מסכת חולין דף צ״ה עמוד ב׳

מחוור מחללו ומדיחו במים:

סלתא סל:

עבדי נמי הכי וכי דרך הוא כן שהמאבד חפץ אחד מוצא שנים כלומר אחרים הוו נמי התם ברישא:

דהיתירא לא שכיחי בתמיה האי נמי דהיתירא הוא:

וכי מכללא מאי לעיל קאי דאמרי לאו בפירוש איתמר מאי בין פירושא לכללא והא שפיר שמעינן מינה דכיון שנתעלם אסור מדאסר לראש הנמצא: ומשני איכא בינייהו דליכא למיסמך אמילתא כולי האי דאיכא למימר ברוב טבחי ישראל מודה דמותר והכא משום דפרוותא דעובדי כוכבים הואי. נמל פור"ט ושכיחי דאיסורא טפי:

אלא רב היכי אכיל בשרא הואיל ובהעלמה אסר ליה:

ומשני בשעתיה מיד כשנשחט:

אתלת קרנתא לכל חתיכה ג' קרנות ומשום סימן שלא יגנבו ממנה אנשי ביתו:

אסיק תרין אמר רב עבדי נמי הכי אסרינהו ניהליה ואי לא אסיק אלא חד לא היה אוסר שהרי ראה שלא היה שם עורב והא לא הוה למיחש שמא שלו נאבד במים וזהו אחר אבל השתא דאסיק תרי אסרינן אע"פ שרוב טבחי ישראל הוו שם דחייש שמא עורב הביא מרובא דעלמא והיינו דקאמר דאיסורא שכיח טפי כלומר במקומות הרחוקים שיכולים עורבין להביא משם ולקמן דשרי רב כהנא כבדי וכולייתא דמייתו עורבין ושדו משום דהיתרא שכיחא התם בכל מקומות שסביב שהיו עורבין יכולים להביא משם היו רוב טבחי ישראל:

לא עלים רב עיניה מיניה לא היה יכול לדקדק מכאן דסבר רב דבשר שנתעלם מן העין אסור דדלמא רוב טבחי עובדי כוכבים היו שם:

כאליעזר עבד אברהם ואם תאמר אליעזר היאך ניחש למ"ד בפ' ארבעה מיתות (סנהדרין דף נו:) כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו וי"ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא ואע"ג דכתיב (בראשית כד) ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח כשספר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את:

וכיונתן בן שאול וא"ת היאך ניחש ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה:

תריסר גמלי ור"ח גריס גוילי כלומר תריסר גוילין כתובין שאלות:

בחרוזים הרי זה סימן משמע דאין דרך לחרוז בשר וא"ת דבתוספתא [ב"מ פ"ב] קתני מצא חרוזין של דגים ושל בשר הרי אלו שלו ויש לומר דהכא סמכינן בדבר מועט:

תדע דהא מהדרינן אבידתא בסימנים פירוש כל אדם ולא מהדרי בטביעות עינא כדאיתא בב"מ (כד, א) הוה ס"ד משום צורבא מדרבנן פקיע טפי ומידק דייק בכל מילי טפי משאר אינשי דעלמא.

והא דרב לאו בפי' איתמר וכו' עד אסיק תרין אמר רב עבדי נמי הכא כלומר וכי דרך אדם המאבד דבר אחר שמוציא שנים אלא ודאי לא סגיא דלא הוה תמן התם מעיקרא חד מנייהו לכל הפחות כיון שאינו ידוע שניהם אסורין על הספק שאותו שהיה שם חיישינן לעורבי' דאתוי' מעלמא דרובה דאיסורא. אע"פ שהעיר הזאת רוב טבחי ישראל. ומיהו אלו לא נמצא שם אלא אחד היה מתירו דלא שבקינן למיתלי בהאי דנפל מידן השתא שלא נתעלם מעינינו עד עכשיו בעורבי' דעלמא שלא חשש רב אלא בבשר שנתעלם מן העין או שנמצא בשוק ולא הוחזק בידינו מעולם וזה ברור.

פרוותא דא"י הוי פרש"י ז"ל נמל של א"י ושכיח דאיסורא טפי פי' דאע"ג דרוב העיר טבחי ישראל כיון שבמקום בית הספר שכיחי ביה טפי עכ"ום דאתו מעלמא דמייתי איסור בדידהו תולין טפי מרובא דבני העיר דלא שכיחי. ואפילו למ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אינו אלא כשהרוב מצוי כאן כמו הקרוב וכן הלכה אפי' למאן דלית ליה דרב. וכן יש לדון בבשר הנמלא במגרש היהודים אפילו במקום רוב טבחי עכו"ם דכיון דישראל שכיחי הכא ולא עכו"ם בתר דשכיח הכא אזלינן וכרוב טבחי ישראל חשיב כאן לדידן דלית לן דרב דלא חיישינן לעורבים וכן מצינו במשנתינו מעות שנמצא במקום סוחרי בהמה וכו' שאפילו בירושלים עצמה הכל לפי מקום שנמצאו שם בין לאיסור בין להיתר וע"ז סמכו להתיר בשר הנמצא במגרש יהודי:

כי הא דרבה בר רב הונא מחתך אתלת קרנייתא פרש"י ז"ל כדי שלא יגנבו ממנו אנשי ביתו. ונר' שפי' כן משום דס"ל דלית הלכתא כרב ולא בעי לאוקמי לרבה בר רבה הונא דלא כהלכתא, ולפסק זה הסכים מורי הרא"ה ז"ל כמ"ש במהדורא קמא. ומ"ה אמכי' ורב היכי אכיל בשרא ולא נקיטי' היכי אכלינא בישרא. ומיהו ברוב טבחי עכו"ם הלכה כמותו דבשר שנתעלם מן העין אסור שלא נחלקו עליו בזה וכל מאי דאקשינן ליה אינו אלא מרוב טבחי' ישרא' ולעולם כל שיש בו סימנא או טביעות עינא או שתלוי בשפוד וכיוצא בו מותר. וכן כל שהניחו מנוקר כדכתיבנא לעיל.

לא עלי' רב עיני' פי' בתוספת דליכא למיפשט מהכא מימרא דרב דדילמא האי עובדא ברוב טבחי עכו"ם.

וביהונתן בן שאול הא ודאי מה שעשה יהונתן בן שאול אין בו צד ניחוש כי סימנין בעלמא מסר אם כה יאמרו עלו ועלינו ובלאו הכי היה עולה וכן אליעזר עבד אברהם על זכותו של אברהם סמיך כדאיתא בקרא וחס ליה לעבדא דאברהם דליהוי מנחש. והכא ה"פ דכל ניחוש שאין סומך עליו כמו שסמכו אלו על סימניהן אינו ניחוש וכן פר"י ז"ל.

האידנא דהתירא שכיח טפי יש שפי' דבהא אפי' רב מודה בה כיון שכל סביבות המקום הזה התירא דלא חייש רב למקומות רחוקים הרבה שאין דרך עורבים להביא משם על הרוב לכך יש שאמרו דבארץ הזאת בזמן שאין עכו"ם אוכלין בשר וישמעאלים מיעוטא נינהו בש' שנמצא או שנתעלם מן העין מותר לדידן דלית לן דרב דהא רוב טבחי ישראל הם בכל הארץ בימים ההם:

עופות שדחקו ונכנסו במקולין של ישראל וכבד או כליות בפיהם אם היה יום ששוחטין בו הרבה בהמות שנמצא רבן להיתר לדעת המתירים בנתעלם מן העין הרי הם בדין פורש ומותרין ויש אוסרין מטעם נתעלם מן העין לא נודע אם מן המקולין אם ממקומות הרחוקים יש מי שאוסר אף לדעת המתיר בנתעלם מן העין אא"כ כל סביבות המחוז רוב ישראלים ומ"מ בעופות הגדלים בבית ואין לחוש להם לרחוק מקום מותרין:

עמי הארץ ועבדים ושפחות שולחין בידם בשר בלא סימן ואין חוששין להם ומ"מ אם חשודים הם עליה יש לחוש בהו ויש מתירין בעבדים אפי' לא מלו וטבלו הואיל ואימתו עליהו:

מי שהניח בביתו בשר והניח נכרי לשם והוא יוצא ונכנס מותר ואינו חושש שאין המשמר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר ואע"פ שמסור לו לנגעו כמו שביארנו בפרק ראשון ג' א':

ענינים הרבה מתבארים במסכת ע"ז שהם משתלשלים למקומות אלו מענין מפקיד אצל נכרי ואצל חשוד וכולם יתבארו במקומם בע"ה:

כבר ידעת שהתורה אסרה שלא לעשות דבר או להמנע מעשות דבר על פי הנחשים שנאמר לא תנחשו ומ"מ לא כל דרכי הנחש נאסרו אלא יש מהם אסורים ויש מהם מותרים וכבר הארכנו בביאור דבר זה בכדי הצורך בשביעי מסנהדרין:

טביעת עינא גדול הוא מן הסימן שהסימן אדם קרוב לטעות בו מה שאין בטביעות עינא וכבר ידעת שאין הורגין את הנפש בסימן ר"ל אם אמרו שהרגו אדם בחור בקווצות שחורות ובחוטם עקום וכיוצא באלו ואע"פ שמצאו אדם אחד בסימנין אלו ואם אמרו אנו מכירין בזה שזה הוא שהרג אע"פ שלא נתנו בו סימן נהרג ומ"מ לענין אבידה אין מחזירין אותה בטביעות עינא לא מחסרון טביעות עינא אלא מצד שהתורה אמרה דרשהו אם רמאי הוא אם לאו ושמא יאמר הוא טביעות עינא יש לי בו ומשקר בכך מחמת חמדת ממון ומתוך כך אין אנו מאמינים בו בכך עד שיתן סימן הראוי לסמוך עליו שאין בו מקום לשקרות אא"כ הוא צורבא מרבנן שאין לחוש בו שישקר על הדרך שיתבאר במקומו:

יש שואלים אחר שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומדאוריתא היאך אמרו מדאוריתא חד בתרי בטיל עד שכתבנו בכל תערובת איסור יבש ביבש שבטל ברוב כמו שיתבאר והרי האיסור קבוע ואין לומר שאין דין קבוע נאמר אלא בדבר חשוב שהרי בשרץ וצפרדעים ונגע באחד מהם הוא אמור במסכת כתובות ט"ו א' וכן אין לומר שלא נאמר דין קבוע אלא בשמכירין האיסור כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ואינו יודע איזו לקח וכן תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם אבל כל שהאיסור מעורב ואינו ניכר אין אומרים כל קבוע וכו' אי אפשר לומר כן שהרי בשור הנסקל שנתערב בשאר שוורים הוא אמור במסכת זבחים ע"ג ב' אלא שהסכימו חכמי האחרונים לומר שכל שהאיסור ניכר ונודע מקומו יש בו דין קבוע מן התורה לידון כמחצה ואף בדבר שאינו חשוב ואם לא היה האיסור ניכר מן התורה אין בו דין קבוע אלא אחד בשנים בטל אלא שחכמים גזרו ליתן בו דין קבוע בדבר חשוב שאינו בטל לעולם כענין שור הנסקל וחבריו מן הדברים שאין בטלים וזו של שור הנסקל מדרבנן נמצא בדבר שאינו חשוב ואין האיסור ניכר יבש ביבש בטל ברוב אף לדברי חכמים ולמטה יתרחבו הדברים בענין זה בעזר הצור:

בד"ה כאליעזר עבד כו' וי"ל דההוא תנא ס"ל שלא נתן לה הצמידים כו' עכ"ל פי' אבל רבי ודאי דקאמר כל נחש שאינו כאליעזר כו' לא ס"ל כההוא תנא אלא דסמך על ניחושו ומיד נתן הצמידים ורב גופיה דבדק במברא וסמך על זה אם להלוך אם לאו כיון דבאמירתו לא תלה הדבר בזה אין זה ניחוש וכה"ג כתבו האחרונים בענין תרנגולת שקראה שמותר לומר סתם לשוחטה וק"ל:

בפרש"י בד"ה רב הונא ס"ל כרב דאסר בהעלמה כו' עכ"ל אין זה מוכרח דאפשר דהך עובדא דרב הונא רוב טבחי עובדי כוכבים היו שם וכה"ג כתבו התוס' לעיל דליכא לאכוחי מידי מההיא דלא העלים רב עיניה מיניה וק"ל:

ד"ה לא עלים רב וכו' לא היה יכול לדקדק מכאן וכו' אין כוונת התוס' לדקדק אדמייתי לעיל ממעשה דרב דהוה יתיב אמבר' רנהרא וכו' דס"ל דבשר שנתעלם מן העין אסור ולמה לא תביא ממעשה זה דלא עלים רב עיניה מיניה דא"כ לא הוי מתרצי התוס' מידי דכ"ש במעשה דלעיל דאיכא למימר דהוו רוב טבחי עובדי כוכבים וכדמשני לעיל פרותה דעוברי כוכבים הואי וכו' אלא כוונת התוס' הוא דלעיל אמר וכי מכללא מאי ומשני פרוותא דעובדי כוכבים הואי וכו' ור"ל וליכא למסמך אמלתא כולי האי וכדפרש"י והא מהאי עובדא דקאמר בהדיא לא עלים רב עיניה איכא למידק בפירוש דקאמר בהדיא רב בשר שנתעלם מן העין אסור ותירצו דמכאן נמי לא היה יכול לדקדק וכו' ולכך שפיר קאמר לעיל הא דרב לא בפירוש אתמר וכו' אבל הכא לא קשיא ליה אדמייתי לעיל ההיא עובדא ולמה לא הביא דהכא רמה לי זה או זה כיון דבתרוייהו לא נשמע מיניה בפירוש ותרוייהו איכא למדחינהו וק"ל:

תוס' ד"ה כאליעזר כו' וא"ת עי' ברד"ק שמואל א' י"ד ט' בארוכה:

וְהָאָמַר רַב כָּל נַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם וּכְיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל, אֵינוֹ נַחַשׁ. קשא הוה ליה להקשות עדיפה מינה דהא קאמר 'רַב בָּדִיק בְּמַבְרָא' נמצא היה דרכו ומנהגו תמיד? ונראה לי דבדיק במברא ולא היה אומר בפיו כלום טוב או רע כי אם רק בלבבו סומך על זה וכאן דאמר אלא דנחיש היינו משום דאמר בפירוש מברא קאתי לאפאי יומא טבא לנו.

אָמַר לָא יָדַע לִי מִידִי, דְּרַבֵּיה אֲנָא. נראה והאי לאו מגאוה ורמות רוחא קאמר הכי אלא כונתו לשם שמים שידע שהוא גדול ממנו בתורה ואז ישלח לו כל ספיקות שיהיה לו בהלכות כאשר היה עושה בזמן רב.

שָׁדַר לֵיהּ תְּלֵיסַר גַּמְלֵי סְפֵיקֵי טְרֵיפְתָּא לפי פשוטו משמע משוי שלש־עשרה גמלים, והדבר יפלא מאד ואפילו לרש"י ז"ל שפירש לאו דוקא עם כל זה יפלא יען כי אפילו משוי גמל אחד אין הדעת סובלו! ונראה לי בס"ד גַּמְלֵי כלומר לוחות שכתב הספיקות על שלש־עשרה לוחות של עץ ושלחם לו וכן איתא בגמרא דשבת (שבת ק:) האי מאן דזריק ונח אגודא דגמלא חייב, ופירש רש"י אגודא דגמלא דף של גשר, וכן איתא בגמרא דבתרא (בבא בתרא כא.) ואי איכא גמלא לא ממטינן, ופירש רש"י ז"ל לוח קצרה, ועיין בערוך ערך גמל. או אפשר דכתב לו בכתב על הנייר או על העור וקלף שעשויים דפים דפים וכל דף נקרא 'גמלא' כמו שאומרים תיתורא דתפילין (מנחות לה.) מפני כי מקום מושבם דומה לגשר הנקרא תיתורא וכמו שפירש רש"י ז"ל בבבא בתרא שם וכן הדפים של הספר נקראים 'גמלי' על שם גמלא של הגשר וזה ברור ופשוט ולפי זה כונת המאמר הזה הוא לומר שלח לו שלש־עשרה דפים כתובים בהם ספיקות של טרפיות ולפי זה אין לדחוק לשנות הגרסא דגרסי 'גוילי' דגם לגרסא דידן תתיישב היטב. ונראה דלאו ספיקות לבדם שלח דאין חכמה בספיקות בלבד אלא שלח לו ספיקות ותשובתם ופשטותם בצדם. והא דשלח לו מספר שלש־עשרה לוחות נראה דכתב על הלוחות משני עבריהם (שמות לב, טו) אם כן הם כ"ו עמודים כמנין שם הוי־ה ברוך הוא לרמוז שהוא כותב לו תורה לשם ה' ולא להתגדל בהם. והא דשלח לו מעיקרא עיבורא דשיתין שנין לאו מולדות בלבד עשה לו אלא תקופות ולקות ועוד חכמה נפלאה שיודעים חכמי התיכונה בשנה פלונית יתגלה כוכב אחד במקום פלוני ובשנה פלונית יתגלו שני כוכבים במקום פלוני שהוא חכמה נפלאה ועם כל זה היתה קלה בעיני רבי יוחנן בשביל שאינה מדברי תורה ממש. והא דשלח לו של שתין שנין כמנין גאון [60] לרמוז לו שהוא גאון בחכמה זו.

בַּיִת תִּינוֹק וְאִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נַחַשׁ, יֵשׁ סִימָן יש להקשות מנהגו של עולם אדם לוקח בית ואחר כך נושא אשה ואחר כך מוליד בנים ואם כן הוה ליה למימר בית אשה תנוק? ונראה לי בס"ד כל מידי דמסתבר למתלי ביה הסימן טפי נקטי ברישא כי הסימן בעבור הצלחת נכסיו במשא ומתן והבית הוא בכלל נכסיו של אדם על כן מסתבר דזה הוי סימן בעבור זה והתינוק איכא למתלי ביה הסימן על הצלחתו בריוח משא ומתן טפי מאשה כי התנוק הוא דבר חדש שנולד לאדם והוא פרי שלו ולכן יהיה הוא סימן על הרווחתו של אדם שהיא פירות שלו ונולדים לו מעסקיו ומעשיו מה שאין כן האשה אינה פרי של בעלה ולא הולידה הוא בעולם אלא רק נתחברה עמו בנשואין נמצא שלשה אלה אף על פי שיש בהם סימן אסור לנחש בהם ובזה יובן רמז הכתוב אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת (ויקרא יט, לא) והוא כי 'אֹבֹת' ראשי תיבות אשה בית תינוק אל תפנו לעשות בהם נחש.