מסכת חולין דף מ״ז עמוד א׳

תרתי בועי דסמיכי אהדדי קים ליה לרבא דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביביו:

חדא ומתחזיא כתרתי ואם אחת היא ונראה כמין סדק באמצעיתה ודומה לב':

בזעינן לה באחת מצדיה:

תלת מימינא דבהמה והיא לימין הטבח כשהיא תלויה ברגליה ובני מעיה כלפי הטבח:

יתיר סבירא ליה לרבא דכנטול דמי. ולית הלכתא כוותיה כדאמרינן בסמוך וראיתי שהכשירה מורי רבינו יעקב אבל בחסיר וחליף הלכה כמותו דליכא מאן דפליג:

אמר ליה רב אחא לטבח כשיצא מן הבית:

מאי אמר לך מרימר:

אמר ליה רב אחא לטבח:

אי שפכי אהדדי חדא היא וכשרה כתב בעל הלכות גדולות דבועות בשיפולי ריאה דהיינו בשיפולי אונות או אומות טרפה ופירש הטעם דכל יתר כנטול דמי ותימה דמה ענין זה אצל זה ואי חשיב ליה יתר בסוף ריאה הכי נמי באמצע ואין לאסור מפני שנראה כשתי בועות דהא מכשרינן היכא דשפכי אהדדי ושמא הטעם דכשעומד בסוף סופו ליפסק ולינקב וטוב ליזהר שכל דבריהם דברי קבלה וכן פסק רבינו גרשום וכתב דאי מהדר לה הודרנא בישרא כשרה:

ואי לאו טרפה כתוב בהלכות טרפות של רבינו גרשום דאפילו יש הפסק ביניהם כחוט השערה טרפה משמע דאי איכא ביניהן כשני חוטין לא חשיב סמיכי אהדדי וכשרה וכתב רבינו יהודה דוקא בועות שיש בהן מוגלא אבל צמחים קשין אפילו סמיכי כשרה וכן פירש רבינו שמואל:

כל הני עיזי ברייתא הכי אית להו והא דאמר דביני ביני טרפה היינו היכא דגדולה הרבה ואין דומה לענוניתא דורדא פירש בקונטרס דכי משתכחן תרתי דטרפה דהא יתרת דביני וביני לאו אורחה דחדא גופה לא אכשר אלא משום דכל הני עיזי ברייתא הכי אית להו ואם אין לה אפילו אחת כשרה ורבינו אפרים אומר דעל אחת לא היה אומר כל הני עיזי ברייתא הכי אית להו ולא היה סבור רב אשי למטרפה דהא כולהו אית להו אלא ודאי אפילו על שנים קאמר דכשרה משום דהני עיזי ברייתא הכי אית להו ולפיכך אם אין לו אפילו אחת טרפה ונראה דאין ראיה מבהמות שלנו דשמא חלוקות משלהם כדאשכן בפרק הלוקח בהמה (בכורות דף יט:) דפרה בת שלשה שילדה ודאי לכהן ובהמות שלנו יולדות לפעמים בשנה שניה אם לא שנאמר דכשיולדת בשנה שניה תשש כחה ושוב לא תלד עד שנה רביעית ועמא דבר כרש"י מדקאמר וקרו לה טבחי עינוניתא דוורדא משמע כפירושו דאין שם אלא היא דלא מסתבר כלל לומר דקאי אשניה ובכל מקום שהיא סרוכה טרפה ואם חסר אחת מן האונות אין העינוניתא מצטרפת להשלים:

הא דאמר רבא בתרתי בועי דסמיכן להדדי דלית להו בדיקותא פירש רש"י ז"ל דקים ליה לרבא דאינם סמוכות אלא מחמת נקב שהוא בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביביו. ולא מיחוור. דאם כן היה לו לרבא לפרש באיזה שיעור קרוב הן שיש חוש להן. והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' שחיטה הי"א) פירש לפי שקרוב הדבר הרבה שיש נקב ביניהן ואין להן דרך בדיקה, וכמדומה שגם זה אינו מתייבש, שאם כן [ל]נקבינהו לתרוייהו זו מכאן וזו מכאן ואחר כך אפשר לבדוק בנתיים אם יש שם נקב או לא. ויש מי שפירש דחיישינן שמא תדחק זו על זו ותבקע האחת מחמת דוחק חברתה או פעמים שתיהן, וזה הנכון, וסמיכן דקאמר רבא כדי שתוכל האחת לדחוק חבירתה, הא לאו הכי כשרה.

כל הני עיזי בריאתא הכי אית להו וקרו ליה טבחי עינוניתא דורדא והא דאמרינן אבל ביני ביני טריפה. בשאינה במקום עינוניתא או שהיה גדולה כשאר האונות ואינו דומה לעינוניתא דורדא. ותרתי עינוניתא דורדא רש"י ז"ל אסרה, משום דחדא גופה [לא] התירוה, אלא משום דכל הני עיזי בריאתא הכי אית להו אבל תרתי דלית להו טריפה, ורבותינו הגאונים ז"ל התירוה, וכן כתב בתוספות בשם רבינו אפרים ז"ל, וטעם דבריו דודאי ה(ו)א דסבר רב אשי למטרפה, בתרתי הוה עובדא, דאי בחדא כולהי עיזי הכי אית להו ולא הוה אמר בכי הא הני עיזי בריאתא, הכי אית להו, ועליהם סמכו העולם לנהוג בהם היתר, ולענין אשלומי נמי אם יחסרו אונות הימין מצרפת האי עינוניתא בהדייהו הואיל ויתרת היא, כך אמרו בשם הגאונים ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' שחיטה ה"ב) וגם רבינו שלמה כן כתב שמצא בתשובת הבבליים, ודעת רש"י ז"ל לאסור (ו)[ד]לא קיימא בדר' דידהו.

והני מילי מגואי אבל מתתאי טריפה כך גריס רש"י ז"ל, משמע דלפנים בין מצד זה בין מצד זה כשרה, אבל בה"ג כתוב מגבה בין מהאי גיסא בין מהאי גיסא טריפה.

היו שם שתי בועות ודבוקות זו בזו טרפה לא היה קירוב זה אלא מחמת נקב שבאחת ואם תמצא לומר שלא מחמת נקב היה אף הן מתוך עמידתן בדוחק זו אצל זו אי אפשר שלא תינקב האחת מדחק חברתה והעומד לינקב הרי הוא כנקוב היתה אחת ונראית כשתים דבוקות נוקבין ביניהן בקוץ או במחט ואם שופכות זו לזו וכל שכן אם מתרוקנת האחת בנקב חברתה אחת היא וכשרה ואם לא טרפה ולפי דרכך למדת שבועא אחת אינה אוסרת אלא אומרים שקרום התחתון ניקב ולא העליון וכן אפי' היו שם כמה כל שאין סמוכות זו לזו:

גדולי המפרשים אין גורסין כאן הני תרתי בועי דסמיכן אלא דסריכן כלומר שסירכא יוצאת מזו לזו וכיון דאיכא סירכא ודאי ניקבו ולמדו מכאן שאם יצאה סירכא מאונא לאונא עצמה או מאומא לאומא עצמה כשרה שלא נאסרו אלא במקום בועי מפני שהמוגלא עשויה לנקוב ויש חולקים הואיל ומ"מ אין זה מקום רביתייהו והאי דלא נקטינהו אלא בבועי יראה לי מפני שאין הדבר מצוי להתאחז סירכא באותו חלק עצמו שיוצא ממנה ומ"מ אנו נוהגין להתירה להדיא בלא שום פקפוק:

מקצת גאונים כתבו שאם נמצאת בועא בריאה ולא בתוכה אלא בשיפוליה כדבר הנוסף על הריאה ושלא ממנה אם נמצא חוט מבשר הריאה מקיפה הרי היא בתוך הריאה וכשרה ואם היא מכל וכל בשיפולי הריאה הרי הוא דבר היתר וכל יתר כנטול והרי היא כנקובה וטרפה וגדולי הדור מודים להם ולא יראה לי כן שהבועא עצמה קליפת הקרום העליון היא ואין זה דבר הנוסף ואף אנו נוהגים בה היתר פשוט:

סירכא היוצאת מן הריאה ונסרכת באיזה מקום טרפה חוץ ממקצת מקומות כמו שנבאר ומהו הטעם באיסור זה יש אומרים מפני שאין סירכא בלא נקב כלומר נקב היה שם ויצאה דרך הנקב ליחה ונעשית סירכא והיא זבה כל כך דרך הנקב עד שמתאחזת ומסתבכת באיזה מקום וכך מסורת בידינו אין עשן יוצא בלא חלון ואין סירכא בלא נקב וקצת חכמים מקשים על סברא זו היאך אנו מתירין סירכא תלויה הואיל ואתה אומר שמחמת נקב היא באה ומ"מ יראה לי שסירכא תלויה אינה באה דרך נקב אלא ריר בעלמא היוצא מן הדופן דרך פליטה שכל שבא דרך נקב אינו מניח זיבתו בעודו בלחותו עד שמסתבך ומתאחז ואין לומר שאם תניחנה תסתרך שהרי מוצאין אותה שכבר נתחזק חוט הסירכא ונסתלקה זיבתו ושמא תאמר אם אין סירכא בלא נקב מפני מה אתה מתיר סירכא היוצאה מאונא לאונא הסמוכה לה שהרי אם ניקבו טרפה תדע שטעם היתרן הוא מפני שהנקב כבר נסתם בסירכא המתאחזת ואין אנו חוששין שתפרק הסתימה הואיל ואינה נפרדת זו מזו בנדנודה ואע"פ שקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום סתימת הסירכא חזקה יותר ויותר אבל כשמסתבכת בשאר מקומות נוחה להתפרק ואינה אלא כסתימת קרום והנקב חוזר לסורו ויש אומרים שאין חוששין לסירכא לומר שנקב היה שם אלא טעם האיסור הוא מפני שנקב העתיד לבא שהסירכא נוחה להתפרק וכשתתפרק תקרע על כל פנים קרום הריאה וכל העומד לינקב כנקוב דמי אבל סירכא היוצאה מאונא לחברתה או לדופן אין כאן סרך פירוק כלל וכשנסרכה למקום שאין הנקב פוסל בו אנו חוששין שתתפרק מצד הריאה ותקרע הקרום אבל כשיש מכה בדופן באומא לדופן מכשירין אותה הואיל ויש מכה בדופן יותר נוחה להתפרק מצד המכה הא למדת מ"מ שהסירכא אוסרת הן מחמת נקב של עכשיו הן מחמת נקב העתיד:

כבר ביארנו שהבהמה אחר שנשחטה בחזקת היתר עומדת ואם בא זאב ונטל בני מעין והחזירן מנוקבים כשר ואף בריאה כן וכמו שמצינו עליה בפרק זה שאם ניקבה במקום שיש לתלות ביד הטבח תולין בו ואמרו על זה דהא תלינן בזאב ומעתה אין אנו צריכין לבדוק בבהמה כלל אלא שאם נמצא הטרפות נאסור אותה ומ"מ חכמים הצריכו בדיקה בסירכות הריאה מפני שהיא עלולה בכך ועל זו אמרו בתלמוד המערב של יום טוב ראיית טרפה מדבריהם ובילמדנו מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכול לעמוד בנסיונך שעה אחת ואחד מבניך לוקח בהמה שוחט ומפשיט ורוחץ ובודק בריאה ואם נמצאת טרפה נמנע ואינו אוכל מעתה עלינו לבאר דין זה על השלמות לפי הסדר שנזכרו ענינים אלו בגמרא:

סירכא היוצאת מאונא לאונא הסמוכה לה והיא הנקראת בלשון תלמוד אונא לאונא כסדרן כשרה שנקב זה כבר נסתם בסירכא ואין כאן חשש פירוק הואיל ורביצתן זו על זו תמיד בלא נדנוד ואין אנו צריכין בזו לבדיקה אם היא עולה בנפיחה כלל אלא הרי היא כסתם ריאה שעולה בנפיחה אבל שלא כסדרן טרפה אע"פ שעולה בנפיחה וזהו לשון האמור עליהם לית להו בדיקותא וכן אפי' היתה הסירכא חזקה מראשה ועד סופה מהו כסדרן לענין זה שיוצאה הסירכא מחתוך של זו לחתוך של זו הסמוכה לה אבל יצאה מחתוך של זו לגבה של שניה הסמוכה לה או מגב זו לגב שניה הסמוכה לה או מחתוך של אונא לשיפולי הריאה או משיפולי אומא זו לשיפולי אומא אחרת או מזו לאחרת שאינה סמוכה לה אפי' מחתוך לחתוך הרי זו טרפה ואפי' עולה בנפיחה:

גדולי הרבנים מקילין לומר שכל שהוא מזו לסמוכה לה אפי' מחתוך לגב או מגב לגב כסדרן הוא וכשרה ונמצא לדבריהם שאין אונות שמצד שמאל צריכות בדיקה מחמת סירכא שמזו לזו שהרי אינן אלא שתים יש מי שהורה בהפך הדברים והפריז על מדותיו לומר שאף מחתוך לחתוך לא הותרה אא"כ עומדת בקו ישר אבל אם יוצאה מראש האחת לסוף האחרת לא וכן עד שתסתרך כלה מראש ועד סוף או רובה הא אם יש ביניהם פלוש קרוב הוא להתפרק אף מחתוך לחתוך שהרי מ"מ מתנדנדת היא מעט ואין דברים אלו כלום אע"פ שגדולי עולם אמרום ושנסעדו בה בדברי רבינו חננאל ולא עוד אלא שאף הם מביאים ראיה ממה שהם גורסים הני תרתי אוני דסמיכי אהדדי ואין גורסין דסריכן וסמיכן לדעתם פירושו לדעתם שדבוקות מכל וכל ועליה אמרו דכסדרן כשרה וזו אינה שאף לשון דסמיכן אפשר על ידי סירכא שהרי אף ריאה הסמוכה לדופן האמורה למטה פירושה על ידי סירכא כמו שיתבאר הילכך בין גדולה בין במועטת בין ביושר בין באלכסון כשרה ושלא כסדרן טרפה אפי' היתה מתחלה ועד סוף שאין שיעור לסירכא בין גדולה לקטנה:

אונא שנסרכה לאומא הסמוכה לה הרי היא כאונא לאונא כסדרן שאף האומא בתלמוד אונא היא קרויה ומה שנאמר בזו נאמר בזו וכשרה מחתוך לחתוך ואחרוני הרבנים החמירו בה הרבה עד שאמרו על המאכילן שהוא מאכיל טרפות ומפני שאין אומא בכלל האונות שהרי חמשה אוני אית לה לריאה אמרו ואי מנית להו לאומות שבעה הוו אלא שהם נכללות בתלמוד בלשון ריאה והאונות הוא שהותרו שעומדות במצר החזה אבל אונא לאומא לא שמאחר שהאומא עומדת בחלל רוחב הבטן מתנדנדת היא ואם לא כן היה לו להזכיר אונא לאומא ומ"מ לשטתנו עיקר הוראתו לשלא כסדרן שטרפה וכדקאמר לית להו בדיקותא ולא הוצרך ללמדה אלא באונות שמא הייתי דן בהם שמתוך שעומדות במיצר החזה לא תהא סירכא פוסלת בהם אף שלא כסדרן ומתוך כך הסכימו כל הגאונים להתירה בלא שום פקפוק ובלא שום בדיקה בעולם ולהוציא מדעת האומר דמדקאמר בשלא כסדרן לית להו בדיקותא בכסדרן מיהא צריך בדיקה אלא אין צורך לבדיקה כלל:

בא"ד והשתא אם הסירכא בא בלא נקב א"כ כסדרן למה צריך נפיחה כיון דלא תתפרק כו' עכ"ל לעיל בההיא דבדקי לה בפשורי ניחא להו דבודק להחמיר כיון דשלא במקום רביתא דאוני קמיירי אפשר שכבר נתפרק אבל הכא במקום רביתא דאוני דודאי לא תתפרק לעולם ואפי' להחמיר לא בעי נפיחה וק"ל:

בד"ה אי שפכי להדדי כו' מהדר לה הודרנא בישרא כשרה עכ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה ואי לא תרתי נינהו וטרפה כתב כו' עכ"ל כצ"ל מספר מדוייק:

ד"ה כל הני עיזי וכו' ונראה דאין ראיה מבהמות שלנו וכו' נ"ל דרבינו אפרים פי' כן משום דהביא ראיה מבהמות שלנו דכולן יש להן אחת:

בא"ד אם לא שנאמר וכו' ושוב לא תלד ר"ל וכיון דחזינן דילדה בת שלש ידעינן דלא ילדה מקודם דאי ילדה בשנה שנייה אינה יולדת שוב בשלישית: