מסכת חולין דף ל״ג עמוד א׳

מי מצטרף ראשון לשני הואיל וגם הוא לטהר נשחט או לא ופשיט התם אם מצטרף סימן ראשון לסימן שני להתיר שאר העובר באכילה לא יצטרף עמו לטהר אותו אבר מידי נבלה. ולענין ניקבו בני מעיים נמי תפשוט דמצטרף דלא מהני חילוק לפסול בשחיטה הואיל ובסימנין לא איתיליד ריעותא:

עד כאן לא איבעיא כו' והשתא אהדרינן לשמעתין דאמרינן הדר ביה ר' זירא מההיא דלעיל מדבעי מהו לטהרה מידי נבלה מכלל דפשיטא ליה דאיטרפא בנקיבה דביני ביני:

לא הדר ביה ופשיטא ליה לרבי זירא דאף באכילה שריא דאין טרפה לחצי חיות. והא דבעי רבי זירא לענין טומאה:

לדבריו דרבא דאמר לעיל לא אמר ריש לקיש אלא בריאה אבל בבני מעיים טרפה מיבעיא ליה לר' זירא אם טהורה מיהא מידי נבלה או לא:

מדריש לקיש דאמר כיון שנחתך קנה הוי ריאה כמנחא בדיקולא שמע מינה אין מזמנין עובד כוכבים על בני מעיים משום ריאה דהוי כמי שהוציאה מן הבהמה בעודה מפרכסת ועובד כוכבים לאו בשחיטה תלי היתר אכילה דידיה שלא הוזכרה שחיטה אצלו ואבר מן החי נאסר להן ואין יוצאה להן מידי אבר מן החי עד שתמות אבל לישראל יצתה מידי אבר מן החי ע"י שחיטתה:

הוה יתיבנא קמיה דרב אחא כי אמר להא מילתא:

ולא אמרי ליה ונחמתי בעצמי ולא הקשיתי לו:

הרוצה לאכול כו' משום דמעלי כדאמר לקמן בסמוך הרוצה שיבריא:

מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה הא דלא אדכר הדחה קמייתא כגון דחלליה בי טבחי כדאמר בפרק כל הבשר (לקמן חולין דף קיג.) אי נמי משום דאיירי בבשר בית השחיטה ולא הוצרך להזכיר ולקדירה איירי אי נמי מיירי לצלי אף ע"ג דלצלי לא בעי מליחה שאני הכא שנחתך קודם שתצא נפשה מבית השחיטה ועדיף מבישרא דאסמיק בפ' כיצד צולין (פסחים דף עד:):

אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו משמע דטעמא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ותימה דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) פריך והא איכא יפת תואר ומשני שאני עובדי כוכבים דלאו בני כיבוש נינהו וה"נ שאני עובדי כוכבים דלאו בני שחיטה נינהו כדאמר לעיל ואין להקשות מהא דאמר פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נח:) עובד כוכבים ששבת חייב וכן העוסק בתורה דבדבר שהוא מצוה לישראל לעשות לא שייך למימר מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' ואע"ג דאמר אפילו ששבת בשני בשבת חייב מכל מקום לא דמי הואיל ויש מצות שביתה לישראל כמו בשבת ואע"ג דבן נח נהרג על העוברים כדאמר התם וישראל אינו נהרג נהי דפטור מ"מ לא שרי וא"ת דבפרק גיד הנשה (לקמן חולין דף קב.) דפליגי אם נוהג אבר מן החי בטמא ואמרינן מחלוקת בישראל אבל בבני נח דברי הכל מוזהרין על הטמא כטהורין בשלמא לרבנן אע"ג דאין ישראל מוזהר על אבר מן החי דטמא מ"מ אסיר ליה משום טמא ולא אשכחת דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור אלא לר' מאיר דאמר דאין נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד והא איכא אבר מן החי דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וכי תימא דלא חיישינן כיון דסתם אבר מן החי אסור לישראל א"כ מאי פריך התם בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) מגזל דפחות משוה פרוטה וי"ל דמכל מקום אבר מן החי דידהו אסור משום דבעיא שחיטה אע"ג דעובד כוכבים אסור במשהו בשר וגידים ועצם וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר הא אמר ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ולריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מן התורה דלמא לית ליה ההוא כללא אלא סבר לה כמ"ד הכא אין מזמנין עובדי כוכבים על בני מעיים:

השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא כו' משמע דדם חיה ועוף מכשירין וקשה להר"ר יעקב מאורליינ"ש דבגמרא דריש דדם קדשים אינו מכשיר מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר כו' ובפרק כסוי הדם (לקמן חולין דף פד.) אמרינן דלא אמרינן בהמה בכלל חיה לכסוי משום דכתיב על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעי כסוי אף האי נמי לא בעי כסוי אלמא בדם חיה ועוף דכתיב כסוי לא הוי בכלל תשפכנו כמים ויש לומר דכל דם הנשפך על הארץ שאין מקבלים אותו בכלי כגון דם חיה ועוף הוקשה למים בין לענין הכשר בין לענין פטור כסוי אלא דלענין כסוי גלי רחמנא דדם חיה ועוף בעי כסוי אבל מכל מקום הוקש למים לענין הכשר כיון דנשפך על הארץ:

ונאכלין בידים מסואבות לצלי איירי דלא בעי הדחה אי נמי לקדירה והודחו במי פירות:

דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר הקשה הר"ר יעקב מאורליינ"ש דבפרק כל שעה (פסחים דף כב.) פריך והרי דם דכתב רחמנא וכל נפש מכם לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרים לגננין לזבל ומשני אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרין בהנאה אף דם מותר בהנאה והשתא היכי דייקי היתר הנאה מהאי קרא לדם קדשים הא לא איתקש למים ויש לומר דמכל מקום כיון דדם חולין שרי בהנאה אם כן אכילה דכתיב גבי דם הויא אכילה ממש. [וע"ע תוספות פסחים דף כב. ד"ה מה]:

הכי גרסינן מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני או לא. ולא גרסינן בבעיא דר' זירא לטהרה מידי נבלה, דאם כן למה לי דאמרינן ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא. דמדרבי זירא גופיה שמעינה לה דמדבעי לטהרה מידי נבלה דלאכילה פשיטא ליה, ומיהו אכתי לא ניחא לי למאי איצטריכינן הכא להא, ואמרינן דבלא[ו] הכי הוה מצי למידק דהדר ביה רבי זירא, דאילו הכא קאמר דכיון ששחט בה סימן אחד כאילו שחטה לגמ[רי] דאין טרפות לחצי חיות ואפילו לאכילה שריה. אם כן בין דקא בעי התם לאכילה בין דקא בעי לטהרה מידי נבלה שמעינן מיהא דהכא דהדר ביה מההיא וצריך לי עיון.

אמינא הא טעמא קאמר כלומר וכיון דטעמא קאמר לא שייך למימר מי איכא מידי דאמרי (הזעצער: אולי צריך להיות דאמרינן) בסנהדרין (נט, א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור, ופריך, והרי יפת תואר לישראל שרי ולנכרי אסור, ומשני התם משום דלאו בני כבוש נינהו. ופריך טוב' ובכולהו יהיב טעמא, אלמא בדאיכא טעמא ליכא לאקשויי.

ומלחו יפה יפה כלומר אפילו לצלי. דאי לקדרה מאי ימתין עד שתצא נפשה, דמסתמא ודאי בכדי שיעור מליחה תצא נפשה, אלא לצלי קאמר, ואף על גב דקיימא לן דלצלי לא בעי מליחה בעלמא וכדכתבינן בפירקין קמא (טו, א) בשמעתא דהשוחט לחולה בשבת, הכא שאני דכיון דמבית שחיטתה קא חתוך ועד שלא תצא נפשה הדם מתמצה דרך שם ונעקר ממקומו ובא [ל]כאן, ולפיכך לא מקרי דם האיברים שלא פירש אלא כדם האיברים שפירש.

תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרוצה לאכול מבהמה וכו' ואחד נכרי ואחד ישראל מתרין בו. וכן הלכה. ותמהני על הר"מ במז"ל שפסק בספר שופטים (הל' מלכים פ"ט הי"ג) דלישראל שרי ולנכרי אסור ואפילו בששחטה ישראל, ובברית' לא משמע הכין, ואיתא לקמן (חולין קכא, ב).

השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים להכי נקט חיה ועוף לאשמועינן דלא בקדשים מיירי אלא בחולין, וכדדייקינן מינה בגמרא דחיה בקדשים [מי איכא] לאשמועינן נמי דאף על גב דבני כסוי נינהו לא מיפסלא כי לא יצא מהם דם.

לפי שלא הוכשרו בדם דקדק מכאן רבי יצחק ברבי אברהם ז"ל דאין צריך להדיח הבשר אלא מולח ומבשל, דאם לא כן היאך נאכלין בידים מסואבות והא הוכשרו במים שהודחו בהן, ולא הבנתי דבריו ולאחר בישול היאך נאכלין בידים מסואבות אחר שהוכשרו במים שבקדרה. ובתוס' דחו דבריו דאיכא לאוקמי מתניתין באוכל בצלי, דאז אין צריך לא הדחה ולא מליחה. וגם זה אינו מחוור בעיני. ומסתברא שאין מכאן ראיה לא לזה ולא לזה, דדילמא בשהודחו במים שלא מדעת, ומתניתין לאשמועינן הוא דאתא דהיכא דלא יצא מהם דם לא הוכשרו, הא יצא מהם דם הוכשרו בדם דמינח ניחא ליה בהוצאת דם ונכשרין בדם, ולאשמועינן דידים תחלות או לאשמועינן דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בגמרא.

בהמה שנשחטה כדינה ועדיין היא מפרכסת חותכין ממנה אף בעוד שהיא מפרכסת מבית שחיטתה שאינה צריכה הפשט ומולחו יפה יפה משאר בשר מפני שלא יצא הדם כלו ומדיחו וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלה שאסור לאכול מבהמה עד שתצא נפשה מדברי סופרים כמו שהתבאר בסנהדרין מלא תאכלו על הדם ולא הוזכרה בזו הדחה מתחלה שמאחר שהבשר לח מעצמו מפני דם השחיטה אינו צריך הדחה מתחילה ויש מפרשים שזה שאמר ומולחו יפה הדחה ראשונה נכללה בו וזה שביארנו שמותר באכילה יש אומרים בבשר חי ואע"פ ששאר בשר חי אינו טעון מליחה מפני שדם האיברים כל שלא פירש מותר בזו צריך וצריך מפני שהדם מבצבץ ויוצא ויש מפרשים אותה במבושלת והכל אמת ונוהגים היו בכך לפעמים מפני שהיו אומרים באותם הזמנים שהבשר הנחתך מן הבהמה קודם שתצא נפשה מחזק ביותר אע"פ שאינה נאכלת עד שתצא אבל בני נח אסורין בה אף לאחר יציאת נפש הואיל ואין להם דין שחיטה לא יצאה לה מכלל אבר מן החי עד שתמות לגמרי וכן כתבו גדולי המחברים וזהו שדקדק רב אחא שאין מזמנין גוי על בני מעין שמאחר שבשחיטת הסימנין אנו רואין אותם כמונחים בסל הרי הם כפרשו ממנה קודם יציאת נפש וכל שכן שהם אסורים בחותך ממנה חתיכה קודם שתצא נפשה ויש מתירין אותה אף לבני נח ומדתניא דלא כותיה דרב אחא שהרי בהדיא שנו בבריתא אחד ישראל ואחד גוי מותרין בו וכדקאמר טעמא דליכא מידי דשרי לישראל ולגוי אסור ומ"מ אף הם מודים בבהמה טמאה שנשחטה אף על ידי ישראל או בבהמה טהורה שנשחטה ביד גוי שלא יצאה מכלל אבר מן החי לא אמרו כן אלא בטהורה שנשחטה על ידי ישראל וכן אמרוה להדיא בפרק רוטב שלא התירה תורה בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אלא בפורש לאחר שחיטה וכן הדין שמאחר שהותרה לנו אינו בדין שתאסר להם אבל שחיטת ישראל בטמאה או של גוי בטהורה אינה שחיטה ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון כמו שביארנו:

מאחר שביארנו שכל שנשחט הקנה הרי הריאה כמונחת בסל יש אומרים שאפי' בא אחד והוציאה לגמרי קודם שישחט הושט כשרה וזה אינו כלום לא אמרוה אלא לענין נקיבה שאינה נטרפת בכך שאין הנקב ושאר טרפויות ממיתים לשעתם אבל כל שנטלה לגמרי היא היא מתה קודם שחיטה ונבלה היא בלא שום פקפוק:

שחט את הקנה וניקבו בני מעין קודם שישחוט את הושט שאמרנו עליו שפסולה מ"מ סימן שני מצטרף עם סימן ראשון לטהרו מידי נבלה וכן הדין בהוציא עובר את ידו בין סימן לסימן שסימן שני מצטרף עם סימן ראשון לטהר אותו אבר מידי נבלה ודבר זה מתבאר כדינו בפרק בהמה המקשה:

המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי בהודעת מה שאנו צריכים אחר שחיטה בקצת בהמות כגון יציאת דם בבהמת קדשים ושאין אנו צריכים לכך בבהמת חולין ואמר על זה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם ר' שמעון אומר הוכשרו בשחיטה אמר הר"מ פי' ההלכה הזאת מבוארת בנויה על יסודות רבים והם שהאוכלים כלם שהבשר ההוא מכללו אין מטמאים אלא אחר הכשר וההכשר ההוא הוא שיפול אחד מהשבעה משקין שהדם מכללן על אותו הדבר המוכשר ועוד יתבאר זה במכשירין ויש בדברים הטמאים דברים שמטמאין הידים בלבד ואינם מטמאין כל הגוף כגון מי שהכניס ידיו לבית המנוגע או לאויר התנור טמא וזולתם כמו שיתבאר במקומות מזבים וידים וכשהידים מטמאות באיזה צד שיהיה מתשע טמאות ידים אז יהיו שניות לעולם ר"ל במקום שני לטומאה וכשיגיעו אותן הידים טמאות באוכל מוכשר ישוב שלישי כמו שזכרנו כבר קצת מזה בתחלת פסחים ואין משגיחין על שלישי בחולין בשום צד וענין כמו שיתבאר במסכת טהרות ואין זה הענין (בתחלת) [בבהמת] קדשים לפי שכבר ביארנו בסוף עדויות שדם קדשים לא יכשר מוסף על היות הדם הכרחי בקרבנות ולפיכך אין דבריו בכאן אלא בחולין שנעשו על טהרת הקדש ועוד יתבארו כל שרשי אלו הדברים וענפיהם לגמרי כל עקר מהם במקומו מסדר טהרות ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים שאין הקפידא ביציאת הדם אלא בשחיטת הסימנין ודוקא בבהמת חולין אבל בבהמת קדשים כל עצמו לדם הוא צריך שאין הקרבן כשר עד שיזרק הדם ואם אין שם דם אין שם קרבן ונאכלין בידים מסואבות פי' כבר ידעת שחכמים גזרו על הידים להיות שניות עד שיטלם בשעה שנוגע בטהרות ושאין שום אוכל מקבל טומאה עד (שיטלם) שיוכשר ושדם שחיטה מכשיר אם כן שחיטה זו אחר שלא יצא ממנה דם נמצא שלא הוכשר האוכל שהרי אין הכשר בה מחיים שלא נקרא אוכל עד לאחר מיתה והרי בשר זה לא הוכשר ומאחר שכן נאכל הוא בידים מסואבות שהרי אין מקבל טומאה ואם תאמר שקודם אכילה צריך להדיח למליחה שמא אוכלה בצלי ואם תאמר שאף הצלי צריך הדחה מפני הדם שעל פניו שאינו יוצא על ידי האור ההיא בקליפה סגי שהדם אינו מפעפע או שמא לצלי דיו בקנוח יפה להעביר הדם שעל פניו הא אם יצא מהם דם הוכשר ואינו נאכל בידים מסואבות ודבר זה אי אפשר לפרשו בחולין שהרי אף אם יצא מהם דם נאכל הוא בידים מסואבות שאין שני עושה שלישי בחולין וכן אי אפשר לפרשה בקדשים שהרי חיה אינה בכלל קדשים ועוד שבקדשים אין דם שחיטה מכשיר שכך ידוע במשקה בית המטבחים שבעזרה ר"ל דם הקדשים והמים שמשתמשין ממנה שם שאין מקבלין טומאה לא המים ולא הדם ואין מכשירין לקבל טומאה וכן שהקדשים אין צריכין הכשר שחבת הקדש מכשרתן וכל שכן אם היה מן הקדשים שבשרן נאכל לכהנים שאין טומאת ידים במקדש ר"ל לכהנים ומפני שזריזין הם וכן אי אפשר לפרשה בתרומה או בחולין הנעשין על טהרתה שהשני עושה בהם שלישי שהרי אין בשר בתרומה וכן אוכלי חוליהן על טהרת תרומה אין רגילים בכך אלא בדברים הנוהגים בתרומה שלא יטעו בין זו לזו ויבואו לאכול תרומה בטומאה וכן אי אפשר לפרשה בחולין שנעשו על טהרת הקדש שהרי אינם כקדש למנות בהם שלישי ורביעי אלא הרי הם כחולין לענין מדרגות הטומאה ואף השני אין עושה בו שלישי כמו שביארנו בפרק חומר בקדש והרי חולין שנעשו על טהרת תרומה חמורים בזו מחולין שנעשו על טהרת הקדש כמו שיתבאר הטעם בגמרא וכן אי אפשר לפרשה בידים שהם תחלות מדברי סופרים ואף בחולין שהראשון עושה שני בחולין שאין הידים תחלות לעולם בטומאה הנתונה להם בלא טומאת הגוף ומשנתנו מאחר שאמרה בידים מסואבות לא בטומאת הגוף היא עסוקה כלל אלא בסתם ידים או שנטמאו באחד מן הדברים המטמאין את הידים ונמצא שאין למשנה זו פי' על דעת פסק אלא לבהמה שלקחה בכסף מעשר שני ואף בזו יש בה חולקים כמו שיתבאר ומ"מ לדעת האומרים שהשני עושה שלישי למעשר בטומאת סופרים ומדבריהם מ"מ דם שחיטה מכשיר בה ונמצא שכשיצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבות הא לא יצא מהם דם נאכלים בידים מסואבות ובלבד שיזהר בהם ממשקה אחר כגון שיאכלם בצלי בלא מליחה והדחה ר' שמעון אומר הוכשרו בשחיטה בלא יציאת דם הואיל והשחיטה עשאתם אוכל לענין היתר אכילה אף היא חשבתהו להיות אוכל לענין טומאה ואין הלכה כר' שמעון ונמצאת למד ממה שביארנו שהשוחט חולין ולא יצא מהם דם כשרים ובמוקדשים פסולים ושדם שחיטה בבהמת חולין מכשיר ושהוא מכשיר כל הבשר שבאותה בהמה אף הצד שלא נגע בה ושאין דם קדשים מכשיר ושהמוכשר נאכל בחולין אף בידים מסואבות ואפי' נעשו על טהרת הקדש ושמעשר שני או הנקח ממנו אינו נאכל בידים מסואבות וכלם הלכה פסוקה חוץ מזו האחרונה שיש בה חולקין כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אחר שביארנו שדם קדשים אינו מכשיר ושאין משקה בין המטבחים שבעזרה מכשיר נמצא שאין הכשר בבשר קדשים אא"כ נפלו עליה משקין ממקום אחר במה דברים אמורים מן התורה אבל מדברי סופרים חבת הקדש מכשרתן וקובעתן אוכל גמור ואם נגעה בהם טומאה בין קלה בין חמורה נפסלו כמו שביארנו במסכת חגיגה:

תד"ה מולחו יפה יפה ומדיחו כו' אי נמי מיירי לצלי אע"ג דלצלי לא בעי מליחה כו' עכ"ל לצלי לא בעי מליחה כמו שכתבו בתוספות בפ' קמא והדחה ראשונה ואחרונה לא בעי כדמוכח לקמן בשמעתין בתוספות וה"ה דהוה מצי למיפרך אע"ג דלצלי לא בעי הדחה אחרונה כו' והכא קתני מדיחו יפה בהדחה אחרונה ודו"ק:

בד"ה אחד עובד כוכבים ואחד ישראל כו' אבל בבני נח ד"ה מוזהרין על הטמא כטהורין כו' אלא לר"מ דאמר דאינו נוהג אלא בבהמה טהורה כו' עכ"ל לא ידענא מאי קושיא דהא לרבי מאיר מסיק התם דגרסינן בברייתא טהורה ומשמע דבין ברישא ובין בסיפא גרסי' הכי ואם כן במלתיה דרב נמי לרבי מאיר גרסי' טהורה דהא קאמר התם תניא נ"ה והשתא אימא דקושטא הוא בחיות ועופות הטהורים כיון דלישראל שרי לעובד כוכבים נמי שרי משום מי איכא מידי ולא קאמר התם דד"ה בבן נח דמוזהרין אלא בטמא דלישראל נמי מיהת אסור משום טמא ודו"ק:

בגמ' ואין מזמנין עובד כוכבים על בני מעים וכו' עובד כוכבים דבנחירה סגי להו וכו' הני כאבר מן החי דמו. פירוש כיון דהוו כמאן דמנחי בדיקולא מיד אחר שחיטת הסימנים הוי כאילו הוציאו הבני מעים מן. הבהמה בעודה מפרכסת והוי כמו חותך חתיכת בשר מן הבהמה קודם שתצא נפשה דהוי אבר מן החי לבני נח ויש מקשין א"כ ריאה נמי היאך שריא לישראל דהרי מיד אחר ששחט הקנה הוי לרשב"ל כמנחא בדיקולא קודם ששחט סימן השני והוי כאילו חתך מן הבהמה חתיכת בשר קודם גמר שחיטת סימן הב' דהרי אבר מן החי בלי ספק וי"ל דכיון דמיד אחר שחיטת הקנה כלה חיותה דריאה לא מקרי עוד בשר מן החי וק"ל:

ברש"י ד"ה ומי כו' ופשיט התם אף אם מצטרף סימן שני לסימן ראשון להתיר שאיי העובר באכילה וכו'. ר"ל אם איתא דאמרינן דמטעם שיש שום חילוק בין הסימנים אין מצטרפין א"כ לא יצטרף ג"כ סימן ב' לסימן א' להתיר שאר העובר באכילה אלא ודאי לא חיישינן להא במה שהן חלוקים הלכך לענין לטהר מידי נבילה ג"כ מצטרפין וא"כ לענין ניקבו בני מעים נמי תפשוט דמצטרף וכו' ולפירוש זה יתורץ מה שמקשין והיאך נפשוט מדאילפא בעיא דניקבו בני מעים דשאני התם בההיא דהוציא עובר ידו דהואיל ומצטרף סימן שני לסימן א' להתיר שאר העובר באכילה מצטרפין ג"כ לטהר אותו אבר מידי נבילה דלפי מה שפרשנו אין מקום לקושיא זו וק"ל:

ד"ה מדר"ל כו' ש"מ אין מזמנין עובד כוכבים על בני מעים משום ריאה כו'. צ"ל דלאו דוקא נקט רש"י ריאה דהא לפי' אף על שאר בני מעים אין מזמנין אותו דמיד ששחט הוושט גם שאר בני מעים הוו כמנחי בדיקולא והבהמה עדיין לא מתה והוי כאילו הוציאו הבני מעים מהבהמה בעודה מפרכסת ואפשר דרש"י מלתא דפסיקא נקיט דריאה הוי ודאי כאלו הוציאוה קודם שמתה דשום בהמה אינה מתה בשחיטת הקנה לחוד אבל שאר בני מעים התלוין בוושט לא פסיקא ליה כל כך דלפעמים הבהמה מתה אחר גמר שחיטת שני הסימנים ותו לא הוי אבר מן החי אפי' לגבי עובדי כוכבים [וצ"ע]:

בתוס' ד"ה מולחו יפה וכו' א"נ משום דאיירי בבשר בית השחיטה ר"ל וסתם בית השחיטה מלוכלך הרבה בדם ואין ראוי לאוכלו כך בלתי הדחה ולכך לא הוצרך להזכיר ההדחה:

בא"ד אי נמי לצלי איירי ר"ל ולצלי לא בעי הדחה קמייתא אפי' היכי דבעי למליחה כגון הכא דצריך מליחה משום דנחתך קודם שתצא נפשה וי"ל ג"כ כוונת התוספות דלעולם לצלי נמי היכי דרוצה למולחו בעי ג"כ הדחה קמייתא והא דלא אידכר הדחה קמייתא משום דאיירי בחללי בי טבחי וכו' וכמו שתירצו בתירוצים הראשונים ולא באו עתה לחדש בתירוץ זה אלא שלפי תירוצים הראשונים איירי דוקא לקדרה ולא לצלי משום דלצלי לא בעי מליחה ולכך קאמר אי נמי לצלי איירי דיש לאוקמי ג"כ דאיירי לצלי ואע"ג דלצלי לא בעי מליחה שאני הכא וכו' וק"ל ועיין בהגהות שערי דורא שער ג':

ד"ה אחד עובד כוכבים ואחד ישראל וכו' ואע"ג דאמר התם אפילו ששבת בשני וכו'. ר"ל אפי' שבת העובד כוכבים בשני בשבת שלא לשם מצות שבת:

בא"ד ואע"ג דבן נח נהרג על העוברים פירוש אם המית עובר במעי אשה ועיין שם בסנהדרין דף נ"ז:

ד"ה השוחט בהמה חיה ועוף וכו' וי"ל דכל דם הנשפך וכו' ר"ל והכי פי' הגמ' דשמעתין דם הנשפך וכו' ר"ל שאינו מתקבל בכלי הן דם בהמה הן דם חיה דינו כמים לכל מילי דם שאינו נשפך ר"ל אלא מתקבל בכלי כמו דם קדשים אין דינו כמים והשתא גם דם חיה הוי בכלל דם שנשפך אלא שלענין כיסוי גלי רחמנא בהדיא דבעי כיסוי והא דאמר בפרק כיסוי הדם דלא אמרינן בהמה בכלל היה לענין כיסוי משום דכתיב על הארץ תשפכנו כמים אין ר"ל רפירוש דהאי קרא לא איירי כ"א בבהמה אלא ר"ל כיון דכתי' דכל דם שנשפך ר"ל שאינו מתקבל בכלי דינו כמים לכל מילי בין לענין הכשר בין לענין כיסוי ולא גלי לן קרא בהדיא דבעי כיסוי כ"א גבי חיה ועוף הלכך דם בהמה לא בעי כיסוי דאתקיש למים ולא מוציאין מהיקשא דקרא דעל הארץ תשפכנו כמים כ"א דם חיה ועוף דהיכי דגלי גלי:

גמ' חיה בקדשים מי איכא עיין יומא סד ע"א תד"ה דחייתו: