מסכת חולין דף ע׳ עמוד ב׳

מתני' הושיט הרועה את ידו לתוך מעיה:

טהור טעמא דתרווייהו מפרש בגמ':

גמ' ק"ו כלומר אפי' לר' עקיבא דאמר לקמן (חולין דף עב.) טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה טמאה הכא מודה מק"ו אם הועילה לו מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה אע"פ שהוא מת לא תועיל לו כשהיא חיה לטהרו מלטמא:

איתקש נבלת טמאה לנבלת טהורה מי שאינו קרוי נבלה בטהורה אינו קרוי בטמאה:

על כפיו שאין פרסותיו סדוקות:

מהלכי כפים בחיה בתוך גופה של בהמה חיה דהיינו עובר טמא במעי אמו:

טמאתי לך משום נבלה דכתיב בסיפיה הנוגע בנבלתם יטמא:

קלוט מת:

מאי טעמא דתנא קמא וא"ת ומאי קבעי והא טומאה בלועה היא ולא מטמא וי"ל דמשום דר' עקיבא מטמא לקמן (חולין דף עב.) עובר במעי אשה אצטריך ליה הכא גבי בהמה ק"ו כדפירש בקונטרס דאפי' ר' עקיבא מודה הכא א"נ משום דהיה לנו לטמאות מוכל הולך על כפיו דבסמוך אפילו קלוט במעי קלוטה אי לאו ק"ו והשתא דאיכא ק"ו מוקי לה תנא קמא לדרשא אחריתי:

קלוט במעי פרה ליטמא הוה מצי לשמויי דלהכי אהני ק"ו דרב חסדא אלא דעדיפא משני:

קלוט במעי קלוטה וא"ת ומאי פריך אין הכי נמי דאליבא דר' יוסי הגלילי קיימינן דדריש אתין בפרק ד' וה' (ב"ק מא:) גבי ובעל השור נקי דדריש נקי מדמי ולדות ומשמע דמוקי את להנאת עורו ואם כן סבר כרבי שמעון דאסר קלוט כשיצא לאויר העולם דנפקא מאת הגמל בפ"ק דבכורות (דף ו:) וי"ל דניחא ליה ליישב מילתא דר' יוסי דהכא אפילו למאן דשרי קלוט א"נ הכא איירי בראשו ורובו דומים לאמו דאפי' ר"ש מודה בההיא דשרי כדמוכח התם:

מאי טעמא דתנא קמא אמר רב חסדא קל וחומר אם הועילה אמו להתירה באכילה לא תועיל לטהרו מידי נבילה. ואם תאמר ומאי קא מיבעיא לתנא קמא, דתנא קמא שפיר קאמר דבין בטמאה בין בטהורה טהור, משום דקא סבר דטומאה בלועה אינה מטמאה, כבר פירש רבינו שלמה ז"ל דאפילו אליבא דר' עקיבא דאית ליה לקמן (חולין עב, א) דעובר במעי אמו מטמא, בעי לתרוצי, דאף על גב דבאשה טמא בבהמה טהור, והיינו דאיצטריך קל וחומר דרב חסדא. ובספר המאור כתב דאיכא מאן דאמר רב חסדא לית ליה הא דרב' דלקמן (חולין עא, ב) דאמר דטומאה בלועה בשני טבעות לא מטמאה, ומשום הכי איטריך לקל וחומר דאף על גב דבעלמא טמא בבהמה טהורה. עוד כתב ועליו סמך בתירוץ קושיא זו דמתניתין דקתני הושיט הרועה את ידו לא הושיט במעי האם קאמר, אלא בהוציא העובר את ידו קא מיירי, והושיט הרואה את ידו ונגע בו בחוץ, ומשום הכי איצטריך קל וחומר רב חסדא לומר דהוה ליה דעובר כאבר המדולדל בבהמה עצמה דאינו מטמא עד לאחר מיתה, והושיט הרועה אינה כהושיטה החיה את ידה, דהתם בהושטה למעי האשה וכדאמרינן לקמן בשמעתין והושיט הרואה בהושטה ונגיעה בחוץ, ונכון הוא.

ורבי יוסי הגלילי מאי טעמא דמחלק בין טהורה לטמאה דהא איתקש טמאה לטהורה, אמר ר' יצחק דאמר קרא וכל הולך על כפיו וכו', אלא מעתה קלוט במעי פרה ליטמי דהא מהלך כפים כחיה הוא. ור' יוסי הגלילי הא כאיל ותני דכל בטהורה טהור וקלוט במעי פרה טהור לכולי עלמא, כדאמרינן לעיל (חולין סח, ב) דאפילו לר' שמעון דאמר קלוט בן פרה אסור מדכתב רחמנא גמל גמל שתי פעמים חד לגמל בן גמלא וחד לגמל בן פרה, הני מילי היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו שרי, ופרקינן מהלכי כפים כמהלכי ארבע כדכתיב בכל החיה ההולכת על ארבע והאי מהלכי ארבע כמהלכי שמנה הוא. פרה במעי גמל לא ליטמי דמהלכי שמנה כמהלכי ארבע הוא ואיהו כאיל ותנא בטמאה טמא, ופרקינן הולך וכל הולך לרבות פרה במעי גמל. ואם תאמר איפוך אנא דפרה במעי גמל טהור הוא וקלוט במעי פרה טמא דמרבינן ליה מהולך וכל הולך לרבות קלוט במעי פרה אף על פי שהוא טהור, יש לומר דמסתברא קאי בטמאים ומרבה טמאים לטומאה דכתיב טמאים הם ולא מרבינן טהורים.

המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע [בו] בין בבהמה טמאה בין בבהמה טהורה טהור ר' יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא בטהורה טהור האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאה שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד אמר הר"ם פי' אמרו אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לו להתירו מידי נבלה ואפי' שהיקש זו אינו אלא בבהמה טהורה בלבד שהתיר עוברה בשחיטה לפיכך אנו למדים בבהמה טהורה מבהמה טמאה בדרך היקש והוא מה שאמרו וכי ימות מן הבהמה וכו' ואמרו מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה ור' יוסי למד ממה שאמר רחמנא או בנבלת בהמה טמאה לפי שהכל מודים שנבלת בהמה בין שהיא טמאה או טהורה הרי זו תטמא טומאת נבלה ולא רצה לומר נבלת בהמה טמאה אלא על עובר בהמה שמת במעיה שהוא מטמא על דעת ר' יוסי ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו בתוך מעיה ונגע בעובר טהור שאע"פ שאין הדבר ברור להפקיע טומאתה מתורת טומאה בלועה על הדרך שיתבאר באשה מפני שהבהמה הואיל ואין לה פרוזדור אין הדבר ברור כל כך לקראה טומאה בלועה או שמא באשה מקרא הוא דנפקא לן ומדכתוב וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר במעי אשה הא בבהמה לא שמענו ואע"פ שבגמרא הביאוה לשאר דברים בדין טומאה בלועה בעובר מיהא לא שמענו מ"מ אתה בא לטהרו מצד אחר והוא שאם הועילו לו מחיצות אמו כל זמן שלא יצא מהם להיותו ניתר בשחיטת האם אע"פ שהוא מת דין הוא שיועילו לו בחייה ליטהר מידי נבלה כל זמן שהוא בתוכה ואע"פ שאין קל וחומר זה ראוי ליאמר אלא בטהורה מ"מ דין זה ר"ל ליטהר העובר מידי נבלה מתפשט אף בטמאה מתורת היקש מבואר בגמרא ור' יוסי אומר בטמאה טמא ובטהורה טהור ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:

ויש מפרשים דברי תנא קמא אף באבר שיצא לחוץ שלא ליטמא במגע ומצד קל וחומר שהזכרנו וכן כתבוה גדולי הראשונים שבגירונאה בחיבוריהם אלא שאין לשון הגמרא מתישב על כך:

האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה בפנים ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד שאין עובר מטמא עד שיצא והדין היה נותן לומר כן אף בחיה אלא שחכמים גזרו עליה כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

נבלת בהמה טהורה ונבלת בהמה טמאה ונבלת חיה טמאה כלן מטמאות וכבר נתפרשה טומאתן מן התורה בפי' אבל נבלת חיה טהורה לא נתפרשה בתורה בפי' ומ"מ הרי היא מטמאה כשאר הנבלות שחיה בכלל בהמה היא:

גמ' נמתי לו וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה כו' בגירסת הילקוט אינו וכן נראה דהך דרשה זו בהמה טמאה לא שייכא כלל הכא וק"ל:

בפרש"י בד"ה זאת החיה כו' והכי משמע מכל בהמה כו' עכ"ל כוונת דבריו עיין ברא"ם:

תוס' בד"ה מ"ט דת"ק וא"ת כו' והשתא דאיכא ק"ו מוקי לה ת"ק לדרשא אחריתא עכ"ל פי' דאיכא ק"ו ואיכא נמי היקשא כדמסיק אבל אי לאו היקשא הוה מוקמינן הולך על כפיו מיהת לבהמה טמאה ומיהו אע"ג דטומאה בלועה אינה מטמאה היקשה לחוד לא הוה מפיק לן הולך על כפיו לדרשא אחריתא אלא דאדרבה הוי מקשינן לחומרא בהמה טהורה לטמאה דעוברה טמאה אי לאו דאיכא ק"ו בטהורה ודו"ק:

בד"ה קלוט במעי כו' דנפקא מאת הגמל כו' עכ"ל מגמל גמל ב' פעמים נפקא ליה התם כפירש"י בר"פ אלא דאי לאו את הגמל לאסור חלב הוה מוקמינן גמל גמל לאסור חלב ולא לאסור קלוט וק"ל:

בגמ' וכל הולך לרבות פרה במעי גמל מקשין למה לי דכתב רחמנא כפיו כיון דאפילו פרה במעי טמאה טמא לכתוב סתמא הולך בכל החיה ונראה דאין המקרא יוצא מדי פשוטו ופשוטו של קרא אתא לחיה טמאה דמטמאה במותה כדמשמע פשוטו של מקרא דחשיב התם בקרא בהמה טמאה וחיה טמאה ואח"כ כתיב בהמה טהורה דכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה אלא מדכתיב בכל החיה ולא כתיב וכל חיה דרשינן עובר הנמצא בתוך גופה של בהמה חי:

[שם] אי לאו דר' יצחק ה"א כוליה לכדרבי הוא דאתא קמ"ל פי' השתא דכתיב קרא דוכל הולך על כפיו מוקמינן האי קרא דנפש כי תגע בכל טמא לשני דברים לכדר' וגם להאי דרשא דעובר שבטמאה טמא ובטהורה טהור:

בתוס' ד"ה מ"ט דת"ק כו' וי"ל משום דר"ע מטמא וכו' לפי מה שכתבו התוס' לקמן (חולין דף ע"ב) ד"ה גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו' דגם ר"ע ס"ל דכשהעובר כולו במעי האשה אינו מטמא ולא פליג אלא כשהוציא את ידו כדלקמן צ"ל מה שכתבו התוס' כאן וי"ל משום דר"ע מטמא וכו' לא כתבו זה אלא על פי דרכו של רש"י ולהו לא סבירא להו וק"ל:

בא"ד אי נמי משום דהיה לנו לטמאות מוכל הולך וגו' אפילו קלוט במעי קלוטה וכו'. ונראה דנקטו התוס' האי דחיה לטמאות אפילו קלוט במעי קלוטה משום דלא תקשה לך כי היכי דהשתא דאיכא ק"ו מוקמינן קרא דהולך על כפיו לדרשא אחריתא א"כ אפילו בלא ק"ו נמי כיון דאיכא היקשא דאתקש בהמה טמאה לטהורה א"כ ליכא למדרש קרא דהולך על כפיו לטמא עובר במעי טמאה דהא אתקש טמאה לטהורה וטהורה ע"כ ליכא למדרש מקרא דהולך על כפיו ועובר במעי טהורה ע"כ היינו צריכין לומר דטהור א"כ במעי טמאה נמי טהור מהקישא וע"כ הייתי מוכרח לאוקמי קרא דהולך על כפיו לדרשא אחריתא וא"ל דלא הוה מוקמינן קרא דהולך על כפיו לדרשא אחריתא אלא הוה דרשינן ההיקש איפכא דמקיש טהורה לטמאה מה טמאה עוברה טמא אף טהורה עוברה טמא דא"כ תקשה לך לא לכתוב לא ה"א ולא וי"ו דלא לכתוב לישנא דהולך על כפיו דמשמע מיניה טמאה ולא טהורה אלא לכתוב סתמא בכל החיה ונשמע מיניה בין טמאה בין טהורה ולא בעי היקשא לכך נקטו דתוס' דהיה לנו לטמא מקרא דוכל הולך על כפיו אפי' קלוט במעי קליטה שהיא טהורה והשתא א"א לן למדרש היקשא מה טהורה עוברה טהור דהא אשכחן אפילו טהורה כגון קלוטה עוברה טמא ולכך הוה מטמאינן כל מהלכי ארבע במהלכי ארבע וההיקש הוה דרשינן לשום דרשא למאי דמוקים ליה רבי יוסי הגלילי אבל השתא דאיכא ק"ו דאי אפשר לנו לטמאות עובר במעי טהורה וגם אית לן היקשא דמקשינן טמאה לטהורה ע"כ מוכרחים אנו לאוקמי קרא דהולך על כפיו לדרשא אחריתא ודו"ק:

ד"ה קלוט במעי קלוטה וא"ת כו' דדריש אתין בפ' ד' וה' וכו' פי' דשם איתא דבעל השור נקי אתי להנאת עורו פי' דאפי' בהנאת עורו אסור כאדם שאומר יצא פלוני נקי מנכסיו ומאן דדריש נקי מדמי ולדות הנאת עורו מנ"ל ומשני התם דיליף ליה מאת בשרו את הטפל לבשרו וכן מאן דשרי קלוט דריש גמל גמל שתי פעמים לאסור חלבו ומאן דאסר קלוט מגמל גמל יליף חלבו מאת הגמל וא"כ ר' יוסי הגלילי דדריש נקי מדמי ולדות ור"ש דאסר קלוט תרוייהו דרשי אתין וא"כ ר' יוסי הגלילי כר"ש ס"ל דאסר קלוטה וא"כ קלוט במעי קלוטה הוי עובר במעי טמאה ואין ה"נ דמטמא ליה ר' יוסי זהו המשך כוונת התוס' אבל העולם מקשין מאי מקשו התוס' דלמא הא דפריך גמרא קלוט במעי קלוטה ליטמא לא איירי בקלוטה שיצאה לאויר אלא שנמצאת גם היא חיה במעי אמה ושריא אפילו לר"ש דמודה ר"ש בנמצא במעי אמו כדאמרינן לעיל וי"ל דאי איירי בקלוטה שנמצאת במעי אמו לא הוי פריך מידי דכוון דלא בעי שחיטה הויא היא ועוברה כאילו נשחטו ולא שייך בהו מיתה ולא טומאה ומאי פריך ליטמא:

ד"ה חיה טמאה וכו' ומיהו בלאו הכי ידעינן וכו' ר"ל ולא צריכין אנו למילף ממה שהיה בכלל בהמה וכל חיה בכלל בהמה צריך למשמע מיניה דחיה טמאה מטמא אלא דלרווחא דמלתא נקט הרבעה למימר דשמעינן שום חדוש מכל כלל וכלל:

תוס' ד"ה קלוט וכו' דניחא ליה ליישב כעין זה כתבו תוס' שבועות דף ג' ע"ב ד"ה א"ה: