בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת חולין דף קל״ד עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת חולין דף קל״ד עמוד א׳

    מסכת חולין דף קל״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־354 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ורמינהו כהן שמכר בהמה לישראל ואמר לו ע"מ שהמתנות שלי נותנן ישראל לכל כהן שירצה דכיון דכולה בהמה זבין ליה לא מצי לאתנויי ליה האי אמתנות שאינן שלו אלא של כהנים נינהו ואין לו בהן אלא טובת הנאה מ"מ ש"מ דחייב במתנות:

    חוץ שיור לשון שיור משמע ששייר המתנות ולא מכרן לפיכך פטור הלוקח שהרי של כהן הן ודכוותה בישראל הוה מחייב הלוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו:

    על מנת לאו שיורא הוא אלא תנאה הכל מכר לו ע"מ שיתנם לו והוא אין בו כח להתנות:

    ורמינהו ברייתא אברייתא:

    לא שנו היכא דלקח הימנו במשקל דקתני נותנן לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח:

    אלא כששקלן לוקח לעצמו דכיון דטבח לא נגע בהן אינו בעל דברים של כהן לפיכך זה הלוקח נותנן והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל ליתן:

    אבל שקלן לו טבח הדין של כהן ומחלוקתו ותביעתו אף על הטבח הוא והטבח חוזר עליהן אם יש בעין נותנן לכהן והכי מפרש לה בריש הגוזל בב"ק (דף קטו.) דאף עם הטבח קאמר ר' יהודה:

    הדין עמו דינו של כהן ותביעתו עם הלוקח הוא הואיל וישנה לגזלה בעין במקום שהוא שם ילך:

    ועוד 28 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Chullin 134a · Sefaria

    תוספות

    חוץ שיורא הוא ע"מ לאו שיורא הוא וא"ת כי א"ל ע"מ דאמרינן נותנן לכל כהן שירצה א"כ המקח בטל שלא נתן לו הבהמה אלא ע"מ שיהיו המתנות שלו וי"ל דמיירי שהתנו שיהיו המתנות שלו ואם לא יתן לו לא יהיה המקח בטל אי נמי הוי כמו מתנה על מה שכתוב בתורה שהרשתו תורה ליתנם לכל מי שירצה:

    דמר אית ליה דרב חסדא אין לפרש דרב אית ליה דרב חסדא ועם הראשון דקאמר רב היינו אפי' עם הראשון דא"כ לרב אסי הדין עם השני ולא עם הראשון בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דהא ליכא מאן דפליג שלא יוכל לגבות מן הראשון הגוזל ובאחר שאכלו הוא דאיכא דלית ליה דרב חסדא אלא יש לפרש איפכא דרב לית ליה דרב חסדא דהדין דוקא עם הטבח ורב אסי אית ליה דרב חסדא והדין אף עם הלוקח ודחי דכ"ע אית להו דרב חסדא ובמתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי דרב סבר נגזלות והדין עם הטבח היינו אף עם הטבח כרב חסדא ורב אסי סבר דהדין דווקא עם הלוקח לפי שהמתנות אין נגזלות והוי איפכא ממאי דהוה בעי למימר מעיקרא ותימה דבמאי קא מיירי אי בשאין מתנות בעין הא אמרינן בריש פירקין דמזיק מתנות כהונה או אכלן פטור ואם הם בעין היכי קאמר דבדרב חסדא קא מיפלגי הא משמע בריש הגוזל בתרא (ב"ק דף קיא:) דהיכא דהם בעין ליכא מאן דפליג אדרב חסדא אלא דווקא כשאכלן דתני רבי אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהן גזלה קיימת חייבים לשלם אין גזלה קיימת פטורין כו' ופריך לימא תהוי תיובתא דרב חסדא משמע דלמאן דפליג עליה אתי שפיר דדוקא אין גזילה קיימת פטורים אבל בגזלה קיימת חייבים לשלם וצ"ע:

    ורמינהי חורי הנמלים שבתוך הקמה כו' מרבנן נמי פריך דלא פליגי רבנן אלא משום דסברי דתחתונים ודאי נמלים כנסום הילכך הם של בעה"ב הא אם היו ספק היו מודים דהוי לקט כמו עליונים שספק לקט לקט:

    Tosafot on Chullin 134a · Sefaria

    רשב"א

    לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח יש לפרש דהדין אף עם הטבח קאמר, ורצה מזה גובה ורצה מזה גובה ורב אסי סבר הדין עם הלוקח דוקא דהוא הזיקן שאכלן, ותרווייהו סבירא להו דלא כרב חסדא קמייתא דקאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מן התשלומין, ואי אפשר לפרש כן מדאתי לאוקימו פלוגתייהו בדרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים, דלפי פירוש זה כרב חסדא, ורב אסי דלא כרב חסדא, ואם איתא היכי קאמר רב אסי הדין עם השני, והא מאן דפליג בההיא עליה דרב חסדא הדין עם הראשון דהיינו הגזלין סבירא ליה, על כן יש לפרש דמעיקרא הוה סלקא דעתיה דרב הדין עם הטבח דוקא קא אמר שהוא גזל אותן ולית ליה דרב חסדא, ורב אסי סבר הדין אף עמו קאמר וכדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ומיהו למאי דאסיקנא דבמתנות כהונה נגזלות או אינן נגזלות רב אף עם הטבח קאמר, ורב אסי דוקא עם הלוקח, והכין איתא בבבא קמא פרק הגוזל (בבא קמא קטו, א).

    Rashba on Chullin 134a · Sefaria

    ריטב"א

    חוץ שיצא ע"מ לא שיורא פי' כשיאמר חוץ מן המתנות שייר בקניינו שלא מכר לו המתנות כלל והרי הם של כהן ופטור אבל כי אמר ע"מ שהמתנות שלי כוליה הבהמה זבין ליה עם המתנות ואע"פ שתנאי מותר שלא כדברי רש"י ז"ל אפ"ה בעי' דרמי עליה תנאה שיתן לו המתנות ואלו אמר ע"מ שתתן לי המתנות הוה מהני תנאי' דעליה דידיה מתנה אבל השתא דאמר ע"מ שהם שלי לאו תנאה הוא וכפטימי מילי בעלמא הוא ואידך תנא דאמר ע"מ שיורא סבר דכי אמר בהאי לישנא ע"מ שהמתנות שלי לאו תנאה הוא דרמי אלא ששיירם לעצמו ואמר ע"מ שהמתנות שלי שאינם מכורים לך. אתיא כההיא דאמרינן בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שהמעשר ראשון שלי וכו' משום דחשיב ליה שיורא ולא תנאה. והכי מוכח בב"ב כדכתיבא בפ' חזקת הבתים כנ"ל ויש מפרש דבדין הוא דלקיים תנאה אלא דקנסוהו רבון דהוי ליה חלקם שאלו בפיהם כן פי' האשכנזים.

    אמר רב ל"ש אלא ששקל לעצמו אבל שקלי' ליה טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפי' שקל לו הטבח הדין עמו. לימא בדרב חסדא קמפלגי י"מ דהשתא קס"ד דרב אמר הדין אף עם הטבח ורצה מזה גובה ורמ"ג כדרב חסדא ורב אסי סבר הדין עם הלוקח דוקא ודלא כרב חסדא ותרווייהו לית להו אידך דרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מתשלומין דהכא כשאכלן עסקינן. דאי לא בשלא אכלן אפי' מאן דלית רמ"ג רמ"ג הדין עם האחרון שהגזילה קיימת ברשותו. ולא נהיר' דא"כ רב אסי דאמר אסורה כמאן דלא כר' חסד' ולא כבר פלוגתיה דהא לבר פלוגתי' דרב חסדא הדין עם הראשון. ואלו רב אסי קאמר הכא הדין עם הלוקח אע"כ ה"פ דרב סבר הדין עם הטבח היינו דוקא כבר פלוגתיה דרב חסדא ורב אסי אמר הדין אף עמו ורמ"ג רמ"ג כרב חסדא ובמסקנא דאוקימנא פלוגתייהו במתנות כהונה הגזילות. ה"ל פי' דברי רב דאמר הדין עם הטבח אף עם הטבח וה"ה עמו דמתנה דכהן גבה נינהו בעין. ורב אסי אמר הדין עמו דוקא ולא עם הטבח ודכ"ע אית להו דרב חסדא.

    Ritva on Chullin 134a · Sefaria

    מאירי

    כבר ביארנו במשנה שאם אמר לו כהן לישראל הרי כל הבהמה משתפת לי ולך חוץ מן המתנות שהישראל פטור מן המתנות שהרי אין לו בהם כלום והוא הדין אם אמר לו הרי כל הבהמה לך חוץ מאיברי המתנות שאני משתף בהם ומ"מ אם אמר לו הכהן על מנת שהמתנות שלי הרי הישראל חייב במתנות ולא זכה בהן אותו כהן אלא נותנן לכל כהן שירצה שהאומר ע"מ לא [שייר] בעצמן של מתנות לעצמו כלום הואיל ולא שייר לעצמו שותפות בהם לא קנאן בתנאי זה בדבר זה שאין דברים אלו נקנין דרך מקח וממכר ודרך תנאי אע"פ שתנאי כזה מועיל בכל מקום לקיים או לבטל המכר ואע"פ שבבן לוי שמכר שדה לישראל ואמר על מנת שמעשר ראשון שלי אמרו שמעשר ראשון שלו כמו שיתבאר בבתרא פרק הבית כבר ביארנו שם לדעתנו שאינה דומה לזו כמו שכתבנו שם ויש מי שמפרש בכאן שאם אמר על מנת שתתן לי המתנות יועיל אבל כשאמר על מנת שהמתנות שלי הוא כאלו אמר הן עכשיו שלי והוא אינו זוכה אלא מכח הנותנם ואין זה כלום:

    המשנה הששית והיא מענין החלק השני בביאור מי הוא חייב ליתנם מי שאמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בה מתנות ר"ל הקיבה הרי זה הלוקח נותנה לכהן ואינו מנכה לטבח מן הדמים שהרי ידע בזה ועל מנת כן לקח ואם לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    אחר שביארנו שהלוקח נותנן לכהן אם לא רצה לוקח ליתנם אין לכהן דין ודברים על הטבח אלא עם הלוקח במה דברים אמורים בששקל הלוקח לעצמו אבל שקל לו הטבח יש לכהן לדון עם מי שירצה או עם הלוקח או עם הטבח הואיל והמתנות בעין שמתנות כהנה נגזלות ר"ל תורת גזל חלה עליהן לענין זה ר"ל לדון מהם עם הטבח אע"פ שהם ברשות לוקח הואיל ומ"מ הם בעין ואין זה דומה למכרן שכתבנו למעלה שהוא פטור שלא נאמרה למעלה אלא במכר המתנות בפרט שהוא כמזיק:

    מי שגזל את חברו ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר וגזל את הגוזל ואכל את הגזלה הרי נגזל ראשון תובעה לאיזה מהן שירצה כמו שיתבאר במקומו:

    המשנה השביעית והכונה בה ככונת שלפניה גר שנתגייר והיתה לו בהמה שחוטה אם נשחטה קודם שנתגייר פטור הואיל ובשעת הזביחה היה פטור ואם נשחטה אחר שנתגייר חייב כשאר ישראל ואם ספק פטור שהרי המוציא מחברו עליו הראיה:

    זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

    אע"פ שלענין מתנות אמרו שהמוציא מחברו עליו הראיה לענין מתנות עניים אינו כן כיצד זרעים שנמצאו בשדה בחורי הנמלים והיו חו(ז)רין אלו בתוך הקמה ר"ל שלא נקצרה עדיין הרי הן של בעל השדה שאין לעניים במה שלא נקצר דין ודברים ואם נמצאו לאחר הקוצרים ר"ל במה שנקצר הכל לעניים ואין אומרין המוציא מחברו עליו הראיה ושיביאו עניים ראיה שמשבלי הלקט גררוהו אלא הואיל והדבר בספק הרי הוא לעניים שספק לקט לקטו וכן הדין בספק שכחה וספק פיאה זהו שאמר הכתוב עני ורש הצדיקו (וכן) [וכי] מצדיקין אותו בדינו והלא כתוב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו פירשו בתלמוד המערב שאפי' היו זרעים שבחורים אלו ירוקים עד שצורתם מוכחת שמאשתקד הם ואינם לקט אע"פ כן הרי הם של עניים שאי אפשר לגרן בלא ירוקים:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Chullin 134a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה אבל שקלן לו טבח כו' והכי מפרש לה בהגוזל בב"ק דאף עם הטבח קאמר רב עכ"ל וכצ"ל ואין ראייתו מכרעת לפירושו דלא קאמר התם הכי דאף עם הטבח קאמר רב אלא למאי דמסיק התם דטעמא דרב משום דמתנות כהונה נגזלות כדמסיק נמי הכא אבל מעיקרא הוה בעי למימר התם דרב לית ליה דרב חסדא ועם הטבח דוקא קאמר רב וכמו שפירשו התוס' בשמעתין ודו"ק:

    תוס' בד"ה ורמינהו חורי כו' מרבנן נמי פריך דלא פליגי כו' עכ"ל ולא ניחא להו בפירוש רש"י דרבנן פליגי אספק לקט אלא דאסתם מתניתין רבי מאיר היא פריך דאם כן מאי פריך והא טעמא קאמר כו' כיון דע"כ רבנן לית להו האי טעמא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Chullin 134a · Sefaria

    מהר"ם

    ברש"י ד"ה אבל שקלן טבח וכו' והכי מפרש לה בריש הגוזל בבא קמא דאף עם הטבח קאמר ר"י. לשון זה של רש"י תמוה הוא דר"ל מאן דכר שמיה בענין זה וכבר עלה בדעתי להגיה רב יהודה ולומר דרש"י היה גורס אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו וכו' אלא שעם כל זה יש לתמוה על דברי רש"י דהא שם בריש הגוזל ומאכיל לא מייתי שם כלל הא דרב ורב אסי דשמעתין דפליגי באם יש לכהן דין על טבח ולא מייתי שם אלא הא דרב חסדא ובדברי רב חסדא מפורש בהדיא רצה מזה גובה רצה מזה גובה:

    Maharam on Chullin 134a · Sefaria

    בן יהוידע

    צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ (שמות כג, ג) נראה לי בס"ד הכונה אם תתן לו מחלק המעשר אין זה משלך אלא תן חומש דהוי משלך. אי נמי תפייסו בדיבור שהוא שלך אך המעות אינם שלך אלא פקדון הם אצלך. אי נמי על דרך מה שאמר הכתוב טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (משלי כב, ט) כי נתן מלחמו לדל רצונו לומר מסעודה שלו כעובדא דברתיה דרבי עקיבה בסוף הגמרא דשבת (דף קנו:) בסוגיא דאין מזל לישראל עיין שם.

    Ben Yehoyada on Chullin 134a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף קל״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־354 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 110 מילים

      נפתחת ב״וּרְמִינְהוּ: ״עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי״ – נוֹתֵן…״

    2. קטע 213 מילים

      נפתחת ב״״עַל מְנָת״ אַ״חוּץ״ קָא רָמֵית? ״חוּץ״ –…״

    3. קטע 325 מילים

      נפתחת ב״וּרְמִינְהוּ: ״עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי״ – הַמַּתָּנוֹת…״

    4. קטע 432 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לוֹ: מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ וְכוּ׳.…״

    5. קטע 532 מילים

      נפתחת ב״לֵימָא בִּדְרַב חִסְדָּא קָא מִיפַּלְגִי, דְּאָמַר רַב…״

    6. קטע 620 מילים

      נפתחת ב״לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב חִסְדָּא,…״

    7. קטע 719 מילים

      נפתחת ב״אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ:…״

    8. קטע 822 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְהָיְתָה לוֹ פָּרָה, נִשְׁחֲטָה…״

    9. קטע 921 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: רָמֵי…״

    10. קטע 1020 מילים

      נפתחת ב״וּרְמִינְהוּ: חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה – הֲרֵי…״

    11. קטע 119 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַכֹּל לַעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט…״

    12. קטע 1230 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: אַל תַּקְנִיטֵנִי, שֶׁבִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי…״

    13. קטע 1324 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לוֹ אַל תִּשְׁנֶה אוֹתָהּ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן…״

    14. קטע 1413 מילים

      נפתחת ב״אִילֵּימָא בְּדִינִים, וְהָא כְּתִיב ״וְדָל לֹא תֶהְדַּר…״

    15. קטע 1511 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: הָכָא, פָּרָה בְּחֶזְקַת פְּטוּרָה קָיְימָא,…״

    16. קטע 1619 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וַהֲרֵי עִיסָּה נַעֲשֵׂית עַד…״

    17. קטע 178 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: סְפֵק אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא, סְפֵק מָמוֹנָא…״

    18. קטע 1815 מילים

      נפתחת ב״דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא, וְכֵן תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא:…״

    19. קטע 1911 מילים

      נפתחת ב״קׇרְבַּן אִשְׁתּוֹ, וְחַלָּה, וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, וּבְכוֹר…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וּרְמִינְהוּ: ״עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי״ – נוֹתֵן לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה!

    ״עַל מְנָת״ אַ״חוּץ״ קָא רָמֵית? ״חוּץ״ – שִׁיּוּרָא, ״עַל מְנָת״ – לָאו שִׁיּוּרָא.

    וּרְמִינְהוּ: ״עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי״ – הַמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ! בְּהָא פְּלִיגִי: מָר סָבַר ״עַל מְנָת״ – שִׁיּוּרָא הוּא, וּמָר סָבַר ״עַל מְנָת״ – לָאו שִׁיּוּרָא הוּא.

    אָמַר לוֹ: מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ וְכוּ׳. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁקַל לְעַצְמוֹ, אֲבָל שָׁקַל לוֹ טַבָּח – הַדִּין עִם הַטַּבָּח. וְרַב אַסִּי אָמַר: אֲפִילּוּ שָׁקַל לוֹ טַבָּח – הַדִּין עִמּוֹ.

    לֵימָא בִּדְרַב חִסְדָּא קָא מִיפַּלְגִי, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, וּבָא אַחֵר וַאֲכָלוֹ – רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה, רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה. דְּמָר אִית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא.

    לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב חִסְדָּא, וְהָכָא בְּמַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נִגְזָלוֹת קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר נִגְזָלוֹת, וּמַר סָבַר אֵין נִגְזָלוֹת.

    אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ: רַב אָמַר: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נִגְזָלוֹת, וְרַב אַסִּי אָמַר: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אֵין נִגְזָלוֹת.

    מַתְנִי׳ גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְהָיְתָה לוֹ פָּרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר, מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר – חַיָּיב, סָפֵק – פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

    גְּמָ׳ כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: רָמֵי לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן – תְּנַן: ״סָפֵק פָּטוּר״, אַלְמָא סְפֵיקָא לְקוּלָּא.

    וּרְמִינְהוּ: חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְשֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים – הָעֶלְיוֹנִים לַעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

    רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַכֹּל לַעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט – לֶקֶט.

    אֲמַר לֵיהּ: אַל תַּקְנִיטֵנִי, שֶׁבִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אַגְרָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְפֵק לֶקֶט – לֶקֶט, סְפֵק שִׁכְחָה – שִׁכְחָה, סְפֵק פֵּאָה – פֵּאָה.

    אָמַר לוֹ אַל תִּשְׁנֶה אוֹתָהּ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן בֶּן תַּדָּל, וְהָא טַעְמָא קָאָמַר, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ״? מַאי ״הַצְדִּיקוּ״?

    אִילֵּימָא בְּדִינִים, וְהָא כְּתִיב ״וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ״? אֶלָּא, צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ.

    אָמַר רָבָא: הָכָא, פָּרָה בְּחֶזְקַת פְּטוּרָה קָיְימָא, קָמָה בְּחֶזְקַת חִיּוּבָא קָיְימָא.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וַהֲרֵי עִיסָּה נַעֲשֵׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר מִן הַחַלָּה, מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר – חַיָּיב, סָפֵק – חַיָּיב.

    אֲמַר לֵיהּ: סְפֵק אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא, סְפֵק מָמוֹנָא לְקוּלָּא.

    דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא, וְכֵן תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁמוֹנָה סְפֵקוֹת נֶאֶמְרוּ בַּגֵּר, אַרְבַּע לְחִיּוּב וְאַרְבַּע לִפְטוּר.

    קׇרְבַּן אִשְׁתּוֹ, וְחַלָּה, וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה – לְחִיּוּב.