מסכת חולין דף ע״ג עמוד א׳

כחתוך דמי והרי נוגעין זה בזה:

עד מקום מדה שהוא עתיד לקיים ומה שעתיד לקוץ אין צריך טבילה דכקצוץ דמי:

חבורי אוכלין שהן רכין אינו חשיב חבור וכמאן דמיפרתי דמו. ודאמרינן בעלמא (פסחים דף פה.) לרבינא חבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו מהכא נפקא:

בשלמא לעולא דאמר טעמא משום פרישה הוא:

היינו דקתני מתני' חתכו דאי לא חתכו אין טמא משום דמגע סתרים הוא:

איידי דתנא רישא חתכו ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור דדוקא חתכו קודם שחיטה דמשעה שנשחטה ונראית לטומאת אוכלין לא נגע הא לא חתכו טמא:

תנא סיפא חתכו ובלא חתכו נמי טמא העובר:

מי מטמיא דקתני בה תורת מגע:

מטביל עד מקום מדה ואם תאמר ואידך ליהוי חציצה דהוי מיעוטו המקפיד דמיעוטו המקפיד חוצץ בכלים כמו באדם כדמשמע במסכת מקואות (פ"ט מ"ז) ויש לומר דאיירי בידות הכלים העשויין כעין חוליות כאותן שלשלאות של ברזל העשויין בטבעות והא דקתני נמי סיפא במסכת מקואות (פ"י מ"ה) שלשלת דלי גדול ארבעה טפחים ושל קטן עשרה טפחים ומטביל עד מקום מדה ר' טרפון אומר עד שיטבול כל הטבעת מכלל דת"ק לא בעי כל הטבעת מיירי נמי כגון דאותה טבעת עצמה עשויה כחוליות מטבעות קטנות וליכא חציצה:

חבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמו תימה דלא משני הכי בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) גבי חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ופריך טומאת בית הסתרים הוא ודוחק להעמידה כר' מאיר וי"ל דלא אמרינן כמאן דמפרתי דמו אלא היכא דעומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר וכן בסוף כיצד צולין (פסחים דף פה.) גבי אבר שיצא מקצתו דמה שיצא אסור ומה שבפנים מותר אבל גבי אבר מן החי דהכל אסור ואין עומד ליחתך לא אמרינן כמאן דמיפרתי דמו:

הא דתנן (שם, מ"ה) כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום המדה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מטביל את כולו. צריך עיון לדברי רבי מאיר והלא כיון שהוא עתיד לקצצן הוא מקפיד הוא עליו (נראה כאן הוא מיותר) ואפילו מיעוטו המקפיד קיימא לן דחוצץ ואפילו בכלים כדאיתא בפסחים (מה, ב) גבי עריבה.

אמר רבי יוסי בר חנינא מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דרבנן כלומר דאמר דשחיטה עושה ניפול באבר דבהמה ובאבר דעובר לא, דאדרבה אפכא הוה מסתברא כטעמא דאמר להו רבי מאיר שזו גופה וזו אינה גופה.

האי אית ליה תקנתא בחזרה והאי לית ליה תקנתא בחזרה כבר כתבתי למעלה בריש פירקין זה מתיישב היטב לפירושו של רבינו שלמה ז"ל, דפירש למעלה דלר' יוחנן אבר עצמו מותר מחזרה אף ללישנא דפומבדיתא, אבל לפירוש הגאונים ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל שפירשו דבלישנא דפומבדיתא מודה לה ר' יוחנן לרבי דאבר עצמו אין לו תקנה בחזרה ובמיעוט אבר שבפנים פליגי, לא ידעתי ליישב דברי ר' יוסי בכאן אלא בדוחק, (כ)[ד]הא דאמר ר' יוסי בר חנינא (ע"ב) ללישנא בתרא דר' יוחנן [הוא] דאמר אבל באבר דברי הכל אין שחיטה עושה ניפול מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר' מאיר האי גופה והאי לאו גופה, לא ידעתי למה הוצרך ר' יוסי ב"ר חנינא להשמיענו טעם זה כלל, שהרי בפירוש אמרו ר' מאיר לטעם זה בברייתא וכדתניא אמר להן אם טהרה שחיטת טריפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיה גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה, ואולי הברייתא לא היתה נודעת להן, שהברייתות לא היו רגילות בבית המדרש, ובמתני' לא תנן בה אבר המדולדלת אלא אם טהרה שחיטת טריפה אותה דבר שהוא גופה, (ובהאי) [וכהאי] לישנא בתרא דר' יוחנן קיימא לן דאין שחיטה עושה ניפול, וכדאמרינן בסמוך אמר רב יוסף נקוט דרב יצחק בידך דרבה בר בר חנה קאי כוותיה, דתניא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא אבר המדולדל בבהמה בחיה ובעופות אף על פי ששחטן אסורין, ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אין לך בהם אלא מצות פרישה בלבד, כלומר מצות (פי') [פרישה] מדרבנן גזירה משום אבר מן החי, והילכך דנין בו בכל מקום דאיסורין דרבנן דספיקא להקל ומותר להושיטו לבני נח, דהא לאו אבר מן החי הוא.

כל ידות הכלים הצריכות לכלים הרי הן ככלים ומיטמאין עמו ושאינן צריכות לכלי אין ככלי:

ידות הכלים שהן צריכות לכלים אלא שהם ארוכות יותר מכדי הצריך ובדעתו לקצוץ אותו היתר מגדולי המחברים פסקו שאינו צריך להטביל אלא עד מקום שהוא עתיד לקיים והוא הנקרא בלשון תלמוד מקום מדה ומגדולי המפרשים הקשו בה שהרי חבורו מ"מ חוצץ שהרי היתר על השיעור שהוא דבק עמו הוה ליה כמי שהיה עליו טיט או זפת ואע"פ שהוא במיעוט שאינו מקפיד שאינו חוצץ מ"מ מקום החציצה מיהא צריך לשקעו במים ומתוך כך פרשו שצריך לשקעו כלו במים אלא שעד מקום מדה תורת טבילה עליו וחציצה פוסלת בו אבל מה שבדעתו לקוץ אין עליו תורת טבילה ואין חציצה פוסלת בו:

האבר המדולדל בבהמה עד שאינו יכול לחיות ולהתדבק בגוף הבהמה אסור ואינו ניתר בשחיטת הבהמה אלא שמ"מ שחיטת הבהמה מטהרת אותו אבר מידי נבלה אפי' בטרפה שנשחטה כמו שביארנו שאין השחיטה עושה אותו האבר כמי שנפל ממנה בשעת שחיטה אדרבה הרי הוא כמחובר לה לטהר בשחיטתה ואף לדעת ר' מאיר שחלק באבר של עובר באבר של בהמה עצמה מיהא מודה וכלשון אחרון האמור בסוגיא זו לר' יוחנן ומ"מ לא נשחטה הבהמה אלא שמתה הרי המיתה עושה אותו האבר כמי שנפל בשעת המיתה ונידון כאבר מן החי ולא כנבלה כדין שאר הגוף והפרש שבין אבר מן החי לאבר מן הנבלה מפורש במסכתא זו שאבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור שאינו מטמא אלא כשהוא אבר שלם בבשר גידין ועצמות ואלו אבר מן הנבלה בשר הפורש ממנו מטמא בכזית לענין ביאור זה שאמרו בלישנא קמא ר' יוחנן אמר מחלקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה נפול ושאלו בה מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דרבנן כלומר דקא אמרי דשחיטה מצלת על אבר עובר ואינה מצלת על אבר של בהמה והשיב דאבר של עובר אית ליה תקנתא בחזרה ואבר של בהמה אין לו תקנה בחזרה כלומר שהרי אין מקום לומר בו דין חזרה יש לשאול בה שהרי לשטתנו אף ר' יוחנן חזר בו למעלה לומר שאבר עצמו אסור ואם כן היאך יש לו תקנה בחזרה עד שמכאן מביאין ראיה לפי' גדולי הרבנים שפי' בה שר' יוחנן עמד בשטתו לומר שאבר עצמו מותר ואין הכרח בכך שזו שבכאן כך פירושה אית ליה תקנתא בחזרה שלא לידון באבר מן החי לענין טומאה ואבר של בהמה אין לומר בו כן שהרי אין בו מקום לחזרה:

בא"ד דהכא אפילו נתזין בכל כחו מקבלין טומאה כו' עכ"ל ולפום הך סברא בההיא דהעור והרוטב ליכא לתרוצי כדלעיל דמיירי דנתזין בכל כחו אלא כמו שתירצו אחר כך דבעי לאוקמא בסכין רחבה וק"ל:

בא"ד ובקונטרס תירצו שם דהכא איכא עליו שתי טומאות וכו' נ"ל דתיבת דהכא ט"ס הוא משום דהא הכא בשמעתין לא איירי אלא שלא היה עליו כי אם טומאת מדרס ואפ"ה אמרי' בשעת פרישתן מאביהם מקבלות טומאה מאביהם וגם מבואר בהדיא הכא דשלש על שלש הבאות מבגד גדול דהבגד גדול נשאר עדיין טמא מדרס ומשמע דה"ה כל מקום שנשאר שיעור טומאה מדרס דהיינו ג' טפחים על ג' לא נתבטל ממנו טומאת מדרס אף על פי שנתקרע ע"כ צריך להגיה דהיכי דאיכא עליו ב' טומאות וכו' ואיירי בטלית דעביד להתעטף בו וכיון שנתקרע ואינו ראוי למלאכתו הראשונה דהיינו עיטוף נתבטלה ממנו טומאת מדרס אע"פ שנשאר עדיין ג' על ג' טפחים אבל הכא בשמעתין לא איירי בטלית אלא בבגד דעשוי להציע או לשאר תשמישים לא להתעטף ולכך אע"ג דנתקרע אם נשאר בו עדיין שיעור טומאת מדרס דהיינו ג' על ג' לא נתבטל ממנו טומאת מדרס: