מסכת חולין דף קכ״ו עמוד א׳

ה"ג ותני עלה ורבי יוסי מטהר אהייא אי נימא אסיפא תנא קמא נמי טהורי מטהר אלא דקאמר ת"ק הבית טמא אי משום דדרך טומאה לצאת כו' ולא גרסינן אלא לאו ארישא - דהא ברישא בהדיא תנן בה ורבי יוסי מטהר:

אי נימא אסיפא וכדקתני הא ת"ק נמי מטהר:

אלא שמעיה לת"ק דקאמר הבית טמא כל היכא דמשכחת חדא מהנך תרי טעמי אי משום דרך טומאה לצאת כגון רישא דיש בה פותח טפח דאין כאן טומאה טמונה אלא משום דסופה לצאת ואי משום דטומאה טמונה בוקעת מדנקט רישא יש בה פותח טפח ותנא סיפא עלה העמידה בפתח ופתחה לחוץ הבית טהור ושמעינן מינה טעמא דיש בה פותח טפח דאין כאן אהל טומאה טמונה הא אין בה פותח טפח אפילו העמידה בפתח ופתחה לחוץ הבית טמא מפני שטומאה טמונה בוקעת והוי כאילו מוטלת בקרקע הבית והבית מאהיל עליה:

הבית טמא השתא קס"ד אדאין בצוארו טפח קאי דקאמר ר"מ הבית טהור וקא"ל רבי יוסי אם הטומאה מן המשקוף ולפנים אע"פ שאין בצוארו רוחב להיות הוא אהל הרי יש כאן אהל גדול שהבית מאהיל על הטומאה וסתם חלל הגרון אין בו טפח והוי לה טומאה טמונה:

וקא"ל ר' יוסי ברישא דקאמרת גבי יש בה פותח טפח הבית טמא מפני שדרך טומאה לצאת יכול הוא להוציאה לחצאין:

ודקאמרת בסיפא הבית טהור וטעמא משום דנקט ברישא יש בה פותח טפח הא אין בה פותח טפח הבית טמא משום דטומאה טמונה בוקעת לאו מילתא היא דטומאה טמונה אינה בוקעת:

הכלב שאכל בשר המת ומת הכלב דאילו חי אפילו נכנס לבית הבית טהור כדאמר בבהמה המקשה (לעיל חולין דף עא.) דטומאה הבלועה בבעלי חיים אינה מטמאה:

ומוטל על האסקופה וצוארו לפנים:

אם יש בצוארו פותח טפח כו' תימה אי צוארו של כלב חשיב דבר שאין מקבל טומאה כי יש בצוארו פותח טפח מאי הוי נהי דרבי מאיר אית ליה חוקקים להשלים מ"מ הא ממעט הבשר את האויר מטפח ואינה יכולה טומאה לבא ואי חשיב דבר המקבל טומאה היכי קאמר ר' יוסי רואים את חלל הטומאה הא אם אין בחללה טפח אינו מביא ואמאי והא אינו יכול לחוץ והרי הוא כפתוח לבית ומיהו אפשר דמ"מ לרבי יוסי הבית טהור דכיון שאין בחלל טפח אין כאן אהל שימשוך טומאה לבית ופוסקת הטומאה בחוץ אך קשה נהי דבשר אפשר שאינו חוצץ עצמות אמאי אין חוצצים וי"ל כיון דאית ליה לר"מ חוקקין ויש בהם אויר קצת דהעצמות אין סותמים כל הנקב אלא ממעטין ומסתמא אין מבטלין וסופו להוציאם משם לא חייצי כדפרישית פ' לא יחפור (ב"ב דף יט:):

מאי לאו אאין בצוארו פותח טפח ורואין היינו רואין את הטומאה אם היא כנגד השקוף או לא:

אמר רבא ה"ק כו' לא הוה מצי למימר דאיש בצוארו פותח טפח קאי ולא בא לחלוק אלא דלא חשיב לשקוף אהל ורואין אצואר כלב קאי דלא שייך למימר לשון רואין אהא דהא מונח קמן אלא אטומאה שהיא בפנים או אחלל שייך לומר רואין:

אנן בתר חלל אזלינן ור"מ דלא בעי חלל טפח לטעמיה דאית ליה בפ"ק דשבת (דף ז:) דחוקקין להשלים גבי זרק ונח בחור כל שהוא ונהי דבפ"ק דערובין (דף יא:) גבי כיפה לא אמר חוקקין להשלים אלא כשיש ברגליה ארבע ה"מ גבי מזוזה דכתיב (דברים יא) ובשעריך ובעינן שער חשוב אבל בעלמא אפי' אין שם ד' חוקקין וצ"ע שם ונראה דהך שמעתא מיירי כשאין טפח מן השקוף ולחוץ וכשסוגרים הדלת הוא כאהל בפני עצמו ואין אהל פחות מטפח ור' אלעזר אמר פיו לפנים הבית טהור לחוץ הבית טמא מפני שטומאה יוצאה דרך שוליו ונראה דר' אלעזר לאו אכלב דרבי יוסי קאי דר' יוסי בכלב שיש בצוארו חלל פותח טפח איירי ורבי אלעזר שאין בחלל פותח טפח מדקאמר פיו לפנים הבית טהור אלמא בסתם כלבים איירי שאין בצוארם פותח טפח:

מאן תנא דפליג עליה דרבי יוסי ר"ש היא פ"ה מאן תנא דאמר לעיל נוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית טהור דלא מצטרף אלמא תרי שמי נינהו דאהל לאו היינו נגיעה וקשה דהתם אפי' רבי יוסי מודה בין לאביי בין לרבא דהא למעלה מטפח אהל בהמשכה הוא ונראה לפרש דאמאי דקאמר לעיל מאן האי תנא דחשיב לאהל נגיעה ר' יוסי מכלל דאיכא דפליג עליה וקאמר מאן הוי האי תנא:

מאן תנא דפליג עליה דר"י ר"ש היא פרש"י ז"ל מאן תנא דאמר לעיל נוגע בהחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור דלא מנטרף, אלמא תרי שמא נינהו, ואהל לאו היינו נגיעה, אינו מחוור דאילו לרבא דאמר למעלה מטפח נמי אהל נגיעה הוא, והיכי דמי אהל גרידה בהמשכה מתניתין דהנוגע בכחצי זית שפיר אתיא כר"י דכשנוגע בכחצי זית והוא עצמו מאהיל עליו היינו אהל נגיעה, אבל כשדבר [אחר] (אהל) מאהיל עליו ועל חצי זית היינו אהל המשכה, ולאביי נמי כל מעלה מטפח הוי אהל גרידה, אפילו לר"י, ומתניתין איכא לאוקמ' בלמעלה מטפח, אלא משום דקאמרינן לעיל מאן תנא (דקאמרי) [דקרי] למאהיל נוגע משמע דאיכא תנא דפליג עלה, ולפיכך קא בעי השתא מאן ניהו תנא דפליג עליה, והכין אורחא דתלמודא, פירוש מדקתני שלש טמאות פורשות מן המת שתים בכל אחת והשלישית אין בהן, ואי כר"י בתר דרקב שהרי יש בו מגע כשמאהיל עליו ממש דהויה אהל נגיעה וכדרבא, אי נמי בלמטה מטפח כאביי.

כבר ביארנו שטומאה בלועה בבעל חיים הרי בעל חיים מציל ומונעה שלא לצאת ואם מתו אין מצילין כיצד כלב שאכל כזית המת ולא נתעכל ונכנס לבית הבית טהור מת הכלב ובשר המת בתוך מעיו הבית וכל מה שבו טמא כמה תשהא הטומאה במעיהן שלא תידון כמעכלת ותהא מטמאה כשימותו בכלב שלשה ימים מעת לעת בשאר בעלי חיים יום אחד:

כלב שאכל בשר המת ומת בתוך שלשה ימים והרי הוא מוטל על האסקופה והאיסקופה רחבה היא עד שיש ממנה חוץ מכנגד המשקוף העליון ולפנים הימנו וכל שצואר הכלב במקום מן האסקופה שהוא מכנגד המשקוף ולפנים רואין אם יש בחלל הצואר טפח וכל שהוא כן אהל הצואר ממשיך את הטומאה לפנים אע"פ שהטומאה מחוץ למשקוף והבית טמא ואם מכנגד המשקוף ולחוץ הבית טהור ויש מפרשים משנה זו בדרך אחרת ופוסקים בה בדרך אחרת:

גמ' ודקאמרת על האסקופה כולו טמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אם יש בצוארו כו' ומיהו אפשר דמ"מ לר"י כו' ופוסקת הטומאה בחוץ כו' עכ"ל לר"מ ודאי מעיקרא לא הוו קשיא להו באין בצוארו טפח דהא א"נ חשיב הצואר דבר שאין מקבל טומאה הא ס"ל טומאה טמונה בוקעת וא"כ ע"כ איירי בשהטומאה מונחת מבחוץ אלא לרבי יוסי הוה ס"ד דאיירי אף בשהטומאה בפנים דטומאה טמונה אינה בוקעת ומש"ה קשיא להו אי חשיב דבר המקבל טומאה הא אינו יכול לחוץ והרי הוא כפתוח לבית ואהא תירצו דלרבי יוסי נמי לדברי המתרץ איירי דוקא בשהטומאה פוסקת בחוץ אך קשה לי דאכתי לדברי המקשה דהוי ס"ד דרואין על הטומאה קאי וא"כ כשהטומאה מכנגד משקוף ולפנים אי חשיב דבר המקבל טומאה הא אינו יכול לחוץ והרי הוא כפתוח לבית וא"כ מהיכא מוכח ליה דר"י ס"ל טומאה טמונה אינה בוקעת וצ"ע:

בד"ה אמר רבא ה"ק כו' הבית טהור אלא בסתם כלבים איירי כו' עכ"ל כצ"ל:

תד"ה אם יש בצוארו פותח טפח וכו' נהי דרבי מאיר אית ליה חוקקים להשלים מ"מ הא ממעט הבשר וכו'. ר"ל דגבי שבת אין קרוי רשות היחיד כ"א ברוחב ד' טפחים וכן לענין מזוזה לא חשיב פתח כ"א ברוחב ד' טפחים ואית ליה לרבי מאיר אם זרק בשבת לתוך חור שבכותל אם יש בה רוחב שיכולין לחקוק החור שיהיה בה ד' טפחים מקרי רה"י כאילו כבר נחקק וכן גבי מזוזות הפתח לענין מזוזה ועיין בפרק קמא דשבת והתוס' מביאה בעמוד זה בסמוך אנן בתר חלל אזלינן וכו' וכן הכא גבי צואר הכלב אית ליה לר"מ אע"ג שאין בצוארו חלל טפח כשיש בכל צואר עצמו דהיינו עם הבשר שסביב החלל טפח הוי כאילו חקוק החלל טפח מ"מ אפילו אהל דהוי כאילו נחקק לא עדיף מחלון שיש בו פותח טפח ומונח בו דבר הממעט חללו דאין מביא הטומאה לבית ה"נ בשר של הצואר מ"מ ממעט הוא החלל והאויר מטפח אפילו הוא כאילו כבר נחקק וא"כ איך יכול להביא הטומאה לבית וק"ל:

בא"ד ואי חשיב דבר המקבל טומאה היכי קאמר רבי יוסי כו' דברי התוס' הללו צריכין עיון כי מה צריך להקשות מר"י מרבי מאיר גופיה הוי מצי לאקשויי דאם איתא שבשר הצואר הוא דבר המקבל טומאה א"כ הוא אינו חוצץ בפני דטומאה שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ ואינו ממעט א"כ אפי' אין בצוארו פותח טפח יטמא דהא הוי כפתוח הטומאה לבית ועוד מה מקשו לדברי ר' יוסי לפי מאי דמסיק דרואין את חלל הטומאה קאמר הא לפי דעת המקשה דס"ד דרואין מקום הטומאה קאמר אם היא מהמשקוף ולפנים ואאין בצוארו טפח קאי ולפיכך רצה להוכיח מזה דר' יוסי ס"ל דטומאה בוקעת ועולה יקשה טפי דלפי זה מאי אנו צריכין לטעמא טומאה בוקעת הא היכא שמקום דטומאה מן המשקוף ולפנים הוא מטעם דהוי כאילו הטומאה פתוח דאין כאן דבר החוצץ בית שהצואר הוא דבר המקבל טומאה וגם יקשה מדאפליג ר' יוסי בזה אר"מ מכלל דר"מ מטהר בשאין בצוארו טפח אפילו היכי שמקום הטומאה הוא מן המשקוף ולפנים ואיך יעלה על הדעת שיטהר ר"מ בזה כיון שסבר השתא שהצואר הוא דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ ואי לא מסתפינא אמינא שהתוס' שלפנינו חסרים ומוטעים ואין ה"נ שהקשו כל הקושיות שכתבתי והדר קאמרי ומיהו לפי המסקנא דמסיק דרואין את חלל הטומאה קאמר אתי שפיר בין לר"מ בין לר"י דכיון שאין בחלל טפח אין כאן אהל שימשך לבית וכו' ומיירי שמקום הטומאה הוא חוץ לבית וק"ל:

ד"ה אנן בתר חלל אזלינן וכו' נראה דהך שמעתא איירי כשאין טפח וכו'. נ"ל דדבור בפני עצמו הוא ור"ל דאי איירי דמן המשקוף ולחוץ הוי טפח א"כ הוי אהל בפני עצמה ונטמא והדר הוא מביא דטומאה למן המשקוף ולפנים דהוי כשני אהלים הפתוחים זה לזה ואמאי קאמר ר"י מן המשקוף ולחוץ הבית טהור:

[בא"ד] ר"א אמר פיו וכו' ונראה דר"א לאו אכלב דר' יוסי קאי וכו'. גם זה דבר בפני עצמו הוא: