דף ביאור
מסכת חולין דף ס״ו עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חולין דף ס״ו עמוד א׳
מסכת חולין דף ס״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 9 קטעים ממוספרים, כ־252 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
במאי קא מיפלגי תנא דבי ר' ישמעאל דמייתי ליה סלעם לרבויי ראשו ארוך ואייתר ליה חגב למעוטי צרצור ותנא דברייתא קמייתא דמיבעי ליה כולהו לגופייהו:
תנא דבי רב קרי לברייתא קמייתא ששנויה בתורת כהנים דמקרי ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בבית המדרש בפי כולם אבל ברייתא דתנא דבי ר"י לא היתה שגורה אלא בפי תלמידיו:
תנא דבי רב סבר למינהו דכל חד לא משתמע כללא למהוי כלל ופרט וכלל דלתרבי סלעם וחגב בכעין הפרט דניהוי קראי יתירי משום דקסבר דלא דיינינן בתרי כללי אא"כ דמי כללא בתרא לכללא קמא והכא לא דמי דכללא קמא לא קפיד אלא אכרעים ולמינהו אי כללא קרינן ליה קפיד דלהוי דמי לארבה דאית ליה ארבעה סימנין:
דלאו דמיניה לא הלכך חד מחבריה לא אתי:
כל דדמו ליה הלכך סלעם אתי מארבה וחרגול כדאמרן ואייתרא ליה לראשו ארוך:
תנא דבי ר' ישמעאל כי האי גוונא דאין ומהכא שמעינן ליה דהא קחזינן דדריש להו:
ארבה וחרגול כתיב וכעין הפרט בעינן:
כל דהו ואפי' לא דמו ליה אלא בחד סימן דהא שמעינן סלעם דלא בעינן דמי לפרט בכל צדדין מדאיתרבי ראשו ארוך:
ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 66a · Sefaria
תוספות
במאי קמיפלגי וא"ת אמאי לא מפרש דאיכא בינייהו שאר חגבים שאינן ממין אותם הכתובים שיש להם ארבעה סימנים הכתובים במתני' ואין ראשו ארוך דלתנא דבי רב אסירי אע"פ שיש להם ד' סימנים דמתני' דאין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל דשמא ליכא שום חגב שיהא בו ה' סימנים שלא יהא ממין אותם הכתובים במתני' א"נ רבותא נקט דאפי' בראשו ארוך שרי תנא דבי ר' ישמעאל: בסוף שמעתא פי' בקונטרס דחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב וזאת תורת הבהמה כמשמעו והעוף כמשמעו ולא שרץ העוף דהיינו מינים קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים בהלכות גדולות כך פי' בקונטרס ולא הוצרך להביא בקונטרס מה"ג אלא משום דדריש ליה מקרא דבכמה מקומות בש"ס מוכח דשרו בלא שחיטה בסוף פ' ר' עקיבא (שבת דף צ:) חגב טמא אין מצניעין לקטן דלמא מיית ואכיל ליה אבל חגב טהור אין לחוש ובריש פ' דם שחיטה (כריתות דף כא.) קאמר אוציא דם דגים וחגבים שכולם היתר ומפרש דאין טעונין שחיטה ובפ' אין מעמידין (ע"ז דף לח. ושם ד"ה לעולם) דאמר רב עובדי כוכבים שהציתו את האור באגם כל החגבים אסורים ומפרש טעמא דלא ידיע הי טמא והי טהור אבל לשחיטה לא חיישינן ועוד התם בסוף פירקא חגבים הבאים מן ההפתק ומן האוצר מותרים ליקח מן העובד כוכבים וכן הבאין מן הסלולה ולפני חנוני אסורין מפני שמזלף עליהם יין ולעיל הבאתי ברייתא דתוספתא דקתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים ובין מתים ואינו חושש ואע"ג דאוכל לאו דוקא דבחיים איכא משום בל תשקצו כדמוכח בפ' ר' עקיבא בשבת (דף צ:) מ"מ נקט אוכל למימר דליכא איסור אבר מן החי דלא בעי שחיטה. [וע"ע תוס' ע"ז לח. ד"ה לעולם]:
Tosafot on Chullin 66a · Sefaria
רשב"א
וכתב רש"י ז"ל וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגי הים הזכירם הכתוב דכתיב (ויקרא יא, מו) זאת תורת הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים, מכל נפש השורצת על הארץ אלו החגבים בהלכות גדולות ע"כ לשון רש"י ז"ל. ובתוס' [כ'] שלא הוצרך רש"י ז"ל להביא מהלכות גדולות אלא משום דדריש ליה מקרא אבל בכמה מקומות מפורש בתלמוד שאין חגבים טעונין שחיטה, כדאמרינן בשבת (צ, ב) חגב טמא אין מצניעין אותו לקטן דילמא מאית ליה ואכיל ליה, אבל חגב טהור אין לחוש, ובעבודה זרה (לח, א) דאמר רב נכרי שהצית את האור באגם כל החגבים אסורין, ומפרש התם טעמא דלא ידע הי טהור והי טמא, אבל לשחיטה לא חיישינן דבין חיים בין מתים מותרין. ועוד אמרו שם (מ, ב) חגבים הבאים מן ההפתק ומן האוצר מותרין ליקח מן הנכרי והבאים מן הסלילה אסורין מפני שמזלף עליהן יין, ובתוספתא דתרומות נמי קתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים. מתני': ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת רב יהודה אומר שני קשקשים. משמע דר' יהודה דריש ליה משום דמשמע לי קשקשת תרתי, ותנא קמא סבר דאפילו קשקשת אחת מותרת באיזה מקום שתהיה, וקיימא לן כתנא קמא, והכי תניא בסיפרא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירים כגון כנופת זו שבים מנין, (אין לו אלא סנפיר) [אפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת תלמוד לומר וקשקשת רבי יהודה אומר וכו'. וכתב הרמב"ן ז"ל תמה אני במה שמצאתי בתוספתא (פ"ג, ה"ט) וכמה קשקשים יהיו לו אחד תחת זנבו ואחד תחת לחיו ואחת תחת סנפיר שלו, ר"י אומר וכו'. ומתוך הדוחק יש לי לומר דאו או קתני. ומה שפירש מקומות הללו, מפני שבמקומות אחרים יש חוש שמא עם דגים נתערב ונשרה קשקשת מהן ונדבקת בזה, אבל באותן מקומות ידוע הוא דשלו היו ע"כ. ואין הענין הזה מתישב היטב, דהא או או לא קתני, ואפשר דהא דקתני בספרא אין לו אלא סנפיר וקשקשת אחת בכל אחד מאותן שלשת המקומות קאמר, ואף על גב דסתים ותני קשקשת אחת ולא פירש בכל מקום ומקום, הרי שאתה צריך לדחוק ג"כ ולפרש דאחת דקתני לא בכל מקום קאמר אלא באחד מאותן שלשה המקומות כדברי התוספתא. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב בסוף פירקין תנא אלו הן הקשקשים שמלובש בהן וסנפירים (ששנו) [ששט] בהם וכמה קשקשים יהיו בהם אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפירו, ר' יהודה אומר שנים ולא חלק ולא פירש בו רבינו ז"ל כלום, ונראה דכפשוטה של ברייתא הוא מפרש דברי תנא קמא דאחת ואחת בכל שלשת המקומות הללו קאמר, ורבי יהודה בעי ששה שנים בכל אחד מאותן המקומות.
גמרא תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן מותר. ואם תאמר וכי מאין זו, בשלמא גבי חגבים כתיב (ויקרא יא, כא) אשר לו כרעים, וכתיב לא באלף, ודרשינן אשר אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן, כדדרשינן (ערכין לב, א) באשר (אין) לו חומה אבל בדגים מנ"ל. יש לומר דגבי דגים כתיב (ויקרא יא, י) כל אשר אין לו, ודרשינן אין לו ע(ד)יין עליו אף על פי שאין לו עכשיו אם עתיד לגדל אחר זמן מותר.
מכדי אנן אקשקשת סמכינן ליכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר, אי כתיב קשקשת ולא כתיב סנפיר, הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא (כב, ב) גבי תחילת הצהוב שבזה ושבה אי אמרת ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא, וכן בהרבה מקומות, לא דמי לדהכא דכל שהוא ספק נולד מדעת בני האדם כגון זאת שהיינו מסתפקין בפירוש קשקשת, ודאי איצטריך קרא לפרשו וכגון שנולד בין השמשות, דמיעטה קרא דאינו דוחה את השבת, כדתניא בשבת (קלה, א) דמילה לפי שאי אפשר לעמוד עליו מן התורה, אבל תחלת הצהוב אפשר היה לעמוד עליו אם דינן בגדולים או בקטנים, ומשום הכי מקשינן אי משום ספיקא מעטינהו קרא מחוורין ומבני יונה מי איכא ספיקא כלפי שמיא. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל תירצו דהכא שאני לפי שהיה לשון קשקשת מורה דבר שאינו חלק אלא ענין שהיד מסתבכת בו כעין הסנפירין, ולפיכך היה הלשון מטע' שאין קשקשת אלא סנפיר, ומשום הכי איצטריך קרא למכתב סנפיר וקשקשת, ואסיקנא דקשקשת לשון מבואר הוא, שהוא אלו שהוא מלובש בהן כדכתיב (שמואל-א יג, ה) ושריון קשקשים הוא לבוש, וכתב רחמנא סנפיר לכדתניא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר.
Rashba on Chullin 66a · Sefaria
מאירי
המשנה התשיעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ולבאר בפרט סימני דגים ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ר' יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחד ואלו הן קשקשים הקבועים בו וסנפרין הפורח בהן אמר הר"מ פי' הלכה כר' יוסי גם כן כמו שאמר שני קשקשים ודע שאם נמצאו לאותו המין קשקשים אבל אינם רואים בו אלא לאחר שיגדיל או נושרין ממנו כשצדין אותו (וצאתו) [בצאתו] מן המים ויש הרבה כזה באותו המין מותר ואפי' באותו הזמן שאין לו קשקשים:
אמר המאירי בדגים סימן טהרתם נזכר בתורה והוא סנפיר וקשקשת ור' יהודה אומר שני קשקשים פי' מתוך שאמרה תורה קשקשת אל תטעה להתיר באחת שאין קשקשת אלא לשון כלל ואין מתירין אלא בשנים אבל בסנפיר אחד מותר ואיזהו קשקשת אלו הן הקבועים בו וסנפירים הוא הפורח בהן:
ולענין פסק צריכין אנו לגלגל בה מה שנאמר בתוספתא כמה קשקשים יהיו לו ויהא מותר אחת תחת זנבו ואחת תחת לחיו ואחת תחת סנפירו ור' יהודה אומר שנים מעתה יש מי שפירש בכאן שדעת תנא קמא של משנה זו כדעת תנא קמא של תוספתא וצריך שלשה קשקשים אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפירו ואחת דקאמר פירושו אחת בכל מקומות אלו וכן כתבוה גדולי הגאונים ור' יהודה מצריך שנים בכל אחד מן המקומות והלכה כחכמים ויש מפרשים לדעת תנא קמא שדי לנו באחת ובלבד באיזה מאלו השלשה מקומות ולר' יהודה שנים באיזה מקום מאלו גם כן והלכה כחכמים ודי לו באחת ובלבד במקומות אלו הא במקום אחר חוששין שמא אחר שניצוד נתערב עם האחרים ונדבק בו ומ"מ רוב פוסקים הביאו המשנה כצורתה לומר שאף בקשקשת אחת בכל מקום שהיא טהור:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן הרבה מיני דגים יש שאין להם קשקשת עכשיו ועתידים להביא לאחר זמן וכן שהיתה להם והשירוה בשעה שעלו מן הים כל שנודע כן במסורת מותרים ואין להרהר בהיתרן כלל:
Meiri on Chullin 66a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא ומרבי דדמי ליה בב' צדדין כו' ומרבי כל דדמי ליה בחד צד כו' פי' ב' צדדין היינו חד צד הוא דד' סימנין ובעי נמי אידך צדדא דאין ראשו ארוך ולתנא דבי רבי ישמעאל דקאמר דמרבינן כל דדמי ליה בחד צד היינו דמסלעם מרבינן ראשו ארוך ולא דמי ליה אלא בחד צד דה ינו ד' סימנים וכ"ה בילקוט בהדיא דהך חד צד היינו ד' סימנין ומשום שהן צדדין חשובים ושוים חשיב להו בחד צדדא כמ"ש התוס' ודו"ק:
ודע שרש"י פי' בחומש וז"ל ממעל לרגליו סמוך כו' אבל אין אנו בקיאין שד' סימני טהרה כו' אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב ובזה אין אנו יודעין להבדיל כו' עכ"ל ולא ידענא להולמו לפום סוגיא דשמעתין דמה צריך להבדיל באין להן זנב דליכא מאן דמפליג בהכי דהא ארבה וסלעם אין להם זנב והרב המגיד כתב שהרמב"ן נסתפק בכוונת פי' רש"י בשמעתין כדעת המפרשים דלא בעינן שמו חגב אלא בראשו ארוך ויש לו זנב ולפי זה נראה לקיים גם פרש"י בחומש ולהגיה ויש להן זנב במקום שאין להם כו' ודו"ק:
Chidushei Halachot on Chullin 66a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף ס״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־252 מילים ב־9 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 9 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 112 מילים
נפתחת ב״בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי תָּנָא דְּבֵי רַב וְתָנָא דְּבֵי…״
- קטע 236 מילים
נפתחת ב״תָּנָא דְּבֵי רַב סָבַר: ״אֲשֶׁר לוֹ כְּרָעַיִם״…״
- קטע 336 מילים
נפתחת ב״תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: ״אֲשֶׁר לוֹ…״
- קטע 429 מילים
נפתחת ב״וְהָא לָא דָּמֵי כְּלָלָא קַמָּא לִכְלָלָא בָּתְרָא?…״
- קטע 524 מילים
נפתחת ב״תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי כִּי…״
- קטע 631 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר: אִי שְׁמוֹ ״חָגָב״, יָכוֹל אֵין…״
- קטע 722 מילים
נפתחת ב״אִי לָא כְּתִיב ״סׇלְעָם״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא…״
- קטע 830 מילים
נפתחת ב״מַאי שְׁנָא הָתָם דְּאָמְרַתְּ: ״סׇלְעָם״ – זֶה…״
- קטע 932 מילים
נפתחת ב״וּבַדָּגִים כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. תָּנוּ…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת חולין דף ס״ו עמוד א׳ · קטע 1 — “…רַב וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ קָמִיפַּלְגִי.”
לשון המקור
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי תָּנָא דְּבֵי רַב וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ קָמִיפַּלְגִי.
תָּנָא דְּבֵי רַב סָבַר: ״אֲשֶׁר לוֹ כְּרָעַיִם״ – כָּלַל, ״אַרְבֶּה״ ״סׇלְעָם״ ״חַרְגֹּל״ ״חָגָב״ ״לְמִינֵהוּ״ – פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, דְּמִינֵיהּ – אִין, דְּלָאו (דמיניה) [מִינֵּיהּ] – לָא, וּמְרַבֵּי דְּדָמֵי לֵיהּ מִשְּׁנֵי צְדָדִין.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: ״אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם״ – כָּלַל, ״אַרְבֶּה״ ״סׇלְעָם״ ״חַרְגֹּל״ ״חָגָב״ – פָּרַט, ״לְמִינֵהוּ״ – חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט, וּמְרַבֵּי כֹּל דְּדָמֵי לֵיהּ בְּחַד צַד.
וְהָא לָא דָּמֵי כְּלָלָא קַמָּא לִכְלָלָא בָּתְרָא? כְּלָלָא קַמָּא – ״אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם״ אָמַר רַחֲמָנָא, דְּאִית לֵיהּ אֱכוֹל, דְּלֵית לֵיהּ לָא תֵּיכוֹל. כְּלָלָא בָּתְרָא – עַד דְּשָׁווּ בְּאַרְבָּעָה סִימָנִין.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי כִּי הַאי גַוְונָא דָּאֵין, וּדְאָמְרִינַן נָמֵי בְּעָלְמָא דְּדָאֵין תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי כִּי הַאי גַוְונָא מֵהָכָא.
אָמַר מָר: אִי שְׁמוֹ ״חָגָב״, יָכוֹל אֵין בּוֹ כׇּל הַסִּימָנִין הַלָּלוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְמִינֵהוּ״ – עַד שֶׁיְּהוּ בּוֹ כׇּל הַסִּימָנִין הַלָּלוּ. אֵין בּוֹ כׇּל הַסִּימָנִין הַלָּלוּ מֵהֵיכָא תֵּיתֵי? ״אַרְבֶּה״ וְ״חַרְגּוֹל״ כְּתִיב!
אִי לָא כְּתִיב ״סׇלְעָם״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״סׇלְעָם״ – לְרַבּוֹיֵי רֹאשׁוֹ אָרוֹךְ, אֵימָא לִירַבֵּי נָמֵי כֹּל דְּהוּ – קָא מַשְׁמַע לַן.
מַאי שְׁנָא הָתָם דְּאָמְרַתְּ: ״סׇלְעָם״ – זֶה ״רָשׁוֹן״, ״חַרְגֹּל״ – זֶה ״נִיפּוּל״, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּאָמְרַתְּ: ״סׇלְעָם״ – זֶה ״נִיפּוּל״, ״חַרְגֹּל״ – זֶה ״רָשׁוֹן״? מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ.
וּבַדָּגִים כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְגַדֵּל לְאַחַר זְמַן, כְּגוֹן הַסּוּלְתָּנִית וְהָעַפְיָאן – הֲרֵי זֶה מוּתָּר. יֵשׁ לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְהַשִּׁירָן בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הַמַּיִם, כְּגוֹן