מסכת חולין דף נ״א עמוד א׳

בידוע שלפני שחיטה וטרפה:

הוגלד קרושט"א:

בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה ואם לקחה בתוך שלשה ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו:

לא הוגלד פי המכה איכא לספוקי אי קודם מקח הוי אי לאחר מקח הוי ועל הטבח שהוא מוציא מידו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא ועליו להביא ראיה שקודם מקח הוה דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקיה: למאי נפקא מינה לא גרסינן:

התם ליכא מידי למיסרך כשנמצא נקב בלא מחט כשהדם יוצא הוא מתקנח בלחלוחית הבשר והולך לפי שאין לו היכן לידבק:

מיסרך הוה סריך הדם במחט:

רב עוירא שמני רב עוירא שמי:

שלח ליה אביי דליתי לגביה:

המוציא מחבירו עליו הראיה פירוש על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נטרפה אע"פ שלא נתן מעות עדיין כאן נמצאו וכאן היו כדאמר בסוף פרק המדיר (כתובות דף עו:) והא דקרי ליה מוציא משום דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהיב ליה חיותא והקשה ה"ר י"ט דבנדה פרק הרואה כתם (נדה דף נח.) תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאילתה לחברתה היא טהורה וחברתה תולה ומפרש רב ששת דלענין דינא תנן דלא מיחייבא חברתה לכבס הבגד ואמאי לא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו כמו גבי בהמה דהכא וגבי מומין דסוף המדיר וי"ל דלא דמי דודאי כדי לקיים המכר ובקדושין סברא הוא דאמרינן הכי שאומר המוכר ללוקח קח פרתך שברשותך נטרפה והאב אומר לבעל קח אשתך שברשותך נולד המום ואין לנו לבטל המעשה הזה אבל גבי חלוק ליכא למימר הכי ועוד גבי חלוק לעולם הוא ברשות הראשונה בעלת חלוק שלא בא ליד השניה בתורת מכר אלא בתורת שאילה ולא שייך למימר ברשות שואלה נמצאת ולא ברשות בעלת חלוק:

כיון דאיכא מחט מסרך הוה סריך ה"ה קוץ וכל דבר תדע מדקאמר התם ליכא מידי למיסרך:

דגר ונפל ולא הלך דלקמן פסקינן דהלכה אפילו בדיקה לא בעי:

דהוו שגרן כרעיה בתרייתא לא בנפילה מיירי:

נפל לארעא חוששין אף על גב דבנפילה בעינן עד שיפול מעשרה טפחים כדאיתא בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נ:) ומכריסא דתורא עד ארעא ליכא אלא ארבעה טפחים כדאמר התם (דף נא.) מ"מ חיישינן הכא משום דנפיל מחמת ההכאה שמנגחין זה את זה:

בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים משום דאיכא ריעותא דאינו הולך איצטריך ליה לאשמועינן דאי לאו הכי פשיטא דאזלינן בתר רוב ולדות וא"ת א"כ מאי קא מסייע ליה מבן יום אחד דמטמא בזיבה התם ליכא ריעותא א"נ כשחיה הרבה אחרי כן וי"ל דאם איתא דאתרמי ריסוק אברים מחמת בית הרחם א"כ היה לנו לחושבו לאונס לענין זיבה ועוד דזובו מוכיח שנתרסקו אבריו בבית הרחם וכעין ריעותא הוא דמסתמא דמחמת כך בא הזוב אלא ודאי לעולם אין בו ריסוק אברים:

לא נמצא עליו קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה וכדמפרש ואזיל דכיון דאיכא מידי למסרך, אם איתא דקודם שחיטה הוי מסרך הוי סריך דמא, ולא דמי לישב לה קוץ בושט דלעיל (חולין מג, ב), דאף על גב דליכא קורט דם טריפה כמו שנראה מפירושו של רש"י ז"ל, וכבר כתבתי הטעם שנ"ל לחלק ביניהם למעלה. ומיהו אפי' מצד אחד ולא נמצא עליו קורט דם צריך בדיקה כנגדו בעור החיצון, דילמא איכא קורט דמם בצד החיצון וכדאמרינן לקמן בההיא עובדא דאתא לקמיה דרבי ואפכה ואשכח עלה קורט דם וטרפה ואמר רבי אם אין בה מכה דם זה מנין.

לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה ופירשו בתוס': דלעולם קרינן ללוקח מוציא, ואף על פי שלא נתן עדיין מעות. וטעמא דמלתא משום דאמרינן מספק שברשותו נולד הטריפות, כדאמרינן בכתובות (עה, ב) גבי מומין שבאשה כאן נמצאו וכאן היו. והא דקרי ליה מוציא משום דסתמא דמלתא כל דלא יהיב זוזי לא יהיב ליה חיותא וכדאי' התם. וכתב רבינו אפרים ז"ל דהא דאמרינן בהוגדל פי המכה בידוע שהיא קודם ג' ימים ומחזיר לו מוכר ללוקח הדמים, דוקא בטריפה דמחמת מכה וכיוצא בה דאינו מצוי ולא סליק איניש אדעתיה. הלכך אף על גב דלא אתני עלה מהדר קהדרי זביני דלא רמי אדעתיה לאתנויי. אבל טריפה דמחמת סירכא דמישך שייכן ורמי להו אדעתיה, כיון דלא אתני עלה, ודאי אחולי אחליה ולא הוי מקח טעות. וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בטריפות דמחמת סירכא נמי הוא הדין והוא הטעם שהרי במוכר שור לחברו ונמצא נגחן (בבא בתרא צב, א) לכולי עלמא אי לאו דמצי אמר ליה אנא לשחיטה מכרתיו לך הוי מקחו מקח טעות, אף על גב דלא אתני לוקח ואף על גב דרוב שורים בחזקת נגחין כדאמרינן (בבא קמא מה, א) רוב שוורים לא בחזקת שימור קיימי, ואמרינן נמי גבי מוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנהו, ואיתא בבא בתרא בריש פרק המוכר פירות (שם), אלמא אי לאו דכולהו הכי איתנהו הוה ליה מקח טעות, אף על גב דלא אתני עליה לוקח בהדיא, וכל שכן בטריפות דמיעוטא נינהו. ומיהו כתב הרב הנזכר ז"ל דאיכא למידק באלו שאינן אסורות מדינא דמתניתין אלא שהנהיגו בהן הגאונים ז"ל איסור, כיון שאין טריפותן ודאי אלא חששא ולית להו בדיקותא לאו מקח טעות הוא, ומצי אמר ליה מוכר ללוקח זיל אייתי ראיה דטריפה היא ושקול וכאותה שאמרו בבבא קמא (צט, ב) גבי ההיא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה לטבחי מלשלומי, משום דמספקי ליה אי כרבי יוסי ב"ר יהודה אי כרבנן, ומכל מקום דעתו בכולן דמקח טעות נינהו, דלא גרעי סרכות של חשש איסור ממום שפוגם אצל בני אדם שעושה מקח טעות, וסרכא זו אין לך מום גדול אצל בני אדם ממנו, ופחת דמים הוא, שהרי נהגו בו איסור, הלכך מקח טעות עביד וכ"נ.

מחט שנמצא בעובי בית הכוסות פירשו בתוס' בשם רש"י ז"ל דדוקא בית הכוסות, אבל המסס שאין לו אלא עור א'. כיון שנמצאה מחט תחובה בעוביו טריפה, דחיישינן שמא נקב והבריא כדאמרינן לעיל (חולין מג, ב) לגבי קוץ שישב בושט דחיישינן שמא נקב והבריא, (וכדקתני) [והא דקתני] במתני' (מב, א) המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ לאו לחוץ ממש קאמר אלא לצד חוץ, לאפוקי מצד חבורן זה לזה דלא. ומתוך דבריהם משמע דכל ראייתו של רבינו מדנקט בית הכוסות ושבקיה להמסס ולא אמר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות או בהמסס. ותמיה לי דאי טעמא דבית הכוסות משום דיש לו ב' עורות, ומשום הכי לא חיישינן שניקבו שניהם, דכולי האי לא עבידא לנקובי, אם כן גבי ושט אמאי חיישינן, דהא ושט נמי יש לו שני עורות, אלא אם כן תאמר דעור בית הכוסות עב וקשה אצל נקב(ה) יותר מעור הושט, ועוד (דק"ל) [קיימא לן] דהא גבי ושט נמי בבדיקה סגי, דהא לספק דרוסה מדמינן לה ולא חיישינן שמא עלה בו קרום ונסתם. ורש"י ז"ל כך פירש דמדינא ושט בבדיקה סגי ליה, אלא משום דאין לו בדיקה מבחוץ. ואם כן הכא בעור המסס אמאי לא מהני ליה בדיקה, והגע עצמך ריאה יותר קלה לינקב במחט מהמסס, ואפילו הכי מחט שנמצאה בריאה כשירה בבדיקה ולא חיישינן שמא הבריא ונסתם הנקב. ואפילו תאמר דבבדיקה ודאי כשירה, אלא שצריכה בדיקה קאמרינן, מה שאין כן בבית הכוסות ובנמצאת מצד אחד מכשרינן לה לגמרי בלא בדיקה, דהא כשירה קאמרינן וסתם כשירה בלא בדיקה משמע, לא היא דהא בעובדא דאתא לקמיה דרבי מוכח דצריך בדיקה, מדאמר עלה אפכה רבי ומצא עליה דם, ואמרינן אם אין בה מכה דם זה מנין אלמא בדיקה מיהא צריכה. ונ"ל נמי דהיינו דאמר ההוא צורבא מרבנן דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות [מצד אחד] אתא לקמיה דרבי וטרפה עד דבדיק לה, דהוי משמע ליה לההוא צורבא מרבנן דהא דקתני במתניתין ומדבדקה רבי, אלמא סבירא ליה דטריפה עד דבדקינן לה, והיינו דאתא ואייתיה בידיה עובדא ואמר ליה אביי מתניתין היא, דפשטא דמתניתין הכי משמע, דכיון דניקבו לחוץ טריפה וזו תחובה לה בצד [אחד] צריכה בדיקה. ואף על גב דאמרינן מצד אחד כשרה, לאו כשרה ממש קאמרינן, אלא בבדיקה. ומדקא בעי למימר בשנמצאת בשני צדדין טריפה אמר בצד אחד כשירה לומר שאינה טריפה מעתה וטובא (דכשירה) איכא [דתני כשרה] דבעיא בדיקה קודם גמר כשירותא, כדקתני במתניתין לקמן (חולין נו, א) רצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה, ואסיקנא עלה בגמרא רבי אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום ר' ינאי וצריכה בדיקה. ובשמעתא נמי אשכחן כשרה בבדיקה, כדאמרינן לעיל (חולין מח, א) אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה, ומפרשי לה רבותינו הגאונים ז"ל בבדיקה. ור"ת ז"ל אומר, דמצד אחד אפילו המסס נמי כשרה, וכי נקט בית הכוסות, רבותא קא משמע לן דאף על פי שניקב עור אחד שלם אפילו הכי כשרה עד שינקבו שניהם ומשני צדדין לגררא נקטיה, ואם תאמר אם כן הא דאמרינן במס' שבת (לו, א) הני תלת מילי אישתני שמייהו הובלילא בי כסי' בי' כסי' הובלילא, למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, ומאי נפקא מינה דבתרווייהו מצד אחד כשרה ומשני צדדין טרפה, תירץ רבינו תם ז"ל דהא קא משמע לן, שלא תטעה לומר דמה שאמרו מצד אחד כשרה היינו במה שקורין עכשו בית הכוסות דהיינו המסס שהיה נקרא הובלילא מתחילה, אבל מה שהיו קורין מתחילה בית הכוסות אפילו מצד אחד טריפה, דכיון דיש לו ב' עורות ונקבה אחד מהן טריפה, אי נמי שלא תטעה לומר בהפך דמשני צדדין טריפה היינו בהובלילא שקורין עכשיו בית הכוסות, דכיון שאין לומר שיגין עליו טריפה, אבל במה שהיה קורין תחלה בית [ה]כוסות שקורין עכשיו הובלילא אפילו משני צדדין כשירה, דהיינו כמו חלחולת שנקבה וירכיה מעמידין אותה שזה גם כן שוכב על המסס ומדובק שם בשומן, והוה אמינאדאותו דביקות מגין עליו וכשרה קא משמע לן.

מתני' נפלה מן הגג. כלומר אף על פי שלא ראינו בה שבר או מכה, הואיל ואינה יכולה לעמוד, אם שחטה קודם ששהתה מעת לעת טרפה, ואפיו בבדיקה לא סגי לה, וכדאמרינן בגמרא דשהתה צריכה בדיקה, הא לא שהתה ולא עמדה על רגלים אפילו בבדיקה טריפה, וטעם הענין לפי שבנפלה ממקום גבוה והיא כואבת ואינה יכולה לעמוד, חוששין שמא נתפרקו כל איבריה וחליותיה ואין טרפותה ניכר בה מיד, עד שתשהא מעת לעת, ואז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צרותו ויתגלה בהתתה, וכן כשעמדה על רגליה אפילו תוך מעת לעת בבדיקה מיהא סגי לה, שאם נתרסקו חוליותיה ריסוק גדול שאינו ניכר מיד לא היתה עומדת, אבל רש"י ז"ל כתב שהיא הלכה למשה מסיני, ואין טעם נודע לכל הטרפות, והטעם שכתבנו מספיק לענין נפולה. וגג זה דמתניתין מיירי בגבוה עשרה טפחים, אם איגנדרה בהמה ונפלה, ואם דרך עמידתו נפלה מיירי כשהיה בין גובה קרקע ובין אויר כריסה של בהמה עשרה טפחים, הא פחות מכאן כשרה, וכדאסיקנא בבבא קמא (נא, א) בשור שנגח את הפרה דאין חבוט פחות מעשרה טפחים כדאמרינן התם ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי, שחטה מריה וטרפיה רב נחמן, אקשינן אלמא קסבר רב דיש חבט פחות מעשרה טפחים, איתיביה רבא לרב נחמן תנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, מאי טעמא לאו משום דלית ביה חבטא, ומשני לא משום דלית ביה הבלא, ושקלינן וטרינן בה התם ואסיקנא אלא לעולם אין חבט בפחות מעשרה, והיינו טעמיה דרב נחמן קא סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוא ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי מחבט עשרה מחבט, ומתני' דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה ולא סגי ליה בשיתא, אוקימנא לא בדאיגנדור איגנדר לבור, וכן כתב הרב רבינו שמעון קיירי. ורבוותא ז"ל הכין פסקי. אבל רבינו אלפסי ז"ל פסק כסתמא דעובדא דרב נחמן, דמשמע דסבירא ליה דיש חבט בפחות מעשרה וכדשנינן ליה מעיקרא דאין (הבל) [חבט] למיתה ויש (הבל) [חבט] לנזקין, ומיהו הא דאמרינן דאין חבט בפחות מעשרה, הני מילי בשנפלה מעצמה, אבל בשהפילוה אחרים אפילו בפחות מעשרה נמי יש חבט, דכח הפלתה מרסקה. וכדאמרינן בזכרים המנגחין זה את זה דאי נפלה לארעא חיישינן.

גמרא אמר רב הונא הניח בהמה למעלה אפילו במקום גבוה עשרה ובא ומצאה למטה. ולא נודע אם נפלה בלא דעת או שאמדה והפילה עצמה, אין חוששין לה. דאמודי אמידה נפשה לפי שיותר מצוי שתפיל עצמה לארץ מחמת מאכל שראתה בקרקע משתפול בלא דעת. ואין חוששין דקאמרינן הכא, ובכולא שמעתין, משמע דאין חוששין לה כלל לא לריסוק איברים ולא לפסיקת חוט השדרה ולא לנקיבת קרום המוח, ואף על פי שפעמים שהמפיל עצמו לדעת ינקב גבו או ראשו, הכא לא חיישינן, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ואף על גב דכייבא וקיימא לא חיישינן לה כלל, והכי משמע מדאמר בית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים, ובית המטבחיים ודאי לא משהינן ליה ולא בדקינן ליה, דההיא תורא דנפל ואשתמע קול נגיחותיה ושקל רב יצחק משופרא מיניה הא לא אמרינן בדקיה ושקיל מיניה, אלמא בלא בדיקה נמי שרי, ומעשים בכל יום ואין בודקין בבית המטבחיים כלל. וכן נמי משמע לקמן דאמרינן הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אפילו כנגד כל השדרה, כלומר אפילו הכה לה על השדרה אין חוששין לריסוק איברים לומר שאף על פי שהכה על השדרה ממש אין חוששין לפסיקת חוט השדרה, אלמא דכל היכא דאמרינן דלא חיישינן אפילו לשבירת חוט השדרה לא חיישינן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז) דכל מקום שאמרו אין חוששין, כלל וכלל לא חיישינן ואפילו שחטה תוך מעת לעת ולא עמדה כשרה, וכל היכא דאמרינן בשמעתין חוששין לה כגון זכרים המנגחין זה את זה ונפל לקרקע או גנבים שהחזירו כבשים והחזירום מחמת יראה אף על פי שעמדו או ששהו מעת לעת, וכן ששהו ועמדו צריכין בדיקה כנגד כל החלל, ואם נתרסק בה אבר אחד ונפסד צורתו אפילו היה אותו אבר מן האיברים שאם נטלו או חסרו או נקבו כשרה כגון טחול או כבד או כליות הרי זה טרפה, שהריסוק מכאיבה יותר מן הנטילה והנקיבה, וכן כתב הר"מ ז"ל. אלא שהוא ז"ל נראה שחלק בין הנפולה דמתניתין ובין אותן שנאמר עליהן בגמרין חוששין לה, שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טרפה ואין לה בדיקה, וכל הני דאמרינן עלייהו בגמרא חוששין לה חששא הוא דאמרינן דחיישינן הא טרפה ליתנהו, והלכך לכתחלה צריך לשהותן, אבל אם עבר ושחטן בבדיקה סגי להו. ובהא משמע נמי דלא מקילינן כולי האי, דהא לא מפלגינן בה בגמרא, ועל נפלה דמתניתין מייתינן כל הני בגמרא, דאלמא ליכא חילוק בינייהו דבין זו ובין זו אם לא שהתה מעת לעת טרפה. ועוד דכיון דחיישינן לריסוק איברים וריסוק איברים לא ידיע ביומיה אלא אם כן עמדה מידי חששא מאין נפקא לה, דהא בבדיקה לא מינכר, וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל עליו לא פירשו לנו רבותינו ולא קבלו דרך זה להקל בכך, אלא כל מקום שאמרו חוששין לגמרי קאמר, דכל נפולה חששא היא, דהא (הזעצער: אולי אולי צריך להיות דהוא) בשהויי ובדיקה אי נמי בהילוך מתכשרא.

ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא והות משדרא כרעא בתרייתא בה"ג גריס בהא דנפלה מאיגרא, ולפי גירסא זו אפילו בנפלה לא חיישינן לה, זו קולא גדולה. ולא נראה כן, דהא טעמא קא מפרש בגמרא דלא חיישינן לה משום שגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח, ואי בנפולה ודאי פסיקת החוט משכח שכיח, אלא משמע גרסת הספרים שלנו דלא גרסי ליה כלל.

הא ד אמר רב נחמן בית הרחבם אין בו משום ריסוק אברים נראה שהרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז) מפרש לה בנפולה, שכך כתב שכל האיברים שבחלל צריכה בדיקה חוץ מבית הרחם, ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתנו בה, ומה ענין תינוק בן יום אחד אינו מטמא בזיבה ועגל שנולד בי"ט לזה הענין, והפירוש הנכון דבנולדים דרך בית הרחם קאמר, שאף על פי שמקשה לילד ואינו יכול לעמוד, א[פ]"ה לא חיישינן לעובר משום ריסוק איברים, ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו שוחט ואוכל מיד בלא בדיקה.

מחט שנמצאה בעובי הכוסות ומשני צדדין והוגלד פי המכה בידוע ששלשה ימים לפני שחיטה ננעצה שם ואם קנאה הטבח תוך שלשה מחזיר לו המוכר מעותיו ומיטפל בנבלה שמקח טעות הוא לא הוגלד פי המכה הרי הדבר ספק שמא תכף לשחיטה היה ועל הטבח להביא ראיה שהוא רוצה להוציא המעות מיד המוכר שמן הסתם אין מוסרין לו הבהמה עד שיפרע ואפי' לא פרעו כך אנו דנין כמו שהתבאר במסכת כתובות:

מקצת גאונים כתבו שלא נאמר דבר זה אלא במחט שאינו דבר המצוי וכן בכל טרפות שאינו מצוי כגון ניטלה המרה וכיוצא באלו אבל טרפות המצוי כגון סירכא והדומים לה הרי זה כיודע בדבר ומקבלו על דעת כך ומ"מ אם שהה הרבה אחר לקיחתה אף אנו אומרים שאחר כן נולד הטרפות יש למדין מדין זה בלוקח מן החנות וחתכו למלבוש ואחר כך מצא בו קלקול שלא נראה בו מתחלה כגון אלו התפירות שקורין שרצידורא שחייב המוכר להחזיר את דמיו וליטול הבגד אע"פ שהוא חתוך או מתוקן למלבוש ואינו יכול לומר ללוקח החזר לי את הבגד שלם כמו שהיה בשעה שמכרתיו לך שהרי בטרפה זו כל שנתברר שקודם שחיטה היה מחזיר המוכר את הדמים ומיטפל בנבלה ואין יכול לפטור את עצמו על שאינו מחזירה חיה ואף גדולי המחברים כתבוה כן בהלכות מכירה דרך כלל לכל כיוצא בזו ומ"מ באלו התפירות שהזכרנו אני אומר שמאחר שהדבר מצוי ורגיל בכך הרי הוא כדין הבגד כענין מה שהזכרנו בבהמה בדין סירכא ואין המוכר חייב בכלום שעל דעת כן קבלה:

לעולם אל ישתמש אדם במדת שררה לענין תלמוד תורה אפי' במדה ההוגנת לו ואפי' ללמוד דבר אחד ואפי' היה זה שרוצה ללמוד הימנו מתעטר במה שאין ראוי לו מעשה היה בתלמיד אחד שבא ואמרו שמועה מפיו לפני גדול העיר ושלח לו גדול זה שיבא לפניו ולא רצה לבא הלך הוא לביתו והיה התלמיד בעלייה ושלח לו שירד ולא רצה לירד עלה הוא לפניו ושאלו על אותו דבר והלך לו:

כבר ביארנו במשנה שהבהמה שנפלה מן הגג ושחטה לאלתר טרפה חוששין שמא נתרסקו איבריה נפילה זו לפי מה שהתבאר בתלמוד בבא קמא יראה שאין חוששין לה אא"כ היא ממקום גבוה עשרה טפחים מכריסה ועד הקרקע שאין חבט בפחות מעשרה כמו שהתבאר שם וכן הדין והטעם אם נפלה בחריץ שאם יש מכריסה ועד קרקע החריץ עשרה טפחים שטרפה פחות מכן כשרה וכן כתבוה בהלכות גדולות והרבה גאונים ומ"מ גדולי הפוסקים פירשוה אף בפחות מכן לא נאמר שאין חבט בפחות מעשרה לענין נזקין אלא למיתה וראשון עקר שאף הטרפויות מחשש מיתה הם ומ"מ דוקא בנפלה היא עצמה מאליה אבל אם הפילוה אחרים אפי' בהמה אחרת כלם מודים שאין צריך שיעור כלל ליאסר וכן הדבר מבואר בתלמוד המערב שבמסכת סנהדרין פרק נגמר הדין בענין סקילה ולשונם בזה אינו דומה נופל לדעת ר"ל לדעת המפילו לנופל שלא לדעת:

חשש נפילה זו אינו אלא בנתגלגלה ונפלה שלא מדעתה אבל אמדה עצמה ודקרה אפי' מגבוה כמה אין חוששין לה ואפי' לא הלכה ולא עמדה שוחטין אותה מיד אפי' מארובה לבית שאין שם כותל שתסתרך בו כשרה מיד כל שאומדת עצמה אין כאן ריסוק לפי כחה היא מרבה באומדות:

הניח בהמה על הגג ובא ומצאה לבית ואין ידוע אם נזדקרה אם נפלה אפי' מארובה שאין שם במה תסתרך כשרה ואפי' ראינוה כואבת מן הסתם אמדה עצמה ונזדקרה וזהו שאמרו ההוא גדיא וכו' חזא חושלא באיפומא דאיגרא ר"ל בקרקע כנגד שפת הארובה נפל לארעא ושאלו הא דאמרינן הניחה למעלה ומצאה למטה אין חוששין לריסוק משום דאית לה למיסרך כלומר ונסרכה דרך הכותל והכא ליכא למיסרך או דילמא משום דאמדה נפשה והאי נמי אמיד נפשיה והשיבו שאין הטעם אלא שמן הסתם ודאי אמיד נפשיה ואפי' בדיקה אינה צריכה שהרי אמרו אין חוששין לה ואפי' מצאה רבוצה כואבת וגדולי המפרשים חולקים בשמצאנוה רבוצה שאינה יכול לילך או כואבת:

בהמה שלא נודע לנו שנפלה אלא שאנו רואין בשעת הלוכה שאינה יכולה להרים רגליה האחרונים אלא הולכת בראשונים והאחרונים נגררים אחריהם כשרה מן הסתם אין חוששין לנפילה ומה שאנו רואין בה אנו דנין שמחמת חולי הוא שאחזתה ברגליה כעין החולי הנקרא ראמפא ובלשון תלמוד שיגרונא או שאר החליים והוא הדין לדעתי אף בהניחה למעלה ונמצאת למטה וכל שכן נזקרה הא אם נודע לנו שנפלה והולכת על דעת זה חוששין לפסיקת חוט השדרה ותבדק בו ויש מקילין אף בזו מפני שהם גורסים ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא דנפלה מאיגרא לארעא ושדרן כרעא בתריאתא ומ"מ אין נראה כן והיאך איפשר שיאמר בזו חוט השדרה לא שכיח אלא גירסא זו אע"פ שבהלכות גדולות היא אינה ועיקר הגירסא ההיא אימרתא דהוו משדרן כרעא בתריאתא וכו' לא סוף דבר שאנו חוששין לרסוק זו בנפילה אלא הוא הדין בשנדרסה על ידי כותל או שרצצתה בהמה או על ידי הכאה ודריסת רגלי אדם או שנפלה עליה אבן מגובה עשרה הכל לפי מה שהוא אם בהמה אם עוף ואע"פ שבסוגיא זו לא הוזכרה אלא נפילה מן הגג בבהמה ורצוץ בהמה לעוף בהוה דברו ומ"מ בבריתא שנינו בבהמה נפלה מן הגג או שנדרסה לכותל או רצצתה בהמה:

שוורים שהיו מנגחים זה את זה ולא נפלו לארץ אין בהם חשש ריסוק ואפי' הם עומדים רבוצים וכואבים אבל אם הפיל האחד את חברו או שהפילו שניהם זה את זה יש בו משום ריסוק איברים ואין זה צריך שיעור עשרה שהרי בכח הפילו האחר כמו שביארנו ואם ראינוהו אומד את עצמו ונועץ צפרניו לארץ אין בו משום ריסוק איברים וכן אדם שהפיל את הבהמה בכח שיש בה משום ריסוק איברים ואין צריך שיעור אם כיון האדם להפילה דרך מתניה ושיפלו רגליה תחלה בארץ אין בה משום ריסוק איברים לפיכך גנבים שנכנסו לדיר וגנבו טלה אע"פ שיש בכותלי הדיר גבוה כמה כשרה הרי הם מכוונים להפילם בדרך מתניהם והוא שאמרו אמתניהו שאדו להו כי היכי דלירהטו קמיהו ויש מפרשים אמתנייהו מלשון קנה ומתנא שלה כלומר שמשלשלים הם אותם בחבלים כדי שיוכלו לילך אחריהם ולא יצטרכו להטות שכמם לסבול:

גמ' והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה כו' וזהו החילוק יש בין מצד אחד ובין משני צדדין דמצד אחד בעינן שיהיה הדם מבחוץ על פי המחט לידע שניקב עד לחוץ אבל מב' צדדין אפי' לא נמצא הדם אלא מבפנים סביב הנקב טרפה שהרי ידוע הוא שלפני השחיטה נעשה וכ"ה במרדכי וק"ל:

בפרש"י בד"ה טרח טירחא לההוא כו' ל"א טרה טרייה כמו דטרייה עכ"ל כ"ה בפי' ישן ועיין בערוך בערך טרח:

בד"ה ואפי' ל"ג דדוקא לא כפף המטה והכה על כל הצלעות כו' עכ"ל כ"ה בדפוס רש"י שלפנינו אבל בפי' ישן ראיתי או אפי' לא כפף המטה והכה על כל כו' עכ"ל ולפי זה גרסינן שפיר אפילו כנגד כל השדרה ולפי דבריו לא זו שכפף המטה מראשה ועד זנבה ולא נגע בשדרה אלא אפי' לא כפף המטה ונגע בצלעות על כל השדרה וכך הם דברי הר"ן ושוב ראיתי בפי' ישן אחר שלא כתוב בו אלא בזה הלשון הכה על ראשה והלכה לה המכה כלפי זנבה שהכה במקל ארוך על אורך שדרתה ואפי' לא גרסי' דדוקא כנגד כל אורך שדרתה עכ"ל ונראה בפירוש דבריו דכולה מלתא דקאמר מעיקרא מראשה ועד זנבה כו' נמי דוקא בכה"ג מיירי שלא כפף המטה ונגע באורך כל השדרה ולא שייך למימר הכא אפי' והנך רואה שטעות נפל בדפוס שלפנינו שהרכיב דבריו אתרי רכשי של שני הפירושים שכתבנו ויש ליישב קצת בדוחק ספרים שלפנינו ולהגיה גם לעיל הכה על ראשה ולא כפף המטה כו' ויש לפרש דלאו בכפיפה מלמעלה למטה קאמר אלא בכפיפה מן הצד קאמר הכה על ראשה ולא כפף המטה מראשה על הצלעות מן הצד אלא שהכה בשוה מראשה כלפי זנבה על מתניה והיינו דקאמר ואפי' ל"ג דדוקא כשלא כפף והכה בשוה על כל הצלעות שכנגד כל השדרה הוא דקאמר אבל כפף המטה והלך מן הצד על קצת הצלעות חוששין כמו בשלי' חוטרי כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה בית הרחם אין בו כו' משום דאיכא ריעותא דאינו הולך אצטריך כו' דאל"כ פשיטא דאזלינן כו' עכ"ל בהדיא קאמר לקמן בהפריס ע"ג הקרקע והולך לא אצטריך ליה לאשמועינן אלא משום דבולד בהמה שאינו הולך אפשר דלאו משום הך ריעותא דאינו יכול להלוך כשאר רוב ולדות דבהמה אצטריך ליה לאשמועינן דה"ה בתינוק דלית ביה הך ריעותא כיון דליכא למעליותא שהולך אצטריך לרב נחמן לאשמועינן ואהא קאמרי דליתא דאי לית ביה הך ריעותא אע"ג דליתא ביה למעליותא פשיטא דהוה אזלינן בתר רוב ולדות וא"כ מאי קא מסייע ליה מבן יום א' כו' וק"ל:

תד"ה המוציא מחבירו וכו' ועוד גבי חלוק לעולם הוא ברשות הראשונה כו' כצ"ל:

ד"ה דהוו שגרן כרעיה בתרייתא לא בנפילה מיירי משום דא"כ מאי קאמר בתר הכי שגרונא שכיח חוט השררה לא שכיח ואי איירי בנפילה שכיח ושכיח הוא פסיקת חוט השדרה עם נפילתה ועיין ברבינו נסים:

ד"ה בית הרחם וכו' משום דאיכא רעותא דאינו הולך וכו' ע"כ צ"ל דר"ל דאותו עגל שאיירי ביה רב נחמן מיירי כגון דאיכא ביה ריעותא שאינו הולך אבל שאר עגלים הולכים בו ביום שנולדו דאי אמרינן דכל העגלים אינם הולכים א"כ הדרא קושיא לדוכתא פשיטא דאזלינן בתר רובא:

בא"ד וי"ל דאם איתא דמתרמי ריסוק אברים וכו' ובזה יתורץ ג"כ אפילו אי איירי דהיה הרבה אחרי כן מ"מ כיון דאם מתרמי ריסוק אברים מחמת בית הרחם אם כן הוי סברא לומר אפי' היכי דידעינן שלא נתרסקו אבריו כגון שהיה אחר כך מ"מ באותו יום של יציאת בית הרחם הוי כמו חולה ותלינן הזיבה בחולי ובאונס:

בא"ד ועוד דזובו מוכיח וכו' שנויא זה לא בא לתרץ אלא קושיא הראשונה שהקשה שאין כאן ריעותא אבל לא האי נמי כשהיה הרבה: