מסכת חולין דף פ״ז עמוד א׳

מישתא וברוכי בהדדי לא אפשר הלכך כי אמר הב ליבריך נתנו דעתם לפסוק מלשתות אבל זה אע"פ שיודע שיכסה דם ראשון לא הסיח דעתו מן השחיטה וכל שעתא זמן שחיטה היא לו אפילו בשעת כיסוי אפשר דשחיט בחדא ידיה ומכסי בחדא ידיה:

גמ' ואומר לבני ישראל בפרשת כסוי הוא:

במה ששפך בידו:

שלא יכסנו ברגל גרסינן:

ליתן לו מפני שהפסידו שכר ולקמן בעי שכר מצות מעשה או שכר הברכה:

ברכת המזון ד' ברכות הן ואיכא ארבעים זהובים ואי בתר מצוה אזלת כו' חדא מצוה היא:

ה' צבאות שמו אלמא חדא הוא דבראינהו:

נקוט לי זימנא תן לי זמן:

משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר מכאן היה אומר הר"ר יום טוב שאם עמד מאכילתו והתפלל כשחוזר ובא לאכול צריך לברך ברכת המזון וליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר ואין נראה דלא דמי כלל משום דהכא הב ונבריך הוי גמר דבר והוי הפסק וכן כסוי אי לאו דאפשר בהדי הדדי אבל תפלה לא הוי גמר לסעודה דאטו אם בירך בסעודה על הרעמים או אפילו בפה"ג יצטרך ליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ובהדיא אמרינן בערבי פסחים (דף קב.) דאם הניחו מקצת חבירים ועקרו רגליהן לילך לבהכ"נ כשהם חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אף על פי שהתפללו בנתיים:

ומכסי בחדא ידא יש להסתפק אם סח בין שחיטה לשחיטה אם צריך לחזור ולברך כמו גבי תפילין דאם סח בין תפילין לתפילין דמברך שתים לרש"י להניח על של יד ועל מצות על של ראש ולדברי ר"ת מברך על של ראש שתים או שמא אין צריך לחזור ולברך כמו באמצע סעודה שיכול לדבר וא"צ לחזור ולברך המוציא ומיהו אם אומר מענין שחיטה כמו תביא עוף לשחוט או הסכין פשיטא דאין צריך לחזור ולברך כמו (ברכות דף מ.) טול ברוך גביל לתורי ואם צריך לחזור ולברך כמו בתפילין אז אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה כמו בתפילין כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לו.) דעבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ואין ראיה מתפילין דהתם היא מצוה אחת ואין לו להפסיק אבל בשחיטה אי בעי שחיט אי בעי שביק ליה ומ"מ נראה דאיסורא הוא להביא עצמו לידי לחזור ולברך כדמוכח בפרק אלו נאמרין (סוטה דף מא.) דתנן נוטל ס"ת וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא ונייתי ס"ת וניקרי ביה ומשני ר"ל משום ברכה שאינה צריכה ונראה היכא דצריך לחזור ולברך כגון שהסיח דעתו מלשחוט שצריך לכסות קודם מה שכבר שחט דהא אשכחן ר' יהודה שמצריך לכסות בין חיה לעוף אף על פי שא"צ לחזור ולברך:

וחייבו ר"ג ליתן עשרה זהובים ולא היה יכול לפטור עצמו במה שהיה נותן לו עוף אחר לשחוט דזאת מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה והוי מעוות לא יוכל לתקן ומיהו לא דיינינן השתא ליחייב עשרה זהובים דבמלתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו כדאמר בהחובל (ב"ק דף פד:) ואחד שעמד במקום חבירו לקרוא בתורה פטור בלאו האי טעמא ואפילו תפס מפקינן מיניה משום דכולם חייבים בקריאת התורה וכן פירש ריב"א ואפילו עמד במקום כהן דהא דדרשינן (נדרים דף סב.) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון אסמכתא היא:

או ארבעים זהובים אתה נוטל שתיה לא שייכא לשכר ברכה אלא היה רוצה לסלקו מברכת המזון לפי שהיה צדוקי וא"ת או נ' זהובים ה"ל למימר דהא איכא ברכת בפה"ג שלאחר בהמ"ז וי"ל דסבר כמ"ד בערבי פסחים (דף קג: ושם ד"ה לאו) דאין צריך לברך אכסא דברכתא אלא אכסא קמא ותו לא:

רואין אותו כאילו הוא מים בפ' התערובות (זבחים דף עח:) אמר דלאו רואין לדם קדשים קאמר אלא רואין ליין ולדם בהמה וחיה קאמר דרואין כאילו הוא מים כדפירש בקונטרס והקשה הר"ר שמואל מוורדו"ן דבפ' הקומץ רבה (מנחות דף כב.) מפרש טעמא דרבנן ור' יהודה מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר גלוי וידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה ור' יהודה אומר מכאן למין במינו שאינו בטל והשתא היכי מוכח דאפילו מבטלין עולין זה את זה ומין במינו בטל הכא לא בטיל שאפילו היה דם הפר היה ניכר אדמומית דם השעיר וי"ל דאם דם הפר היה מים לא יהיה בדם השעיר מראית דם גמור אלא יהיה דיהה מראהו ובטל כדאמרי' בפ' התערובות (זבחים דף עח:) דלי שיש בתוכו יין לבן וחלב ר' יהודה אומר רואין ליין וחלב כאילו יין אדום ואם דיהה מראיהן (כשר אבל) דם לתוך מים ראשון ראשון בטל וה"נ אמרינן בפ"ה דע"ז (דף עג.) כי אתא רב דימי א"ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ובפרק בתרא דנדה (דף עא:) גבי דם תבוסה היכא דפסק שאין הולך בלא הפסק אמרינן ראשון ראשון בטל וקשיא דאמר בפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממה נפשך אי רובא מיא נינהו סלקא ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא ואי משום מיעוטא דמים דבציר בטלי ברובא וקאמר רב דימי בשם ריש לקיש לא שנו אלא לטבל פתו אבל לקדרה חוזר וניעור אלמא דאפילו טהרה מעוררת טומאה כ"ש דטומאה מעוררת טומאה ואפילו לאביי דקאמר וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה היינו מחמת טהרה אבל בטומאה דמעוררת טומאה ליכא מאן דפליג וכל שכן דאיסור מעורר איסור כדאמר לעיל (חולין דף פו:) אם אמרו ספק טומאה לטהר כו' ובהערל (יבמות דף פב:) נמי אמרי' נתן סאה ונטל סאה עד רובו אלמא טפי מרובו לא אמרינן דראשון ראשון בטל אע"ג דהוי בהפסק וי"ל דבכ"מ אמרינן דחוזר וניעור אפילו בהפסק ובדם תבוסה דמפליג בין פסק ללא פסק משום דבדם תבוסה דרבנן הקילו והכא בקדשים דוקא אמרינן ראשון ראשון בטל דכיון שנדחה בקדשים שוב אינו חוזר ונראה וההיא דבפרק בתרא דע"ז (דף עג.) מפרש ר"י דראשון ראשון בטל ואין נאסר בכל שהוא עד שיהא בו נותן טעם כמו בשאר איסורין וקאי אמתניתין דקאמר ואלו אסורין ואוסרין בכל שהוא יין נסך כו' מפרש רב דימי דהיינו דוקא כי נפל היתרא לגו איסורא כדקאמר בתר הכי אבל איסורא לגו היתרא אינו אסור בכל שהוא דראשון ראשון בטל כל זמן שיש ששים בהיתר ופריך תנן ואלו אסורין ואוסרין בכל שהוא יין נסך כו' מאי לאו איסורא לגו היתרא לא היתרא לגו איסורא ת"ש יין במים בנ"ט מאי לאו חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתרא ומהך גופה לא פריך דמודה רבי יוחנן דבנתינת טעם חוזר וניעור תדע דהא טעם כעיקר במין שאינו מינו מן התורה כדאמר בהתערובות (זבחים דף עח:) ובאלו עוברין (פסחים דף מד:) ובפ' שלשה מינין (נזיר דף לז.) אלא ה"פ מדסיפא איסורא לתוך היתרא ה"נ רישא דיין ביין בכל שהוא ומשני לא בנפל חמרא דהיתרא לגו מיא דאיסורא ופריך מדרישא במיא דאיסורא סיפא נמי במיא דאיסורא וקתני מים ביין בנ"ט פירוש וכי היכי דהך סיפא באיסורא לגו היתרא ה"ה רישא דיין ביין בכל שהוא ומשני דכולה בהיתרא לגו איסורא איירי ובנ"ט דקאמר דמשמע דכי ליכא בנותן טעם דשרי היינו כגון שנפל הרבה מן ההיתר בבת אחת לתוך האיסור שנתבטל האיסור בבת אחת וא"ת אמאי נקט מחבית לבור משום דראשון ראשון בטל בלאו הכי שרי כיון דלבסוף נשאר ששים של היתר וי"ל דדוקא נקט מחבית לבור דלא נפיש עמודיה כולי האי אע"ג דנפיש טפי מצרצור אבל היכא דנפיש עמודיה טובא לא בטיל אפילו יש ששים בהיתר:

משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר יש מרבותינו הצרפתים ז"ל שהיה מוכיח מכאן דפעמים שאדם נזכר בתוך סעודתו שעדיין לא התפלל ומתפלל בתוך סעודתו, טעון ברכה למפרע, ואחר כך נוטל ידיו ובוצע, משום דמיכלי וצלויי בהדי הדדי לא אפשר, וכדאמרינן הכא דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. וזו דעת רבינו אלפסי ז"ל בפסחים בערבי פסחים גבי ארבע כוסות, והרב בעל התוס' ז"ל כתב דלא דמו כלל, דברכת המזון הוא דחשוב הפסק וכן כיסוי אי לאו טעמא דאפשר למשחט וכסוי בהדי הדדי משום דהני גמר מעשה נינהו, אבל תפילה לא הוי גמר והפסק דאטו מי שברך על הזיקים ועל הזועות בתוך סעודתו או אפילו בורא פרי הגפן מי חשבינן ליה הפסק וחוזר ומברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, ובהדיא אמרינן התם בפרק ערבי פסחים (פסחים קב, א) עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת והניחו שם מקצת חברי' כשהן חוזרין אינן טעונין ברכה למפרע ולא לכתחילה, ואף על פי שמסתמא התפללו בנתים, וזו היא דעת רבי זרחיה ז"ל שם בפרק ערבי פסחים, וזה נ"ל עיקר, ויש עוד ראיות אחרות.

איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה ואסיקנא דשכר ברכה עשרה זהובים. והוא הדין למצוה בלא ברכה כדאמר בפרק החובל (בבא קמא צא, ב) בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה כולן שכרן עשרה זהובים, שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כך וכולן שכרן. ומיהו אין דנין דין זה בבבל, דאף על גב דדיני ממונות הוא, מכל מקום לית ביה חסרון כיס, והוה ליה כבושת ופגם דלא עבדינן שליחותייהו ולא מגבינן ליה בבבל. ומיהו אם תפש לא מפקינן מיניה, ולפיכך כתב הרב רבינו אלפסי ז"ל בפרק החובל לדון בה בדתפש וכן לכל דיני הקנסות דאי תפש לא מפקינן מיניה.

הכי השתא התם משתה וברוכי בהדי הדדי לא אפשר פי' ולפיכך ברכת מזון שבנתיים הוי הפסק וצרך לברך בזה בורא פרי הגפן אחרי והוא הדין לאומר הב ונברך שנזדמן לברכה ויש למדין מכאן למי שקם באמצע סעודה להתפלל שיש לו לחזור ולברך ברכת הנהנין כיון דמיכל ומשתי ונצלויי בהדי הדדי לא אפשר וכן למד מכאן ריא"ף ז"ל לענין כוסות של פסח לומר בורא פרי הגפן על כל אחד ואחד כמו שכתיב שם בהלכותיו וכן דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל אבל שני רבותי ז"ל הסכימו לדברי האומריה מגדולי רבותי האחרוני' ז"ל שלא אמרו כאן לענין ברכת המזון שהוא גמר מעשה ראשון וכיון דלא אפשר למישתי ולברוכי כחדא הוי הפסקה ובברכת שחיטה וכיסוי אע"ג דכיסוי גמר מעש' לא הוי הפסק משום דאפשר למישחט וכיסוי בחדא אבל דבר שאינו גמר מעשה ראשון פשיטא דלא הוי הפסק ואינו קובע ברכה ולכן זה שהתפלל באמצע סעודה אינו חוזר ומברך ולענין ארבעה כוסות אין לברך אלא על כוס ראשון וכוס ברכת המזון וכן עיקר וכבר הארכתי בזה במקומו בס"ד וגם בהלכות סדר האגדה בס"ד ולדברי הכל כל שקם לשוח באמצע סעודה עם חבירו אע"פ שהפליג אינו חוזר ומברך דדבר של רשות אינו הפסק ולענין ברכת הכיסוי נהגו לברך על כיסוי הדם וטעם זה לפי שאין ברכה זו קבוע עליו בלחוד כי מצוה זו על כל ישראל וכדרך שאמרו על ביעור חמץ כפי הכלל שכתבחי שם בס"ד אבל מה שכתב בהלכות גדולות שמכסה ואח"כ מברך ולפיכך היה בעל כמו על הטבילה ועל נטילת לולב זה אינו דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה כדאיתא בפ"ק דפסחים ולמה תצא זו מן הכלל כיון שלא הוציאה בתלמוד הילכך מברך ואח"כ מכסה.

שפיל לסיפא דקרא ה' צבאות שמ' מכאן אומר רבי אליהו ז"ל מפריז שתקנו בסוף ברכת מעריב ערבים לומר סמוך לחתימה ה' צבאות שמו ואין (נראה דצ"ל ואח"כ עיין תר"י ברכות די"א ע"ב) אומרים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד כדכתיבנא בדוכתיה בס"ד יתיב רבי בתענית' תלתא יומין פי' בתוס' לפי שר' היה גדול ישראל והוא אינו יכול לומר להם אלא דברי דחיות כענין ענה כסיל כאולתו ואם סבורים שאינו מנצחם כהוגן יהא חלול התורה:

כוס של ברכה אתה שותה פירש"י ז"ל כי לא על השתי' היה מקפיד אלא שלא יצטרף עמהם בברכה ולא יענה אמן שהוא כמברך וזהו שלמדו מכאן דשכר ברכה עשרה זהובים ומכאן דן ר"ת ז"ל באחד שקראוהו לקרוא בתורה ועמד אחר במקומו שאין לו לשלם כלום דכיון שחבירו עמד שם ועונה אמן הרי הוא כמברך וכן דין במי שהי' מזומן לימול ובא חבירו ומל ועוד נתן הר"ר פטר ז"ל טעם אחר דקריאה בתורה מצוה מוטלת על כולם ואין לאחד לקרוא יותר מחבירו.

ואסקינא דשכר ברכה עשרה זהו' ואפילו ברכה דרבנן דהא ברכת הטוב והמטיב דרבנן היא ושכר מצוה נמי בלא ברכ' עשרה זהובים כדאמרינן בבבא קמא פרק החובל (בבא קמא דף צ"א ע"ב) גבי אילן העומד ליקצץ וכולן שכרן י' זהובים וכי איכא מצוה וברכה כחדא חשיב' ושכר שתיהן עשרה זהובים. דאי לא כוס של ברכה שוה חמשים וכל זה אינו דנין בחוצה לארץ דמילתא דלית ביה חסרון כיס הוא וכדמוכח בפר' החובל ואין דיננו בזה אלא להיכא דתפס ולזה הוא שהביאה הרי"ף ז"ל מ"ר ז"ל:

ומאי שנה מהשב דאמר מר השב אפי מאה פעמים פי' דליכא למימר דשאני התם דכתיב השב תשיבם דהא תשיבם לדרשא אחרית' אתא ומהשב בלחוד נפקא אפי ק' פעמים כדאיתא בפ אלו מציאות וכדפי' רש"י ז"ל.

לא שנו אלא שחזר ונתגלה פי' בעוד שרישומו ניכר וכי חזר ונתגלה מאי הוי נימא הואיל ואידחי אידחי פי' כיון דאמרת דכי לא נתגלה פטור כי חזר ונתגלה מאי הוי אבל לדידי אע"פ שלא נתגלה חייב לכסות ומקשה לומר דהוא הדין דאע"ג דלא נתגלה שיהא חייב לכסות דלא עדיף כסהו הרוח מהיכי דנבלע דם בקרקע שחייב לכסות.

אמר רבי זירא ההוא שרישומו ניכר פי' דההיא שלא נבלע לגמרי אלא שהיה רישומן ניכר וכן הילכתא.

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והחלק החמישי לבאר מי הוא הראוי לכסות ר"ל אם אפשר בזולת השוחט אם לאו ועל איזה צד חייב לחזור ולכסות ועל איזה צד פטור ואמר על זה שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסתו הרוח חייב לכסות אמר הר"מ פי' מה שאמר כסתו הרוח חייב לכסות ר"ל אם נתגלה אחר כן כדי שלא תדמה כאלו כסהו ונתגלה שהוא פטור מלכסות אבל אם כסתו הרוח ונשאר מכוסה פטור מלכסות ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות שהרי נאמר במצות כסוי ואומר לבני ישראל וגו' מצוה זו על כל בני ישראל כסהו ונתגלה פטור מלכסות שהרי מ"מ כבר יצא ידי חובתו כסהו הרוח חייב לכסות אם חזר ונתגלה ובברכה כמו שביארנו בשלישי של סוכה הא אם לא חזר ונתגלה פטור שכבר מכוסה הוא וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מה שהתרנו את הרצועה להיות אחר זוכה בכסוי אינו כן אלא בשהניחה השוחט והלך לו הא אם הוא לשם עדיין עיקר המצוה עליו היא מוטלת ואין ראוי לשום אדם לחטוף אותה ממנו ואם בא אחר וחטף פטור השוחט שהרי נתכסה ומ"מ מנהג קדמונינו בתלמוד לקנוס על כל כיוצא בזה עשרה זהובים וכן בכל כיוצא בזה כגון מי שהיה ראוי לברך ברכת המזון כגון כהן או גדול והוזמן לכך ובא אחר וחטפה ממנו היו קונסין אותו ארבעים זהובים עשרה לכל ברכה ויש מפרשים דבר זה בתורת ממון ולא בתורת קנס אם כן אף בזמן הזה דנין כן ואין הדברים נראין לנו:

כסוי הדם צריך שיזהר שלא לעשותו דרך בזוי ברגלו או בדבר אחר אלא או בידו או בסכין ששחט בו ושפך וכסה במה בשפך יכסה:

המצות אע"פ שנדחו שעה אחת שאין מקום לקיומן אם חזרו ונראו לחיובן חזר החיוב למקומו ואין אומרין הואיל ונדחה נדחה על הדרך שאמרנו בכסהו הרוח שאם חזר ונתגלה חייב לכסות ולענין קדשים הואיל ונדחה ידחה כמו שיתבאר למטה:

השוחט ונבלע הדם בקרקע עד שאי אפשר לגררו אם רשומו ניכר מכסהו במקומו ואם אין רשומו ניכר פטור מלכסות:

כבר ביארנו בפרק שני על השוחט ולא יצא דם ששחיטתו כשרה בחולין שאין הכסוי צרך לאכילה כלל אלא כל שנשחט כראוי הותר לאכילה יתכסה או לא יתכסה:

תד"ה משתי וברוכי כו' צריך לברך ברכת המזון וליטול כו' עכ"ל זה אינו כשיטת התוס' דלעיל דלא בעי בהיסח הדעת ברכת המזון אלא ברכה ראשונה אבל דברי הר"ר י"ט הם כשיטת רש"י בפ' ע"פ שפי' בהך עובדא דאיתסר לכו למשתי עד לאחר ברכת המזון ע"ש וק"ל:

בד"ה רואין אותו כאילו כו' מפרש טעמא דרבנן ודר' יהודה מדכתיב ולקח כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה הקושיא לרבנן בתוס' בפ' התערובות וק"ל:

בא"ד אבל דם בתוך מים ראשון כו' מדרישא במיא דאיסורא כו' וכי היכי דהך סיפא באיסור כו' ה"ה רישא דיין ביין כו' עכ"ל צ"ע מאי קושיא לדמות רישא דיין ביין לסיפא דסיפא מים ביין דאיירי באיסורא לגו היתרא אדרבה נדמהו לסיפא דיין במים דאיירי בהיתרא לגו איסורא דבמיא דאיסורא מיירי הנך בבי לפי סברת המקשה ואפשר דמשמע למקשה דהנך תרי בבי דרישא דכל שהוא דומיא דתרי בבי דסיפא וכמו דתרי בבי דסיפא איירי חדא באיסורא לגו היתרא וחדא בהיתרא לגו איסורא דומיא דהכי תרי בבי דרישא יין ביין ומים במים איירו בכה"ג חדא באיסורא לגו היתרא וחדא בהיתרא לגו איסורא ודו"ק:

ברש"י ד"ה דאמר מר כו' ותשיבם מפקינן לדרשא אחרינא וכו' משום דאל"כ לא הוה משמע מאה פעמים אלא תרי זימני עיין שם פרק אלו מציאות:

בתוס' ד"ה רואין אותו וכו' דלאו רואין לדם קדשים קאמר ר"ל שנאמר שרואין לדם קדשים כאילו הוא מים ונפסל ועיין שם:

גמ' דא"ל ההוא צדוקי לרבי מי שיצר כו' עי' ברבינו יונה פ"ק דברכות דף ז ע"ב הביא הנוסחא מי שברא אור לא ברא חשך ומי שברא חשך לא ברא אור א"ל שפיל לסיפיה דקרא ה' צבאות שמו ובאמת בקרא דהתם לא כתוב בסיפא דקרא ה' צבאות שמו ואולי דט"ס הוא וצ"ל לסיפיה דקרא כי אני ה' עושה כל אלה:

אִיבָּעְיָא לְהוּ שְׂכַר מִצְוָה, אוֹ שְׂכַר בְּרָכָה. צריך להבין אם שכר מצוה או שכר ברכה מה טעם יש בעשרה זהובים? ונראה לי בס"ד כי הברכה היא 'בָּרוּךְ אַתָּה הֳ' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם' שהם כ"ה אותיות וסימן לדבר וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה (תהלים קמה, י) חלק התיבה לשתים וקרי בה 'יברכו כ"ה' וידוע כל דבר שבקדושה כלול מעשר ואם כן אלו הכ"ה אותיות כלולות מעשר הרי הם ר"ן אותיות כמנין יחוד נר [250] שהוא 'הוי־ה אהי־ה הוי־ה אלהי־ם הוי־ה אדנ־י' [250] דעל ידי הברכה יהיה לו שפע מן יחוד 'נר' הנזכר. וידוע כי דינר זהב הוא כ"ה דינרי כסף לכן שכר ברכה עשרה זהובים שהם ר"ן דינרים של כסף כנגד ר"ן אותיות של הברכה ואם נאמר שכר מצוה החשבון הוא כך כי המצוה יש בה חמשה בחינות שהם מעשה ודיבור וכונה ומחשבה ורעותא דלבא כנגד ד' אותיות השם ברוך הוא וקוץ של יו"ד דלכך נקראת מצוה שהיא ד' אותיות השם ברוך הוא כי מ"ץ בא"ת ב"ש י־ה וידוע בכל חלק מחמשה בחינות הנזכר יהיה בו תיקון ומיתוק חמשה גבורות בחמשה חסדים שהם כ"ה וכ"ה שמספר כולם חמשים וחמשה פעמים חמשים הוא ר"ן לכן נותן עשרה זהובים שהם ר"ן דינרים של כסף.

לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ? לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן הקשה הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא קאמר נפקא מינה לענין כסוי הדם עצמו דאם שחט שני חיות או חיה ועוף כל אחד בפני עצמו דקיימא לן דסגי בברכה אחת ומכל מקום כל חדא מצוה בפני עצמו היא כמשמעות הרא"ש ז"ל בפסקיו, ואם כן אי אמרינן שכר ברכה נותן רק יו"ד זהובים ואי אמרינן שכר מצוה כל חדא מצוה בפני עצמו היא וצריך לשלם עשרים זהובים או יותר לפי מה שהם? עיין שם. ונראה לי בס"ד בכהאי גונא אי אמרינן שכר מצוה נמי אינו נותן עשרים זהובים אלא רק עשרה כי מאחר שהוא בירך הברכה דסגי לשתיהם הנה אחר שבירך וכיסה האחת אנחנו אומרים לו שיכסה דם השני גם כן ולא יכסנו השוחט כדי שלא לגרום ברכה שאינה צריכה שאם יכסנו השוחט צריך לברך מחדש כי איך יקיים מצוות עשה בלא ברכה ולא מהני ליה ברכה של זה כיון שלא כיון עליו וגם הוא לא נתכוון לצאת בברכתו ולכן כיון שאנחנו אומרים לו כסה השני תו לא מחייב קנס על מה שכסה השני ואם כן אין נפקותא בזה.

לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, אָמַר לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה, אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל. נראה העיקר כמו שאמרו המפרשים ז"ל דלא רצה רבי להזמינו על ברכת המזון לברך אותה על הכוס דזה אי אפשר כיון דמקודם היה מנהגם שהתופס כוס ברכה בידו הוא לבדו יברך ברכת המזון והמסובין ישמעו ממנו ויצאו ידי חובתם ואיך יתכן שיעשה כן על ידי אותו צדוקי? אלא הכונה הוא שהזמינו לשתות הכוס כי רבי יברך עליו ברכת המזון וזה ישתה אותו לכן אמר לו 'כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה' ולא אמר לו 'אַתָּה מְבָרֵךְ' והואיל וזכה כוס זה לברך עליו ברכת המזון לכך יש מצוה בשתייתו ולכן אמר לו 'אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל' כנגד ד' ברכות שנאמרו על כוס זה. ומה שעשה לזה ערך 'אַרְבָּעִים זְהוּבִים' מפני כי כל ברכה החוטף אותה משלם עשרה זהובים לכך אמר ארבעים זהובים לכל אחת עשרה. ולכן 'יָצָאתָ בַּת־קוֹל וְאָמְרָה' אל תחשוב דרבי ויתר הרבה בערך זה של ארבעים זהובים אלא כך הוא האמת ששכר ברכה אחת הוא עשרה זהובים ולכך כוס זה שנאמרו עליו ד' ברכות שוה שתיה שלו ארבעים זהובים. ואפשר דלא יצאה בת קול מן השמים ואמרה כן אלא לשון מליצה הוא זה דקאמר תלמודא כיון דרבי אמר לתת ארבעים זהובים תמורת כוס ברכה יצא הקול בבתי מדרשות בין החכמים ובין כל איש ישראל לומר כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים דהויא מלתא דא שגורה בפי הכל. ואפשר לפרש בס"ד טעם לארבעים זהובים בכוס של ברכת המזון שצריך לכוין בה בשבת בברכה ראשנה בחתימתה בשם ע"ב [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=72] ובברכה שניה בחתימתה בשם ס"ג [יו"ד ה"י וא"ו ה"י=63] ובברכה שלישית בשם מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א =45] ובברכה רביעית בתחלתה בשם ב"ן [יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה=52] וסך הכל הם ט"ל [39] אותיות. וידוע מה שאמר רבותינו ז"ל בפסוק אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ (דברים כה, ג) דלוקה ט"ל דוקא שהוא סמוך לארבעים נמצא כל סמוך נקרא בשם מספר שאחריו לכך שכר ד' ברכות של ברכת המזון הוא ארבעים זהובים וגם בימי החול נזונין בסעודתם מקדושת סעודות שבת. והא דתלה הערך בכוס ולא בברכות, נראה לי בס"ד כי כוס ברכת המזון נאמרו בו עשרה דברים כנזכר בגמרא (ברכות נא.) ולכן כיון דמברכים עליו ד' ברכות הרי ד' פעמים עשרה לכך ערכו ארבעים זהובים. ונראה לי בס"ד כיון דכוס ברכה שוה ארבעים זהובים שהם אלף דנרי כסף [25×40=1000] לכן שותהו בעל הבית ומשייר בו לאשתו כי איש ואשתו יש בהם ת"ק [500] אברים וכמו שיש בנפשם כן יש בנשמתם הרי הת"ק הוא מספר אלף. ובזה יובן ברכת משה רבינו ע"ה שבירך את ישראל יֹסֵף הֳ' עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים (דברים א, יא) ותיבת 'כָּכֶם' נראה לשון יתר, אך בזה ניחא שהוא מדבר עם כל זוג מישראל נאמר 'כָּכֶם' רצונו לומר במספר הרמוז ככם אתם איש ואשתו שהם אלף אברים נמצא פשיטא דשכר ברכה עשרה זהובים. ובזה יובן הטעם שנתן אליעזר לרבקה שני צמידין כל אחד עשרה זהב משקלו (בראשית כד, כב) כי היא נתנה לו מים ובירך עליהם בודאי תחלה וסוף כי האבות קיימו כל התורה ואפילו ערובי תבשילין (יומא כח:) וכל שכן ברכות דהנהנה ולא בירך הרי זה גזלן (ברכות לה.) לכך מן השמים סיבבו לו שיתן לה שני צמידין שהם עשרים זהב משקלם.

וְקוֹרִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת בַּר לוּיָאנוּס נראה לי בס"ד נזדמן לה שם זה מן השמים כי זה הצדוקי שאמר לרבי, מְבַשֵּׂר טוֹבוֹת אֲנִי לְךָ וכו' משמע שלבו פירש מן הצדוקין. ומה שהיה אותו זמן צדוקי אנוס הוא כי ירא לפרוש מהם בגלוי ונמצא זה לווי שלו עם הצדוקין הוא מחמת אונס לכן קורין למשפחתו לוּיָאנוּס חלק השם הזה לשנים וקרי ביה 'לוי אנוס'.