מסכת חולין דף מ״ג עמוד א׳

אלא הנך דאפקת בהמה שנחתכו רגליה והגלודה:

לא תיפוק כדרבנן סבירא ליה לתנא דבי ר' ישמעאל וחשיב נקובי והך דרב עוירא בחד ותרין פסוקי בחד ומשכחת להו שפיר וכל הנך טרפות דמנינן לקמן (חולין דף מז.) בריאה כגון חליף דאוני ודמיא לבשרא ולביעתא ואטום בריאה כולהו בכלל ריאה שניקבה או שחסרה נינהו. חליף היינו חסרה ממקום שהיא ראויה להיות שם והנך חזותא לקותא נינהו וכל לקותא סופה לינקב והויא לה נקובה וחליף דשני קרומים דוושט שניהם נטולים ממקום שהן ראויין להיות ואין לך נקובה גדולה מזו:

נטולה ניטלה הכבד:

נפולה נפלה מן הגג. וגלודה בכלל נטולה שניטל עורה. ונחתכו רגליה בכלל חסורה. ושף מדוכתיה בכלל נטולה. וכן נדלדלו סימנים ועקירת צלע וחביסת גולגולת בכלל שבורה. ובשר החופה היינו קרועה:

למעוטי לקותא דרכיש דכוליא שאינה בכלל אלו ופליג עולא עליה. ואם תאמר ישנה בכלל נקובה כי היכי דאמרינן בלקותא דריאה לאו מילתא היא דהוה ליה ניקבה הכוליא והא ליכא למ"ד דאפי' רכיש מודי דניקבה הכוליא כשרה ובלקותא הוא דטריף:

שמונה מיני טרפות בנקובה נקובת הוושט והקרום והלב והריאה והקיבה והדקין כרס הפנימי והמסס ובית הכוסות חדא הוא הא תמניא:

ואם תאמר ט' יש דהא איכא נמי מרה ההיא יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ודרב עוירא לית ליה לחייא:

אין מזכירין מעשה נסים להביא ראייה מהן:

הנך דאפקת לא תיפוק וא"ת למאן דלית ליה לקמן (חולין דף נד.) ההיא דרב מתנא דבוקא דאטמא מאי נינהו י"ח טרפות וי"ל דבאיעכול ניבי הוי טרפה לכולי עלמא ואם תאמר לעולא דאמר בסמוך ח' מיני טרפות יש ולית ליה דרכיש בר פפא מאי ניהו י"ח טרפות וי"ל דניטל צומת הגידין חשיב חדא ולרכיש הויא בכלל נחתכו רגליה ועוד קשה למ"ד נקרע רוב חיצונה זהו בשר החופה את רוב הכרס חסר להו חדא דהכא חשיב להו בתרתי לכן נראה דעולא וההיא דלקמן סברי כמתני' וכרבי יוחנן דאמר אלו טרפות דווקא ואתא אלו למעוטי דרב מתנא אע"ג דדמיא לנטולה במתני' וכ"ש דרכיש דלא דמיא כלל להנך דמתני' ולית ליה י"ח טרפות נאמרו למשה מסיני ומצי למימר נמי דלית ליה בשר החופה בתרתי ואם תאמר וכי היכי דחשיב תרי פסוקי כחדא א"כ ריאה שחסרה וחסרון דשדרה נחשוב נמי כחד וי"ל לפי דאין שיעורן שוה דחסרון דריאה בכל שהוא וחסרון דשדרה פלוגתא ב"ש וב"ה אי נמי לפי שזה בבשר וזה בעצם ואם תאמר נקרע רוב החיצונה ובשר החופה את רוב הכרס נמי נחשוב כחד וי"ל דרוב החיצונה הוא רוב הכרס ובשר החופה את רוב הכרס אינו רוב בשר אלא רוב ממה שכנגד רוב הכרס וא"ת ואמאי לא חשיב חסרון הגרגרת דהוי בכאיסר וי"ל דטעמא דחסרון משום דסופה ליפסק דהוי כרוב:

יפלח כליותי מי קא חיי פירש בקונטרס והאי לקותא הוא וקשה דמנא ליה דהאי לקותא דאיוב הוי לקותא דהויא ביה טרפה הא איכא לקותא דכשרה כדאמר לקמן (חולין דף נה:) מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה אלא הכי פריך יפלח כליותי מי קא חיי בלא רפואה הא קאמר לקמן (חולין דף נד.) דמחו בכוליתא וקטליה ואי בדרו ליה סמא חיי ואיוב לא מצינו שעשו לו שום רפואה:

והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה אע"ג דסיפא דמתני' (לקמן חולין דף נד.) דאלו כשרות מסייע ליה מכל מקום פריך מכח דמאי אולמיה הך סתמא מהך סתמא כדפירש בקונטרס ואי משום שהאחרון הוא עיקר במקום שיש סדר למשנה כגון בחדא מסכתא מ"מ הך משנה דאלו טרפות ואלו כשרות כחדא בבא חשיב ואין סדר וה"ר יעקב מאורליינ"ש תירץ דהכי פריך והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה וע"כ סתמא דאלו כשרות לאו סתמא מעלייתא היא דאי סתמא מעלייתא היא אמאי איצטריך ר"י לומר הלכה כמותו הא אמר ר' יוחנן חדא זימנא דהלכה כסתם משנה:

הא דאמר ר' יוחנן קורקבן שנקב וכיסוי קיים כשירה דוקא בנקב שעל ידי חולי [אבל] בקוץ או במחט ודאי טרפה, דאי דרך ושט קא אתי הא אינקיב איהו וכיסו, ואי נחת ליה דרך דקין ויצא לחלל ומחלל לקרקבן כל שכן דהויא טרפה, דהא אינקיבו להו דקין.

למאי נפקא מינה לספק דרוסה דקיימא לן דצריך בדיקה מכפא דמוח ועד אטמא, ואינה אסורה עד שיאדים בשר כנגד החלל, ובסימנין עד שיאדימו בסימנין עצמן, כלומר מבפנים, דאי מבחוץ כיון דושט אין לו בדיקה מבחוץ (מינה) [מנא] ידעינן אם האדימו אם לאו, ופירש רש"י ז"ל דהוא הדין דהוי מצי למימר נפקא מינה לדרוסה, דהא דרוסה ודאית נמי בדקינן לה (בהא דמא) [בהאדמה] כדלקמן (חולין נג, ב), אלא אגב אורחיה אשמעינן דחוששין לספק דרוסה, ונראה לי דאי משום הא לא אריא דדלמא בדרוסה ודאית שדרסה ארי בפנינו [איירי] וכל כמה דלא ידעינן אי נטרפה בכך או לא, כלומר אם עבר הארס לצד הפנימי והאדימו סימנין, ספק דרוסה קרי לה. וכתב רש"י ז"ל דאפילו בהמה נמי אית לה בדיקה בדרוסה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקום נקב קא שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש בו היכר במשהו. ולא כן דעת רבותינו בעל י התוס' ז"ל, גם במקצת פרש"י ז"ל ראיתי כן. ולפי מה שכתב רש"י ז"ל לעיל ריש פרק השוחט (חולין כח, א) גבי אווזא דרבה (עיין בדקדוקי סופרים) דנפקא ואתיא כי ממסמס קועיה דמא, דמשום חשש נקב קא בדקי ליה ולא משום חשש דרוסה, ועוד משמע נמי מדקאמר נפק ואתא כי ממסמיה קועיה דאלמא לא הוי ידעינן אי בקניא אי בשונרא, קיימא לן ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, אלא שמע מינה ודאי דמשום חשש נקב בדקי לה, ושמעת מינה דאפילו נקב לית ליה בדיקה מבחוץ, אם כן איכא למידק הכא אמאי קאמר נפקא מינה לספק דרוסה, דהוה ליה למימר לספק נקובה. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא דאורחא דמילתא נקט דדריסה בעופות שכיח טפי מנקובי קוץ וקנה. אי נמי כמו שפירש רש"י ז"ל דאגב אורחיה קא משמע לן דחוששין לספק דרוסה. ואם תאמר עוד אם כן נקב זה בלא זה היכי משכחת לה, דאם נקב מבפנים ודאי יש לנו לחוש שמא נקב בחוץ, דהא קיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא דלית הלכתא כעולא דמכשיר אלא חוששין שמא נקב ואין לו בדיקה מבחוץ, יש לומר דמשכחת לה בנקב שעל ידי חולי, אי נמי יש לומר דלא אמרו ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא היכא דאיכא לספוקי בכולה ושט היכא דאינקיב, כגון ההיא אווזא, ומפני שהעין משוטט בכל ובנקב משהו עובר ההרגש ואינו מרגיש בו שהוא אדום ואינו ניכר אלא בדקדוק גדול, אבל אם ניקב מבפנים ואין לנו לחפש אחר נקיבתו אלא מבחוץ כנגד נקב הפנימי הרי הוא יכול לכוין עליו אם ישנו. כך תירץ רבינו הרב ז"ל. ואף על פי שאין דעתו של רש"י ז"ל נראית כן, שהוא ז"ל פירש בסמוך ומאי שנא מספק דרוסה דמשום דעל אריה בינייהו אמרי שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דבניקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר עכ"ל, נראה מתוך פירושו דניקב משהו אף על פי שמקומו ניכר מבפנים אין לו בדיקה מבחוץ, שהרי קוץ זה ניכר הוא מקומו מבפנים, ונראין דברי רבינו זצ"ל, ובפרק השוחט כתבתי יותר בזה וכתבתי שם דעתו.

אחר שהקדמנו כאן רוב פרטי הטרפויות דרך קצרה ושאמרו בסוגיא זו בכללם דרך קצרה גם כן ששמנה מינים הם בדרך כלל וכן שהתחילו לפרש הפרטים שבכל כלל מהם כאמרם ז"ל בכלל אמר עולא שמנה מיני טרפה נאמרו לו למשה מסיני נקובה פסוקה וכו' ואמרו עוד בפרטים אמר ר' חייא שמנה טרפויות יש בנקובה רואה אני להקדים לך דבר זה בדקדוק בכלל ובפרט עפ"י שטתנו ומכאן אני אומר לך שכשעייננו בענינים אלו בכלליהם ובפרטיהם לפי שטתנו אחד עשר מיני טרפויות הם שכל אחד מהם כולל תחתיו פרטים הרבה וי"א טרפויות הכללים הם נקובה פסוקה עקורה נטולה חסרה קרועה דרוסה נפולה שבורה לקויה שמוטה. הנקובה כוללת שבעה עשר טרפויות ואלו הן ניקב הושט ניקב הקנה למטה מן החזה ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו הריאה שניקבה ניקבה הקיבה ניקבה המרה ניקבו הדקין כרס פנימי שניקב המסס שניקב לחוץ בית הכוסות שניקב לחוץ תרבץ הושט שניקב קנה הלב שניקב קנה הריאה שניקב קנה הכבד שניקב סמפון הריאה שניקב לחבירו ניקב הטחול בראש העבה שבו וכן כוללת עוד שתי טרפויות בעוף והם ניקב הקורקבן עם הכיס וניקב גב הזפק אבל לא הזפק עצמו על הדרך שיתבאר בסוגית המשנה הרביעית:

הפסוקה כוללת שתי טרפויות הגרגרת שנפסקה חוט השדרה שנפסק עקורה היא שנעקרו הסימנין או אחד מהם מן הלחי ומן הבשר שבו אלא שאיזה דבר מעמידן שלא לישמט ואע"פ שיש חולקים לומר שאינן בכלל טרפות כמו שביארנו בפרק שני מ"מ לדעתנו טרפה היא ונכללו בה שתי טרפויות אחד נעקרו לגמרי ואיזה דבר מעמידן שלא לישמט והשני שלא נעקרו כלן אלא שנידלדלו ברובן ואף המיעוט הנשאר לא במקום אחד אלא במקומות מפוזרים מעט כאן ומעט כאן ואע"פ שביארנו שכשנעקרו לגמרי נבלה אף במשנתנו אע"פ שקראן דרך כלל טרפות יש מהן נבלות כמו שביארנו בפסוקת הגרגרת בפרק שני במשנה הששית:

הנטולה יש בה ששה מינין ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כזית ניטל לחי העליון ניטל עורה והיא הגלודה ניטל צומת הגידין ניטל הזפק ניטלה האם בעוף לדעת קצת מפרשים ולא מנינו בה ניטלה ירך ר"ל עצם הירך אע"פ שלא ניטל עמה רוב בשר שהיא טרפה שלא הוצרכנו לרוב בשר אלא לעשותה נבלה הא מ"מ טרפה היא אף בלא רוב בשר כמו שביארנו בפרק ראשון ומה שנמנענו למנותה הוא מפני שאף בהשמטתו יש בה טרפות כמו שנבאר בפרטי השמוטה ואין צריך לומר בניטלה לגמרי:

החסורה יש בה ארבעה טרפויות חסרון בגרגרת חסרו רגליה או שיש שם נקב חסרון בשדרה חסרון בגולגולת אבל חסרון בריאה אינה ראויה לימנות שהרי מנינו נקובתה ואין חסרון בלא נקב:

הקרועה יש בה שני מינין כרס החיצון שנקרע בטפח או ברובו בשר החופה את רוב הכרס שנקרע ברובו:

דרוסה כוללת דריסת כל מקום שפנימיות שכנגד המכה נטרף בנקב:

נפולה יש בה שלשה מינין א' שנפלה ממקום הגבוה עשרה טפחים ואיסורה משום ריסוק איברים ב' שהכוה במקל מצד רחבה של בהמה או אף מצד ארכה אם פסק המקל באמצע השדרה ג' עוף שנחבט על פני המים:

שבורה יש בה ארבעה מינין נשתברו צלעותיה גולגולת שנחבסה נשברה מפרקת ורוב בשר עמה שהיא נבלה כמו שביארנו ענינה בפרק ראשון נשתברו רגליה ואף נחתכו רגליה בכלל זו היא:

תד"ה הנך דאפקת לא כו' וי"ל דניטל צומת הגידין כו' ועוד קשה למ"ד נקרע כו' עכ"ל ולכאורה הא דלא בעו למימר נמי למ"ד נקרע רוב החיצונה זהו בשר החופה כו' דניטל צומת הגידין חשיב חדא משום דא"כ ע"כ מאן דמכשיר בהא מטרף בהא דהא לעולא לית ליה ההיא דרכיש ונקרע רוב החיצונה ע"כ מוקי במלתא אחריתא דאל"כ לא ה"ל י"ח ומאן דלית ליה נקרע רוב החיצונה אלא בשר החופה כו' ע"כ אית ליה ההיא דרכיש וכל זה אינו שוה לי להאי לישנא שכתבו ועוד קשה למ"ד נקרע כו' והכי הל"ל אבל קשה כו' ועוד מאי אולמא להו לאתויי מר' יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא דהא לר' יוחנן נמי איכא למימר כמו לעולא דניטל צומת הגידין חשיב חדא ומודה נמי בעיכול ניבי דהשתא הוה ליה שפיר י"ח וע"כ הנכון דהאי וי"ל דניטל צומת הגידין חשיב כו' אינו מלשון התוס' והוא גליון שנכתב כאן לתרץ כל קושייתם והתוס' ימאנו בזה דאין סברא שיחלקו האמוראים בזה אי הוה צומת הגידין חשיב חדא אי הוה בכלל נחתכו רגליה ולפי הגליון ה"נ איכא למימר לעולא דחסרון הגרגרת הוה חשיב חדא ולרכיש הוה בכלל נפסק הגרגרת משום דסופה ליפסק ודו"ק:

בד"ה יפלח כליותי כו' פי' בקונטרס והאי לקותא היא וקשה דמנ"ל כו' עכ"ל לפי פירושם דלעיל דר' יוחנן לית ליה לקותא דרכיש הוה מצי לדחויי פרש"י דר' יוחנן הוא מרא דשמעתין ודו"ק:

בד"ה והא אמר ר' יוחנן כו' הא אמרה ר' יוחנן חדא זימנא דהלכה כסתם משנה עכ"ל ולעיל גבי מרה דאיצטריך ר' יוחנן לפסוק הלכה כר' יוסי ב"י אע"ג דסתם מתניתין היא היינו משום דרבים פליגי עליה ודו"ק:

תד"ה והני דאפקת לא תפיק וכו' ועוד קשה למ"ד נקרע רוב החיצונה זהו בשר החופה וכו' חסר להו חדא וכו'. יש לדקדק מאי מקשין התוספות הלא קושיא זו מתורצת שפיר בתירוצא דלעיל דאותו מ"ד ס"ל ההיא דרכיש בר פפא וגם חשיב נטלו צומת הגידין לחדא בפני עצמה והוו להו שפיר י"ח וי"ל בדוחק דנראה להם לתוספות דוחק דעולא ואותו מ"ד דנקרע רוב החיצונה זהו בשר החופה את רוב הכרס תרוייהו יהיו סוברים דצומת הגידין חדא בפני עצמה ולרכיש הוא בכלל נחתכו רגליה וק"ל:

בא"ד לכך נראה דעולא וההיא דלקמן סברי כמתניתין וכרבי יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא ואתא אלו למעוטי דרב מתנא וכו' כצ"ל. והא דלא תירצו התוספות בקיצור דאינהו לא ס"ל כתנא דרבי ישמעאל ולית להו י"ח טריפות נאמרו למשה מסיני ומה הוצרכו התוספות לומר דס"ל כתנא דמתניתין וכרבי יוחנן וכו' משום דאל"כ כיון דתנא דרבי ישמעאל ס"ל י"ח טריפות נאמרו מסיני ולא סליק לן מניינא אלא א"כ נצטרך לומר דס"ל לכל הנהו דשב שמעתתא ותנא דמתניתין נמי מצי ס"ל לכל הני הלכתות וכללינהו בזה הכלל א"כ לא מסתבר למימר דעולא לית ליה כותיה כל כמה דלא אשכחן תנא דפליג על ההוא תנא דר' ישמעאל בהדיא ולכך הוצרכו התוס' לומר דס"ל לעולא כר' יוחנן דאמר דאלו טריפות דמתני' דווקא ואתא למעוטי ההיא דרב מתנא וכו' והשתא אית ליה לעולא תנא דמסייע ליה והיא תנא דמתני' וק"ל וההיא דר' יוחנן עיין לקמן בתר מתני' דאלו כשרות: