מסכת חולין דף ע״ה עמוד א׳

בשחיטה יבישתא עסקינן שלא יצא ממנה דם שאף אמו לא הוכשרה ולהאי תנא שחיטה בלא דם לא מכשרה ודלא כרבי שמעון:

מאן תנא דמטמי ליה אע"פ שהוא חי:

מטמא טומאת אוכלין בן פקועה ואפילו חי אם נגע בטומאה:

וצריך הכשר דתרי גופי נינהו. אלמא לר' יוסי הגלילי מטמא מחיים וכרבנן דמתניתין לא אוקמה ונימא לדידהו כבשרא בדיקולא דמיא דקסבר רבי יוחנן אפילו רבנן דפליגי אדרבי יוסי הגלילי בטומאה סבירא להו כרבנן דמתניתין בשחיטה ואפילו הכי לא מטמא מפני שהוא חי ולאו בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן דמתניתין קמיפלגי:

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה מדקאמר רבי יוחנן רבי יוסי הגלילי ובית שמאי המטמאין דגים מחיים אמרו דבר אחד שמע מינה רבנן דמטהרי בבן פקועה לאו משום דס"ל דטעון שחיטה כר"מ דאי טעמייהו משום דטעון שחיטה הוא אינהו נמי בדגים דלאו טעונין שחיטה מודו דמטמו כב"ש והיכי משמע דרבי יוסי הגלילי ודב"ש חדא:

משיצודו דכיון דאין טעונין שחיטה הרי הן כמתים:

מקרטע מפרפר וכגון שיבש בו כסלע ובין סנפיריו דתו לא חי כדאמרינן במסכת שבת (דף קז:):

נולדו בדגים סימני טרפה כגון ניקבו מעיין לרבי עקיבא:

מאי בינייהו דג מקרטע לאו בין רבי עקיבא וב"ה קא בעי דמחלוקתן מפורש בהדיא דלב"ה דוקא משימותו אלא בין בית שמאי לרבי עקיבא קאמר דתרוייהו מחיים מטמו ומפרש דאיכא בינייהו דג מקרטע פירוש שקופץ ומדלג בחוזק דלבית שמאי טמא ולרבי עקיבא טהור כיון דאם זורקו במים הוא יכול לחיות ומקרטע לשון כח וחיות גדול כמו שהביא בערוך מדאמר בילמדנו בפרשת בהעלותך וכיון שהוא יוצא ורואה את הנר מיד הוא מתחיל שמח ועומד ומקרטע לפניו תדוץ דאבה (איוב מא) מתרגמינן קדמיה מקרטע:

רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה והא דשרי רבי יהודה לעיל חלבו של בן תשעה חי ה"מ לאחר שחיטה דניתר בשחיטת אמו:

מה חלב ושתי כליות ואם תאמר מאי קאמר בת"כ שהביא בקונטרס יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב והא ההוא קרא דהחלב אשר על הקרב דממעט מיניה שליל לענין הקרבה כתיב וי"ל דהא דקאמר בת"כ ולא חלב שליל לאו משום דלימעוט מההוא קרא אלא משום דמשתרי מן כל בבהמה ואין חשוב חלב ובתר הכי קאמר דדלמא אע"ג דנפקא לן מכל בבהמה דאינו בעונש ואזהרה מ"מ הוי בעמוד והקרב:

לדברי המתיר אוסר והא דתנן קרעה טעון שחיטה אתיא אפילו לדברי המתיר דהכא דוקא לדברי המתיר אסור דמהני שחיטת טרפה לענין טומאה והוי כחציו שחוט ותו לא מהניא ביה שחיטה אבל התם לא נשחטה אמו כלל וכן הא דאמרינן לעיל (חולין דף עד.) גבי בעיא דהושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו או דילמא אפילו לרבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא לא דמי להא דאסרינן הכא לרבנן משום דהכא כחציו שחוט כדפרישית ואפילו לרבא דאמר הכא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא איכא למיבעי לעיל דדילמא שאני התם דלא יצא לאויר העולם ואסור אפילו לרבי מאיר וה"נ בין לרבי יוחנן בין לר"ל דפליגי בתלש חלב מבן ט' חי מיתוקמא ההיא בעיא לעיל דאפילו לרבי יוחנן דאמר חדשים גרמי היינו לחלב שנתלש ויצא לאויר העולם ואין איסור חלב חל עד שיולד כדמוכח בפ' גיד הנשה (לקמן חולין דף קג.) ובסוף פ' דם שחיטה (כריתות דף כג:) ואפי' לר"ל דאמר חדשים ואוירא גרמי אפשר דבמעי אמו מהני ביה שחיטה כי היכי דמהניא ליה שחיטת אמו:

איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו ולא כלום הוא כי פליגי כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכל. רבי יוחנן אמר חלבו כחלב חיה חדשים גרמי ר' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי. איכא מרבוותא ז"ל דסבירא להו דמחלקות דרבי יוחנן וריש לקיש בכל שליל בן תשעה פליגי, דרבי יוחנן סבר דחדשים גרמי לאסור חלבו, וריש לקיש סבר דאוירא וחדשים גרמי, והלכתא כר"י, ומשום הכי אמרו דחלבו של שליל אסור כר' מאיר, אף על גב דלענין שחיטה קיימא לן כרבי יהודה דאמר דשחיטת אמו מטהרתו כדתנן במתני' וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' מאכלות אסורות הי"ד). ואינו נראה, דהא תניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן ט' חי, והלך ר' מאיר לשיטתו ור"י לשיטתו ולא אשכחן אמורא דפליג עליה דר' הושעיא, ובריש פרק גיד הנשה (חולין צב, ב) פרכינן מהא דאמר ר' אלעזר אמר רב הושעיא ולא מפרק, לא סבר לה כרב אלעזר, דאלמא ליכא מאן דפליג עליה, וכיון שכן כיון דהא בהא תליא וקיימא לן כרבי יהודה לענין שחיטה אף לענין חלבו קיימא לן כותיה, ועוד דמתניתין דקתני מצא בן ח' חי או מת או בן ט' מת ליכא מאן דפליג עלה, וכולי עלמא היא, ואי חדשים לבד גרמי ליה ואסור, (ו)אמאי לא אקשי מינה לרבי יוחנן דאמר אסור חדשים גרמי ליה, אלא ודאי רבי יוחנן דאסר אפילו לרבי יהודה קאמר שחיטה חלבו אסור כחלב בהמה, וריש לקיש נמי דאמר חלבו מותר אפילו לרבי מאיר קאמר כדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דר' מאיר לא אסר אלא לאחר שחיטה דיצא לאויר העולם, אבל קודם שיצא לאויר העולם לא, ומחלוקתן אינה נוגעת במחלוקתן של רבי יהודה ורבי מאיר בחלבו דשליל כלל, וקיימא לן בהא כרבי יוחנן ובחלב דשליל קיימא לן כרבי יהודה דשרי, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל ורבינו שלמה ז"ל ודעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל, ובפרק גיד הנשה במקומה נאריך בע"ה.

אמר ר' אמי השוחט את הטריפה בכולה שמעתין גרסינן השוחט את הטריפה בין בדרב אמי בין בדרב חסדא בין בדתני ר' חייא וכן היא בפירושי רש"י ז"ל, וכן הוא ברוב הספרים.

היה שם בן תשעה חי ויצא אע"פ שאינו צריך שחיטה מן הדין מ"מ חי הוא ואפי' הלך בבית הקברות או נגע בטומאה לא נטמא וכן אם עבר בנהר לא הוכשר לקבל טומאה שאין בעל חיים מקבל טומאה אא"כ הוא אדם כמו שהתבאר ובהמה חיה ועוף השחוטין אע"פ שמפרכסין מקבלין טומאה ודגים אין מקבלין טומאה כל זמן שהוא מקרטע ר"ל מפרפר אע"פ שידוע בו שאינו יכול לחזור ולחיות אפי' נולדו בו סימני טרפה כגון שניקבו מעיו אינו מטמא כל זמן שהוא מפרפר ומגדולי המחברים נסתפקו בזה:

בהמה שהפילה חלבו של נפל אין בו כרת אלא שלוקה עליו משום נבלה כבשרו:

תלש חלב ממנו בעודו במעי האם מותר כמי שנמצא בו ובגיד מיהא לפי מה שכתבנו למעלה לדעתנו ניתלש חלב אסור:

תלש חלב מבן תשעה חי חייב עליו כרת אפי' לדעת המתירים חלב בן תשעה הנמצא במעי האם שהחדשים גורמים לאיסור החלב וכן בגיד ואם לא תלש והוציאו אלא שנמצא בה חי כבר ביארנו שאינו אסור מן הדין אלא מפני מראית העין ומגדולי המחברים אסרוה ומחייבין עליו כרת כמו שביארנו:

בהמת שלמים נקבה שהיתה מעוברת אפי' היה בן תשעה ונמצא חי אינו מעלה חלבו אלא חלב האם לבד והעובר עם החלב שלו נידון כאחד מאיבריה כך דרשו מה חלב וכליות האמורים באשם מוצא מכלל שליל שהרי אשם אינו בא נקבה ואין בה שליל אף כל מוצא מכלל שליל ר"ל אף בשלמים שבאין נקבה ואפשר להיות בהם שליל אינו מעלה את החלב:

כל שאמרנו שהשליל ניתר בשחיטת אמו דוקא בנשחטה האם כראוי ושלא נמצאת טרפה אבל נתנבלה בשחיטה או ששחט כראוי ונמצאת האם טרפה אין הולד ניתר בשחיטתה כל שאין שחיטתה מועלת לעצמה אינה מועלת לעוברה הילכך שחט את הטרפה או ששחט ונתנבלה בידו ומצא בה בן תשעה מת או בן שמנה הן חי הן מת אסור:

שחט את הטרפה או ששחט ונתנבלה בידו ומצא בה בן תשעה חי ניתר בשחיטת עצמו ואין אומרין הואיל והתורה התירתהו בשחיטת אמו אם היא שחיטה ראויה אין לו דין שחיטת עצמו כלל אלא ארבעה סימנין התירה בו תורה כל זמן שאינו ניצול בשל אמו ניצול בשל עצמו:

תד"ה ר"י אמר חלבו כו' ה"מ לאחר שחיטה דניתר בשחיטת אמו עכ"ל וכה"ג פרש"י ויש לדקדק דא"כ מאי קא מותיב ליה ר"ל לר"י מהך דאשם מוצא מכלל שליל אלא לדידך ליקרב הא הך דאשם בלאחר שחיטה קמיירי ומודה ביה ר"י דלענין אכילה נמי לאו חלב הוא והרשב"א בחידושיו פרק ג"ה תירץ כיון דר"י סבר חדשים גרמי חלב מקרי ליקרב אלא לענין אכילה מיעטיה קרא לאחר שחיטת אמו מבבהמה תאכלו והוא דוחק דאימא לענין קרבן נמי מיעטיה קרא דאשם מוצא כו' ועוד נ"ל לתרץ לפי מה שכתב הרא"ש דמלתייהו אזלא נמי לר"מ דר"ל נמי מצי סבר כר"מ דאוסר ה"מ לאחר שחיטה שיצא חי לאויר העולם דהשתא לר"מ פריך ליה ר"ל שפיר לר"י מהך דאשם מוצא מכלל כו' דמסתמא הך ברייתא אתיא ככ"ע ודו"ק:

תד"ה מאי בינייהו וכו' אלא בין ב"ש לר' עקיבא קאמר וכו' פירוש ואע"ג דמחלקותם ג"כ מפורש בהדיא דב"ש אומרים משיצודו ור"ע קאמר משעה שאין יכולין לחיות ס"ד דמקשה דמשיצודו היינו שאין יכולין להיות דמיד שמפרישין הדג מן המים מקרי אין יכול להיות ומשני דג מקרטע איכא בינייהו דלר"ע אינו מקבל טומאה כיון שעדיין יכול לחיות אם זורקו במים:

בא"ד לפניו תדוץ וכו' פסוק הוא באיוב ומדבר בלויתן ע"ש:

ד"ה מה חלב ושתי כליות וכו' אלא משום דמשתרי מן כל בבהמה וכו'. ולפי זה ה"פ דברייתא דת"כ את החלב וכו' ולא את השליל ר"ל אם שחטו בהמת שלמים ומצאו שליל במעיה אין מקריבין חלב השליל משום דלא מקרי חלב משום דהא בחולין ניתר השליל וחלבו בשחיטת אמו ולכך לא מקרי ג"כ חלב בקדשים לענין הקרבה והדר קאמר יכול לא יהא בעונש ובאזהרה ר"ל דנהי דניתר בשחיטת אמו ומותר באכילה ואינו בעונש ובאזהרה היינו מגזירת הכתוב דכל בבהמה אכל לעולם אימא לך דמקרי חלב בקדשים לענין הקרבה כשהוא אומר וכו' ר"ל לכך איצטריך למילף מאשם דלא יהא חלב השליל קרבה ובשמעתין דאותיב לה מניה ר' יוחנן לריש לקיש אע"ג דהתם איירי בחלב שליל הנמצא במעי אמו שנשחטה ופלוגתא דר' יוחנן ור"ל בלא נשחטה אמו הכי פריך ליה ר"י בשלמא לדידי דס"ל דהיכי דאינו ניתר בשחיטת אמו כגון שלא נשחטה האם אלא הושיט ידו למעי בהמה והוציא חלב של בן ט' חי מקרי חלב ואסור א"כ ש"מ דמקרי חלב ולכך גבי קדשים לענין הקרבה דלא נפקא לן שם מידי בשחיטת האם הוה ס"ד דיהא בעמוד והקרב לכך אצטריך למילף מאשם דאינו בהקרבה אבל לדידך דס"ל דלא מקרי חלב כלל בחולין ואפי' היכי דלא נשחטה האם מותר באכילה משום דלא מקרי חלב אלא היכי דאיכא חדשים ואוירה א"כ ל"ל קרא בקדשים דאינו בהקרבה ומשני ר"ל טעמא דידי נמי מהתם דכיון דאשכחן דגבי קדשים לענין הקרבה דלא שייך התם טעמא דכל בבהמה ואפילו הכי מיעטיה קרא מהקרבה ש"מ דלא מקרי חלב כלל גבי חולין לענין אכילה נמי אפילו היכי דלא נשחטה אמו ולא ניתר מטעם דכל בבהמה אפי' הכי מותר באכילה משום דלא מקרי חלב כלל וק"ל:

ד"ה לדברי המתיר וכו' הכי נמי בין לר"י בין לר"ל איכא למבעי לעיל וכו'. ר"ל דל"ת דלא שייכא בעיא דלעיל לר"י משום דהא חזינן הכא דלא נפקא ליה לר"י מידי באוירה וא"כ אפילו הושיט ידו למעי אמו ושחט בן ט' חי למה לא יועיל השחיטה זה אינו דלר"י נמי צריך אוירה דהא לא מקרי חלב לר"י עד שיוציאנו לחוץ ממעי הבהמה וס"ל לר"י אע"ג דהבן ט' לא יצא לאויר כיון שהוציא החלב לאויר מקרי שפיר חלב אבל לעיל דשוחט הבן ט' אימא לך דאפילו לר"י צריך שתהא באויר ולא בפנים ונ"ל שכן צ"ל בתוס' דאפילו לר"י וכו' ואין איסור חלב עד שיוצא לחוץ וכו':

גמ' רבא אמר לדברי המתיר עי' בב"ק דף מז ע"א תוס' ד"ה מ"ט:

בעין משפט אות ד' מיי' פ"ז מהל' מאכלות אסורות שם איתא בהיפוך דחלבו כחלב חיה: