דף ביאור

מסכת מנחות דף נ״ה עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת מנחות דף נ״ה עמוד ב׳

מסכת מנחות דף נ״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־389 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

מעשה יחידי מעשה חשוב בפני עצמו:

לאתויי קיטוף שמחליק פניה במים אע"ג דלאו מעשה כל כך הוא:

אנן הך דרשא דשירים מחלקם קאמרי' מדסמוך חלקם ללא תאפה:

אימא כוליה לשירים אתא כדכתיב חלקם ולישה ועריכה ואפייה דליהוו חייב על הקומץ [ובשירים] מהיכא ילפת:

ואימא אפייה דפרט בה קרא ואפקיה מן הכלל לחיובי עלה חדא ואכולהו אינך חדא ולא ליחייב (אלא) תרתי:

מרוחקין לא תעשה בויקרא לא תאפה בצו את אהרן:

ושחט אותו בשעיר נשיא כתיב:

בצפון בעולה כתיב על ירך המזבח צפונה בויקרא:

ועוד 9 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Menachot 55b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

אף אני אביא לישתה ועריכתה כו' וא"ת אי דאתרו אכל חדא וחדא אפי' אפה ואפה נמי כמו אל תשתה אל תשתה דנזיר (מכות דף כא.) ואי דלא אתרו ביה אלא חדא התראה אמאי חייב דכי ה"ג דייק בפרק בתרא דמכות (דף כ:) גבי דחייב על כל קרחה וקרחה ומוקי לה דסך חמשא אצבעתיה נשא ויש לומר דהכא אפי' התרו על כל אחת ואחת איצטריך קרא משום דכבר נפסלה והוה אמינא דפטור כדדרשינן לקמן (מנחות דף נז.) המחמץ את הכשרה חייב ואת הפסולה פטור קא משמע לן דהכא חייב מאחר דליכא אלא פסול של חמוץ דמרבינן מהכא מחמץ אחר מחמץ שהוא חייב:

אם כן ליכתוב חלקם לא תאפה חמץ תימה כי כתב נמי הכי הוה דרשינן לחלק מדכתיב לא תאפה שהזכיר אפייה ולא כתיב תיעשה שכן מתרצים אהא דדרשינן גבי שבת (דף ע.) לחלק מלא תבערו ומקשינן הא איצטריך להבערת בת כהן דלא דחיא שבת משום דכתיב בכל מושבותיכם דמשמע בית דין ואמר רחמנא לא תבערו ומתרצינן דאי לבת כהן לחודה לכתוב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם והוה ידעינן נמי דמיתת בית דין לא דחיי' שבת וי"ל דלא דמי דהכא הוי אמרינן דאפייה דאסר רחמנא אשיריים דהיינו חלקם אבל לא תיעשה אקומץ כתיב דאסר כל עשיות:

כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט תימה לרבא דאמר דנין בפ' בנות כותים (נדה לג.) מאי איכא למימר וי"ל דהתם דווקא דנין לפי שהוא בחדא פרשתא אבל הכא דחד בויקרא וחד בצו את אהרן הוו בתרי עניינים ומודה דאין דנין כדאמר בפ"ק דפסחים (דף ו:) אפי' למ"ד דנין ה"מ בחד עניינא אבל בתרי ענייני אין דנין והא דפי' הקונטרס בפסחים דמ"ד דנין היינו רב אדא בר אהבה דשמעתין לא דק דהכא אפי' בתרי ענייני קאמר אלא אפלוגתא דאביי ורבא קאי וא"ת בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) דדריש והומת ותלית כלל כי קללת פרט אי הוי מקרבי אין בכלל אלא מה שבפרט השתא דמרחקי אתא לרבויין עע"א לרבא דאמר דנין לא הוה ליה לרבויי מידי לאביי דאמר אין דנין לא הוה ליה למידן כלל וי"ל כיון דאיפסיק בדבר אחר שאינו מאותו ענין דכתיב (דברים כ״א:כ״ג) כי קבר תקברנו הוה ליה כתרי ענייני ואין דנין והתם דריש מכח דמגדף היה בכלל והומת ויצא מן הכלל ורבי אלעזר נמי מכח זה הוא דן ואין להקפיד אהא דדרשינן הכא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לאיתויי לישה ועריכה וקיטוף וכן בפרק כלל גדול (שבת דף ע.) גבי הבערה לחלק ובפ"ק דיבמות (דף ז.) דקאמר מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וממעט קדשי בדק הבית:

או אינו אלא שזה טעון צפון פירש בקונטרס וקרא דבמקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת בשעיר נשיא כתיב משמע דבעי למעוטי כולהו חטאות וקשה א"כ לא צריך לכשהוא אומר ושחט את החטאת זה בנה אב תיפוק ליה [דבגופיה כתיב בלא בנין אב] לכך נראה כמו שפירש באיזהו מקומן (זבחים מח.) דמאותו דשעיר נשיא לא אמעטי אלא זכרים כמותו כגון שעירי רגלים ראש חדש וע"ז אך יש ליישב פירוש הקונט' דזה בנה אב לאו דווקא אלא כלומר כיון דאותו חזינן דלאו דוקא הוא א"כ לא ממעטינן מיניה מידי והיינו בנין אב דקאמר (ובפ' איזהו מקומן (שם) פי' הקונט' דמהחטאת קא דריש דמרבה כל חטאות):

או אינו אלא שזה טעון צפון ואין אחר טעון צפון כגון שעירי הרגלים או שעיר הפנימי לאו משום דהוי כלל ופרט תימה והיכי מרבה מושחט דכתיב בחטאת יחיד אכתי אימא במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת כלל והנך תרתי דחטאת נשיא וחטאת יחיד פרט הני אין אחרינא לא וי"ל דביחיד כתיב בכשבה וכתיב בשעירה ואייתר ליה חד לבנין אב ולפי המסקנא דאמרינן אותו קא קשיא ליה צריכי תרוייהו כדאמר בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט:) למצוה ולעכב וא"ת ודקבעי לקמן השתא דנ"ל מושחט אותו למעוטי מאי תיקשי ליה למה לי דכתב רחמנא צפון כלל בשעיר נשיא דנילף מחטאת יחיד כדילפינן מינייהו שאר חטאות מזה בנה אב וצ"ל דה"נ וקצת קשיא לשון הברייתא דמשמע דלעולם איצטריך קרא דשעיר נשיא לקבעו חובה:

תנא אותו קא קשיא ליה וה"ק או אינו דלא בא לקובעו חובה והא דאיצטריך למכתב ביה צפון משום דבעי למכתב אותו דבא ללמד זה כו' ואין אחר טעון צפון:

הואיל ואיתרבי בסמיכה הואיל ואיקרי חטאת לא מצי למימר שעה מדורות לא ילפינן ואע"ג דאיכא כמה קרבנות דטעונין סמיכה ולא בעו צפון הואיל ובהאי קרא גופיה דמרבינן ליה לסמיכה כתיב ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה דהיינו צפון אי לאו דכתיב ביה אותו הוה אמינא דהייתורא דהשעיר אסמיכה וצפון קאי:

Tosafot on Menachot 55b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

רשב"א

אנן מחלקם קאמרינן, פי' דרשא דשירים מחלקם קאמרי' מדסמיך חלקם ללא תאפה, ל"ה: וקשיא דהא רישא דיכול לא יהא חייב אלא על כולם אשירים קאי משום דמאחר דנבעי כלן דהיינו לישה ועריכה וקיטוף ואפיה היינו במנחה בשיריים ולא בקומץ דבקומץ ליתנהו להני מלאכות וא"כ מהא נמי ילפינן דעבר אשירים: וי"ל דנהי דשייכי הני במנחה ולא בקומץ מ"מ לא חזינן מינה שיעבור בלאו אשיריים דמנחה שהיה הקומץ סולת בלא לישה ומאי דקאמר יכול לא יהא חייב אלא על כלן דמשמע דמחייב אגוף דמנחה בלא קומץ כדפי' מיירי במנחה שהקומץ מעורב כגון מנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור שהיה לשה וערכה ומקטפה ואח"כ מפריש הקומץ ועלה קאמר יכול לא יהא חייב אלא על כלן וקאמר ת"ל לא תאפה דמחייב אחדא מנייהו ומ"מ החיוב אינו אלא בשביל הקומץ המעורב במנחה אבל במנחת סולת שאין הקומץ מעורב בשיריים לעולם אימא דלא מחייב ולכך פריך דמנא ליה ומשני ליה אנן מחלקם קאמרינן דאתא לרבויי חלקם גרידא שאינו מעורב בקומץ אלא שיריים גרידא דמחייב עלייהו ופריך ואימא כולא קרא להכי הוא דאתא כו': ואימא אפייה דפרט בה רחמנא ליחייב חדא אינך ליחייב חדא אכולהו: יש להקשות מאי דעתיה דהאי מקשה אי סבר דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל הוה דין ליה א"כ יש לחייב אכל חדא וחדא דללמד על הכלל יצא כדמשני ליה ואי במדה דכלל ופרט א"כ לא לחייב אלא אאפיה לבד כדפרי' בתר הכי דאין בכלל אלא מה שבפרט: וי"ל דלא להא ולא להא הוה דיין ליה משום דלא כלל ופרט חשיב ליה ולא דבר שהיה בכלל דדוקא הבערה חשבינן דבר שהיה בכלל משום דלא תעשה כל מלאכה משמע שלא יעשה שום מלאכה מכל מלאכות שבעולם והמלאכות שנקראות מלאכות ילפינן ממשכן א"כ שאסר לעשות שום מלאכה אכל מלאכה ומלאכה בפני עצמה הזהיר א"ל שנכתבה הבערה אחר כן והזהיר עליה בפני עצמה ועל כל מלאכה שיעשה הוה חייב מיתה וכרת ומאי דבעינן קרא לחלוק מלאכות כמו לא תבערו דאמרינן דלחלק יצאת היינו לחייב חטאת משום דנהי דכל חדא מינייהו אי עביד לבדה בשוגג חייב חטאת אפ"ה כי עביד לכולהו סד"א דלא לחייב אלא חד חטאת מידי דהוה אמזיד ומיתה דאי עביד חדא מינייהו הוה מחייב עלה מיתה וכי עביד כולהו נמי לא הוה מחייב אלא חדא מיתה משום דאי אפשר לקטולי ליה תרי קטלי והוה ס"ד דנימא דדין חטאת בשוגג כדין מיתה במזיד ולכך אצטריך קרא לחלוק מלאכות לחייב על כל מלאכה ומלאכה חד חטאת הילכך גבי הבערה שייך שפיר לומר דלחלק יצאת ודהויא מדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל דללמד על כל הכלל יצא אבל קרא דלא תעשה חמץ לא משמע דלחייב להו אלא עד דעבד כולה דתעשה משמע שתעשה לגמרי דהיינו לישה ועריכה וקטוף ואפייה ולא הוי כמו לא תעשה כל מלאכה דמזהיר על כל מלאכה בפני עצמה אבל הכא משמע דלא מזהר אלא דעד דעביד כולהו, הילכך פריך דכשיצאת אפיה לחייב עליה בפני עצמה יצאת משום דלא תעשה עד דעבד כולהו משמע ודלא מחייב אכל חדא מינייהו ולכך קאמר לא תאפה כדי לחייב על אפיה אבל הנך לא מחייב אלא חדא אכולהו כדמשמע מלא תעשה דמשמע דבעינן כולהו ומאי דאפיק מינה אפיק ומאי דלא אפיק לא אפיק ומשני דהוי דבר שהיה בכלל: וא"ת א"כ הוי קושיית המקשה ותירוץ המתרץ כמו הן ולאו שהמקשה היה אומר דאין כאן מדה דדבר שהיה בכלל והוא יתרץ לו דיש כאן מדה דדבר שהיה בכלל, הא לא קשיא דהכי משני ליה דאי אפשר לומר כדקאמר דאפיה תהיה לחייב עליה באפי נפשה והנך לא לחייב אלא חדא אכולהו משום דמאחר דלא תעשה אינו ר"ל דלא ליחייב עדשתהא עשויה לגמרי דהיינו לאחר שיעשו כלם דהא חזינן דבאפיה בפני עצמה מיחייב א"כ ע"כ צריך אתה לפרשו דר"ל לא תעשה שום אחד מהעשיות וזהו לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא דבא ללמד על כל העשיות בכלל לא תעשה דמחייב אכל חדא וחדא ולא דנימא דלא אזהיר אלא עד דעביד כולהו, ואמר לא תעשה כלל לא תאפה פרט דבא לגלות ומאי דאזהיר בלא תעשה לא הזהיר אלא בשביל האפיה ואי עביד כולהו ואפיה בכללם מחייב בשביל האפיה ומאן דעבד הנך לא מיחייב עלה, וא"ת א"כ לא יכתוב אלא לא תאפה לבד ולשתוק מלא תעשה, הרי ז"א קושיא משום דבכל כלל ופרט אמרי' אין בכלל אלא מה שבפרט נוכל להקשות אלא לפי שיש לנו לומר דהכלל נכתב משום דאם לא נכתב כי אם הפרט היינו יכולים ללמוד במה מצינו על האחרים אם יהיו דומות לאותו פרט שנכתב ולכך כתב כלל ופרט לומר לך דאינו חייב על אותם שנשארו בכלל אחר הוצאת הפרט:

ושחט אותו, בשעיר נשיא כתיב בצפון, בעולה כתיב על ירך המזבח צפונה בויקרא. והלא כבר נאמר כו', וזה בכלל שאר חטאות. לקבוע חובה, פי' דשנה הכתוב לעכב. או אינו, אלא לכך יצא זה לומר שזה טעון צפון ולא אחר ומה אני מקיים במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת בשעיר נשיא הכתוב מדבר, ל"ה. וא"ת א"כ לא לכתביה מאחר דכתי' בשעיר נשיא דבעי צפון, וי"ל דנכתב כדי לעשותו כלל ופרט כדקאמר בתר הכי ונכתב הכלל כדי להוציא האחרים שבכלל דלא בעו צפון ודלא נילף להו משעיר נשיא כדפרישית לעיל:

ת"ל ושחט את החטאת ללמד זה בנה אב לכל החטאות ללמד עליה שטעונין צפון דהאי כלל ופרט, פי' דשחט כלל כל חטאות בצפון ושחט אותו פרט דוקא שעיר נשיא, ואע"ג דמרוחקין דושחט אותה בויקרא ותשחט החטאת בצו ודנין ליה בכלל ופרט, ל"ה: וקשיא דלמה אצטרי' לעשות כלל ופרט ובתר הכי למכתב קרא לאפוקי מינייהו לא ליכתוב אלא ושחט את החטאת דהוי בנין אב לכל החטאות ולשתוק מהנך קראי: וי"ל דאי לא איכתב הנך קראי לא הוה דרשינן ליה לבנין אב והוה אמינא דדוקא בכשבה דכתי' קרא ולא בשאר החטאות אבל בשאר החטאות לא לכך אצטריכו הנך קראי דמגלו עליה דבנין אב הוי לכל החטאות, ומ"מ קשה לפי מאי דפירש"י בפ' איזהו מקומן דמאת החטאת דריש בנין אב דהו"ל למכתב ושחט אותה ומדכתב את הוי בנין אב לכל החטאות אלא דאצטריכו הנך קראי לעכב', ובפ' איזהו מקומן הארכנו שם הרבה:

Rashba on Menachot 55b · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

תֵאָפֶה חָמֵץ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ״! לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ״, יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא אַחַת עַל כּוּלָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תֵאָפֶה״.

קטע 2

אֲפִיָּיה בַּכְּלָל הָיָתָה, לָמָּה יָצָאת לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ? מָה אֲפִיָּיה מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא מַעֲשֶׂה יְחִידִי, וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אַף אֲנִי אָבִיא לִישָׁתָהּ וַעֲרִיכָתָהּ.

קטע 3

וְכׇל מַעֲשֶׂה יְחִידִי שֶׁבָּהּ, לְאֵיתוֹיֵי קִיטּוּף, שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה יְחִידִי, וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

קטע 4

אֲנַן מֵ״חֶלְקָם״ קָאָמְרִינַן.

קטע 5

וְאֵימָא: כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?

קטע 6

אִם כֵּן, לִכְתּוֹב ״חֶלְקָם לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ״, מַאי ״לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

קטע 7

וְאֵימָא: אֲפִיָּיה, דִּפְרַט בַּהּ רַחֲמָנָא, לִיחַיַּיב חֲדָא; אִינָךְ לִיחַיַּיב חֲדָא אַכּוּלְּהוּ! מִשּׁוּם דְּהָוֵה דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא.

קטע 8

וְאֵימָא: ״לֹא תֵעָשֶׂה״ – כָּלַל, ״לֹא תֵאָפֶה״ – פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט; אֲפִיָּיה – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.

קטע 9

אָמַר רַבִּי אַפְטוֹרִיקִי: מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה, וְכׇל כְּלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה – אֵין דָּנִין אוֹתָן בִּכְלָל וּפְרָט.

קטע 10

מֵתִיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: וּכְלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה אֵין דָּנִין אוֹתָן בִּכְלָל וּפְרָט? וְהָתַנְיָא: ״וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט הָעֹלָה לִפְנֵי ה׳ חַטָּאת הוּא״ – הֵיכָן עוֹלָה נִשְׁחֶטֶת? בַּצָּפוֹן, אַף זֶה בַּצָּפוֹן.

קטע 11

וְכִי אָנוּ מִכָּאן לְמֵידִין? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת״! הָא לְמָה זֶה יָצָא? לְקוֹבְעוֹ, שֶׁאִם לֹא שָׁחַט אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן – פְּסָלוֹ.

קטע 12

אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ יָצָאת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁזֶּה טָעוּן צָפוֹן וְאֵין אַחֵר טָעוּן צָפוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה״, זֶה בָּנָה אָב לְכׇל חַטָּאוֹת שֶׁטְּעוּנוֹת צָפוֹן.

קטע 13

טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא שֶׁזֶּה טָעוּן צָפוֹן, וְאֵין אַחֵר טָעוּן צָפוֹן. מַאי טַעְמָא?

קטע 14

לָאו מִשּׁוּם דְּהָוֵה כְּלָל וּפְרָט, וְאַף עַל גַּב דִּמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה, דָּנִין אוֹתָן בִּכְלָל וּפְרָט.

קטע 15

מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: הַאי כְּלָל וּפְרָט הוּא?! פְּרָט וּכְלָל הוּא, וְנַעֲשָׂה כְּלָל מוֹסִיף עַל הַפְּרָט, (וְאִיתְרַבִּי) [וְאִיתְרַבּוֹ] לְהוּ כֹּל מִילֵּי.

קטע 16

אֶלָּא תַּנָּא, ״אֹתוֹ״ קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, וְהָכִי קָאָמַר: אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁזֶּה טָעוּן צָפוֹן וְאֵין אַחֵר טָעוּן צָפוֹן, דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֹתוֹ״.

קטע 17

וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת״, ״אֹתוֹ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי (נַחְשׁוֹן, וְשָׁחַט, עוֹף, בַּפֶּסַח סִימָן).

קטע 18

״אוֹתוֹ״ בַּצָּפוֹן, וְאֵין שָׂעִיר נַחְשׁוֹן בַּצָּפוֹן.

קטע 19

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִיתְרַבִּי לְעִנְיַן סְמִיכָה, לִיתְרַבֵּי נָמֵי לְעִנְיַן צָפוֹן, קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 20

וּסְמִיכָה גּוּפַהּ מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר״ – לְרַבּוֹת שְׂעִיר נַחְשׁוֹן לִסְמִיכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

מסכת מנחות דף נ״ה עמוד ב׳

מסכת מנחות דף נ״ה עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רשב"א

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור