דף ביאור

מסכת חולין דף קל״ח עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חולין דף קל״ח עמוד ב׳

מסכת חולין דף קל״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־308 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

מתני' שילוח הקן:

אבל לא במוקדשין בגמ' מפרש היכי דמי מוקדשין:

ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן דכתיב (דברים כב) כי יקרא:

שקננו בפרדס שמרדו ויצאו מן הבית ואין חוזרות לבית ונעשו מדבריות ופרדס לאו מזומן הוא שיכולים הם לברוח אבל אם בבית קננו פטור:

קננו בתוך הבית שלא מרדו:

וכן יוני הרדסיאות שדרכם ליגדל עם בני אדם פטור:

עוף טמא פטור כדמפרש בגמרא צפור טהורה ולא טמאה:

עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור אע"ג דמינא דאפרוח בר שילוח הוא:

ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Chullin 138b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

אלמא מתנות דכהן לא מזבני אינשי פירוש לא מזבני כמו לא זבני דכי היכי דכשלקח ממנו במשקל מנכה לו משום דכשאמר ליה מכור לי ליטרא בשר לא רצה לקנות מתנות ה"נ מתני' שייר אצל מוכר הוי כלוקח הימנו במשקל ולא זבין מתנה דכהן אבל בשלא שייר כלום לא שייך לומר לא זבין שהרי קנה הכל ומיהו הא דקאמר דא"ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך לא א"ש:

מתני' שילוח הקן:

לבד מראשית הגז וה"ה לבד ממתנות וחדא מינייהו נקט:

כל היכא דתנן בחולין ובמוקדשין לצורך כו' תימה כיון דאין חילוק בין חולין ומוקדשים אלא בגיד הנשה ובאותו ואת בנו א"כ הכי נמי הוה מצי למימר איפכא שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו וי"ל דכיון דחדוש הוא באותו שהוא שלא לצורך כדמפרש ואזיל ולאו מי אוקימנא כו' ניחא טפי לומר לבד מאותו דבר שהייתי סבור שהוא לצורך והוא שלא לצורך:

מאי טעמא אוקימנא לאו משום דקשיא לן כו' דהא דאשמועינן דולדות קדשים במעי אמן או בהוייתן הן קדושין הוה מצי לאשמועינן בעלמא בלא גיד הנשה אלא איידי דתנא לצורך תנא נמי שלא לצורך ומ"מ מוקמינן לה בולדות קדשים כיון דמצינן לפרושי דאשמועינן חדוש קצת:

יצא זה שאין אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר פ"ה דטעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה וקשה חדא דלישנא לא משמע הכי ועוד דמסיק ומוקי לה בלא נגמר דינו וא"כ אין בו תקלה ונראה דפשטיה דקרא דריש דמשמע דבמידי שיכול לשלחו משתעי אבל הקדש מצוה להביאו ליד גזבר ופירש בקונטרס מתקח לך לא מצי לאתויי דהא ביצי תורים לא מועלים ולא נהנים ואע"ג דבקדשי בדק הבית מועלים מתניתין איירי בקדשי מזבח לכ"ע ולא פליגי בסמוך אלא בקדשי בדק הבית ולהכי לא מצי ממעט מתקח לך ומיהו לשון להביאו ליד גזבר אין מיושב כל כך דגזבר לא שייך אלא בקדשי בדק הבית:

Tosafot on Chullin 138b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

רשב"א

ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן וא"ת ליתני נמי חומר בכסוי הדם שנוהג בזכרים ונקבות ושלוח הקן אינו נוהג אלא בנקבות, י"ל משום דהא איכא ר' אליעזר דמחייב בקורא זכר.

גמרא לבר מראשית הגז לאפוקי מדרב אלעאי. פרש"י ז"ל וה"ה דהוי מצי לומר ולבר ממתנות, אלא משום דבראשית הגז אמר ר' (אלעזר) [אלעאי] בהדיא וכבר כתבתי למעלא (קלו, ב) בפרק ראשית הגז דאינו מחוור, דאדרבה רישא דברייתא דרבי אלעאי במתנות פתח ברישא, אלא יש לפרש משום דנהוג עלמא כותיה דרבי אלעאי בראשית הגז נקיט ליה תנא לאפוקי מינה.

ומאי טעמא אוקימנא לה לאו משום דקשיא לן ואם תאמר והא איצטריך לאשמועינן דולדות קדושים ממעי אמן קדשים, יש לומר אי משום הא לישמעינן בעלמא בלא גיד הנשה.

מוקדשין מאי טעמא לא איכא למידק והיכי סלקא דעתך למימר דמשלח האם דהא של הקדש היא, יש לומר דהוה אפשר לומר דלא יקח הבנים כיון שאינו יכול לשלח את האם קמשמע לן קרא שלא תשלח פרט לזו שאתה מצווה להביא לידי גזבר. ואיכא דקשיא ליה ותיפוק ליה מתקח לך פרט לזה שאי אתה יכול ליקח לעצמך כדמפקינן מינה לקמן (חולין קמ, ב) טהור רובץ על ביצי עוף טמא. ויש מתרצים דכי איצטריך קרא לקדשי מזבח שאין מועלין בהן ומדרבנן בלחוד הוא דאסרי ביציהן, אבל בשל בדק הבית שמועלין בהן לא צריך קרא, וברייתא לכולי עלמא בקדשי מזבח מיתוקמא, עוד נראה לי דנפקא מינה ביונה של הקדש הרובצת על ביצי חסיל דעלמא חייב לשלח כדאסיקנא לקמן.

Rashba on Chullin 138b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

ריטב"א

פרק שילוח הקן מתני' שילוח הקן נוהג בארץ ובח"ל וכו' ואומר בכיסוי הדם משילוח הקן שכיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף וכו'. וכ"ת אמאי לא קתני נמי שכיסוי הדם בזכרים משא"כ בשילוח הקן: ואיכא למימר היינו דלא מתני ליה שהרי שילוח הקן נוהג לר"א בקורא זכר:

גמ' רבי אבין ור' מיישא חד אמר כל היכי דתנן בארץ ובח"ל שלא לצורך בר מראשית הגז דאיצטרך למתני לאפוקי מדר' אלעאי וכו': עד ולא תיקשי לך פי' דאלו לאשמעי' דולדות קדשים במעי אמו קדושים לא הוה האי דוכתיה וה"ל למתני בעלמא:

מוקדשין מאי טעמא לא איכא למידק והיכי אפשר דנהוג במוקדשין וכי יש לו לשלח מה שהוא הקדש ואפשר לומר משום דכתיב קרא שלח תשלח אח האם והדר את הבנים תקח לך. הוי אמינא גזירת הכתוב היא שכ"ז שלא ישלח האם שלא יקח את הבנים והכא כיון דלא מצי לשלח האם מפני שהוא של הקדש לא יטול את הבנים קמל"ן קרא שלח תשלח את האם פרט לזה שאתה מצווה להביא ביד גיזבר. ואיכ' דקשי' ליה אכתי תיפוק ליה מדכתיב תקח לך פרט לזה שאין אתה יכול ליטול בעצמך דאית בהו מעילה: וכדאמרי' לקמן בטהור רובץ על ביצי עוף טמא: ומתרצי' דכי איצטרך קרא היינו לקדשי מזבח דלית בהן מעילה מדאוריתא אלא מדרבנן הוא דאסירי בציהם אבל בשל בדק הבית שיש מעילה בבציהם מן התורה לא צריך קרא וברייתא לכ"ע בקדשי מזבח מתוקמא ואיכא דמפרשי דאיצטריך קרא להיכא שרובצת על ביצי חולין שאינו שלה וכגון יונה על ביצי חסיל דאמרי' לקמן דדכותי' בחולין חייב לשלחו וזה יותר נכון:

Ritva on Chullin 138b · Sefaria · מהדורה: Chiddushei haRitva, Lemberg 1861 · Public Domain

מאירי

פרק שנים עשר בעזר הצור:

שלוח הקן וכו' כונת הפרק לבאר ענין מצות שלוח הקן על תכלית השלמות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים:

הראשון לבאר שלוח הקן באיזה מקום נוהג ובאיזה זמן השני באיזה מין נוהג ובאיזה שבאותו המין השלישי לבאר אף במין שהוא נוהג בו איזה מפקיע מצוה זו ממנו ואיזה צד אינו מפקיע הרביעי בעונש העובר על מצוה זו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה אמנם תיוחד לבאר באיזה מקום ובאיזה זמן ובכלל זה אם בחולין אם במוקדשין ואמר על זה שלוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחלין אבל לא במוקדשין אמר הר"מ פי' אפשר שיהא זה במוקדשין כמו שאני אומר והוא שאם הקדיש עוף לבדק הבית והוא ברשותו ואחר כך עף ויצא מרשותו והיה מכירו ואחר כך מצאו רובץ על הביצים חייב להביא הכל על ידי גזבר שאינו נוהג במוקדשין זו הלכה היא שנאמרה בתלמוד והוא שאפשר להיות ואי אפשר זולתו כפי העיקר שבידינו שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו מוסף על מה שהתבאר בפרק הזה:

אמר המאירי מצות שלוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בין בפני הבית ר"ל במציאות הבית וקיומו בין שלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין פי' בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית כמו שיתבאר בגמ':

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

עוף שהרג את הנפש ואחר כך הלך ונמצא על הקן והוכר שהוא הוא שהרג ונטל את הבנים פטור מלשלחו ואע"פ שלא נגמר דינו עדין שהרי מצוה להביאו לבית דין לדונו ליהרג:

Meiri on Chullin 138b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

מהרש"א — חידושי הלכות

בפרש"י בד"ה לבד מראשית הגז כו' דהא רבי אילעאי יליף מתנות מראשית הגז כו' משום דעלה אמר רבי אילעאי בהדיא כו' עכ"ל מפירושו זה נראה דלא הוה גרס לעיל בפ' ראשית הגז בברייתא אין מתנות נוהגין אלא בארץ אלא ראשית הגז גרס לחוד בברייתא ויליף ראשית הגז מתרומה בנתינה נתינה והדר יליף מתנות מראשית הגז דסגירת לישנא דתלמודא הוא לעיל לגבי בהמת שותפין וק"ל:

בד"ה לצורך דאותו כו' אבל לא במוקדשין לצורך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כל היכי דתנן כו' אם כן ה"נ המ"ל איפכא שלא לצורך כו' עכ"ל ונראה ליישב דנקט בכה"ג משום דהשתא כולהו הוו לצורך לבד מגיד הנשה ונקט בהנך דתני חולין ומוקדשין לצורך ומכ"ש בהני דתני בחולין ולא במוקדשין כפרש"י כולהו שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו לא הוה מצי למפרך דבכל הני דקתני ולא במוקדשין ודאי דהוי לצורך כפירוש רש"י וק"ל:

בד"ה מאי טעמא אוקימנא לאו כו' ולדות קדשים במעי אמן כו' עכ"ל הכי הוה בעי למימר מעיקרא התם אבל במסקנא התם לא מתוקמא אלא כמ"ד בהוייתן הן קדושים ע"ש:

בד"ה יצא זה כו' פ"ה דטעמא משום דלא כו' לכולי עלמא ולא פליגי כו' עכ"ל כצ"ל קצרו בפירוש הקונט' דלפירוש זה היינו טעמא נמי בעוף שהרג הנפש ואהכי קשיא להו ועוד דמסיק כו' וכל זה אינו בפרש"י שלפנינו ומהרש"ל הביאו מפירוש ישן ע"ש:

Chidushei Halachot on Chullin 138b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מהר"ם

בתוס' ד"ה אלמא מתנה דכהן וכו' כמו לא זבני וכו' טעמם של התוס' דמפרשי הכי משום דהא גמרא אהא דקתני מתני' דכי שייר המוכר חייב והלוקח פטור אתא לפרש ולומר דמשום הכי הלוקח פטיר משום דאמר לא לקחתי מתנותיו של הכהן על זה צריך להביא מההיא מתני' דמכור לי בני מעיה וכו' דהלוקח אינה קונה מתנותיו של כהן וכדאמר ה"נ כו' הלכך שייר המוכר חייב דאמר ליה לוקח כו' אלא הא דמסיים בסוף דאמר ליה מוכר מתנה דכהן לא זבני לך לא א"ש משום דאינו דבר והפוכו של מעלה דאדברי דלוקח קאי וגם לישנא דזבני לא יתיישב אמוכר וק"ל:

Maharam on Chullin 138b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

אַלְמָא מַתָּנוֹת דְּכֹהֵן לָא מְזַבֵּין אִינִישׁ, הָכָא נָמֵי מַתָּנוֹת דְּכֹהֵן לָא מְזַבֵּין אִינִישׁ. הִלְכָּךְ: שִׁיֵּיר הַמּוֹכֵר – מוֹכֵר חַיָּיב, דְּאָמַר לֵיהּ לוֹקֵחַ: ״מַתָּנָה דְּכֹהֵן גַּבָּךְ הִיא״. לֹא שִׁיֵּיר – לוֹקֵחַ חַיָּיב, דְּאָמַר לֵיהּ מוֹכֵר: ״מַתָּנָה דְּכֹהֵן לָא זַבֵּנִי לָךְ״.

קטע 2

הֲדַרַן עֲלָךְ רֵאשִׁית הַגֵּז.

קטע 3

מַתְנִי׳ שִׁילּוּחַ הַקֵּן נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בְּחוּלִּין אֲבָל לֹא בְּמוּקְדָּשִׁין. חוֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁילּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בִּמְזוּמָּן וּבְשֶׁאֵין מְזוּמָּן, וְשִׁילּוּחַ הַקֵּן אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן.

קטע 4

אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן? כְּגוֹן אֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס, אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַּבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ. עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. קוֹרֵא זָכָר – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

קטע 5

גְּמָ׳ רַבִּי אָבִין וְרַבִּי מְיָישָׁא, חַד אָמַר: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן ״בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ״ שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, לְבַד מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אִלְעַאי דְּאָמַר: ״רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ״.

קטע 6

וְחַד אָמַר: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן ״בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת״ – שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, לְבַד מֵ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבְעִנְיָנָא דְּקָדָשִׁים כְּתִיב, בִּזְמַן דְּאִיכָּא קָדָשִׁים – נִנְהוֹג, בִּזְמַן דְּלֵיכָּא קֳדָשִׁים – לָא נִנְהוֹג, קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 7

וְתַרְוַיְיהוּ אָמְרִי: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן ״בְּחוּלִּין וּבְמוּקְדָּשִׁים״ – לְצוֹרֶךְ, לְבַד מִגִּיד הַנָּשֶׁה, פְּשִׁיטָא! מִשּׁוּם דְּאִיקַּדַּשׁ פְּקַע לֵיהּ אִיסּוּר גִּיד הַנָּשֶׁה מִינֵּיהּ?

קטע 8

וְלָאו אוֹקֵימְנָא בְּוַלְדוֹת קָדָשִׁים?

קטע 9

וּמַאי טַעְמָא אוֹקֵימְנָא? לָאו מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לַן לָא לִיתְנֵי? מֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא תִּקְשֵׁי לָךְ, אַיְּידֵי דִּתְנָא לְצוֹרֶךְ, תְּנָא נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ.

קטע 10

בְּחוּלִּין אֲבָל לֹא בְּמוּקְדָּשִׁים. אַמַּאי לָא? דְּאָמַר קְרָא: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״ – בְּמִי שֶׁאַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ, יָצָא זֶה שֶׁאִי אַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ אֶלָּא לַהֲבִיאוֹ לִידֵי גִּזְבָּר.

קטע 11

אָמַר רָבִינָא: הִלְכָּךְ, עוֹף טָהוֹר שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ, מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״ – בְּמִי שֶׁאַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ, יָצָא זֶה שֶׁאִי אַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ אֶלָּא לַהֲבִיאוֹ לְבֵית דִּין. הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּגְמַר דִּינֵיהּ –

מסכת חולין דף קל״ח עמוד ב׳

מסכת חולין דף קל״ח עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רשב"א

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור