מסכת חולין דף מ״ח עמוד א׳

שלפוחית קרום שהולד מונח בה ובלע"ז מרי"ץ. לקמן בפירקין (חולין דף נה:) תניא היא האם היא טרפחת היא שלפוחית:

ואסרו להם לא גרסינן ובשני הרגלים לא אמרו להם כלום ובשלישי עמדו למנין ורבו המתירין והתירוהו:

הסמוכה לדופן דבוקה בצלעות:

אין חוששין לה שמא ניקבה אלא תלינן ריעותא בדופן ואמרינן דופן זה מכה היתה בו וכשחיתה קלטה הריאה אצלה:

העלתה הריאה:

צמחין מנל"ץ סביבות סמיכתה לדופן הואיל וחזינן בה ריעותא תלינן למכה בדידה:

דחליש פומיה פיו חדוד ודק וחותך יפה שלא יקרע קרום הריאה במושכו אותה מן הדופן:

בדיק לה בפשורי לאחר שפירקוה ומצאו מכה בדופן מנפח בה אי מבצבצא מיא טרפה שהרי ניקבה:

שלפוחית היינו במקום שהולד מונח אבל ניקב כיס השתן או ניטל טרפה ומה שלא הוזכר לא במשנה ולא בגמרא שמא הוי בכלל ניקבו הדקין:

מייתינן סכינא דחליש פומיה דהיינו כשלא העלתה צמחים אבל העלתה צמחים אפילו איכא ריעותא בדופן לא תלינן בדופן:

רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי אאיכא ריעותא בדופן קאי כדפירש בקונטרס ועתה נוהגין להטריף כל הסירכות ואין בודקין אותן לא בדופן ולא בפשורי:

אמר רבינא והוא דסביך בבשרא פירוש נאחז ומסובך היטב בבשר כמו צמר מסובך ולהכי נקט סביך ולא נקט סריך ובתשובת רב שר שלום גאון כתב דבין סריך וסביך ובין לא סביך וסריך כשרה ולית הלכתא כרבינא אלא כרב נחמן דאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ומשמע מתוך דבריו דרבינא לא בא לפרש דבריו של רב נחמן אלא סברא דנפשיה קאמר וכן נראה מדפריך עליה דהעלתה צמחים חוששין לה ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ולא משני הא דסביך הא דלא סביך ועוד מדפריך רב יוסף לרבינא ולא לרב נחמן משמע דלרב נחמן לא בעי לא סביך ולא סריך ואין נקב פוסל שם שדופן סותמתו ומיהו לא ידעינן מנא ליה שלא יהא הלכה כרבינא שהוא בתרא ושמא אין זה רבינא סתמא שהוא בכל הש"ס שהיה חבירו של רב אשי שנולד ביום שמת רבא מדבא רב יוסף להשיב על דבריו ובהלכות טרפות של רבינו גרשום כתב דריאה הסמוכה לדופן אף במקום רביתייהו דאוני וסרוכה וסבוכה בבשר שבין הצלעות או בצלעות עצמן בדקינא להו בנפיחה עם הצלעות או גוררין הבשר עם הסירכא ומנפחין לה אם עולה בנפיחה כשרה דכיוון שהסירכא קיימת וסותמת כל הנקב לא יתפרק עוד כיון דבמקום רביתייהו קיימא ובקונטרס פירש דסביך בבשרא היינו דוקא בבשר שבין הצלעות אבל בצלעות עצמן לא:

לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ה"נ הוה מצי למימר למעוטי שלא במקום רביתייהו:

העלתה צמחין מהו אמר ליה כשרה והא דאמר לעיל דחוששין לה היינו בסרוכה לדופן דמוכחא מילתא שהסירכא מחמת נקב:

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. יש מי שפירש דוקא סמוכה כולה אבל סרוכה לא. ולא מיחוור אלא בין דבוקה בין סרוכה קאמר, דסמוכה אפילו סרוכה במשמע, כדאמרינן הני תרתי אוני דסמיכן להדדי דודאי בין סרוכין בין סמוכין. וטעמא דרב נחמן יש מי שפירש משום דאית ליה כסברתיה דעולא דאמר לעיל (חולין מג, ב) דישב לה קוץ בושט אין חוששין לה שמא הבריא ואין חוששין לספק דרוסה, והכא נמי תלינן בדופן ולא בריאה אלא אם כן העלתה צמחין, דאז כיון דאיכא ריעותא בריאה חיישינן, וכדאמר עולא (וכדאמרינן לעיל) נמי גבי שוחט בסכין ונמצאת פגומה התם איתרעי ליה סכין. ואם כן לית ליה לרב נחמן סירכא אוסרת אלא בששני ראשיה למקום שהנקב פוסל בו. אי נמי קסבר רב נחמן דיש מקצת סירכות בלא נקב והיכא דלא העלתה צמחין איכא תרתי ספיקי ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב, ואם תמצא לומר מ+מת נקב שמא מחמת דופן הוא דאינקיב, ובהעלתה צמחין חוששין לה שרגלים לדבר דמחמת ריאה הוא, ומיהו אי איכא מכה בדופן תולין בדופן להקל וכשירה.

ומר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה ופירש רבא משמיה דרבין בר שבא מייתינן סכינא דחליש פמיה ומפרקינן לה ואי איכא מכה בדופון תלינן בדופן וכשירה, ומדקאמר מר יהודה משמיה דאבימי אחד זה ואחד זה חוששין לה ועלה קא בעיא היכי עבדינן, ואמר רבא רבין בר רב שבא אסברא לי, משמע ודאי דהא דרבא בין בזו ובין בזו קאמר, כלומר בין העלתה צמחים בין שלא העלתה צמחין בדקינן לה הכי דאי איכא מכה בדופון תלינן בדופן וכשרה, אף על גב דריאה נמי העלתה צמחים. וק"ל אם כן בשלמא רב נחמן משוה הוא מדותיו דכי היכי דאיכא מכה בדופן (וליכא) [ואיכא] נמי צמחין בריאה תלינן בדופן לקולא, הכי נמי כי ליכא מכה בדופן וליכא צמחין תלי בדופן להקל וכשרה, אלא לאבימי כיון שתולין בדופן בדאיכא מכה בדופן ואף על גב דאיכא צמחין בריאה דאלמא תולין בדופן להקל כשאין רגלים לכאן ולכאן. מפני מה אין תולין גם כן בדופן להקל. ואולי נאמר דשאני מכה מצמחים דמכה עבידא לקלוט מה שסמוך לה כשמעלה ארוכה, והלכך כשיש מכה בדופן קרוב הדבר מאד דמחמת מכה נסמכה, ורובן של מחים אינן נקבין, דהא ריאה שהעלתה צמחין ולא נסמכה לדופן לא חיישינן לה כלל, והלכך כי איכא מכה בדופן ולא העלתה ריאה צמחין כיון דאיכא למימר דמחמת דופן הוא או מחמת ריאה והדבר שקול מחמת זו או מחמת זו חוששין לה, ועוד שהריאה יותר קלה אצל נקיבה יותר מן הדופן ותולין בה כנ"ל. ורבותינו בעלי התוס' (ש)החמירו בדבר, ופירשו דברי רבא דוקא בשלא העלתה צמחין (לית) [אית] לה בדיקותא, ולא נראו דבריהם כדאמרן, דרבא ודאי אכוליה מילתיה דאבימי קאי ופרושי מפרש לה. ולאו מיפלג פליגי אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא, נראה מדברי רש"י ז"ל דהכי גרסינן ולא גרסינן אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, והכי מפרשינן לה אי איכא מכה בדופן בין העלתה צמחין בין לא העלתה צמחין תלינן בדופן וכשירה ואפילו בדיקה אינה צריכה, דהא כשרה לגמרי משמע, ואפילו בלא בדיקה, ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא, כלומר חוששין שמא מחמת הריאה הוא ובודקים אותן, ומיהו בבדיקה סגי לה, דכיון דאינו חששא בעלמא, ושמא מן הדופן בא בבדיקה סגי כמו שכתבתי למעלה, והיינו דמייתינן סכינא חריפא דחליש פומא, דאי לאו הכי סכינא חריפא למה לי, דאי איכא מכה בדופן תליא בדופן ואפילו בלא בדיקה מכשרינן לה, ואי ליכא מכה בדופן תלינן בריאה ואף על גב דלא מפקא זיקא טריפה אם כן נפל סכינא חריפא בבירא, אלא ודאי נראין הדברים כמו שכתבנו.

ואמרינן רב נחמיה בדיק לה בפשורי כלומר מחמיר בה ואפילו בדאיכא מכה בדופן לא מכשרינן לה אלא בבדיקה, כך פירש רש"י ז"ל בהדיא דרב נחמיה מחמיר היה לבדוק אפילו בדאיכא מכה בדופן, אלא קשיא לי קצת לדברי רש"י ז"ל הא דאמרינן בסמוך אמר ליה מר זוטרא בר רב פפי לרבינא הא דרב נחמיה בריה דרב יוסף אתון אהא מתניתו לה, אנן אהא מתנינן לה דאמר רבה וכו', ואם כדברי רבינו ז"ל הוה ליה למימר אתון אהא מתניתו להו ולחומרא אנן אהא מתנינן לה ולקולא. נמצא פסק הלכה לפי פירוש רש"י ז"ל דריאה הסמוכה לדופן בין איכא מכה בדופן ולא העלתה צמחים בין ליכא מכה בדופן והעלתה צמחים צריכה בדיקה כרב נחמיה דבדיק לה בפושרי, ובשל תורה הלכך אחר המחמיר, ובבדיקה מיהא כשרה. אבל בהלכות רבינו אלפסי ז"ל גריס וכי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה ואף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, ולא אייתי דברי רב נחמיה כלל, נראה דהכי מפרש לה לשמעתין איכא מכה בדופן בין איכא צמחים בין ליכא צמחים כשרה ובבדיקה, אבל בלא בדיקה לא, כיון דסמוכה היא חיישינן לה ובדקינן לה אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה, ולהכי איצטרכינן לסכינא חריפא דחליש פומיה. ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא דאין סירכא בלא נקב וריאה אינקיבה. הלכך אף על גב דלא מפקא זיקא קרום הוא שעלה עליה מחמת מכה וטריפה, אי נמי סבירא ליה דיש סירכא בלא נקב כיון דליכא מכה בדופן ועשויה להתפרק מצד הריאה תתפרק לפי שהיא קלה להתפרק ויקרע הקרום ופסלי' לה מעתה כמו שכתבתי למעלה. ורב נחמיה אזיל בה להקל ובדיק לה בפושרי אף על גב דליכא מכה בדופן, דסבירא ליה דיש סירכא בלא נקב, ואף על פי שאתה אומר שמא תתפרק מכל מקום כיון שעדיין לא נתפרקה סבירא ליה דכשירה. ואי נמי סבירא ליה דאין סירכא בלא נקב, ואפילו הכי כיון דאיכא למיתלי בנקב הדופן תלינן, ולית הלכתא כותיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר, ולפיכך לא כתבה רבינו הגדול בהלכותיו להא דרב נחמיה. ומיהו קצת קשה כשירה דאמר רבא דודאי כשרה לגמרי משמע ואפילו בלא בדיקה, ולולי שהיא כשירה לגמרי שתולין בדופן לא הוה ליה למימר כשירה אלא אי איכא מכה בדופן תבדק אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה. והר"ז הלוי ז"ל כך פירש דכשירה לגמרי קאמר כדברי רש"י ז"ל, אלא שהוא מוסיף בה דברים דרב נחמיה לא פליג אדרבא כלל ושניהם להכשר אחד נתכונו, אלא דרבא קאמר בשאין מכה בדופן טריפה כלומר ספק טריפה עד שתבדק וכדאמרינן (מד, ב) רבא שרא טריפתא וזבן מינה והרבה כזה יש אלא שלא פירש תקנתא. ורב נחמיה פירש תקנתא ואמר דלא טריפה ממש היא אלא בדקינן לה בפושרי, ובאו דברי שניהם סתם לא פירשו כמאן סבירא להו כרב נחמן או כאבימי, אלא כל מקום שאמרו חוששין לה מה תהא עליה לרב נחמן בהעלתה צמחים ולאבימי בין בהעלתה צמחין בין בשלא העלתה צמחין. ולענין פסק הלכה כך כתב, דכל היכא דסריכא למקום שאין הנקב פוסל בו כעין דופן, דאמרינן הכא כשירה בבדיקה ולא אמרו לית להו בדיקותא בשלא כסדרן אלא מטעמא דאיתמר בגמרא דאי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה, והוא הדין בכל ששני ראשי הסירכא נאחזין במקום שהנקב פוסל בו, והלכך בדאיכא מכה בדופן בין העלתה צמחים בין לא העלתה צמחים כשירה בלא בדיקה דתלינן לה בדופן, ואי ליכא מכה בדופן בין העלתה צמחין בין לא העלתה צמחין צריכה בדיקה, ובבדיקה מיהא כשירה, דרבא ורב נחמיה לא פליגי כלל. ומיהו בשלא העלתה צמחין דפליגי עליה ר"נ ואבימי, הלכתא כאבימי דבשל תורה הלך אחר המחמיר. וכן כתב משם ר"ת ז"ל ששלח בתשובה בסוף ימיו לחכמי מרסילי"ה שהלכה כרב נחמיה בריה דרב יוסף, וכן עושין מעשה בכל סירכא דריאה חוץ מתרתי אוני דסמיכן להדדי שלא כסדרן כדמפרש בגמ', ודבר ברור הוא ואין לחוש אלו דברי ר"ת ז"ל. והרמב"ם ז"ל כן כתב (שם פ"ז ה"ה) דבאיכא מכה בדופן אף על פי שנמצאת הריאה נקובה תולין סירכתה בדופן ונקיבתה בלאחר שחיטה בפרץ אותה מן הדופן, ואי ליכא מכה בדופן נופחין אותה אם אינה עולה בנפיחה אסורה, ואם עולה בנפיחה כשירה דתולין בדופן להקל, ואף על פי כן נהגו הדורות כדברי הגאונים ז"ל בדליכא מכה בדופן דלית להו בדיקותא, ואי איכא מכה בדופן דלא מכשרינן לה אלא בבדיקה, ובשם רבינו האי גאון ז"ל דכי תלינן במכת דופן הני מילי כדנפקא סירכא ממקום מכה, אבל במקום אחר לא ואפילו סרוכה במקום מכה אי סרוכה נמי שלא במקום מכה אסורה. וכן כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל. ובשם הראב"ד ז"ל דכי היכי דתלינן במכת דופן הכי תלינן במכה שאר מקומות. כיון דרגלים לדבר דבמקום שהסירכה דבוקה שם יש מכה הרגילה להוציא ליחה ולשלח הסירכות סביבותיה (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל לא (הורה) [הודה] בכך דלא אמרו אלא בדופן לפי שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת ליחה שבריאה, והלכך תולין בהפך שהריאה נסרכה מחמת ליחות הדופן שהיא קלה ורכה להסתרך לה, אבל בשאר המקומות שהן נוחין להסתרך לריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להן חוששין שמא מחמת ריאה היא וטריפה, ולדברי רבינו ז"ל כי תלינן בריאה בדליכא מכה בדופן אף על פי שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת הריאה משום דפעמים שהדופן גם כן נסרך לריאה מחמת מכת הריאה ותולין בדבר להחמיר לא להקל, וצריך עיון.

הא דאמרינן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה ואמר רבינא והוא דסביך בבישרא. פירש רש"י ז"ל דוקא בדסביך בבשרא שהוא רך ומתדבק היטב וסתימתו עולה יפה, אבל סביך בגרמא אין דבוקו חזק ומתפרק הוא ואין סתימתו יפה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה"ד). וסביך בבשרא ובגרמא יש מי שהתיר ויש מי שאוסר. והרמב"ם ז"ל כך כתב (פי"א ה"י) אבא מרי מן האוסרין ואני מן המתירים. ופי' סביך שנסרך, והא דר"נ, הא אוקמוה לעיל דווקא במקום רביעתא ומקום רביעתא היכא מקום חיתוכא דאוני. וכתב הרב אלברצלונ"י ז"ל דוקא מגבן כלפי דופן שהוא סמוך ממש לדופן, אבל מחתוך לחתוך טריפה ואין צריך לומר היכא דסריכא מבפנים ולדופן. כלומר מצד חלל הגוף ולדופן שהיא טריפה, ובתוס' (ו)בשם רבינו גרשום ז"ל דאפילו סביך בבשרא בדקינן לה בנפיחה עם הצלעות או גוררין בשר עם הסירכא ומנפחין אותה אם עולה בנפיחה כשרה דכיון שהסירכא קיימת וסתמה כל הנקב לא יתפרק עוד כאן דבמקום רביעתא קיימת והסרכא סרוכה גם כן לדופן ומדבקת הריאה לדופן וסותמה.

הא לא סביך בבשרא מאי טריפה דאמרינן נקובה היא אי הכי סביך בבשרא נמי טריפה מי לא תניא וכו'. פירוש מדבעינן סביך בבשרא הא שחטה קודם לכן טריפה, אלמא נפסלה מתחילתה מחמת נקב, והילכך כשלא נסתם טריפה, אי הכי דחשבינן לה להאי נקובה כלל [כל ל]אחר שנטרפה היאך היא חוזרת להכשרה הראשון, והתניא (יבמות עו, א) גבי כרות שפכה זהו הפסול החוזר להכשירו וזהו לאו למעוטי כל (הבשר) [הכשר] הבא לו ואפילו מחמת סתימת דופן וסירכא כי האי גוונא, אבל לדידי דאמינא דרב נחמן אפילו בדלא סביך קאמר, ניחא דהאי לא חשבינן לה כנקובה מעולם דהא במקום רביתא אינקיבת ואין נקב פוסל שם כלל דדופן סותמו, והילכך לא שייך למעוטי מההיא דתניא זהו שחוזר להכשירו, דגם זה אינו חוזר להכשירו דכשר ועומד הוא מתחילתו ועד סופו.

מתקיף לה רב עוקבא בר חמא אילו אינקיב דופן להאי ריאה מאי טריפה וליתני נמי נקובת הדופן. נראה דרב עוקבא בעיקר מילתיה דרב נחמן קא מתמה בין למאן דאמר בדסביך בבישרא בין למאן דאמר אפילו בדלא סביך, והכי קאמר אי איתיה לרב נחמן כלל הוה ליה לתנא דמתניתין דאלו טריפות למימר נקובת הדופן בכלל טרפיות דמתניתין, דהא אילו אינקיבא ריאה להדי דופן בין סביך בבשרא וכל שכן אי לא סביך בבשרא טריפה דהא ניקבה וליכא דמגין עלה, ואהדר ליה ולטעמיך הא דאמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה אלו אינקיב כבד להדה (ריאה) [מרה] מאי טריפה ליתני נמי נקובת הכבד, ודבר זה היה פשוט בידם דכשרה היא, ומשום הכי פריך לה מינה כנ"ל, אף על פי שלא נראה כן מפירושי רש"י ז"ל.

הא דאמרינן העלתה צמחין כשרה. כתב רבינו אלפסי ז"ל במלאה מוגלא או מים זכים, אבל סרוחים טריפה, וכדאמרינן לקמן. והר"ז הלוי ז"ל כתב דההיא בכוליא איתמר, והרמב"ם ז"ל כך כתב (שם פ"ז ה"י) כדברי רבינו אלפסי ז"ל, ולפיכך כל ריאה שהעלתה צמחים צריכה בדיקה אם מימיה סרוחין אם לא. ועוד כתב הרמב"ם ז"ל (שם) וכשהוא מוציא הליחה ובודק אותה צריך לבדוק הסימפון שתחתיה אם נמצא נקוב טריפה. ותמיהא לי דאם כן שצריכין לבדוק אם יש בה סמפון נקוב אם לא, הוה ליה לפרושי בגמרא בהדיא. כדפירש רבא לעיל (מז, ב) והא דקיימא סימפונהא, ועד כל הני עובדי דאיכא בשמעתין דרב יצחק בר' יוסף דהוה אזיל בתריה דרב ירמיה בשוקא דטבחי וחזינהו להנך דקיימי צמחי צמחי, וכן הא דרבא דהוי אזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדי חזינו דהוו קיימי טינרי טינרי ולא אמר ליה ולא מידי, לכאורה מדקאמר הוו קיימי כנדי כנדי בשעומדין מלאין ולא יצאה ליחתן מהן עדיין קמיירי, ואפילו הכי לא הוה אמר להו ולא מידי, אלמא אין צריכין בדיקה כלל, ואף על גב דגבי ריאה שנשפכה כקיתון חיישינן וצריכה בדיקה שמא נטלו הסמפונות, התם היא לפי שנמס כל בשרה מבפנים והגיעה קלקול גדול ולפיכך מתוך שלקותה והפסדה רב חוששין לקלקול הסמפונות, אבל אבעבועות שגדילות בין עור לבשר אין חוששין בכך לנקובת הסמפונות כלל. וצ"ע.

בהמה שניטלה האם שלה והיא השלפוחית והולד מונח בה כשרה ואף בעוף כן ויש מחמירין בשל עוף כמו שיתבאר:

כבד שהתליע אפי' במקום חיותה ואפי' במקום מרה כשרה וכל שכן בשאר מקומות:

כבר ביארנו למעלה שקרום שעלה בריאה מחמת מכה אינו קרום וכן ביארנו הענין בושט אבל שאר המקומות הנפסלין בנקב שעלה בהם קרום כגון הדקין והקיבה והמרה וכיוצא בהם גדולי המפרשים הסכימו להיתר לא נאמר כן בריאה אלא מתוך שהיא שואבת כל מיני משקין עשוי להתפרק וכן הדין בושט מתוך שהמאכל עובר בו תמיד וגדולי הרבנים חולקים בזו בפירושיהם:

ריאה שהיו בה צמחים ובועות אפי' הרבה ומלאות מוגלא ואפי' גדולות ככד והם שאמרו עליהם כנדי כנדי כשרה הואיל ואין שתים מהם דבוקות זו בזו כמו שביארנו למעלה היו בועות אלו קשות כסלע והם שאמרו עליהם טינרי טינרי הואיל ומ"מ הרוח עובר דרך הסמפונות ואין הקושי עובר בפנימיות הסימפון כשרה:

גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שאם היתה בועא מלאה מים זכים או מוגלא כשרה אבל מים עכורים וסרוחים טרפה ומפני שהם גורסים למטה בסוגית ניטלו הכליות כשר בריאה ובכוליא מים זכים פסול בשניהם לקות והוא שכשמעמידין אותם נופלים תלחים תלחים כשר בריאה ופסול בכוליא מופלא פסול בריאה וכשר בכוליא נקב ומים זכים שכשרים בשניהם לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי לא ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טרפה והם מפרשים אבל עכירי טרפה וכן אבל אסרוח טרפה בין בריאה בין בכוליא ויש לתמוה היאך פוסלין בריאה בעכירות ובסרחון אחר שהכשרנו בה את המוגלא ואף המוגלא תחלתה עכירות וסרחון ושמא כל שנעשה מהם מוגלא הוא לסבת איזה חומר מיקרי והדר וברי אבל מים עכורים וסרוחים לקות שבעצמם הוא ולשטתם כתבו גדולי המחברים שכשהוא מוציא הליחה לבדקה צריך לבדוק הסימפון שתחתיה ואם נמצא נקוב טרפה ואף זה תמה שהרי אמרו בסוגיא זו שהיו לוקחים בלא בדיקה ולא אמרו להם דבר והיו עומדין כנדי כנדי ור"ל ודאי במוגלא שלהם ועוד שאבעבועות שבין עור ובשר מה יש לחוש להם לנקיבת הסימפונות ואם אמרו בהשפכה כקיתון מפני שכל הבשר נמס בתוכה יאמרו במה שבין עור ובשר אלא ודאי אף לשטתם אין מצריכין בה בדיקה ואף לעקר השטה יש לדון בה ולומר שזה שאמר ומים זכים לא אמרן אלא דצילי וכו' לא קאי אלא אכוליא ואין גורסין ומים זכים כאן וכאן לא אמרן אלא ומים זכים לא אמרן וכן עקר ואם כן כל שבריאה אפי' עכורים וסרוחים כשרה אלא שראוי לחוש לדברי גדולי הפוסקים והמחברים וכן שהסכימו עמהם רוב מפרשים:

סירכא הנאחזת במקום המכשיר בה כגון אונא לדופן והיה נקב בדופן לעומת הסירכא אלא שהיא מסתבכת בדפני הנקב טרפה וכן מרה שניקבה במקום שהכבד סותמה אם ניקב הכבד כנגד אותה סתימה טרפה שאין כאן סותם:

כבר ידעת על פצוע דכא וכרות שפכה שהם אסורים לבא בקהל כמו שיתבאר במקומו ניקב הגיד בעטרה עצמה או ממנה ולמטה כלפי הגוף אם כשרואה קרי יוצאה טפה ממנו דרך הנקב פסול ואם נסתם הנקב חזר להכשירו מפני שראוי הוא להוליד ודברים אלו אינם אלא במה שנעשה בידי אדם או כלב וכיוצא בזה אבל בידי שמים כגון שנולד כך או מחמת חולי כשר כמו שיתבאר במקומו:

דבר שרבו מתיריו ומקצת יחידים אוסרים ראוי לאיזה מן הנמשכים אחר האיסור שלא מחמת ראיה אלא כנמשך אחריו מחמת חסידות ויראה שלא להתיהר בכך לפני הנוהגים בו היתר מעשה היה באחד מן החכמים שהיה נוהג כדרך זה איסור בריאה שהעלתה בועות והיה עובר בשוק הטבחים עם חברו כדי לקנות בשר ולא מצא אלא מזו ושאלו חברו היאך לא היה לוקח ממנה והעלים לו כונתו והשיב שאין לו מעות מצויים עכשיו משם למדנו גם כן שהחכם הנוטה לאיסור בדבר שרבו מתיריו והוא נשאל על אותו דבר שרשאי לומר לנשאל שילך לו לפלוני חכם שהוא יודע בו שיתירנה ויש מי שאומר שאף הוא בעצמו יכול לומר לנשאל פלוני ופלוני התירוה והנשאל סומך על אותה תשובה להיתר אע"פ שהוא עצמו נוטה לאיסור:

תבד"ה מייתינן סכינא כו' אבל העלתה צמחים ואפי' אי איכא ריעותא בדופן כו' עכ"ל הכי מוכח דהא בדליכא ריעותא לא בדופן ולא בריאה אזלינן לחומרא כדקאמר ואי לא מחמת ריאה היא וטרפה דהיינו חששא דבלא העלתה צמחים נאבימי ה"נ באיכא ריעותא בתרוייהו אית לן למיזל לחומרא ולא סגי בבדיקה וק"ל:

בד"ה רב נחמיה כו' בפשורי אאיכא ריעותא בדופן כו' עכ"ל הכי מוכח כמ"ש התוס' לעיל דלא שייך בדיקה אלא להחמיר ודקאמר נמי מייתינן סכינא כו' היינו נמי לבדקה להחמיר באיכא ריעותא בדופן ורב נחמיה בא לפרש דהך בדיקה עביד לה בפשורי כמ"ש הרא"ש לשיטת רש"י ור"י אבל בליכא ריעותא טרפה ולא סגי בבדיקה כדקאמר ואי לא מחמת ריאה היא וטרפה דלא שייך בדיקה כמ"ש התוס' לעיל בגמרות חדשות הניהו ומחקו מלת וטרפה אבל בנוסחות הראשונים ישנו ועיין בבעל המאיר ובעל מלחמות ומיהו הא דכתב בגמרות ישנות שלפנינו ואע"ג דלא קא מפקא זיקא לא היה בנוסחות שלהם כנראה מדבריהם ע"ש:

בד"ה אמר רבינא כו' משמע לרב נחמן לא בעי לא סביך ולא סריך ואין נקב כו' עכ"ל אבל אי הוה רבינא בא לפרש דברי רב נחמן ודאי דאי לאו רבינא דברי רב נחמן הוו משמע מיהת דסריך ובא רבינא לפרש דהך סירכא צריכה סביך וא"כ בלא סריך הוה אוסר רב נחמן דנקב פוסל שם וה"ל לרב יוסף לאקשויי הכי לרב נחמן ודו"ק:

ד"ה אמר רבינא והוא דסביך וכו' ועוד מדפריך רב יוסף לרבינא ולא לרב נחמן. קצת יש לתמוה אפי' אי אמרינן דרבינא בא לפרש דברי ר"נ מה היה לו למפרך לרב נחמן הא בלא רבינא לא היה יכול למפרך לרב נחמן כלל דהיה יכול לתרץ דהא דקאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סיתמת' כשרה היינו אפילו לא סביך ולא סריך אלא בכל ענין כשרה דהשתא לא מקרי פסול החוזר להכשרו דלעולם הוא כשר ולא נפסל מעולם אבל לרבינא דמפרש דברי רב נחמן והיא דסביך פריך עליה שפיר ולעולם אימא לך דרבינא לפרושי דברי רב נחמן אתא ולא לאפלוגי עליה ויש לתרץ בדוחק דמדקאמר בגמרא א"ל רב יוסף לרבינא דלישנא יתירא הוא דל"ל לרבינא דהא כבר קאמר אמר ליה וממילא ידעינן דלרבינא קאמר אלא למידק אתא דלרבינא פריך ולא לר"נ:

בא"ד ומיהו לא ידעינן וכו' ר"ל אפילו את"ל דרבינא פליג ארב נחמן הסברא הוא דלהוי הלכתא כרבינא דהוא בתראי: