מסכת חולין דף מ״ב עמוד ב׳

בשלמא לתנא דידן אע"ג דלא תנא אלא י"ח מ"מ לא תנא מניינא ואיכא למימר דתנא תנא ודלא תנא אתיא בזה הכלל:

אלא לתנא דבי ר' ישמעאל דתנא מניינא קשיא והא איכא בסג"ר סימן הוא ומשנה וברייתא הן בהמה שנחתכו רגליה בפרק בהמה המקשה (לקמן חולין עו.) כמה חסרון בשדרה באהילות גלודה בפרקין וכן חרותא. ושב שמעתתא שבע טרפות שמנו האמוראים ולא נשנו במשנה והן היו מקובלים מרבן. האחרונים קרי רגלים ושלפנים קרי ידים:

ארכובה יינויי"ל מקום חיבור השוק והירך שמפרקין אותה משם בשעת הפשטה:

ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא קתני לה הכי רבי שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות והכא נקט סיפא דמילתיה ולא נקט השתא ר' שמעון בן אלעזר מכשיר:

ופרכינן אע"ג דיכולה ליכוות ולחיות קשיא היא דאפי' הכי איכא למימר דאטרפה לא פליג ר"ש דלמאן קא מותבינן אתנא דבי רבי ישמעאל דתנא מניינא ואיהו טרפה חיה סבירא ליה דקאמר ובין החיה אשר לא תאכל דקרי לה לטרפה חיה אלא הכי פריק סבר לה כרבי שמעון דאמר כשרה היא כדקתני התם רבי שמעון בן אלעזר מכשיר:

כמה חסרון בשדרה שלא תטמא באהל אלא במגע ובמשא כדין עצם כשעורה דאילו שדרה שלמה וגולגולת שלמה ורוב מניינו ורוב בניינו תנן באהילות (פ"ב מ"א) דמטמאין באהל ואע"פ שאין עליהן בשר:

וכן לטרפה לב"ש לא הויא טרפה בבציר משתי חוליות ולב"ה בחוליא אחת מיטרפא:

חשבינהו כחד דהא גבי הדדי סמכי וכחד דמי:

והא איכא בהמה שנחתכו רגליה תימה דלא פריך מניטל צומת הגידים דתניא בהדיא בפ' בהמה המקשה (לקמן חולין עו.) דטרפה ויש לומר דהוי בכלל בהמה שנחתכו רגליה:

ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה מסיפא דייק רב יהודה דקתני גבי גולגולת כמה חסרון בגולגולת ב"ש אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות אלמא דבשיעור מיתה חשיב חסרון ולהכי חשיב דרב יהודה בהדי משניות משום דממתניתין דייק ולא חשיב לה בהדי שמעתא כדחשיב מלתא דרב עוירא אע"ג דאמתניתין אתמר וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי והא איכא גולגולת כיון דרב יהודה אכולהו קאי ואומר ר"ת דרב יהודה לא קאי אגולגולת דס"ד דחסרון דגולגולת הוי עם הקרום ובהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם נקיבת הקרום והא דאמר בעירובין (דף ז:) דחשיב תרי חומרי דסתרי אהדדי כגון שדרה וגולגולת אגב שדרה נקט גולגולת אי נמי לענין טרפות אדם קאי וכן לטרפה נמי אגולגולת דמשכחת ביה חומרא וקולא חומרא לענין הורג את הנפש וקולא לענין פדיון בכור אם נטרף תוך שלשים שאין הכהן צריך להחזיר אם קבלו ולענין עשה חבירו טרפה ומיהו קשה דבסמוך גבי הא דאמר ר"י בר' יהודה ניקבה המרה טרפה דמקשו ליה רבנן מאיוב משמע דאין בהמה מיטרפא בכך כמו בן אדם ועוד לקמן (חולין דף מז:) גבי אדומה וירוקה כשרה מייתי מדרבי נתן שבאת לפניו אשה שמלה את בנה כו' אלמא מאי דחיי באדם חיי נמי בבהמה והיה נראה לפרש דחסרון הגולגולת בלא הקרום וטרפה לפי שסוף הקרום ליפסק ולהכי לא פריך הכא מגולגולת דהא קתני לה ניקב הקרום של מוח אבל אי אפשר לפרש כן שהרי יש ב"א הרבה שניטל מגולגולת שלהם יותר ממלא מקדח ועדיין חיים ונראה דחסרון הגולגולת הוי עם נקיבת קרום העליון דסוף תתאה ליפסק אבל בלא חסרון עצם אם ניקב קרום העליון אין סוף תתאה ליפסק וכן בבהמה איכא למ"ד (לקמן חולין דף מה.) תתאה מגין ואפילו למ"ד קרמא עילאה אע"ג דלא אינקיב תתאה טרפה יש לחלק בין אדם לבהמה ולא מטעם ר"ת אלא משום דבאדם הקרום התחתון קשה וחזק יותר מבהמה ומשום הכי בעי חסרון עצם עם נקיבת העליון ובבהמה התחתון רך ואין צריך חסרון עצם עם העליון אבל בדבר ששוה בזה ובזה אין לחלק ביניהן כלל:

אפיק חדא ועייל חדא ולמ"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון וחסרון דמתניתין לר' שמעון דלרבנן הוי בכלל נקובה צ"ל דהך סוגיא כר' שמעון דלרבנן ליכא אלא י"ז:

סימנין שנדלדלו ברובן טרפה פירש ר"ח דלמאי דמסיק לקמן (חולין דף מד.) ומוקי לה באיפרוק אפרוקי נדלדלו היינו שנתפרדו זה מזה:

אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרה טרפה לקמן (חולין דף נב.) פליג עליה בר זכאי ואמר נעקרו ברוב בצד אחד ונשתברו ברוב שני צדדין והכא נקט טפי מילתיה דשמואל משום אינך דקאמר גולגולת שנחבסה ובשר החופה את רוב הכרס ואם תאמר לרבי יוחנן דאמר התם בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין חסר להו מי"ח טרפות דליכא למיחשבינהו בתרתי כיון דבזה ובזה צריך רוב שני צדדין ויש לומר דמכל מקום תרתי נינהו שזו עקורה וזו נטולה:

והא איכא חסרון בשדרה והא דלא אקשינן נמי והא איכא חסרון בגלגולת, כתב הרמב"ן ז"ל משום דלא מתניא שיעוריה בהדיא לבית הלל במתניתין, אלא ודאי נחסרה הגלגלת נמי בכסלע טריפה, וכן דעת הגאונים ז"ל, וכן כתב רש"י ז"ל (בפסחים) [עירובין] (ז, א) דחסרון דגלגלת (ל)[ד]טריפה בכסלע דהיינו שיעוריה דבית הלל כמדפרש ליה ר' יהודה אמר שמואל במס' בכורות (לז, ב) וכן כתב לקמן בפרקין (בפסחים) (חולין נד, ב) כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי, דאמרינן עלה בגמרא אמר רב נחמן סלע כיתר מכסלע, ופירש רש"י ז"ל התם היכא דשיערו חכמים בסלע וכגון פלוגתא דשדרה וגלגלת דתנן (אהלות פ"ב, מ"ג) כמה חסרון בשדרה וכו' ובגלגלת בית שמאי אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה, ולקמן במקומה (חולין נד, ב) נאריך בה ונבאר הענין יותר בס"ד.

בשר החופה את רוב הכרס ולא רובו של אותו בשר כולו קאמר, אלא רוב מה שחופה את רוב הכרס אף על פי שהוא מיעוט אצל שיעור הבשר בעצמו, וכן כתב רש"י ז"ל. וזה הבשר הוא הקרוי העב שקורין פאנצ"ה כשפותחין את הבהמה, ופירש רש"י ז"ל דשמואל לא סבירא ליה כמאן דפריש לקמן (חולין נ, ב) רוב החיצונה דמתניתין דהיינו בשר החופה את רוב הכרס, דאם כן מאי אתא שמואל לאשמועינן ואיהו מפרש לה למתניתין במלתא אחריתי. והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ט ה"ה) כתב דלא בעינן שיקרא רוב קרע מפולש כדי שיראה ממנו הכרס אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טרפה.

הרבה טרפויות נאמרו בתלמוד שלא הוזכרו במשנה ומכללם אחד עשר טרפויות שנשנו כאחת בתלמוד ולא הוזכר אחד מהם במשנה וקראום בלשון תלמוד בסג"ר ושב שמעתא וענינם ב' שבבסג"ר בהמה שנחתכו רגליה האחרונים מן הארכובה ולמעלה שהיא טרפה אבל מן הארכובה ולמטה כשרה והדברים מתרחבים בדין זה בפרק רביעי הס' שדרה שחסר ממנה חוליא אחת שהיא טרפה וכיוצא בה בשדרת המת שחסרה חוליא אחת שפקע ממנה תורת טומאת אוהל ואינה מטמאה אלא במגע ובמשא כדין שאר עצמות כמו שהתבאר במקומו ואף הגולגולת שבאהל המת אם חסר כסלע פקעה ממנו תורת אוהל אם כן מפני מה לא נמנית (באוהל) באלו הטרפויות כחסרון בשדרה גדולי המפרשים פרשו שאע"פ שבאדם פקעה ממנו תורת אוהל אחר שאם ניטל כיוצא בו מן החי הרי הוא עתיד למות מכחה אין הדבר כן אלא באדם אבל בהמה אינה מתה בחסרון כסלע של גולגולת ורוב מפרשים חולקין בה לאסור גם כן בבהמה אלא שאומרין שטרפות זה הוא מחמת קרום של מוח וכבר נחשב ואין אני מודה בכך שהרי גולגולת שנחבסה ברובה נמנית מלבד קרום של מוח מפני שאע"פ שלא ניקב הקרום היא מתה אף זו יש לדונה בטרפה אע"פ שלא ניקב הקרום ומ"מ מודה אני באיסורה אחר שכיוצא בה ברור לנו באדם שהוא מת ממנה כמו שביארנו ואף בזו יתרחבו בה הדברים יותר בפרק זה בע"ה:

הג' גלודה ר"ל שניטל עורה ולא נשתייר ממנה קצת שאם נשתייר ממנה קצת שיורה מציל בה ושיעור שיור המציל ובאיזה מקום יתרחבו בו הדברים בע"ה:

ר' חרותה והוא שנצטמקה הריאה כלה בידי אדם אע"פ שלא יבשה וענין בידי אדם ר"ל מצד הבעתה שאדם מבעתה בקול ובשחיטת בהמות לפניה אבל אם אירע לה כן בידי שמים כגון מקול הרעמים ומאימתן כשרה ולמטה יתבאר היאך מכירין בה אם בידי שמים אם בידי אדם:

שב שמעתא א' ראש העצם העליון המחובר אל הגוף והוא הנקרא בלשון תלמוד בוקא דאטמא שניטל ממקומו ונפסקו גידיו ונתאכלו שהיא טרפה ובפרק זה יתרחבו בה הדברים:

ב' לקתה בכליותיה אפי' באחת מהן ונעשית בה מוגלא או צד אחר שבלקויות ולמטה יתרחבו בה הדברים ג' ניקב הטחול בצד ראשו העבה ולמטה יתרחבו בו הדברים ד' סימנין שנידלדלו ברובן ונשאר מיעוטן מחובר אחת הנה ואחת הנה לא במקום אחד כמו שיתבאר ואין האיסור מוחלט בהן אלא יש בו צדדין ליאסר ולמטה יתרחבו בו הדברים ה' נעקרה צלע אחת מעקרה ר"ל שנעקר עמה חצי חוליא טרפה והדברים מתרחבים בה למטה ו' גולגולת שנחבסה ברובה ר"ל שהוכתה הרבה מכות על ראשה עד שנשבר הגולגולת ברובו בלא חסרון ובלא נקיבת קרום ז' בשר החופה רוב הכרס ר"ל כל החיצון שנקרע ברובו כדין כרס החיצון עצמו וכרס עצמו בלא המסס ובית הכוסות מה שהוא יוצא ממנו ממצר החזה ולמטה הוא קורא כרס חיצון ומה שמכסהו עם כלל כל הכרס הוא קורא בשר החופה וכל זמן שיקרע רוב מה שהוא מבשר זה כנגד הכרס טרפה אע"פ שהוא מיעוט אצל עצמו של בשר שהרי הוא כולל כל המעין והולך עם הירכים ובשר זה הוא קרום עב:

אחד עשר טרפויות אלו שכתבנו הדברים צריכים הרחבה בכל אחת מהן כמו שכתבנו באותם שהזכרנו במשנה וכתבנום בכאן דרך עראי לידע שהן הלכות פסוקות אלא שהם צריכות להרחבת ביאור וכולם מתבארות בפרק זה חוץ ממיעוטן שמתבארות בפרק רביעי ויתרחבו הדברים בכל אחת מהן במקומה בע"ה בכדי הצורך:

בפרש"י בד"ה נקובי תמניא הוי וכי חשבת להמסס ובית הכוסות בחד ומדלית לה למרה כו' עכ"ל למאי דמסיק השתא דכל הנקובים חשבינהו בחד לא אצטריך ליה למתרץ למימר הכי דא"נ חשבת להמסס ובית הכוסות בתרתי ולא מדלית למרה חשבינהו לכל עשרה הנקובים בחד אלא קושטא קאמר כחייא בר רב דלקמן:

תוס' בד"ה והאיכא בהמה כו' תימה דלא פריך מניטל צומת כו' עכ"ל דליכא למימר למ"ד דחסרון מבפנים לא הוה חסרון דהשתא לרבנן לא הוו אלא י"ז במתני' והך דצומת הגידין הוה בכלל י"ח דאמאי פסיקא ליה בצומת הגידין דהוה בכלל י"ח טפי מכל הנך דבסג"ר דפריך להו והאיכא כו' וק"ל:

בד"ה ואמר ר' יהודה כו' אלמא דבשיעור מיתה חשיב חסרון כו' עכ"ל ולמ"ד נמי טרפה חיה הוי שיעור מיתה דראויה למות בחסרון זה אלא דאפשר להיות חיה במזלה וק"ל:

בגמ' אלא סבר לה כר"ש בן אלעזר דאמר כשרה היא ואע"ג דר"ש קאמר טעמא דמכשיר משום דיכולה לכוות ולחיות ותנא דרבי ישמעאל ס"ל דטריפה היה מ"מ תנא דבי רבי ישמעאל סבר ליה כר"ש דמכשיר ולא מטעמיה אלא מטעם דס"ל דטרפות בהמה שנחתכו רגליה לא נתקבלה מסיני וק"ל:

ברש"י ד"ה ר"ש בן אלעזר וכו' עד דאפילו הכי איכא למימר דאטריפה לא פליג ר"ש וכו'. וצ"ל דלפי דעת המקשה הא דקאמר ר"ש יכולה לכוות ולחיות לאו לענין טריפות קאמר לה אלא לענין שאר מילי כגון לענין ערות אשה שאין יכול להעיד שמת בעלה בשביל שראה שנחתכו רגליו מהארכובה ולמעלה:

ד"ה נעקרה צלע כו' עם חצי חוליא ע"ל דף נ"ב דשם פירשו התוס' מלתיה דשמואל כן אבל רש"י מפרש שם דשמואל איירי בלא חוליא וצ"ל דאע"ג דס"ל לרש"י דלשמואל לא בעינן חצי חוליא אנן כרב קי"ל דס"ל התם דבעינן חצי חוליא ולכך פרש"י קושית המקשה דפריך דליחשוב צלע שנעקרה לפי הלכתא דקי"ל הכי וק"ל:

ד"ה וגולגולת שנחבסה וכו' ולא נפחתה וכו' משום דאילו נפחת הגולגולת לא בעינן רובה דבכסלע היא נטרפה לרש"י וע"ל בדף נ"ד:

בתוס' ד"ה ואמר רב יהודה וכו' וב"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות אלמא דבשיעור מיתה חשיב חסרון. ר"ל ולכך דייק מינה ר"י דהואיל וכן הוא ודאי כמו דפליגי ב"ש וב"ה בשיעור חסרון השדרה לענין טומאה ה"נ פליגי לענין טריפות ובחסרון חוליא אחת נטרפה לב"ה והאי דקאמרו ב"ה בחסרון הגולגלת כדי שינטל מן החי וימות מפרש בבכורות דף ל"ו דהיינו כסלע מצומצם ושיעורא דב"ש דהיינו מלא המקדח הוא כסלע מרווח שאינו מצומצם ע"ש אלא שי"ל מאי קאמרי ב"ה כדי שינטל מן החי וימות הא שיעורא דב"ש נמי בשיעור דמיתה תלי ומצאתי בתוספות בעירובין בריש דף ו' דב"ה מוסיפין במלתייהו ואמרו כדי שינטל מן החי דכשהחסרון בא ע"י נטילה ולא בעצמו הוא מת בשיעור מועט יותר משבא ע"י רקיבה או חולי ע"ש:

בא"ד והא דאמרינן בעירובין וכו' כגון שדרה וגולגלת ר"ל וכיון דהאי וכן לטרפה לא קאי אגולגלת ול"פ ב"ש וב"ה בטריפות חסרון הגולגולת כלל משום דלא מיטרפה בהכי לא שייך למימר עלה דמאן דעביר בטומאה בחסרון הגולגולת לחומרא כב"ש ובחסרון הגלגולת בטריפות לחומרא כב"ה הוי ב' חומרי דסתרי אהדדי דהא ל"פ ב"ש וב"ה בטרפות חסרון הגולגולת וא"כ אמאי נקט התם גולגולת ולקמן בריש (חולין דף מ"ד) מביא רש"י שם ההיא סוגיא דעירובין:

בא"ד דמשכחת ביה חומרא וקילא חומרא לענין הורג את הנפש וכו' ר"ל דטריפה שהרג את הנפש היא פטור ולב"ש אם הוא חסר חוליא אחת לא מקרי טרפה ואינו פטור רק נהרג והיינו חומרא וקילא לענין פדיון בכור וכו' ר"ל דאם הבכור נעשה חסר חוליא תוך ל' וכבר קבלו לב"ש אין הכהן צריך להחזירו כיון דלא מקרי עדיין טריפה ולב"ה מקרי טריפה וצריך הכהן להחזירו ומאן דעביד גבי טומאה וכן לענין טרפה שהרג לחומרא כב"ש וגבי פדיון בכור כב"ה הוי ב' חומרי דסתרי אהדדי וכן לענין עשה חבירו טרפה ר"ל שעשאו חסר חוליא א' לב"ש לא מקרי עשאו טרפה ואינו חייב והיינו קולא כך פירוש התוספות לפי נוסחאות הספרים שלפנינו אבל אי לא מיסתפינא אמינא דטעות הוא בספרים אלא כצ"ל דמשכחת ביה חומרא וקולא חומרא לענין טומאה וקולא לענין פדיון בכור ותו לא וכן מסתבר משום דלענין הריגת נפש לא שייך למימר דכדי למעבר לחומרא כב"ש או כב"ה נהרגנו לזה ועוד דלמה להו לתוספות לאשכוחי חומרא הא גבי טומאה דאיירי ביה ב"ש וב"ה הוי חומרא לב"ש וק"ל:

ד"ה אפיק חדא וכו' דלרבנן הוי בכלל נקובה וכו' ר"ל דלרבנן אין חילוק בין נקב שיש בו חסרון לנקב שאין בו חסרון ולא שייך למחשבינהו לתרתי אבל לר"ש הוי שפיר תרי מילי דבנקב שאין בו חסרון הוי שיעור עד כדי שינקב לבית הסמפונות ונקב שיש בו חסרון מטרפה בנקיבה מועטת אע"ג שאינה עמוקה וחסרון דמתני' הוי פירושו נקב שיש בו חסרון לר"ש קתני ליה:

תוס' ד"ה ואמר וכו' אבל אדם דאית ליה מזלא עיין זבחים קטז ע"א תוס' ד"ה ודלמא: