מסכת חולין דף קכ״ז עמוד ב׳

נשחטה הבהמה נטהרו מלטמא עוד משום נבילה ואע"פ שאסורין באכילה כדאמרינן בבהמה המקשה (לעיל חולין דף עג:) מובשר בשדה טרפה ומידי נבלה טהרו דאין שחיטה עושה ניפול והוכשרו בדמיה לקבל טומאה בלא הכשר אחר:

מתה הבהמה הבשר שנדלדל צריך הכשר לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל דטומאת נבלה אין בו כדאמר בבהמה המקשה (שם דף עג:) דמיתה עושה ניפול ואינו כמתנבל עמה במיתתה אלא כפרוש מחיים ובשר הפורש מן החי טהור:

האבר מטמא משום אבר מן החי כו' כדפרישית טעמא דמיתה עושה ניפול כמו שנופל סמוך למיתה ואינו נבלה הלכך אינו מטמא משום נבלה. ובגמרא מפרש מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה:

ור"ש מטהר בגמרא מפרש טעמיה:

גמ' טומאת נבלות לא דלא הוי כתלושין לגמרי דליטמא האבר כשאר אבר מן החי דאמר לקמן שהוא מטמא אדם וכלים:

כי יפול מנבלתם אינו קרוי נבלה עד שיפול לגמרי וגבי שרצים כתיב דאבר מן החי דידהו נמי מטמא כדלקמן ובתרי קראי כתיב גבי שרצים כי יפול חד כי יפול מנבלתם עליו יטמא (ויקרא יא) וכתיב (שם) וכי יפול מנבלתם על כל זרע וגו' חד לאבר מן הבהמה דמיתה עושה ניפול אתא:

ואפ"ה טומאת אוכלין מטמו בניחותא. כלומר ואע"ג דמחוברין חשיבי לענין טומאת נבלות קתני מתניתין דלענין טומאת אוכלין תלושין נינהו ומקבלין טומאה כשאר אוכלין:

מסייע ליה כו' שצמקו באיביהן שיבשו באילן:

דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול תימה מאי משמע כי יפול לענין זה דאבר המדולדל ועוד דהאי קרא בשרצים כתיב ונראה דהכי דריש כי יפול מהם במותם ואמר בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עד.) מיתה עושה ניפול וא"כ ממילא שמעינן דקודם מיתה אינה עושה ניפול ואבהמה דרשי ליה דאמר התם מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול ופירש בקונטרס דמקרא יתירא דרשינן ואם אינו ענין לשרצים תנהו ענין לבהמה דבת שחיטה היא:

טומאת נבלה שמזכיר כאן הש"ס לאו דוקא אלא היינו טומאת אבר מן החי:

מסייע ליה לרב חייא כו' וא"ת למאי מייתי ליה סייעתא אי להא דאמר תאנים שצמקו באיביהן מטמאין טומאת אוכלין טפי הוה ליה למסייעיה ממתניתין ונראה דמייתי סייעתא אמאי דקאמר התולש מהן בשבת חייב חטאת דמשמע נמי מברייתא דלאו לכל מילי הוה כתלוש מדקא ממעט טומאת נבלה כלומר טומאת אבר מן החי ומקרא ממעט ליה ובמתניתין ליתיה בפירוש אלא מדיוקא שמעינן ליה טומאת אוכלין אין טומאת נבלות לא:

לימא מסייע ליה ירקות שצמקו הא מייתי שפיר אפילו אטומאת אוכלין ומייתי סייעתא אהא דצמקו הוי כמדולדלים:

וקצצן על מנת ליבשן איצטריכא ליה וא"ת ליתני הכי כרוב ודלעת שקצצן על מנת ליבשן מטמא טומאת אוכלין למה ליה למתני רישא שצמקו באיביהן וי"ל דהכי מתני ליה טפי שפיר הכרוב והדלעת שצמקו כו' ואם לא צמקו אלא קצצן ע"מ ליבש כו':

ומר סבר אין בהמה נעשית יד לאבר נראה דרבה מצי סבר דלר"ש שחיטה מכשרת ולא דם וה"ק אין בהמה נעשית יד לאבר הא אם נעשית יד לאבר היה מוכשר משחיטת בהמה אע"פ שהוא אסור באכילה מדרבנן וכן סברי כולהו אמוראי דמפרשי מתניתין לבר מר' אחא דאמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן קמיפלגי דלדידיה דם מכשיר לר"ש וצ"ל דלרב אחא לא שמיע ליה ברייתא דהשוחט (לעיל חולין דף לו.) דשמעינן מיניה דלר' שמעון שחיטה מכשיר ולא דם אבל שאר אמוראי דהכא הוו ידעי לה שפיר דהא רב פפא נמי מפרש לה לפלוגתייהו בסמוך ובפרק השוחט (גז"ש) אמר רב פפא עלה דברייתא הכל מודים היכא דאיתיה לדם כו' אלמא ידע לה:

ומר סבר אין בהמה נעשית יד לאבר איכא למידק אפילו כי הויא יד לאבר מאי הוי והא אבר לא אתכשר לר' שמעון דהא אית לר"ש דשחיטה מכשרת ולא דם, כדאמר ר"א לעיל בפרק השוחט (חולין לו, א) אומר היה ר"ש שחיטה מכשרת ולא דם, וקתני נמי בברייתא בואו ונסמוך על דברי ר"ש שאמר שחיטה מכשרת ולא דם, וכיון שכן שחיטה זו אינה מעלה ולא מורידה לגבי האבר והבשר המדולדלין שבבהמה דהא אסורין נינהו. פירשו בתוספות דהכי קאמר אין נעשית יד לאבר דאילו נעשית היה מוכשר בשחיטת הבהמה כיון דמדאורייתא שרו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין עג, ב) אמר רבה בר בר חנה אר"י אין לך בהם אלא מצות פרישה בלבד. וכן יש לפרש לכולהו אמוראי לבר מר"א דקאמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן קא מיפלגי, דלדידיה דם מכשיר לר"ש, ולא שמיע ליה ההיא ברייתא דקתני שחיטה מכשרת ולא דם. והא נמי דאוקי רב פפא פלוגתייהו בסמוך בהכשר קודם למחשבה, בהכשר שחיטה קאמר על כרחיה, דהא רב פפא ידע לה לההיא ברייתא דשחיטה מכשרת ולא דם דהא איהו פריש לה התם בפרק השוחט (חולין לו, ב) וטעמא כדאמרן הואיל ומן התורה שחיטה זו מתרת האבר והבשר המדולדלין, וכולהו פליגי אדרב אשי דאמר בסמוך בשחיטה מכשרת ולא דם קא מיפלגי, דלרב אשי כיון דשחיטה זו אינה מתרתן באכילה אף היא אינה מכשרת. וא"ת ולרב אשי נמי כיון דמדאורייתא שחיטה מתרת היאך [אפשר] לומר כן שאינה מכשרת דהא טומאה דאורייתא היא. תירצו בתוס' דטעמיה משום דשחיטה אינה מכשרת אפילו לר"ש אלא מדרבנן וכדמשמע לעיל (חולין עד, ב) כדאמרינן התם עשאוה כהכשר מים דרבנן וכיון דמדרבנן היא ומכשרת הכא שהוא אסור באכילה מדרבנן אתי דרבנן ומפקע הכשר דרבנן.

נשחטה הבהמה הוכשר אותו אבר בדמי השחיטה ואע"פ שלא נגעו הדמים באבר מפני שהבהמה נחשבת כיד לאבר ויש מפרשים אף בשחיטה לבד ולא יראה כן ונטהר אותו אבר מידי נבלה על ידי שחיטת הבהמה ור' שמעון אומר לא הוכשר ואין הלכה כדבריו:

מתה הבהמה אם היה זה המדולדל בשר הרי הוא בשר מן החי ומטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר הנבלה ומה הפרש בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה שאבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור ואבר מן הנבלה בשר הפורש ממנו מטמא בכזית:

זהו ביאור משנה זו וכן הלכה וכבר ביארנו הענין בפרק בהמה המקשה מטעם אין שחיטה עושה ניפול כמו ביארתי שם:

כבר ביארנו בדלדול זה שהוא בכדי שאין יכול לחזור ולחיות אלא שמעורה עמו אפי' כחוט השערה הא אם יכול יחזור ולחיות הרי הוא כשאר איברי הבהמה לכל דבר:

תאנים שצמקו או שיבשו באביהן הרי הן כמחוברין והתולש מהן בשבת חייב אא"כ יבשו עוקציהן וכן כל אילן שיבשו פירותיו ומ"מ לענין טומאת אוכלין הרי הן כתלושין ומקבלין טומאה על ידי הכשר שהן כתלושין והרי הם אוכל ואצ"ל אם נתיבשו עוקציהן:

ירקות שיבשו באביהן כגון כרוב ודלעת הואיל ויבשו אינן אוכל כלל ואין מיטמאין טומאת אוכלין וכל שכן אם לקטן ונתיבשו לקטן על דעת ליבשן הואיל ומ"מ אינו יבשות עדין הרי הן מיטמאות טומאת אוכלין עד שיבשו:

אילן שנפשח ר"ל שנתלש ענף ממנו וכן פירות אע"פ שהן לחין הרי הן כחלושין ומיטמאין ולמטה יתבאר שאם ענף זה מעורה עדין עם האילן בכדי שאין יכול לחזור ולחיות כל אוכלין שבו מיטמאין טומאת אוכלין אבל הדבר ספק אם יהא שאר האילן כמו יד לזה היחור להביא טומאה לפירות שבייחור אם לאו ואע"פ שאין המחובר מקבל טומאה:

אוכל שנפרס ומעורה ונגע טמא באחד מהם אם כשאוחז בזה שנגע בו ומגביהו השני עולה עמו אלא שהוא מתפרק אינו מצטרף עמו ואם יש בהם כשיעור אינו מיטמא מחמת מגעו של טמא אלא באוכל ראשון:

בד"ה דרחמנא אמר כי כו' ופי' בקונט' דמקרא יתירא דרשינן באם אינו ענין כו' עכ"ל גמ' ערוכה היא בפרק בהמה המקשה ואם אינו ענין לשרצים כו' אלא שבקונט' פי' בשמעתין דמיתורא קדריש ליה הכי לבהמה דחד קרא דכי יפול לגופיה דשרצים אתא נמי להך דרשא דמיתה עושה ניפול לאשמועינן דאבר המדולדל בשרץ ומת מטמא האבר משום אבר מן החי ובשר הפורש ממנו טהור אבל בשר הפורש מאבר שרץ המת טמא כדלקמן ודו"ק:

תוס' ד"ה לימא מסייע ליה וכו' ומייתי סייעתא אהא דצמקו הוי כמדולדלין צ"ל דר"ל דממתני' ומברייתא דקתני האבר והבשר המדולדלין וכו' ליכא לאתויי סייעתא דאיכא למימר דשמא יש לחלק בין האבר והבשר המדולדלין ואתא שמואל לאשמועינן דצמקו הוי כמדולדלין דמתניתין אבל מהא מייתי שפיר דצמקו הוי כמדולדלין דקתני בהדי ירקות שצמקו באיביהן וכו':

ד"ה וקצצן על מנת לייבשן וכו' וי"ל דהכי מתני ליה שפיר וכו' נראה דר"ל דאי קתני הכי כרוב ודלעת שקצצן על מנת ליבשן מטמא וכו' לא הוי ידעינן משום מאי אצטריך ליה לאשמועינן דמהיכי תיתי דלא לטמא אבל השתא אתי ליה שפיר דברישא קתני דכשצמקו באיביהן דאין מטמאין טומאת אוכלין לכך אצטריך ליה למתני בסיפא ואם לא צמקו אלא שקצצן ע"מ ליבשן דמטמאו וק"ל:

גמ' והתולש מהן עי' שבת דף קנ ע"ב תוס' ד"ה במחובר: