, דַּחֲזוּ לְבָבָא דְּאַקְלִידָא.
תָּנוּ רַבָּנַן: אִילּוּ נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ״, הָיִיתִי אוֹמֵר אֵין לִי בְּלֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ אֶלָּא קוֹמֶץ בִּלְבָד.
מִנְחָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִנְחָה״. שְׁאָר מְנָחוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כׇּל הַמִּנְחָה״.
״אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳״ – כְּשֵׁרָה, וְלֹא פְּסוּלָה. מִכָּאן אָמְרוּ: הַמְחַמֵּיץ אֶת הַכְּשֵׁירָה – חַיָּיב, וְאֶת הַפְּסוּלָה – פָּטוּר.
בָּעֵי רַב פָּפָּא: חִימְּצָהּ וְיָצָאת, וְחָזַר וְחִימְּצָהּ – מַהוּ? כֵּיוָן דְּיָצָאת אִיפְּסִילָה לַהּ בְּיוֹצֵא, וְכִי הָדַר מְחַמֵּיץ לַהּ – לָא מִיחַיַּיב עֲלַהּ מִשּׁוּם מְחַמֵּיץ אַחֵר מְחַמֵּיץ.
אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּחִימְּצָהּ, פְּסוּל יוֹצֵא לָא מַהֲנֵי בַּיהּ, וְכִי הֲדַר מְחַמֵּיץ לַהּ – מִיחַיַּיב עֲלַהּ מִשּׁוּם מְחַמֵּיץ אַחֵר מְחַמֵּיץ? תֵּיקוּ.
בָּעֵי רַב מָרִי: חִימְּצָהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, מַהוּ? ״אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא אַקְרְבַהּ,
אוֹ דִלְמָא מְחוּסַּר הַקְטָרָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי? תֵּיקוּ.
וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״כׇּל הַמִּנְחָה״, ״אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ (לַה׳)״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת נְסָכִים לְחִימּוּץ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְרַבּוֹת לֶחֶם הַפָּנִים לְחִימּוּץ.
מִנְחַת נְסָכִים? מֵי פֵירוֹת הֵם!