מסכת חולין דף ל״ב עמוד ב׳

גמ' נקובת הוושט אלמא טרפה היא ולאו נבלה וכיון דחזר בו רבי עקיבא ההיא דאלו טרפות מני:

ששחט את הוושט ולבסוף פסק את הגרגרת:

כדבר אחר גרם לה דמיא דהא קודם שהתחיל בשחיטה נפסל אע"ג דבחדא שעתא היא:

פסק את הגרגרת כו' אלמא אפילו פסק ולבסוף שחט קרי ליה רבי ישבב נבלה והודה לו רבי עקיבא:

אלא ההיא דאלו טרפות לאו טרפות דוקא קאמר אלא אלו אסורות קאמר:

ויש מהן נבלות כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו ואינך הוו טריפות:

וליחשוב נמי דחזקיה דכיון דאמרת נבלות מיתנו התם ליחשוב נמי הך:

נבלה ואפילו מפרכסת:

וליחשוב נמי דחזקיה ואם תאמר אמאי לא פריך וליחשוב דזעירי דאמר (לעיל חולין דף כ:) נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה וי"ל דאינה נבלה אלא אם כן נפסק נמי חוט השדרה והא תני לה דבנפסק חוט השדרה לחוד אסור אבל מחזקיה פריך שפיר דמשכחת ליה גיסטרא דנבלה אפילו חוט השדרה קיים כגון נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן וחוט השדרה קיימת דקרי ליה רב גיסטרא באלו טרפות (לקמן חולין נב.) אי נמי שעשאה גיסטרא למטה מבין הפרשות דלא מיטרפא בפסיקת חוט השדרה וא"ת אמאי קשיא ליה דניחשוב דחזקיה ודרבי אלעזר והא לקמן באלו טרפות (חולין דף מב:) מפרש דלא חשיב בסג"ר ושב שמעתתא משום דאתיא בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה דטרפה היינו אסורה כמו אלו טרפות דאמר אלו אסורות קתני ויש לומר דלא משמע ליה לרבויי נבלה מזה הכלל דקתני כל שאין כמוה חיה דמשמע הלשון דעכשיו היא חיה אלא שאין יכולה לחיות עוד משום טרפות וא"ת אמאי פריך וליחשוב דרבי אלעזר והא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה אתי בזה הכלל דהיינו בסג"ר ואם כן שפיר שמעינן מיניה ניטל הירך וחלל שלה דאסורה ולא צריך למחשביה וי"ל דדלמא דמן הארכובה ולמעלה דאסורה היינו סמוך לצומת הגידים אבל למעלה ברחוק שרי וכן נשבר העצם דאמר בפרק בהמה המקשה (לקמן חולין דף עו:) דהויא טרפה כשאין עור ובשר חופין את רובו שמא היינו בעצם שני אבל בעצם שלישי המחובר לגוף לא מיטרפא שום שבירת העצם גרידא ומיהו בפ"ק (לעיל חולין דף כא.) פ"ה ניטל הירך והבשר והעור חופין עד חצי הירך או שלישו הויא טרפה:

והדר ביה רבי זירא פ"ה ממה שהקשה מה לי בריאה מה לי בבני מעיים אלא טעמא משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ופירש הא דבעי נקבו בני מעיים בין סימן לסימן דהיינו בין קנה לוושט דאי נשחט הוושט תחלה הוו בני מעיים כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ונראה דדעת הקונט' שאין צ"ל דרבי זירא פליג אר"ל וקשה דנקבו בני מעיים בין סימן לסימן משמע אפילו בין וושט לקנה ועוד דמשני רבי זירא לדבריו דרבא קאמר ליה הוה ליה למימר קמיבעיא ליה ועוד דקאמר דהדר ביה רבי זירא מדבעי רבי זירא נקבו לא הוה ליה למימר טפי אלא והדר ביה רבי זירא דבעי רבי זירא כו' אבל מדנקט מדבעי רבי זירא משמע שמן הבעיא חזר בו והכי פריך מדמקשה לרבא מה לי בריאה מה לי בבני מעיים שבכל מקום יש להתיר ש"מ דסבר דאין טרפות לחצי חיות ולא שייך למיבעי נקבו בני מעיים בין סימן לסימן ומתחלה מיבעי ליה נקבו אפילו נשחט הוושט תחילה דהוי פשיטא ליה דיש טרפות לחצי חיות ומשני לעולם לא חזר מן הבעיא ואליבא דרבא שהתיר בריאה פריך כיון דשרי בניקבה הריאה אחר שחיטת קנה זה אי אפשר אלא מטעם שאין טרפות לחצי חיות ואם כן גם בבני מעיים תתיר:

ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא לכך הוצרך כאן להביא ראייה מאילפא משום דרבי זירא סתם דבריו ולא אמר אלא מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני או לא ולטהרה מידי נבלה גמרא הוא דקאמר לה לכך מדקדק מדקאמר לאו היינו דבעי אילפא ש"מ דלטהרה מידי נבלה קמיבעיא ליה:

אבל בשאר בני מעים לא פירוש בששחט את הקנה אבל שחט את הושט הוי איפכא, דהתם לימא ריש לקיש דנקבו שאר בני מעים כשרה, הואיל וחיי בני מעים תלויין בושט אבל ריאה לא.

ברש"י ז"ל והדר ביה רבי זירא ממאי מדבעי רב זירא פי' הדר ביה מיה' דהכא. ואין הסוגיא מתחוורת לפי הגירסא הזו, אלא הכי גרסינן והכי איתא ברוב הספרים והדר ביה רבי זירא מדבעי דבעי ר' זירא. ומההיא דהתם היא דהדר ביה, מדקאמר ליה הכא לרבה מאחר שנולדו בה סימני טרפה והתרתה וכו', והא דאמר ליה רב אחא לרבינא לעולם לא הדר ביה ור' זירא לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה. ה"פ הא דאתקיף ליה רבי זירא הכא לרבה מה לי בריאה מה לי בשאר בני מעים לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה, הכי פירושו הא דאתקיף ליה רבי זירא הכא לרבה מה לי בריאה מה לי בשאר בני מעים לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה (אל') [לא[ בשאר בני מעים ולא בריאה דלית ליה דריש לקיש.

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פסוקת הגרגרת שאמרו שהיא נבלה כשם שאין בה הפרש בין שחט ולבסוף פסק בין פסק ולבסוף שחט כמו שהתבאר במשנה כך אין בה הפרש בין ששחט במקום חתך לשחט שלא במקום חתך:

חיי הריאה תלויים בקנה וחיותו של ושט תלוי בבני מעיים שחט את הקנה בבהמה וניקבה הריאה אחר כן קודם שישחוט את הושט או שחט את הושט וניקבו אחר כן בני מעין קודם שישחוט את הקנה כשרה הואיל ונשחט הקנה אין עוד טרפות בריאה והרי היא כמונחת בסל וכן הואיל ונשחט הושט אין עוד טרפות בבני מעין אבל נשחט הקנה וניקבו הדקין קודם שישחוט את הושט או נשחט הושט וניקבה הריאה קודם שישחוט את הקנה טרפה שיש טרפות לחצי חיות הואיל ולא נשחט הדבר שחיות האבר הנטרף תלוי בו:

זו היא שטתנו והרבה חולקים בה מהם לאסור בכלם ומהם להתיר אף מזו לזו והריני מודיעך בקצרה מה שהמחלוקות תלויים בו והוא שאנו מפרשים בסוגיא זו אמר ריש לקיש שחט את הקנה וכו' ואמר רבה לא אמר ריש לקיש אלא בריאה אבל בני מעין לא כלומר אם ניקבו בני מעין בשחיטת הקנה לא הא בני מעין בשחיטת הושט כשרה שבני מעין אצל הושט כריאה אצל הקנה ולא בא רבה למעט אלא שלא להכשיר של זה בזה ר"ל שלא להכשיר נקיבת מעין בשחיטת הקנה ולא נקיבת ריאה בשחיטת הושט דיש טרפות לחצי חיות ואותביה ר' זירא מה לי ריאה וכו' דמאחר שנשחט הקנה אף ניקבו בני מעין ראוי להכשיר דאין טרפות לחצי חיות והדר ביה ר' זירא מדבעי בשחט את הקנה וניקבו בני מעין אם שחיטת סימן ראשון מצטרף לשחיטת השני לטהרו מידי נבלה מי אמרינן הואיל וראשון בא להכשר אכילה ושני אינו בא להיתר אכילה דהא יש טרפות לחצי חיות לא מצטרף והויא לה נבלה או דילמא זה להכשר וזה לטהרה ומצטרף ולא הויא נבלה אלמא פשיטא ליה דלאכילה אסור דיש טרפות לחצי חיות כרבה ושני ליה דלעולם לא הדר ביה דהוא מכשיר אף מזו לזו אלא דלדבריו דרבה קאמר כלומר לדידך דאמרת שמזו לזו פסולה מי מצטרף וכו' אלמא ר' זירא מיקל יותר מרבה והלכה כרבה ולהחמיר אלא שיש פוסקים כר' זירא להקל וממה שטרח רב אחא להעמיד את דבריו ואי אפשר לפרש בדבריו אבל בני מעין לא אף בשחיטת הושט שהרי באו בריאה מטעם כמנחא בדיקולא דמיא וודאי אף הדקין בשחיטת הושט ראוי לומר כן והוא שלמדו מדבריו שמזמנין ישראל על בני מעיין אבל לא גוי שמאחר שלדעתו כל שנשחטו הסימנין ריאה ובני מעיין כמאן דמנחו בדיקולא דמיין הרי הן לאחר שחיטת הסימנין כאלו הם בסל והרי הם כאלו פרשו משם קודם יציאת נפש ולישראל דבשחיטה תליא מילתא והויין להו אבר מן החי ותניא דלא כותיה:

זו היא שטתנו ומ"מ יש אומרים שזה שאמר רב אחא לעולם לא הדר ביה ור' זירא לדבריו דרבה קאמר אינו מוסב על שאלת צירוף הסימנין לטהרה מידי נבלה אלא לדבריו הראשונים כלומר זה שאמר ר' זירא מה לי ריאה וכו' לדבריו דרבה קאמר כלומר אחר שר' שמעון מכשיר בריאה למה לא יכשיר אף במעין וליה לא סביר ליה אף להתיר את הריאה בשחיטת הקנה ונמצא ר' זירא מחמיר ופוסקים כמותו וזה שאמר לדבריו דרבה ולא אמר לדבריו דריש לקיש מפני שהוא סובר עליו שיכשיר אף הדקין בשחיטת הקנה כלומר למה אתה מפרש דבריו כך ומ"מ לדידיה חיי ריאה תלויים אף בושט וחיי הדקין אף בקנה וגדולי המפרשים מוסיפין עוד לומר שאף ריש לקיש איפשר דהדר ביה מדאוקים מתניתין דאלו טרפות דמנה בהדיהו פסוקת הגרגרת בשחט שלא במקום חתך דהוה ליה כדבר אחר גורם ואי כמנחא בדיקולא דמיא לא תועיל שחיטתה אלמא קשיא מדידיה אדידיה ועל כל פנים צריך לחזור באחת מהן ולא ידעינן בהי מיניהו הדר ומחמירין בה לאסור הכל וזהו לדעתם שגדולי הפוסקים לא הביאוה אלא שמ"מ מדדייק רב אחא ממלתיה דריש לקיש ואמר שמע מינה מדריש לקיש מזמנין גוי וכן שרבה טרח לפרש דבריו נראין הדברים שהלכה כמותו ומ"מ ניקב קרום של מוח או נולד לה טרפות אחר בין סימן לסימן טרפה אלא שיש מפרשים בדבריו של רבה אבל בבני מעין לא אמר אפי' בשחיטת הושט ומפני שאין חיי הדקים תלויים בושט ושחיי הריאה תלויים בקנה ופוסקים כריש לקיש ולדעת זה ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

תוס' בד"ה והדר ביה רבי זירא כו' ונראה דדעת הקונטרס שאין צ"ל דרבי זירא פליג אריש לקיש כו' עכ"ל רצונם דלהכי דחק הקונטרס עצמו לפרש דלמאי דבעי רבי זירא ניקבו בני מעיים איירי דוקא בנשחט הקנה תחלה וסבר שפיר כמאן דמנחא בדיקולא דמיא משום דהשתא אין צ"ל דרבי זירא פליג אר"ל:

בגמ' רבי שמעון בן לקיש אמר כאן ששחט במקום חתך וכו' נראה דהכי פירושו דכששחט במקום שכבר נפסק סימן אחד אם כן אינו שוחט כי אם סימן השני לבד ובשחיטת סימן אחד אין יכול להוציאה מידי נבילה דאין קרויה שחיטה והוי כאילו נפסלה בשחיטה ולכך הויא נבילה אבל כששחט שלא במקום חתך אלא למטה ממנו במקום ששני הסימנים שלימים ושחט שניהם כיון ששחט שני הסימנים מקרי שחיטה הגונה ומוציאה בה מידי נבלה ואף ע"פ שכבר נפסק סימן אחד קודם שחיטה כיון דבמקום שחיטה שחט שני סימנים לא מקרי נבילה אלא טריפה דלא מקרי נפסלת בשחיטה אלא דבר אחר גרם לה והשתא לפי זה פריך שפיר ומי אמר רבי שמעון ב"ל הכי וכו' דכיון דכבר נפסק סימן אחד כמאן דמנחה בדיקולא דמיא וא"כ מה מועיל במה ששוחט אותו הסימן למטה כיון שכבר נפסק למעלה וא"כ אפילו כששחט שלא במקום חתך לא שחט כ"א סימן אחד ואי ס"ל לתנא דמתניתין דבסימן אחד אין מוציאה מידי נבילה כי נמי שחט שלא במקום חתך נמי אין מוציאה מידי נבילה והשתא אין מקום לקושיא שמקשין העולם אהא דפריך ומי אמר רשב"ל הכי וכו' דבלא זה היה לו להקשות אמימרא דר"ל כיון דאמר כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וא"כ היאך קתני במתני' דהויא טרפה והא אין סימן א' מוציא מידי נבלה דאין זה קושיא כלל דבלא זה הוה סבירא לן דמתני' דאלו טרפות ס"ל דאפי' בשחיטת סימן א' מוציא מידי נבילה אבל השתא דרמינן מתני' דאלו טרפות אמתניתין דהכא ואתא רשב"ל לשנויי דתרוייהו ס"ל דאין מוציאה מידי נבילה כ"א בשחיטת שני סימנים ומתני' דהכא איירי כגון ששחט במקום חתך ולכך הויא נבלה כיון שלא שחט כ"א סימן א' ומתני' דאלו טרפות איירי ששחט שלא במקום חתך דמיקרי שחט ב' סימנים ולכך פריך דזה אינו דכיון דאמר ר"ל גבי ניקבה הריאה כמאן דמנחא בדיקולא א"כ ה"ה הכא נמי וא"כ אפילו כששחט שלא במקום חתך לא מיקרי שחט שני סימנים וק"ל:

בתוס' ד"ה וליחשב נמי דחזקיה וכו' עד וי"ל דאינה נבלה אלא א"כ נפסק נמי חוט השדרה והא תני לה כו'. ר"ל דמתני' תנא אלו אסורות באכילה ויש מהן שאיסור שלהן הוי מטעם דהוי טריפה ויש מהן שהאיסור שלהן דהוי מיד נבילה ובפסיקת חוט השדרה איכא תרוייהו טרפה ונבילה דהיינו שבנפסק חוט השדרה לחוד נאסרת מיד באכילה ואם נשברה נמי מפרקת ורוב בשר עמה הויא נמי נבילה דהיינו דזעירא ולכך לא הוה יכול התנא למיתני נשברה מפרקת ורוב בשר עמה אסורה באכילה דהא כבר תני דבנפסק חוט השדרה לחוד נאסרה באכילה והיינו נמי דמקשו התוספות בתר הכי וא"ת אמאי פריך וליחשב דר"א והא בהמה שנחתכה רגליה וכו' ר"ל דבנחתכו רגליה לחוד מתסרא באכילה אלא שאין נעשית נבלה עד שניטל ג"כ הבשר ונראה החלל וכבר תנא במתני' בזה הכלל דבנחתך הארכובה לחוד נאסרה ומה היה לו למיתני עוד נטלה הירך וכו' ותירץ דלמעלה רחוק מצומת הגידין אינה נאסרת בחתיכת העצם לבר עד שינטל חללה ואז הויא מיד נבילה וא"כ פריך שפיר דהוי ליה לתנא למיחשבה:

בא"ד ומיהו בפ"ק פירש הקונטרס ניטל הירך וכו' ר"ל דאפי' בשבירת העצם לחוד אע"פ שעדיין עור ובשר חופין המכה שלא נראה החלל ס"ל לרש"י דטרפה אלא שאין נעשה נבלה עד שינטל חללה וא"כ לדידיה אינה מתורץ קושיא דלעיל דמאי פריך גמרא וליחשבה דרבי אליעזר וק"ל והא דכתבו התוספות לעיל אבל מחזקיה פריך שפיר וכו' עד א"נ שעשאה גיסטרא למטה מבין הפרשות דלא מיטרפא בפסיקת חוט השדרה ר"ל אלא שע"י גיסטרא נאסר מטעם דהויא מיד נבילה ולכך פריך שפיר דליחשביה:

ד"ה והדר ביה רבי זירא וכו' ונראה דדעת הקונטרס שאין צ"ל דרבי זירא פליג אר"ל. ר"ל דלכך פירש הקונטרס בעיא דרבי זירא ניקבו בין סימן לסימן היינו בין קנה לוושט אבל אם כבר נשחט הוושט ואח"כ ניקבו בני מעים פשיטא ליה דאפי' באכילה מותרת מטעם דכיון דכבר נשחט הוושט בני מעים כמאן דמנחי בדיקולא דמיין כדי שלא נצטרך לומר דפליג רבי זירא אר"ל:

בא"ד והכי פירושא מדמקשה לרבא וכו' ש"מ דסבר רבי זירא אין טריפות לחצי חיות. ר"ל כיון דכבר נשחט סימן אחר ותו אין לבהמה כ"א חצי חיות לא שייך בה עוד טריפות אפי' בבני מעים התלוים בסימן השני שעדיין לא נשחט וא"כ לא שייך למיבעי ניקבו בני מעים וכו' ובתחלה הוה בעי ניקבו בני מעים בין סימן לסימן ר"ל שכבר נשחט הוושט אלא שעדיין לא נשחט הקנה ואפי' הכי הוה ס"ל דבאכילה אסורה ודלא כרשב"ל אבל השתא חזינן מדמקשה ליה לרבא מה לי בריאה מ"ל בבני מעים ש"מ דהדר ביה מההיא בעיא ומשני לעולם לא הדר וכו' וא"כ לפי מאי דמסיק ר"ז לא פליג אר"ל ואפי' היכי דשחט הקנה וניקבה הריאה או ששחט הושט וניקבו בני מעים ס"ל לרבי זירא דטריפה ועיין בטור י"ד סימן כ"ו:

ד"ה ואמרי' לאו היינו דבעי אילפא וכו' משום דרבי זירא סתם דבריו וכו'. ר"ל ולא היינו יודעים לענין מאי דבעי ר"ז לכך הוצרך להביא ואמרינן עלה לאו היינו דבעי אילפא וכו' דמינה שמעינן דלענין לטהרה מידי נבלה הוי בעי ותי' זה שייך ג"כ לפרש"י:

גמ' ועוד הא תנן ברשב"א הגירסא הא תניא:

שם הא תנן ואח"כ ועיין יומא מא ע"א: