מסכת חולין דף ע״ח עמוד א׳

דניכחוש חיליה שמרוב שומנו הוא משירן:

דלחזיוה אינשי סימן הוא שמשיר פירותיו:

וטמא טמא יקרא צועק ואומר טמא הוא:

כובסא אשכול תמרים וסימן הוא שמשיר פירותיו:

כי האי תנא לבקש עליו רבים רחמים:

מתני' אותו ואת בנו משום דבעי למימר בחולין ובמוקדשים דאצטריך למילף מקראי כדילפינן בגמרא תנא נמי בארץ ובח"ל דלא איצטריך דהא חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בח"ל:

בפני הבית בזמן הבית. בפ' בתרא (לקמן חולין דף קלח:) מפרש אמאי נקטינהו:

שניהם כשרים משום דבעי למיתני סיפא שניהם פסולין ובגמרא מפרש אמאי נקטינהו:

מתני' אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בח"ל איידי דבעי למתני בחולין ובמוקדשין בפני הבית ושלא בפני הבית שהם לצורך קתני נמי בארץ ובח"ל ואע"ג דהוי שלא לצורך דחובת הגוף היא כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך כגון בראשית הגז דהכי אמרינן בשילוח הקן (לקמן חולין קלח:) דבארץ ובח"ל בכולהו שלא לצורך לבד מראשית הגז ובפני הבית ושלא בפני הבית בכולהו הוי שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו דאיצטריך דה"א כיון דבענין קדשים כתיב לא לנהוג אלא בזמן דאיכא קדשים:

מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשים וא"ת ואמאי ס"ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתיב ואין לומר דאיצטריך שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו דס"ד דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאותו ואת בנו ולהכי איצטריך דלא דחי דכי האי גוונא אמרינן לקמן בשילוח הקן (חולין דף קמא.) גבי לדבר מצוה מנין דהא במחוסר זמן איכא לאו ועשה ובלאו קרא לא דחי ליה עשה ונראה דמעיקרא קשיא ליה משום דשור הפסיק הענין דמשמע למעוטי מוקדשין דליכא למימר משום דלא תימא במוקדשין דוקא בא להפסיק דא"כ ליכתביה בעלמא שלא בענין דקדשים וממילא הוה מוקמינן לקרא בכל מילי ולפי המסקנא צ"ל דלשום דרשה נכתב שם וא"ת בפ' הזרוע (לקמן חולין דף קל.) דדריש מקרא דאין מתנות נוהגים במוקדשים שהיה בדין שינהגו מק"ו ופריך בגמרא קרא ל"ל אי משום ק"ו איכא למיפרך כו' מכל מקום בלא ק"ו אי לאו דמיעט קרא במוקדשים (לא) הוי מוקמינן לקרא בכל מילי וי"ל משום דקרא דמתנות לענין חולין כתיב:

אי מה קדשים כלאים כו' וא"ת תקשה ליה נמי מה קדשים שלא בפני הבית לא דכה"ג אשכחן בפ' שילוח הקן (לקמן חולין דף קלח:) ס"ד אמינא הואיל דלענין קדשים כתיב לא לנהוג אלא בזמן שיש קדשים וי"ל נהי דהוה צריך למיתני מ"מ לא איצטריך קרא להכי דאע"ג דשלא בפני הבית אין קדשים קריבין מ"מ מקדש קדישי:

ועוד שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב בלא רבא הוה מצי למיפרך והא שור ושה כתיב דאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם ואית לן למעוטי כלאים כדמוכח במרובה (ב"ק עז:) גבי כי יגנוב איש שור או שה וטבחו אלא דעדיפא פריך וא"ת ואמאי לא גמרינן שור שור משבת ויהא אותו ואת בנו נוהג אף בחיה כדאשכחן בשור שנגח את הפרה (שם נד:) וי"ל כיון דלא מצינו למילף אף בהמה טמאה דומיא דשבת לא ילפינן כלל ועוד דאי משבת ילפינן א"כ שה דכתב רחמנא למה לי ועוד דומיא דקדשים דלא שייך בחיה ומהאי טעמא נמי הוה ממעטינן כלאים אי לאו דכתיב או:

מתני' השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים. פירש רש"י ז"ל דמשום דאיכא שניהם פסולין אחד פסול ואחד כשר תנא הכא שניהם כשרים ואף על פי שהוא פשוט ששניהם כשרים. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו דאיצטריך לאשמועינן משום דכתיב (דברים יד, ג) לא תאכל כל תועבה ודרשינן (קיד, ב) כל שתעבתי לך אסור אותו ואת בנו תעבתי לך הוא מהו דתימא אסור קא משמע לן דלא, וכדאמרינן לקמן (חולין קטו, א) מדאיצטריך קרא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי.

