מסכת מנחות דף כ״ד עמוד ב׳

מדרס ששכב עליו זב:

ועשאו וילון פרשו לפני הפתח וקבעו שם:

טהור מן המדרס ולא יטמא עוד אדם שהרי אין עשוי למדרס וכל שאינו ראוי למדרס אינו טמא מדרס דאמרינן במסכת חגיגה (דף כג:) מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו אבל טמא מגע מדרס לטמא אוכלים ומשקים כמי שנגע במדרס:

אלא להכי מהני ליה וילון שאם נגע בו זב קודם שעשאו וילון והיו עליו שתי טומאות מדרס ומגע עכשיו טהור מן המדרס מלטמא אדם או כלים ונשארה עליו תורת מגע לאוכלין ומשקין:

כי נגע בו זב מיהא טמא נמי טומאת מגע אפי' לבסוף לאחר שנטמא מדרס חלה טומאת מגע להאי עניינא שכשיעשנו וילון ויטהר מן המדרס תחול עליו טומאת מגע:

ואמאי נימא הא שבע ליה טומאת מדרס:

דילמא מקמי מדרס נגע בו ואח"כ דרס עליו דהכא ליכא למיפרך הא שבע ליה משום דטומאה אחרינא חמורה מן הראשונה וחלה עליה אבל הכא גבי עשרונות דאידי ואידי ראשונה ושניה קלה היא דבין זו ובין זו טומאת אוכלין היא ולא חיילא שניה כלל:

אלא מסיפא נפקא דלא אמר שבע לה טומאה:

ועשאו וילון טהור מן המדרס וכגון דעבד ביה שינוי מעשה כדאמר בפרק במה אשה (שבת ד' נח:) דאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה ובמסכת כלים בפרק הכרים (מ"ו) מפרש איזו היא שינוי מעשה דתנן סדין שהוא טמא מדרס עשאה וילון טהור מן המדרס אבל טמאה טמא מת מאימתי טהרתה ב"ש אומרים משיתפר וב"ה אומרים משיקשר ר"ע אומר משיקבע וכי באיזה מדרס נגע זה לפי מה שהוא ר"ל דלא אמרינן שבע ליה טומאה צ"ל דאיירי בבגד שלא נקפל משדרס עליו הזב ועוד צ"ל דלא מיירי בשדרס עליו ברגלו ערום או נעול או בדבר שמטמא מדרס דא"כ אתיא ליה מדרס ומגע בבת אחת ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה כדמסקי' אלא כגון שיש פשוטי כלי עץ מפסיקין או דברים שאין מטמאין מדרס:

כי נגע בו הזב מיהא טמא ואפילו לבסוף כו' לפי מה דס"ל לאביי שאין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה כדמוכח בסמוך כשבא לדקדק מסיפא יש לתמוה דמתנא קמא היה לו לדקדק דלא אמרינן שבע ליה טומאה דקאמר אבל טמא מגע מדרס ופירושו בבת אחת באתה לו טומאת מדרס וטומאת מגע לפי שנוגע בעצמו דת"ק דרבי יוסי הוא ר"מ דקסבר טומאת בית הסתרים מטמא כדאשכחן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עב:) דפליגי כי האי גוונא בשלשה על שלשה שנחלק וי"ל דלכך דייק מר' יוסי שלא תאמר הא דפליג עליה ר' יוסי וקאמר באיזה מדרס נגע זה היינו משום דס"ל דאמרינן שבע ליה טומאה וא"ת בס"פ העור והרוטב (חולין דף קכח:) גבי (חתיכת כזית אבר) מן החי דאמר חישב עליו ואח"כ חתכו טמא לפי שירד עליו תורת טומאת אוכלין כשחישב עליו ואמאי נימא שבע ליה טומאה שהוא טמא טומאת אבר מן החי החמורה וי"ל דאיכא נמי חומרא בטומאת אוכלין שמועיל לטמא טומאה בפחות מכביצה אוכלין וזה משלימו לכביצה ואין לתרץ דהאי דחישב עליו ואח"כ חתכו טמא משום דטומאת בית הסתרים [לא] מטמיא [דהתם אמרי' דמטמיא] דמוקי לה כר"מ ומיהו היא גופא תימה ואמאי לא אתיא כרבי יוסי ונימא דטמא משום דמקבל טומאה משעת פרישתו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) ב על שלש (הבגד) הבאות מבגד גדול דבשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן וי"ל דבהעור והרוטב (שם דף קכח:) מיירי אפילו אין נשאר באבר כדי להעלות ארוכה כשחותכו דלא מטמיא ומיהו קשה בסוף כיצד צולין (פסחים דף פה:) גבי יוצא גזרו ביה טומאה או לא גזרו דקאמר ת"ש אבר שיצא מקצתו חותך כו' ואי אמרת גזרו ביה רבנן טומאה כי חתיך ליה מאי הוי הא קא מטמא ליה ומשני טומאת בית הסתרים היא ולא מטמא ואכתי הא קא מטמא בשעת פרישתו ואין לומר דליכא כשיעור במה שבחוץ דא"כ לא הוה צריך לטעמא בית הסתרים ואליבא דרבינא הוא דמשני הכי אחר כך ויש לומר דמיירי בפסחים (דף פה.) ובהעור והרוטב (חולין דף קכח:) בניתזים בעל כרחו דהא בכריתות בפרק אמרו לו (כריתות דף טו:) מוכח דלא מקבל טומאה בשעת פרישתו גבי אבר המדולדל באדם ומיהו לא מסתברא דמיתוקם ההיא דפסחים בניתזין בעל כרחו דהא קתני חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ושמא כשחותך בסכין לא מקבל טומאה בשעת פרישתו לפי שהסכין מפריש בין זה לזה א"נ מחתך בסכין מעט ומשליך וחוזר ומחתך מעט [ומשליך] עד שמחתך את כולו שאינו נוגע עכשיו בבת אחת וכן מפרש בהדיא בירושלמי במחתך כל שהוא ומשליך ואם תאמר אמאי איצטריך לשנויי בהעור והרוטב (שם דף קכט.) דאתיא כר"מ לימא דחיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו כדקאמר רבינא בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף פה.) ויש לומר דההיא סוגיא דלא כרבינא א"נ לא אמרינן חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו אלא בדבר העומד ליחתך כי ההיא דבשר שיצא והוציא עובר את ידו ודומיא דידות הכלים שעתיד לקצצן ואם תאמר בפרק ואלו קשרים (שבת דף קיב:) ובפרק ב' דעירובין (דף כד.) דאמרינן סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ופריך מאי שנא ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי הא מיתקנא ראשונה ומשני פנים חדשות באו והשתא אימת אתא ליה אי קודם שנפסקה ראשונה אם כן כמו שטיהר מן המדרס יטהר ממגע דהא שבע ליה טומאה ויש לומר דכשתיקן אוזן ראשונה חל על אוזן מגע ומדרס בבת אחת ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה כדמסקינן ומגו דחייל מגע אאוזן חייל נמי אכוליה סנדל כיון דהכל כלי א' והר"ש מפרש דלא שייך שבע ליה טומאה בטומאה הבאה מעצמו כגון ההיא דסנדל ודחישב עליו ואחר כך חתכו ומדרס מגע דת"ק דר' יוסי דבאה מעצמו שנוגע בעצמו אבל סדינים המקופלים טמא על מה שנגע בחבירו:

בשני סדינים המקופלים כו' בשניתלה למעלה מזה ויש אויר קצת ביניהם איירי דאי בזה על גב זה ממש אי כשישב הכביד עליהם שניהם בבת אחת א"כ עליון ליטמא מגע כמו תחתון ואם הכביד על העליון תחילה א"כ קודם לתחתון מגע למדרס כשנגע בעליון וטומאת מדרס לא מטמא תחתון עד שיכביד עליו אבל כשיש אויר ביניהם כי אתי זב ויתיב בעליון מיד כשנוגע עליון בתחתון אתי לתחתון מדרס ומגע בבת אחת ולעליון קדם לה מדרס למגע וא"ת אמאי איצטריך לשנויי שיש חילוק בין בת אחת לזה אחר זה לימא דקא מיירי במקופלים זה על גב זה דקדם התחתון מגע למדרס ושמא קסבר דמכביד על שניהם בבת אחת ועוד א"כ מאי מודה היינו שאם נגע בהם הזב דאוקימנא מקמי מדרס וא"ת ותיקשי ליה לאביי היא גופא מאי שנא תחתון מעליון שאין אביי מחלק בבת אחת וא"כ עליון נמי ליטמא מדרס ומגע דהא קנגע בתחתון וי"ל דיודע היה אביי שיש חילוק אלא לרבא הוה מקשה משום דאית ליה שבע טומאה אפי' היכי דמהני מגעו לטמא החצי עשרון אחר דא"כ אפילו בבת אחת נמי נימא שבע ליה טומאה ולא ליחול עליה טומאת מגע אי נמי משווה בת אחת לזה אחר זה דלעיל דהוי קלה על קלה:

אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה, נראה דר"ל דכיון דנטהר מטומאת מדרם שהיה בעוד שהיה סדין כשעשאו וילון גם טומאת מגע מדרס אין לו מפני דכשנטהר מטמא מדרס נטהר מן הכל, ומכאן נראה קושיא למאי דפירש"י בפ' עושין פסין על סנדל שנפסקה אחד מאזניו ותקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרם, ופי' הטעם משום דבשעת פרישותו מאביו קבל טומאה מאביו, דהכא משמע דכשנטהר מן המדרס נטהר מן הכל:

התם בבת אחת הכא בזה אחר זה, ר"ל דהתם הכלי התחתון טומאת מדרס ומגע מדרס בבת אחת דכשדרס הזב על שניהם נעשה התחתון מדרס מחמת דריסות הזב ומגע מדרס מפני שנגע בעליון א"כ בזו שטומאת מדרס ומגע מדרס בבת אחת הילכך לא שייך לומר התם הא שבע ליה טומאה דמאחר שהיה טמא מדרס איך יקבל טומאת מגע מפני שלא קבל טומאת מדרס קודם שבאה לו טומאת מגע שהרי שתיהן באו ביחד, הכא בזה אחר זה פי' אבל הכא גבי חצי עשרון שחלקו שנטמא וחזר טבול יום ונגע בזו ודאי בהני אמרי' דלא קבל טומאה אחרת על טומאתו כיון שאין השניה חמורה מן הראשונה משום דשבע ליה לטומאה ולא טמאה מכח טומאת שניה חבירו שהיה נמצא: והקשו בתוס' א"כ דהוי בעי לדמויי קלה על חמורה בבת אחת לקלה על קלה בזה אחר זה הו"ל למפרך כמו כן מרישא דקאמר ת"ק דר' יוסי אבל טמא מגע מדרס אעפ"י שלא נגע בו הזב אלא שטומאת מגע זו באה לו מחמת עצמו לפי שנגע בעצמו כשנטמא מדרס אלמא אמרי' דטומאה קלה על חמורה בבת אחת לא אמרי' שבע ליה טומאה דכמו כן גבי צרוף בטומאה קלה על קלה בזה אחר זה לא נימא שבע ליה טומאה כיון דמדמינן להו להדדי. ואין לומר דפרי' ליה מר' יוסי משום דמייתי ליה ראיה דלא אמרי' שבע ליה לטומאה אפי' מקלה על חמורה בזה אחר מ"מ בתר דדחי ליה דר' יוסי דילמא מקמיה מדרס מ"מ ליתי ראיה מרישא כדפרי'. וג"כ אין לומר דלא מייתי ראיה מרישא משום דר' יוסי לא סבר לה הא משום דלא חשיב ליה מגע מה שנגע בעצמו כדקאמ' וכי באיזה מגע נגע הא אי הוה חשיב ליה הוה סבר דמטמא מגע מדרס ודלא אמרינן שבע ליה טומאה דלא פליג את"ק בסברא זו וא"כ הק"ל דליפרוך מרישא מאחר דמדמה להו. ותירץ הה"ר שמעון מאוירא דלא אמרי' שבע ליה לטומאה אלא מטומאה דאתא ליה מעלמא אבל מטומאה הבאה לו מעצמו לא אמרי' שבע ליה לטומאה: עוד הקשו בתוס' דלעיל כי הוה אמר אפי' בסוף ודס"ד דגם בטומאה קלה על חמורה וגם בזה אחר זה לא אמרי' שבע ליה טומאה א"כ ליקשי ליה מדר' יוסי אדר' יוסי מהאי סיפא דקאמר דהעליון אינו טמא מגע מדרס ואמאי אינו טמא מגע מדרס כיון דלא אמרי' גם מקלה על החמורה שבע ליה טומאה וצ"ע: ולי נראה דבעליון מתחתון לא שייך לומר מגע מדרס דדוקא תחתון מעליון שנטמא עליון קודם לתחתון אפי' נימא שנטמאו טומאת מדרס מקבל מגע מדרס אעפ"י שנטמא העליון והתחתון יחד מ"מ ראויה לבא הטומאה אל העליון שקרוב אל זה קודם שיבא אל התחתון הילכך התחתון מקבל טומאת מגע מן העליון שנטמא קודם ואף על גב דקרי ליה בבת אחת מ"מ העליון נטמא קודם לתחתון ושהתחתון שקבל טומאת מדרס מקבל נמי טומאת מגע מן העליון אבל העליון שנטמא קודם לתחתון אינו ראוי לקבל טומאת מגע מן התחתון מאחר שהעליון מטמא לתחתון וטומאת התחתון באה מכח העליון אין לעליון לקבל טומאת מגע ממה שקבל טומאה ממנו, ואפי' אם באנו לומר שיקבל טומאה ממה שיטמא מ"מ בכה"ג דלא יקבל טומאה חמורה ממה שטמא נימא דהא שבע ליה לטומאה:

גמ' אמר רבא עשרון שחלקו ואבד א' מהן עי' לקמן דף פ' ע"ב תוס' ד"ה כולהו: