דף ביאור
מסכת חולין דף פ״ח עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חולין דף פ״ח עמוד א׳
מסכת חולין דף פ״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 10 קטעים ממוספרים, כ־316 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ואלו ואלו אין מטמאין דלא גזור בהו רבנן טומאה:
ואלו ואלו תחלה שאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה כדתנן (לעיל חולין דף לד.) כל הפוסל את התרומה דהיינו שני מטמא משקין ועושה אותן תחלה חוץ מן הטבול יום:
תחלה ראשון לטמא שני והשני שלישי:
חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה כגון שלשה מעיינות הזב המנויין במס' נדה בפרק דם הנדה (נדה דף נד:) שהן אב הטומאה לטמא אדם וכלים זובו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו של כל אדם דילפינן מרוק דכתיב (ויקרא ט״ו:ח׳) וכי ירוק הזב מה רוק שהוא מתעגל ומתאסף יחד ואחר כך יוצא אף כל שהוא מתעגל ויוצא ומשקין אחרים יוצאין ממנו שאינם אב הטומאה לפי שאינם מתעגלים ויוצאין כרוק ואלו הן דמעת עינו דם מגפתו וחלב האשה:
הכי גרסינן מאי לאו קלין שרץ וזב וחמורין מת מת חמור הוא שהוא אבי אבות הטומאה:
שרץ כגון מימי רגליו של שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו:
לא קלין שרץ וחמורין זב אבל משקה המת טהורים חוץ מדמו שהוא מטמא מן התורה כדכתיב (במדבר ו) על נפש מת:
מאי שנא זב דגזור רבנן מיהא טומאה מתחלה במשקין שאינן אב הטומאה מעיינות ומאי שנא מת דלא גזור:
ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 88a · Sefaria
תוספות
רבנן סברי דמו כל דמו ואע"ג דאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) דאימתי דרבי יהודה לפרש היינו דוקא במשנה אבל בברייתא לא דבכל הספרים גרסינן בסוף חלון (עירובין פא:) כל מקום שאמר רבי יהודה במשנתינו אימתי וכו' ואומר ר"ת דהכא הלכה כרבי יהודה דמתניתין כוותיה אתיא דאע"ג דבברייתא על כרחך בא לחלוק במתניתין אתא לפרש ומיהו לרמי בר חמא (ורב חסדא) משמע בזה בורר (סנהדרין דף כה.) דאף במשנה הוי אימתי לחלוק היכא דמוכח והכא מוכח כיון דבברייתא בהדיא פליגי רבנן ולרבי ירמיה בפ"ק דגיטין (דף ז: ושם ד"ה אומר) הוי לחלוק אע"ג דלא מוכח גבי ספינה דמשני הא רבי יהודה והא רבנן והיא משנה במסכת חלה (פ"ב מ"ב) וי"ס דגרסי בברייתא קמייתא וכסהו מלמד שדם הניתז ושעל אגפיים חייב לכסות אמר רבי יהודה כו' תניא אידך וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו כו' רשב"ג אומר כו' ולפי גירסא זו יכול להיות דברייתא באה לפרש והא דקאמר ורבנן סברי אדרבנן דרשב"ג קאי:
ורבי יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו תימה דבפ"ק דבכורות (דף ג.) סברתם הפוכה דרבנן סברי בכור אפילו מקצת בכור כתיב כל עד דאיכא כוליה ורבי יהודה סבר בכור כוליה בכור כתיב כל דאפילו כל דהו ואומר ר"ת דהכא הוי כמו התם דמשום דדם כוליה דם משמע קא"ר יהודה דמו מקצת דמו דוי"ו דדמו אתא לאפוקי ממשמעותיה דדם כדאמרינן התם כתב כל דאפילו כל דהו וקשה לפירושו דהא לעיל קאמר רבי יהודה דמו לחלק ועוד לפי מה שפוסק ר"ת הכא כרבי יהודה קשה הלכתא אהלכתא דאמרינן בבכורות (שם:) לית דחש להא דרבי יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייב בבכורה לכן נראה שאין לדמות הדרשות אלא מה שהש"ס מדמה כי ההיא דבתולה מקצת בתולים דמדמה בפרק אלמנה נזונית (כתובות צז:) לפלוגתא דמקצת כסף ככל כסף דהוו ענין אחד דכשנתמעטו בתוליה ונשארו מקצתן כאילו נשארו כולן וכן כסף אשה בכתובתה כשנשאר מקצתה יש לה מזונות כאילו נשאר כולה אבל שה מקצת שה דפליגי רבי אליעזר ורבנן ופלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן בכל נפש וחמש ולא חצי חמש וחמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר אין לדמותם יחד ועוד יש לתרץ דלא תקשה דרבי יהודה אדרבי יהודה דבכורות דהתם דווקא משמע ליה בכור כוליה בכור דקרא מסתמא משתעי בסתם בהמות דכולה דישראל בבהמת ישראל א"נ משום דכתיב כל בכור בישראל משמע כוליה דישראל כדאמר בפרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) בישראל עד שיהא אביו ואמו מישראל:
חרסית פי' בקונטרס במרובה (ב"ק דף סט.) לבנה כתושה וא"א לומר כן דהכא חשיב תרוייהו וכאן פי' בקונטרס חרסית שחיקת חרסין וגם על זה קשה דברייתא בגמרא חשיב תרווייהו:
כל דבר המגדל צמחים כו' לאו לפלוגי אתא אלא לעשות כלל לדבר ואם תאמר והא חרסית אין מגדל צמחים כדמשמע במרובה (שם) דאמר סימנא כי חרסית דליכא הנאה מינה ואומר ר"ת דלעולם מגדל וליכא הנאה מינה דקאמר היינו שאינו מוציאה כדי נפילה ואין ראיה מן המדרש דקאמר אם חרסית היא פירותיה רזין דהא קאמר נמי ואם צונמא היא פירותיה שמנים וצונמא לאו בר זרעים היא כדקאמרינן באלו עוברין (פסחים דף מז:) אלא כעין חרסית וכעין צונמא קאמר:
Tosafot on Chullin 88a · Sefaria
רשב"א
גרסא הכתובה בהלכות רבינו אלפסי ז"ל וכן נראה מפירושי ר"ח ז"ל תנו רבנן את דמו וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים שלא כסה דם הנפש אבל כסה דם הנפש פטור מלכסות במאי קא מיפלגי תנא קמא סבר דמו כל דמו ור' יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו ורבן שמעון בן גמליאל סבר דמו המיוחד. ופסקו הלכה כתנא קמא וכפירושיה דר' יהודה דפריש במתני' אימתי בזמן שאין דם אלא הוא אבל יש דם שלא הוא פטור מלכסות. וקשיא לן דהא אמרינן הכא בגמרא דשלש מחלוקת בדבר, תנא קמא ורבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל, ולפי גרסתם רבי יהודה פרושי קמפרש. דהא בברייתא ליתיה לר' יהודה כלל, ואי ר' יהודה ותנא קמא דמתניתין קאמר, הא אימתי קתני במתני', ואסיקנא בעירובין (פב, א) דאימתי לפרש, דאפילו רבי יוחנן דפליג התם ואמר דבמה דברים אמורים לחלוק אבל באימתי לא פליג, ולכולי עלמא אינו אלא לפרש, ועוד דאי מפלג פליגי היכי פסקינן הלכה כר' יהודה, והרב אלפסי ז"ל עצמו כתב כן כאן דרבי יהודה פרושי קמפרש, ונראה ליה דר"י דקאמר הכא היינו תנא קמא דמתני', ומדלא מיפרשא מתני' תנא קמא מאן נינהו ואשכחן רבי יהודה במתני' דמפרש לה אסיק שמיה הכא רבי יהודה, וכאלו אמר ג' מחלוקת בדבר תנא קמא ורבי יהודה דמתני' ותנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, וזה נראה לי נכון וברור. ומיהו מקצת נוסחאות יש דגרסי בברייתא קמייתא אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין דם אלא הוא אבל יש דם שלא הוא פטור מלכסות. וגרסא זו יותר ניחא לדברי הגאונים שפסקו כתנא קמא וכפירושא דפריש ר' יהודה. והא דאמרינן הכא תנא קמא סבר ור"י סבר ת"ק דר"י דברייתא קאמר [ד]לא אמרו אימתי לפרש אלא במשנתינו, אבל בברייתא לא, כדאיתא בעירובין בסוף פרק חלון, ועוד דמכל מקום הרי יש הוכחה בברייתא דמפלג פליגי מדקאמר תנא קמא מלמד שכל דמו חייב לכסות, אלמא כל דמו ממש צריך לכסות, דרבי יהודה לא מחייב אלא בזמן שאין שם אלא הוא, אבל בזמן שיש שלא הוא אין צריך לכסות כל דמו, הילכך משמע ליה לתלמודא דתנא קמא דברייתא ור' יהודה מפלג פליגי, אבל ודאי תנא קמא דמתני' ור"י לא פליגי ולא שבקינן מתניתין ועבדינן כברייתא, הלכך קיימא לן כתנא קמא דמתני', וכפירושו דפריש ר' יהודה, ונכון הוא, וכן כתב ר"ת ז"ל. אבל הר"ז הלוי ז"ל פסק כת"ק דכל דמו צריך לכסות, מדקאמר בגמרא דר"י ות"ק פליגי, ולית הילכתא כיחיד במקום רבים, ולעולם צריך לכסות כל דמו, ואפילו שניתז ושעל הסכין בין שיש שלא הוא בין אין שם שלא הוא, ואף על גב דקיימא לן דאימתי לפרש הני מילי היכי דליכא הוכחה אבל איכא הוכחה דפליגי בכי הא לא אמרינן דפירושי קא מפרש, וברייתא ודאי איכא הוכחה דפליגי כמו שכתבנו, ומדתנא קמא דברייתא ור"י פליגי דברייתא נמי קתני אימתי מסתמא נמי אימתי דמתניתין לחלוק, והכי נמי משמע בסנהדרין (כה, א) דסבירא ליה לרמי בר חמי ולרב דאפילו במשנה הוי אימתי לחלוק היכי דמוכח, ודברי הגאונים ז"ל יותר נכון וקבלתם תכריע. ומיהו היכי דליכא דם שלא הוא שצריך לכסות שעל הסכין צריך לגרור הדם מעל הסכין ויתן עפר למטה ועפר למעלה וכדמוכח בשמעתא קמייתא בפירקין (פג, ב).
איכא בינייהו דצריך ולא צריך ומפריך איפרוכי פירש רש"י ז"ל דלישנא קמא דאמר כל שאין היוצר צריך לכתשו דאיפריך אפרוכי נמי אין היוצר צריך לכתשו ומכסה בו, וללישנא בתרא דאמר כל שהיוצר צריך לכתשו מפרך אפרוכי נמי אין מכסין בו דפעמים שהיוצר צריך לכתשו. ולפי פירושו קיימא לן כלישנא בתרא לחומרא. אבל רבינו אלפסי ז"ל לא הביא בהלכותיו אלא לישנא קמא. ונראה שהוא מפרש בהפך דלישנא קמא לחומרא ולישנא בתרא לקולא.
יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות וכו' תלמוד לומר בעפר. ואם תאמר והא כלי מתכות מגדל צמחים כדמוכח בעבודה זרה (מג, ב) דתנן רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים, אמרו לו אף היא נעשית זבל, וההיא ודאי בשל מתכת מיירי, מדקא מייתי עלה קרא דעגל, ותירצו בתוס' דבפני עצמו מיהא אינו מגדל צמחים אלא שמועיל לזבל. ור"ת ז"ל תירץ דעל ידי שריפה מגדל צמחים, והתם על ידי שרפה דומיא דעגל דשרפוה תחילה, וכן לכל עבודה זרה תחילתה בשריפה ואחר כך בבידור.
Rashba on Chullin 88a · Sefaria
ריטב"א
במאי קמפלוגי ת"ק סבר דמו כל דמו ור"י סבר דמו ואפי' ורשב"ג סבר דמו המיוחד פירש לפום פשטא שלש מחלוקת בדבר ור"י חולק הוא עם ת"ק ואין הלכה אלא לת"ק וכן פסק ר"י ז"ל אבלהרי"ף ז"ל פסק כר"י וטעם דבריו משום דהא קי"ל דכל מקום שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים דאפי' למ"ד במה לחלוק אימתי לפרש ואפי' בבריית' קאמר דלהא לא אמר' במשנתינו ועוד דאף במשנתינו קתני אימתי והא דאמרינן הכא ת"ק סבר היינו דלפום פשטא סבר הכא פירושו דמתני' עד שבא ר"י ופי' ואפשר דרשב"ג נמי מפרש הוא אלא שחולק עם ר"י בפי ת"ק והלכה כר"י כדקתני במתני' וזהו הפסק הנכון ובמהדורא קמא הארכתי בזה יותר בס"ד.
מתני' במה מכסין וכו' בסיד בחרסית פ"ה חרסית שחיקת חרסי ולא נהירא דבמתני חצי לה תרווייהו. לכך הנכון דחרסית מין סיד הוא שעושין מן חרסים.
כלל אמר רשב"ג וכו' עיקר הפירוש דלכ"ע רשב"ג לפרש דברי חכמי' בא וליתן כללא למילתייהו דאין מכסין בדבר שאינו נקרא עפר ממש עד שיהא לו טבעו של עפר שיהא מגדל צמחים ולאפוקי דבר גם שאינו מתערב עם הדם כגון כלי ומגופה ולאפוקי שחיקת כלי מתכות שאינו מגדל צמחים וכיוצא בו ומיהו כל שהוא נקרא עפר והוא דבר מתערב אע"פ שאינו מגדל צמחים מכסין בו, והיינו דמכסין בעפרות זהב כדאי' בגמ'. והא דקתני בבריית' שמפסין בשחיקת אבנים ובנעורת פשתן איכא מאן דמפרש דפליג אדרשב"ג וסבירא ליה דכל דבר דק שיצא מן הקרקע כמות שהוא מכסין ואע"ג שאינו מגדל צמחים ולאפוקי דבר גם וסובין וקמח ומורסן שהם עצמן לא יצאו מן הקרקע ואיכא מאן דמפרש דתני ברא לא פליג. וסבירא לי' דשחיקת אבנים מגדל צמחים הוא וזה יותר נכון:
גמרא ושחיקת אבנים ושחיקת חרסים כבר פירשנהו דהנהו מגדלי צמחים נינהו אלא שקדמת שלף יבש וכדאמרי' בפ' מרובה גבי חרסי' דלית בי' הנאה לומר שהטרחה יותר על השוכר וכן פי ר"ת ז"ל.
Ritva on Chullin 88a · Sefaria
מאירי
המשנה השביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השמיני במה מכסין ובמה אין מכסין ואמר על זה במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל הדק ובחול הדק ובסיד ובחרסית ובלבנה ובמגופה שכתשן אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא בלבנה ולא במגופה שלא כתשן וכן לא יכפה עליו את הכלי כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל כל דבר שמגדל צמחים מכסין בו ושאינו מגדל צמחים אין מכסין בו אמר הר"מ פי' אל יקשה בעיניך שאמר רבן שמעון בן גמליאל העקר הזה שמפרש הסיד והחרסית ומגופת האבנים והלבנה אין מגדלין צמחים לפי שענין מה שאמר וכונתו הוא הדבר שהיה בתחלתו מגדל צמחים מכסים בו אע"פ שנשתנה שמו מצד מלאכה שנעשית בו וכבר ביארנו לך שהעקר בידינו אין למדין מן הכללות הלא תראה שנעורת של עץ הדקה וכן נעורת של פשתן מותר לכסות בהם אע"פ שאין מגדלין צמחים לעולם ודע שכל מה שקראתו תורה עפר מכסין בו ולפיכך מותר לכסות באפר כל דבר שנשרף ואפי' בגדים או בשר הואיל וקרא הכתוב אפר פרה אדומה עפר שנאמ' מעפר שרפת החטאת וכן שפיית הזהב בלבד מכל המתכות שנתכות באש שנ' ועפרות זהב לי ודע שהמתכות שאינן ניתכות כגון הברזל ואבן התכלת שקורין אותו בלשון ערב לאזורא"ד ובלשון לעז לאצלי זארניך בלעז ארפומינט מכסין בהם אבל הזינגר שנקרא בלעז וירדיט והאלביץ שנקרא בלעז בלאנקיט והדומה להם אין מכסין בהם מפני שהם כשפיית הנחשת והעופרת חשובים וכבר זכרנו ששפיית כל המתכות אין מותר לשחוט בתוכן אלא הזהב בלבד וכל אלו הענינים מקובלים יש מהם שיש להם רמז בכתוב ויש מהם שאין להם רמז אלא קבלה בלבד:
אמר המאירי במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל הדק ובחול הדק ובסיד ובחרסית ר"ל חרסים כתושים ושחוקים ויש מפרשים חרסית עפר הנקרא ארזילא וקורא לה כן על שם שעושין ממנה כלי חרס ומ"מ בבריתא נראה לפי' ראשון שהזכירו בה שחיקת חרסים וכן מכסין בלבנה ומגופה שכתשן עד שנידוקו כעפר שכל אלו כעפר הם והדם נבלע בהם אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא במגופה ולא בלבינה שלא כתשן ולא יכפה עליו את הכלי שאין זה כסוי הדומה לכסוי שבעפר וכן הדין שלא יכסה באבנים:
כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל פי' לבאר דברי תנא קמא כל שמגדל צמחים מכסין בו כגון אלו שהזכרנו בראש המשנה שאם נוטעין בהם עשבים הנצמחים כבר על ידי מים מעמידין אותן על חיותן אע"פ שאם זורעין בו אינו מצמיח ושאין מגדל צמחים כגון אלו שבסוף המשנה שמרוב גסותן אין מעמידין עשבים על חיותן כלל אין מכסין וכלל זה אינו אלא בדבר שאינו נקרא לא אפר ולא עפר אבל דברים הנקראים אפר או עפר [אין] צריכין בהם לכלל זה:
Meiri on Chullin 88a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה משקה טבול יום כו' וא"ת דהכא משמע דט"י מטמא משקה דתרומה כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה משקה דקדשים במקום משקה דתרומה ולא ידענא כוונתו דהא ודאי במשקה דתרומה מיירי הכא כמו שהוכיחו התוס' והטבול יום הוא שני ומשקה דתרומה נעשה שלישי לעשות רביעי בקודש ואהא מייתי שפיר משמן שנפסל בט"י דהיינו נמי שמן של תרומה כדמוכח הסוגיא שם ונעשה שלישי לעשות רביעי בקודש אבל משקה דקודש שנגע בט"י נעשה שני ומטמא בקדשים עוד אחד לעשות רביעי כמ"ש בהדיא לעיל וק"ל:
בא"ד ועוד נראה דהכא כו' כאבא שאול דאמר ט"י תחלה לקודש כו' עכ"ל פי' כיון דלגבי נגיעת קודש הוו ט"י תחלה לקודש לאבא שאול אית לן למימר נמי הכא נחות דרגא והוי ט"י שני לתרומה לעשות רביעי בקודש כדמוכחת הסוגיא דפ"ב דנדה אבל לרבנן דפליגי עליה בנגיעת ט"י בקודש גופיה אינו אלא לפסול ואינו עושה רביעי לקודש וק"ל:
Chidushei Halachot on Chullin 88a · Sefaria
מהר"ם
בא"ד אלא במשקין תרומה איירי שהן עצמן טמאים ואין מטמאין אפי' קודש אלא פוסלין את הקודש:
בא"ד וא"ת דהכא משמע דטבול יום מטמא משקה דתרומה וכו' שהמשקה הוא טמא לענין שעושה רביעי בקודש. ר"ל שהקודש הוא נפסל וא"כ היכי בעי למימר בפ"ק דפסחים וכו' התוס' קצרו דבריהם כאן וגם לשונם מגומגם ועיין שם פ"ק דפסחים דף י"ד ושם איירי בשמן של תרומה שנפסל בטבול יום וכן צ"ל דהוסיף רבי עקיבא היינו דהתם כדרבי חנינא דאמר וכו' טמא וטמא וכו' והכא כדר' עקיבא שמן שנפסל וכו':
בא"ד ועי"ל דהכי קאמר שזה טמא למינו לקודש וזה פסול בתרומה וכו' כצ"ל ר"ל שקודש מטמא מינו קודש ושמן של תרומה אינו טמא לפסול מינו דהיינו תרומה אלא שהוא עצמו פסול ואין פוסל תרומה שהיא מינו אלא קדשים:
ד"ה רבנן סברי דמו כל דמו וכו' וי"ס דגרסי בברייתא קמייתא וכסהו מלמד שדם הניתז וכו'. ר"ל ולא גרסי בברייתא קמייתא מלמד שכל דמו חייב לכסות ולכך י"ל דאימתי דר' יהורה בא לפרש ולא פליגי ר' יהודה ורבנן בזה אבל לספרים שלפנינו דגרסי' בברייתא קמייתא דהוא רבנן דר"י מלמד שכל דמו חייב לכסות ע"כ פליגי רבנן אר"י דהא אמרי דכל דמו חייב לכסות וק"ל ועיין בספר שאלות ותשובות שלי בסימן ס"ה ותמצא שם זאת הסוגיא בפלוגתא דר"י ורבנן מבוארת גמרא ותוס':
Maharam on Chullin 88a · Sefaria
גליון הש"ס
רש"י ד"ה איכא בינייהו וכו' הול הדק עיין שו"ת ח"צ סימן סא:
Gilyon HaShas on Chullin 88a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף פ״ח, עמוד א׳, בהיקף של כ־316 מילים ב־10 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 10 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 127 מילים
נפתחת ב״וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵין מְטַמְּאִין, וּשְׁאָר כׇּל הַטְּמֵאִין,…״
- קטע 220 מילים
נפתחת ב״מַאי קַלִּין וּמַאי חֲמוּרִין? מַאי לָאו: קַלִּין…״
- קטע 331 מילים
נפתחת ב״מַאי שְׁנָא זָב, דִּגְזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, וּמַאי…״
- קטע 434 מילים
נפתחת ב״דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין, תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכִסָּהוּ״…״
- קטע 537 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְכִסָּהוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁכׇּל דָּמוֹ…״
- קטע 625 מילים
נפתחת ב״בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבָּנַן סָבְרִי: ״דָּמוֹ״ –…״
- קטע 755 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ בַּמֶּה מְכַסִּין וּבַמֶּה אֵין מְכַסִּין? מְכַסִּין…״
- קטע 847 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי חוֹל הַדַּק? אָמַר רַבָּה…״
- קטע 99 מילים
נפתחת ב״מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּצְרִיךְ וְלָא צְרִיךְ,…״
- קטע 1031 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכִסָּהוּ״, יָכוֹל יְכַסֶּנּוּ בַּאֲבָנִים אוֹ…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבן שמעון בן גמליאל [השלישי] · דור שלישי לתנאים
בנו של רבן גמליאל דיבנה אביו של רבי יהודה הנשיא.
מקור: מסכת חולין דף פ״ח עמוד א׳ · קטע 5 — “…חַיָּיב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים…”
לשון המקור
וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵין מְטַמְּאִין, וּשְׁאָר כׇּל הַטְּמֵאִין, בֵּין קַלִּין בֵּין חֲמוּרִין – מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמַשְׁקֶה הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ תְּחִלָּה, חוּץ מִן הַמַּשְׁקֶה שֶׁהוּא אַב הַטּוּמְאָה.
מַאי קַלִּין וּמַאי חֲמוּרִין? מַאי לָאו: קַלִּין – שֶׁרֶץ וְזָב, וַחֲמוּרִין – מֵת? לָא, קַלִּין – שֶׁרֶץ, וַחֲמוּרִין – זָב.
מַאי שְׁנָא זָב, דִּגְזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, וּמַאי שְׁנָא מֵת דְּלָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן? זָב דְּלָא בְּדִילִי אִינָשֵׁי מִינֵּיהּ – גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, מֵת דִּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינֵּיהּ – לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.
דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין, תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכִסָּהוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁדַּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין חַיָּיב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא, אֲבָל יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְכִסָּהוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁכׇּל דָּמוֹ חַיָּיב לְכַסּוֹת, מִכָּאן אָמְרוּ: דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל אֲגַפַּיִים חַיָּיב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא כִּסָּה דַּם הַנֶּפֶשׁ, אֲבָל כִּסָּה דַּם הַנֶּפֶשׁ – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבָּנַן סָבְרִי: ״דָּמוֹ״ – כׇּל דָּמוֹ, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״דָּמוֹ״ – וַאֲפִילּוּ מִקְצָת דָּמוֹ, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: ״דָּמוֹ״ – הַמְיוּחָד.
מַתְנִי׳ בַּמֶּה מְכַסִּין וּבַמֶּה אֵין מְכַסִּין? מְכַסִּין בְּזֶבֶל הַדַּק, וּבְחוֹל הַדַּק, בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן, אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְּזֶבֶל הַגַּס, וְלֹא בְּחוֹל הַגַּס, וְלֹא בִּלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁלֹּא כְּתָשָׁן, וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכְּלִי. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל בּוֹ צְמָחִים – מְכַסִּין בּוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִים – אֵין מְכַסִּין בּוֹ.
גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי חוֹל הַדַּק? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁאֵין הַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכׇתְשׁוֹ. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְּזֶבֶל הַגַּס וְלֹא בְּחוֹל הַגַּס. הֵיכִי דָּמֵי חוֹל הַגַּס? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁהַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכׇתְשׁוֹ.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּצְרִיךְ וְלָא צְרִיךְ, דְּמִיפְּרִיךְ אִיפְּרוֹכֵי.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכִסָּהוּ״, יָכוֹל יְכַסֶּנּוּ בַּאֲבָנִים אוֹ יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכְּלִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּעָפָר״. וְאֵין לִי אֶלָּא עָפָר, מִנַּיִן לְרַבּוֹת זֶבֶל הַדַּק, וְחוֹל הַדַּק, וּשְׁחִיקַת אֲבָנִים, וּשְׁחִיקַת חַרְסִית, וּנְעוֹרֶת פִּשְׁתָּן דַּקָּה,