גמרא תנו רבנן מנין לאותו ואת בנו שנוהג במקודשין וכו'. ואם תאמר אמאי איצטריכינן לאתויי מקרא, והא קרא דאותו ואת בנו סתמא כתיב, יש לומר משום דלכאורה הוה משמע דושור הפסיק הענין ולא יהא נוהג אלא בחולין, דליכא למימר דמשום דלא תימא במקודשין דוקא אפסקה קרא, דאם כן לכתביה רחמנא בעלמא וממילא משמע בין בחולין בין במוקדשין, אי נמי איכא למימר דלר' שמעון דאית ליה שחיטה שאינה ראויה היא לא שמה שחיטה ושחיטת קדשים שאינה ראויה הוא כדאמרינן לקמן (חולין פ, ב) דלדידיה איצטריך מהו דתימא לא נהגא בהו איסור אותו ואת בנו קא משמע לן.

ועוד שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. פירש רש"י זצ"ל דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים מדלא כתיב שה כשבים ועזים שמע מינה עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה. וקשיא לפירושו דלא משמע הכי בבבא קמא (עח, א) דהתם מסקינן דבנין אב דרבא איצטריך לפטר חמור וכדתנן (בכורות יב, א) אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בכלאים וכו'. ופריך התם ולר' אליעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי אתא, ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע, דאי כר' יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא, שמע מינה בהדיא דבנין אב דרבא לאו משה כשבים ושה עזים נפקא ליה. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו דנפקא ליה משה דפסח, ותדע דהתם במרובה מסקינן דבנין אב דרבא איצטריך לפטר חמור ובסוף פרק קמא דבכורות (יב, א) למדוהו לפדיון פטר חמור מגזרה שוה דשה שה מפסח. ואם תאמר ומאי שנא דהכא קרי ליה בנין אב והתם בבכורות עביד לה גזרה שוה, נאמר כאן שה ונאמר להלן שה, ועוד (מסקנא) [מאי שנא] כלאים דנקט רבא טפי מעגל וחיה וטרפה שחוטה דכל הני נפקא לן משה דפסח דקאמר, התם מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו. ויש לומר דנקט רבה בנין אב לכלאים דוקא, משום דלא הוה מסתבר למעוטי כלאים אלא מבנין אב מפני שהוא שה, דבין אזלת לגבי אב שה הוא (ד)[ו]בין אזלת לגבי האם שה הוא, אבל מבנין אב ממעטינן ליה שפיר משום דכתיב (שמות יב, ה) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים עבדינן בנין אב כל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים עד שיהא אביו ואמו כבשים, אבל כל שאר השמות הללו שפיר ממעטינן להו מגזרה שוה.

פרק אותו ואת בנו אלמא תניא אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי וכו' פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל דמשה דפסח עביד בנין אב תדע מדמסיק במרובה דלפטר חמור איצטריך בנין אב דרבא. ובסוף פ"ג דבכורות יליף לה משה שה של פסח וא"ת דמאי שנא דהכא קרי לי' בנין אב ובבכורות עביד לי' ג"ש ועוד דמאי שנא דנקיט רבא כלאים טפי מעגל וחי טרפה ושחוטה דלכולהו מפיק התם משה כדקאמר התם מה להלן פרט לכל השמות הללו ותירצו דטריפה ושחוטה נפקא מג"ש דשה שה מפסח ועגל וחי' ממשמעות דשה וכלאים מבנין אב דרבא דמג"ש לא מסתבר למעוטי כלאים כמו טריפה ושחוטה דאית לן למימר תפדה תפדה ריבה כיון דשה גמור הוא בין דאזלת בתר אב ובין דאזלת בתר אם אבל מבנין אב ממעט שפיר דהכא כתיב שה תמים וגו' ומן העזים חקחו דמשמע עד שיהי' אביו כבש ואמו כבשה ומיותר הוא דלגופי' לא אצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן כלאים מאי כבש אלא ללימוד בעלמא אתי דכ"מ שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים:

פרק חמישי בעזר הצור:

אותו ואת בנו וכו' כונת הפרק לבאר דין אותו ואת בנו בשלמות על עניניו במה הוא נוהג ואיך הוא נוהג ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר באיזה מין ובאיזה זמן ובאיזה מקום הוא נוהג השני באיזו שחיטה הוא נוהג בזמן שהוא נוהג בו השלישי על איזה צד הוא נוהג ועל איזה צד יש בו מלקות אחד ועל איזה צד יש בו שני מלקויות הרביעי שיש זמנים שהמוכר צריך להכריז ולהודיע כשמוכר את הבהמה שכבר מכר אמה לשחוט החמישי מהו נקרא יום אחד לענין זה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שבאו בו קצת ענינים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר לך באיזה מין ובאיזה זמן ובאיזה מקום הוא נוהג והוא שאמר אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין כיצד השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים והשני סופג את הארבעים קדשים בחוץ הראשון חייב כרת ושניהם פסולין ושניהם סופגין את הארבעים חולין בפנים שניהם פסולים והשני סופג את הארבעים [קדשים בפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים] ופסול חולין וקדשים בחוץ הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול קדשים וחולין בחוץ הראשון חייב כרת ופסול והשני כשר ושניהם סופגין את הארבעים חולין וקדשים בפנים שניהם פסולין והשני סופג את הארבעים קדשים וחולין בפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול חולין בחוץ ובפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול קדשים בחוץ ובפנים הראשון חייב כרת ושניהם פסולין ושניהם סופגים את הארבעים חולין בפנים ובחוץ הראשון פסול ופטור והשני סופג את הארבעים וכשר קדשים בפנים ובחוץ הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול אמר הר"מ פי' כבר ביאר לך בתחלת המאמר שאיסור אותו ואת בנו נוהג במוקדשין והוא שנאמ' ומיום השמיני והלאה וגו' וסמיך ליה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד וידוע שאותו ואת בנו אם שחטו אותם שני בני אדם ביום אחד שהאחרון הוא חייב במלקות וידוע הוא שמה שאמרו בכל הענינים האלו חלין וקדשים ר"ל שיהא אחד מהנשחטין חולין ואחד קדשים ומה שאמר בפנים ובחוץ ר"ל ששחט אחד תוך העזרה והשני חוץ לעזרה ואמרו ר"ל ההקדמה והאיחור במה שאומר בכל ההלכה הזאת כגון זה שאמר קדשים וחולין בחוץ ר"ל שאחד משניהם קדשים והוא הנשחט בתחלה בחוץ והאחד חלין אחריו בעזרה וכן תבין זה בכלם ודע שאינו משלים הדברים ר"ל הנאותים בכל הנולדים בענין הזה ולא זכר אותו ואת בנו אלא מפני שהם שוים ומקום השחיטה משונה או שהיו משונים ומקום שחיטתם שוה בפנים או בחוץ ונשארים מן הדברים הנאותים האלה חולין וקדשים ובפנים וקדשים וחולין ובחוץ וחולין וקדשים בפנים ובחוץ וקדשים וחולין בפנים ובחוץ ובין כלם יתבאר לך אם תהיה זכור לארבעה עקרים האחד שאותו ואת בנו אם נשחט אחד ונשאר השני יהיה הנשאר הוא קדשים הרי הוא מחוסר זמן ואינו מותר לשחטו עד מחרת אותו היום והעובר חייב מלקות משום אותו ואת בנו בין ששחט בפנים או בחוץ לפי שאינו חייב כרת על שחיטתו מפני שאינו ראוי ליקרב בפנים כמו שביארנו בפרק האחרון מזבחים והענין שחייבו מלקות אחד משום אותו ואת בנו ואינו חייב שתי מלקיות לפי ששחט מחוסר זמן בפנים ר"ל שהקריב מחוסר זמן והמקריב מחוסר זמן אינו חייב עליו מלקות שנ' ומיום השמיני והלאה ירצה הא קודם זמן לא ירצה והעקר בידינו לאו הבא מכלל עשה עשה כמו שביארנו בתחלת מכות והוא מה שאמ' למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה והעקר השני שהשוחט קדשים בחוץ חייב כרת על מנת שיהא ראוי ליקרב בפנים כמו שביארנו בסוף זבחים והעקר השלישי שהשוחט חלין בפנים אסור לאכלן לפי שנשחטו חולין בעזרה אסורין בהנאה כמו שביארנו בפרק שני מקדושין אבל אינו חייב מלקות והעקר הרביעי שכל שמחוייב כרת לוקה כמו שביארנו בתחלת מכות וכשיעלה בידך ארבעה העקרים האלו יתבארו לך כל המצות האלו שנאמר בהן ודין השוחטין וכן יתבאר לך דין כל המצות שגמרנו ענין חלוקם:

אמר המאירי אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחוצה לארץ פי' שהרי חובת הגוף היא וכל שהוא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ וכן בפני הבית ר"ל בקיום הבית ושלא בקיום הבית וכן נוהג בחולין ובמוקדשין ופי' מוקדשין בין בקרבנות הנאכלים בין בקרבנות שאין נאכלין ודברים שאתה צריך לידע בביאור משנה זו קודם שתתחיל בביאורה הם אלו שאזכיר הראשון שדין אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בבהמה השני שאין הפרש בין שחט את הבן תחלה לשחט את האם תחלה השלישי שאין הפרש בין שחט אחד לשחטום שנים שמ"מ האחרון לוקה הרביעי שאם עבר ושחט בחלין כשר ואין דינו כשוחט את הבהמה תוך שמנה ימים שאם לא נתברר לו שכלו חדשיו אסורה שזו איסורה משום נפל וכמו שאמרו כל ששהה שלשים יום באדם ושמנה בבהמה אינו נפל הא תוך זמן זה אסור משום נפל אבל אותו ואת בנו אע"פ שכשנשחט האחד נעשה האחר מחוסר זמן כל אותו היום הרי אין מחוסר זמן אסור להדיוט ובמוקדשין מיהא פסול משום מחוסר זמן ומ"מ אינו לוקה אף במוקדשין אלא משום אותו ואת בנו אבל מחוסר זמן אין בו מלקות כמו שיתבאר החמשי שכל השוחט קדשים בחוץ חייב כרת ואם התרוהו למלקות לוקה ופטור מן הכרת הששי שכל השוחט חולין בפנים נאסרו אבל אין בו כרת השביעי שכל השוחט בחוץ בהמת קדשים ואינה ראויה עתה להקרב בבית המקדש פטור מדין שחוטי חוץ ועל פי הקדמות אלו באו בענין זה במשנה זו שלש צורות כל אחת בעלת ארבעה פנים:

הצורה הראשונה הוא ששתי הבהמות חולין או שתיהן קדשים ונשחטו שתיהן בחוץ או שתיהן בפנים הצורה השנית הוא שאחת מהן חולין ואחת של קדשים ונשחטו שתיהן בפנים או שתיהן בחוץ הצורה השלישית היא ששתיהן חולין או שתיהן קדשים ונשחטו אחת מהן בפנים ואחת מהן בחוץ ונמצא הענין כולל שנים עשר דינין ואלו הן הצורה הראשונה אותו ואת בנו חולין בחוץ ר"ל ששתי בהמות אלו חולין ושחטום שני בני אדם בחוץ שניהם כשרים שהרי אותו ואת בנו שעבר ושחטן כשרים והשני סופג את הארבעים משום לאו של אותו ואת בנו ואמר השני ולא אמר השוחט את הבן מפני שאין הפרש בין שחט את האם תחלה לשחט את הבן תחלה אלא אף שחט הראשון את הבן תחלה והשני שחט את האם השני חייב כמו שהקדמנו וכמו שיתבאר היו שתיהן קדשים מאותן הקדשים שבאים נקבות כגון שלמים ושחטום שני בני אדם בחוץ הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי היתה בהמה זו ראויה עכשיו להתקבל בפנים אבל שני אין בו כרת שהרי משנשחט הראשון לא היה השני מתקבל עכשיו בפנים שהרי הוא מחוסר זמן עד למחר ומ"מ שניהם נפסלו ושניהם סופגין את הארבעים הראשון מלאו של שחוטי חוץ אם התרוהו למלקות ומ"מ נפטר מידי כרתו בכך והשני לוקה משום אותו ואת בנו היו שתי הבהמות חולין ושחטום בפנים שניהם נפסלו שכל חולין שנשחטו בעזרה אסורין אלא שאין כאן כרת ולא מלקות אלא איסור עשה שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום והשני סופג את הארבעים משום לאו של אותו ואת בנו היו שתי הבהמות קדשים ושחטום בפנים הראשון כשר ואין צריך לומר שפטור והשני פסול משום מחוסר זמן וסופג את הארבעים משום לאו של אותו ואת בנו אבל אינו לוקה משום מחוסר זמן שאין מלקות במחוסר זמן כמו שהקדמנו:

הצורה השניה היו בהמות אלו אחת של חולין אחת של קדשים ושחטו את שתיהן בחוץ ושל חולין תחלה הראשון כשר לגמרי ואין צריך לומר שפטור והשני אין בו דין שחוטי חוץ לא לכרת ולא למלקות שהרי משמתה האם אין בנה מתקבל היום בפנים אלא שמ"מ שני לוקה משום אותו ואת בנו ונפסל:

היו בהמות אלו אחת של חולין ואחת של קדשים ושחטו את שתיהן בחוץ ושל מוקדשין תחלה הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי מתקבלת היא בפנים ואין צריך לומר שפסול והשני כשר אע"פ שעבר כמו שהקדמנו ושניהם סופגים את הארבעים הראשון משום לאו של שחוטי חוץ אם התרו בו ונפטר מידי כרתו והשני משום אותו ואת בנו:

היו בהמות אלו אחת של חולין ואחת של מוקדשין ושחטו שתיהן בפנים ושל חולין תחלה שניהם פסולים הראשון משום חולין בעזרה והשני משום מחוסר זמן והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו:

בפרש"י בד"ה שניהם כשרים משום דבעי למיתני סיפא שניהם פסולין ובגמרא מפרש אמאי נקטינהו עכ"ל כצ"ל מפי' ישן ופי' דבגמרא מפרש בכל הפסולים דאמאי נקטינהו וק"ל:

תוס' בד"ה מנין לאותו ואת בנו כו' ונראה דמעיקרא קשיא כו' דליכא למימר כו' דא"כ ליכתביה כו' ולפי המסקנא צריך לומר דלשום כו' עכ"ל והך שום דרשא מצינו למימר דהיינו דנכתב בענין דקדשים למעט חיה כמ"ש התוס' לקמן והיינו לפי המסקנא דוי"ו מוסיף על ענין ראשון אבל לפום סברא דהשתא לית לן למימר הכי אלא דלכך לא נכתב בעלמא כדי לאפסוקי לגמרי ולמעט קדשים ומדבריהם נראה שהוכרחו לכל זה לפי תירוצם דמעיקרא קא קשיא ליה מנין לאותו כו' משום דשור הפסיק הענין כו' אבל בשמעתין דמקשה ואימא בחולין אין במוקדשין לא כו' ניחא בלאו הכי ואפשר דהיינו משום דהמקשה היה סבר דשור הפסיק הענין לגמרי למעט קדשים דהשתא לא תקשי ליה אי מה קדשים כלאים לא כו' דאי לא הפסיק לגמרי אכתי תקשי לן כלאים דחולין לא כדפריך בתר הך דקאמר ושור מוסיף כו' ולא הפסיק לגמרי אי מה קדשים כלאים כו' אבל תנא דברייתא דודאי ידע הך דרשא דאו לרבות כלאים ולא ס"ל שור הפסיק הענין לגמרי למעט קדשים אלא דלא תימא מוקדשין דוקא ולכך הוצרכו לומר דא"כ ליכתביה בעלמא כו' ודו"ק:

בתוס' ד"ה מנין לאותו ואת בנו וכו' ונראה דמעיקרא קשיא ליה משום דשור הפסיק הענין וכו'. מקשין העולם לפי זה מאי פריך הגמ' ואימא במוקדשין אין בחולין לא כבר היה לו המקשה לידע תירוצא דשור הפסיק הענין כתנא דברייתא מכח קושיית התוס' וכן התירוץ השני דוי"ו מוסיף על ענין ראשון ע"כ כבר נשנה בדברי התנא דברייתא משום דכיון דמה שאמר התנא מנין לאותו ואת בנו שנוהג בקדשים לא קאמר אלא משום דקשיא ליה דשור הפסיק הענין וע"כ הא דחשיב ת"ל שור או כשב וגו' וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו וגו' לימד על אותו ואת בנו שנוהג בקדשים היינו ע"כ משום דוי"ו מוסיף על ענין ראשון דאל"כ לא חשיב מידי וא"כ מאי פריך. ונראה דלפי סברת התוס' כך הוא שיטת המקשה דאין הכי נמי דהמקשה הוקשה לו ג"כ קושיית התוס' ולא ירד עדיין לסוף טעמו של התנא דברייתא ועדיפא מיניה נמי פריך ואימא במוקדשין אין וכו' ר"ל מאי קאמר התנא דברייתא מנין לאותו ואת בנו שנוהג בקדשים אדרבה הא בעניני דקדשים כתיב וטפי אית למפרך ואימא בקדשים דוקא הוא נוהג אבל בחולין לא והשיב המתרץ שור הפסיק הענין ר"ל דמשום הכי קאמר התנא דברייתא מנין לאותו ואת בנו שנוהג בקדשים משום דקשיא ליה הא דשור הפסיק הענין ולכך סלקא אדעתיה שינהוג דוקא בחולין ולא בקדשים והדר פריך ואימא בחולין אין במוקדשים לא ר"ל א"כ מה השיב התנא ואימא ה"נ דכיון דשור הפסיק הענין אינו נוהג כ"א דוקא בחולין ומשני כתיב ושור וי"ו מוסיף וכו'. ר"ל שזאת היתה ג"כ תשובתו של התנא דברייתא מאי דקאמר ת"ל שור או כשב וגו' וכתיב בתריה ושור או שה וכו' ר"ל כיון דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון: