מסכת חולין דף קכ״ה עמוד א׳

וקולית המוקדשים במסכת פסחים (דף קכ:) תנן הפגול והנותר מטמאין את הידים דגזרי בהו רבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהונה כדמפרש התם וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר:

נבלה אין עצמותיה מטמאים דכתיב (ויקרא יא) בנבלתה ולא בעצמות וכן שרץ הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא וכ"ש מגע דאי אפשר לו ליגע ואע"ג דשומר מכניס ומוציא טומאה ה"מ בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר טמא אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא:

נקובים כל שהוא אפילו כחוט השערה שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו והרי הוא מטמא בכך כדלקמן:

גמ' ואי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה קושיא היא אמאי אין מטמא באהל הרי אין לה חלל טפח וקיימא לן בברכות (דף יט:) כל חלל שאין בו טפח אינו חוצץ בפני המת:

ואי קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ אע"ג דליכא מוח הואיל ובמחובר לחי סוף המוח לבא שהרי פעמים שהמוח כולו כלה וחוזר וע"י המוח גדל הבשר מלמעלה א"כ בלא בשר ובלא מוח חשיב אבר כל עצם חלול ותנן (אהלות פ"א מ"ז) האברים אין להן שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ:

קסבר אין מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ והכא הואיל וליכא בשר אין סופו להעלות ארוכה בחי ולא אבר מיקרי:

א"ה במוקדשין אמאי טמאים הרי לא שימשו נותר דאין נותר בפחות מכזית:

כי נקבו אמאי טמאין הא אמרת דאין שומרין מצטרפין לטומאה חמורה:

נוגע אין מאהיל לא וא"ת מנא ליה למידק מאהיל לא אי משום דלא קתני לה הא לא קתני נמי משא אע"ג דעצם כשעורה מטמא במשא וי"ל דמשא לא אצטריך למתני אבל אהל הוה ליה למתני כיון דאין עצם מטמא באהל אע"ג דלא מתני ליה במוקדשין מ"מ הוה ליה למתני באפי נפשיה אמת אע"ג דלא הוי אהל דומיא דנוגע דנוגע בכל מקום טמא אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח מ"מ במאי דהוי לתנייה ואם תאמר ולשני ליה הא מני רבי יוסי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה לקמן בשמעתין ושמא לא מסתבר ליה לאוקמה כר' יוסי:

ואי מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ פירש הקונטרס אע"ג דליכא מוח כלל וזה דחקו מדלא מוקי לה דלית ביה מוח ובחנם דחק דמדנקט קולית משמע דמיירי דאיכא מוח קצת:

אי הכי מוקדשים כו' פירוש בשלמא אי איירי בדאיכא כזית א"ש מוקדשין אפי' למ"ד בערבי פסחים (פסחים קכא.) נותר בכביצה דכל חד איירי בשיעור דידיה אלא כיון דבמת איירי בדליכא שיעור מוקדשין אמאי כו' תימה דמאי קמ"ל רב מרי מתניתין היא ועוד דבפ' כיצד צולין (פסחים דף פג.) מייתי סייעתא לרב מרי ודחי לה לייתי הך מתניתין דהכא ונראה דרב מרי אשמועינן עצמות ששמשו נותר כבר אפי' אין בהן עכשיו כלום ומתני' איכא לאוקומי בדאיכא אכתי כזית ומ"מ חדוש הוא דאיכא שימוש נותר בעולם ובפסחים דבעי לאתויי מעצמות פסח דקאמר אלא לאו דאית ביה מוח היינו שהיה בה מוח כבר דעכשיו לא קאמר דפשיטא דטעונין שרפה משום מוח:

הכא במאי עסקינן בששיפה דתו לא מעלה ארוכה והלכך כיון דליכא כזית מוח לא מטמא באהל דליכא שיעור ולא הוי נמי אבר ואשמועינן דשיפה אינו מטמא באהל:

ומאי נוגע דקתני מאהיל וקמ"ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין וא"ת ליתני כזית מן המת הנוגע בו טמא ואנא ידענא דנוגע היינו מאהיל וי"ל דלא הוה שמעינן ליה מהכא אלא משום דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל אבל השתא דקתני קולית מן המת וקתני נוגע מוכיח דנוגע היינו מאהיל דאי אפשר ליגע במוח ממש בתוך הקולית אלא ע"י אהל:

הכא במאי עסקינן בכזית מוח המתקשקש הא דלא קאמר כששיפה כדאמר לעיל אפשר דסבירא ליה דשיפה מעלה ארוכה מבחוץ:

הא דדייקינן נוגע אין מאהיל לא. איכא למידק ומנא ליה דמאהיל לא, אי משום דלא קתני מאהיל, הא לא קתני נמי משא, ואפ"ה מטמא, י"ל דמשא ודאי לא איצטריך ליה, דעצם גופיה מטמא במש', אבל אהל דצריך ולא קתני אהל משום מוקדשין דלא מיתני' לו, לא היא דמתניתין מילי מילי קתני, ואלו במת מטמא במשא ה"ל למיתנייא.

אי קסבר מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אבר מעליא הו' פירש רש"י ז"ל ואע"ג דליכא מוח הואיל ובמחובר סוף המוח לבא, שהרי פעמים שהמוח כולו כלה וע"י מוח גדל בשר מלמעלה. והוצרך ז"ל לפ' משום דאי בעי מוח לוקמה כגון דליכא מוח כל. ואינו מחוור דאם איתא דאפילו בלא מוח כלל מטמא משום אבר, היכי בעינן בעצמות רוב בנינו ורוב מנינו לטמא באהל, והלא ברוב בנינו ורב מנינו אי אפשר שלא יהא בהן עצמות שיהא בהן מוח ונימא שהן כאבר מן המת ומטמאין באהל בפני עצמן. ועוד דהא דאמרינן לקמן בסמוך דמוח המתקשקש אינו מעלה ארוכה מבחוץ (ואפשר) [וכי אפשר] לומר דגריע טפי המוח המתקשקש ודמי (שאין) [מכשאין] שם מוח כלל אלא ודאי מוח ממש בעינן. וא"ת א"כ תיקשי לן לוקמה בשאין שם מוח, לא היא דמ"ה נקט קולית דש"מ דבר שיש שם מוח קא מיירי.

קולית המוקדשין וכו' טומאה זו מדברי סופרים בפגול ונותר שיטמאו את הידים ופי' בכאן על גזרה זו שהיא אף בעצמות:

נבלה ושרץ אין עצמותיהן מטמאין והילכך קולית סתומה שלהן מגעה טהור ואם היתה נקובה כל שהו מטמאה בין במגע בין במשא מצד המוח שבתוכן:

ביצת השרץ המרוקמת אע"פ שהשרץ נראה מתוכה טהורה ניקבה כל שהו הנוגע בה טמא ופירשו בגמ' אפי' כחוט השערה הואיל ואפשר לו לבא לידי מגע בחתיכת שער שהוא שומר ויכול להביא את הטומאה וגדולי המפרשים כתבו שאינו מביא טומאה אבל מ"מ מפרשים בזו הואיל ומ"מ יכול ליגע בה באיזה צד ואין השרץ מטמא במשא כלל:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בקצת דברים שבה תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת ענין זה אלו הן:

קולית זו של שרץ ושל נבלה שאמרנו עליהם שאין מטמאין במגע פי' הדבר אפי' היו מלאים מוח ומ"מ דוקא מוח המתקשקש שאינו מעלה ארוכה אבל אם היה עומד במקומו ויש בו כדי להעלות ארוכה בחי מבחוץ הנוגע בה טמא ככל האיברים שיש בהם לעלות ארוכה:

קולית המת שלא כתבנו עליה אלא טומאת מגע אם היה בה כזית מוח מטמא באהל שהטומאה בוקעת ועולה שלש טמאות יש במת כמו שביארנו בכמה מקומות מגע ומשא ואהל כל שהוא משם אחד מצטרף משני שמות אין מצטרף כיצד נגע בשני חצאי זיתים או נשאן בבת אחת או שהאהיל בחצי זית וחצי זית מאהיל עליו טמא נגע בחצי זית ונשא חצי זית טהור וכן כל כיוצא בזה:

תד"ה נוגע אין מאהיל כו' מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח כו' עכ"ל דבריהם אינם מובנין לן דמהך שמעתין דלעיל גבי שני עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים והכניס ראשיהם השנים כו' דמוקי לה התם אי ביד אי בשומר מוכח בהדיא דבמאהיל נמי שלא כנגד המוח מטמא נמי מטעם שומר דמכניס ומוציא וכפרש"י שם וצ"ע:

בא"ד וא"ת ולישני ליה כו' לא מסתבר ליה לאוקמא כרבי יוסי עכ"ל וה"מ לתרוצי נמי דלר"י נמי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה מודה בקולית סתומה דהוי כמו מת בכסותו וכ"כ התוס' לקמן ע"ש:

בתוס' ד"ה אי הכי וכו' תימה מאי קמ"ל רב מרי וכו' נראה דדבור בפני עצמו הוא:

בא"ד ובפסחים דבעי לאתויי מעצמות פסח וכו' לפום ריהטא משמע דהתוס' ר"ל דסייעתא מייתי שם מפסח ואינו כן אלא הכי איתא התם מיתיבי כל עצמות קדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח וכו' פי' משום שאינו יכול לשוברם משום דכתיב ועצם לא תשברו בו לפיכך אם נעשה נותר צריך לשורפו עם המוח אבל שאר קדשים שובר העצמות ומוציא המוח ושורפו ומשליך העצמות ופריך שם ה"ד אילימא דלית בהו מוח עצמות פסח למה להו שריפה אלא פשיטא דאית בהו מוח ואי סלקא דעתך שימוש נותר מלתא היא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה וכו' וא"כ צריך לפרש כוונת התוס' דהכא דהכי מקשה ובפסחים דבעי לאתויי וכו' ר"ל דמקשה שם ארב מרי ומייתי ראיה שם מכח עצמות הפסח דבשאר קדשים אפי' אית בהו מוח אין נעשין נותר דשימוש נותר לאו מלתא היא ומאי פריך שם ארב מרי תקשה ליה מתניתין דהכא דהא הכא מבואר בהדיא במתניתין דאתא לאשמועינן דשימוש נותר מלתא היא כשיש בהם מוח ולכך פירשו דהתם ר"ל שהיה כבר בהן מוח אכל עתה אין בהן מוח וכו':

ד"ה ומאי נוגע דקתני מאהיל וכו' אבל השתא דקתני קולית מן המת וכו' דאי אפשר ליגע ממש במוח בתוך הקולית אלא ע"י אוהל. ויש להקשות איך מוכח השתא נמי דנוגע הוי מאהיל דלמא לעולם אימא לך דהוי נוגע ממש ולא משום דנוגע במוח הוי טמא אלא משום דנגע בעצם הקולית בעצמו דהא עצם של מת כשעורה מטמא במגע ובמשא ויש לתרץ דהכא ע"כ לא משום עצם עצמו קא מטמא אלא משום מוח דאל"כ למה נקט קולית א"ו משום דסתם קולית יש בו מוח וק"ל:

גמ' וקולית השרץ לאו דוקא דהא שרץ מטמא בכעדשה אלא דעיקר פירכא מנבלה ושרץ דנקט אשגירות לישנא הוא. רמב"ן בחידושי ב"ב דף ע"ז ד"ה אין אותיות: