מסכת חולין דף קי״א עמוד א׳

ומשום שמנונית קאמר דאוסרת את המתבשל עמה לפי שבולע מן הטרפה ואינה נאסרת אם של היתר היא ובשלה עם טרפה אינה נאסרת לפי שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום אבל דמא דנפיק מינה דכשרה מיבעיא לי אי אסיר אחריני אי לא דאיכא למימר דמא דהיתירא הוא שהרי עיקרה דם וכל זמן שלא פירש פשיטא לי דמותר וכי פירש מיבעיא לי מאי:

קניא בקופיה הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב וכבד וכולן נתבשלו יחד:

דלמא פי קנה חוץ לקדרה הוה וסימפוני הכבד שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויוצא דם דרך חללו חוץ לקדרה:

אי נמי חליט הוה מעיקרא ונתבשל דמו בתוכו כדי שלא יפלוט עוד כשיבשלהו עם האחר ודמו המובלע בתוכו מותר כל זמן שלא יצא:

חלטי ליה בחלא צומתו בחומץ שהחומץ צומתו אשטרוינ"ט ושוב אינו פולט עולמית והדר מבשלי ליה עם בשר אחר:

חלא אסיר אותו חומץ שנצמת בו אסור דקסבר מוציא מקצת מן הדם:

כי היכי דפליט הדר בלע מאותו חומץ עצמו דכיון שנצמת ואינו טרוד לפלוט חוזר ובולע:

אמרו ליה בר בי רב דלגיו לא אכיל אמרו לו לרב נחמן תלמיד שנתארח אצלך אינו אוכל מה שהביאו לפניו:

כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין וא"ת ותפשוט מינה דאסור מדהוו צריכי למחלטיה וי"ל דלדידהו נמי הוה מספקא להו ולכך היו מחמירין ודוקא לבשל עם הבשר הוו חלטי ליה שלא תאסור הבשר אבל בפני עצמה אינה נאסרת:

רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל - צריך לומר שלא היה נחלט ברותחין ולפי שלא היה בשר אחר עמו לא הוצרכו לחלטו אע"פ שפולט דם ואוסר הרוטב והכלים מזה לא היו חוששין כיון שהכבד עצמו מותר שאין לומר שנחלט וע"י כן היה רב נחמן מתירו אבל אם לא נחלט היה אוסרו ובר שבא היה סבור דחליטה אינה מועלת א"כ לא מייתי שפיר כתנאי דתנאים לא נחלקו בזה:

וחתוכיה לתחת לבשלו בקדרה אחר צלייתו או מליחתו איירי דאי לאוכלו צלי למה לי חתוכה דמה שפולט שריק ונופל דמה שלא נפלט הוי דם האברים שלא פירש ושרי פ' דם שחיטה (כריתות דף כא) ואי משום דם סמפונות הכבד צריך קריעה אף לצלי דהוי בכרת אע"פ שלא פירש א"כ בטחול נמי אי איכא סמפונות למה לא יצטרך קריעה ועוד דסברא הוא דאין בטחול סמפונות וא"כ מה בא להשמיענו אבל דטחלא לא ובה"ג כתב האי מאן דמצלי כבדא בשלומיה צריך לחתוכיה מ"ט דאזיל דמא ומכניס בסמפונות והיכא דלא קרעיה לקרעיה לאחר בשולו וחותך ויצא דם הכנוס בסמפונות ולא חיישינן שמא דם הסמפונות חזר ונבלע בכבד דהא מסקינן בכיצד צולין (פסחים דף עד:) דכבולעו כך פולטו:

אבל טחלא שומנא בעלמא הוא היינו דוקא גוף הטחול הוא שומן אבל דם היוצא ממנו אסור כדתניא פ' דם שחיטה (כריתות דף כא:):

דמא משרק שריק וא"ת למה לי האי טעמא תיפוק ליה דכבולעו כך פולטו וכ"ת דאצטריך להתיר אפילו למאן דלית ליה בכיצד צולין (גז"ש) כבולעו כך פולטו אכתי קשה דמסקינן התם דמולייתא שריא אפילו לכתחלה מהאי טעמא והכא פסקינן דאסור לכתחלה לכולי עלמא ואי משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה מן הכבד תחלה והכבד עדיין פולטת ונופל על הבשר וכשמסירין הבשר הרי בלע ולא היה לו שהות לפלוט א"כ בשרא עלוי בשרא נמי ליתסר מהאי טעמא כשהתחתון נצלה קודם ומסירין אותו מן השפוד ויש לומר דכבד שיש בו שפע דם לא אמרינן כבולעו כך פולטו והא דאמרינן בכיצד צולין (גז"ש) דלב קורעו אחר בישולו משום דכבולעו כך פולטו אע"פ שיש בו שפע דם הלב מתבשל ומתייבש במקומו בחלל הלב:

כבדא עילוי בשרא אסור לכתחלה אסור לכ"ע אע"ג דבשרא עילוי בשרא שרי אפי' למאן דלית ליה בפרק כיצד צולין (פסחים דף עד:) כבולעו כך פולטו משום דדם מישרק שריק בכבד שיש בו רוב דם שאינו יכול לצאת ע"י מליחה כמו בשאר בשר כדמשמע כוליה שמעתין לא שריק שפיר ולפירוש ר"ת לא ניחא כולי האי דבכולה שמעתין לא נסתפק בדם הכבד כ"א להקל ולהתיר בלא מליחה ולא להחמיר ואע"פ שדברנו לעיל שאינה בולעת מחמת שטרודה לפלוט לעולם מ"מ עיקר השמועה אינה מדבר זה ולכאורה משמע שמאותו טעם שדברנו בכח השמועה הוא בא לאסור כבדא עילוי בישרא ומיהו י"ל דקאי אמאי דאמרינן מקמי הך מילתא הני מילי כבדא שיש בו רוב דם אבל טחלא שומנא בעלמא הוא:

דם דאורייתא אע"ג דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דם שבשלו אינו עובר עליו מ"מ תחלה כשנפלט עד שלא נתבשל היה דאורייתא אבל חלב שחוטה תחלתו דרבנן ומיהו קשה לפי מה שפירש הקונטרס לעיל דדם כבד אפילו פירש לאו דאורייתא מדלא חשיב ליה בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) בהדי לב וטחול וכליות:

תותי בשרא שרי וא"ת כחל היאך מותר תותי בשרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו שתי וערב וטחו בכותל א"כ עילוי בשרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדרה וי"ל דהכא גרע טפי דאע"פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא בעין ויש ללמוד מכאן היתר פשוט דהיכא דקרעו שתי וערב וטחו בכותל דמותר לבשלו עם בשר בקדרה כדברי ר"ת ולא מצינו בקונט' שחולק עליו בזה דהא בהדיא שרי הכא תותי בשרא אע"פ ששמנונית הבשר על הכחל ומה שנזהרים שלא לחתוך כחל רותח בסכין של בשר מנהג של הבל הוא דאפי' בשפוד אחד שרינן הכא לכתחלה כשהכחל למטה ואפי' עילוי בשרא לכתחלה הוא דאסור מטעם דפרישית אבל בדיעבד שרי:

הא דאמרינן דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה. תמיהא דהא דחיישינן לדם של כבד לאו משום שבסימפונות הוא, אלא משום שבבשר הכבד עצמו, ולדם שבבשר הכבד כי הוה פי קנה חוץ לקדרה מאי הוי, פולט הוא מפני הקנה ופולט הוא מדפניו לתוך הקדרה, ושמא כל שמוצא בפתח לצאת משם הוא עושה דרכו ופולט, וכדאמרינן נמי בפסחים (עד, א) גבי מוליאתא נימא מסייע ליה נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו מאי לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו, ומשני שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל.

כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין וכתב הראב"ד ז"ל דלא מהניא חליטה אלא כי הכא דלא לסריה לבשרא דשלקי בהדיא ולמשרי לכבדא גופיה חוץ מן הסימפונות, דאי אית בהו דם מבושל הוא ואסור דדם שבחוטין שמכונס בין פי' בין לא פי' אסור מדאורייתא, ולא הוי כדם האיברים דהיכא דלא פירש שהוא מותר לגמרי. והא דאמרינן בפסחים (שם) אומצא הוא וחליה, אסור, אלמא לא מהני ליה חליטה כלל, ההוא משום דכוליה בשר הוא דאסמיק ודמי לסימפונות גופיהו דלא מהני להו חליטה למישרינהו, וחליה אסיר נמי מפני הדם שעל פניו, ושדרו ממתיבא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה וספק איסורא לחומרא.

כתנאי רבי אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מתובלת אוסרות ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת. כ"ה גרסתו של רש"י ז"ל. ופירוש שלוקה שנשלקה הרבה, ומש"ה נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת. והיינו תנאי דהני דלעיל דשלקי להו ס"ל כר"א דס"ל דכל עוד שמתבשלת אינה גומרת פליטתה ולעולם פולטת ואינו בולעת, והיינו דקאמר לפי שפולטת ואינו בולעת, כלומר לעולם היא פולטת, ור' ישמעאל סבר שלאחר גמר בשולה בולעת היא שאינה פולטת בכל עת, ורב שבא דלא אכל ס"ל כר' ישמעאל, והא דלא כאיל להוא ר' ישמעאל לתרוייהו ותני להו בחדא מתובלת ושלוקה אוסרת ונאסרת, משום דתנא קמא לא פליג עליה במתובלת דמתוך חריפותה אף על פי שפולטת בולעת, והילכך לא תנא להו בחדא, והכא קאמר כך שלוקה הרבה בולעת, כנ"ל לפרש לפי גירסת רש"י ז"ל, והיא הגירסא הנכונה. ויש שגורסין שלוקה אוסרת ואינה נאסרת ותנאי היינו במתובלת, ואינו נכון, דמתובלת מאן דכר שמה לעיל דנימא עלה השתא כתנאי עד השתא בשלוקה איירי ולא במתובלת כלל. ונראה דהלכה כת"ק דשרי בשלוקה, מדר' אמי דשלקי ליה, ורב נחמן נמי דשליק ויהיב ליה לרב שבא, וכל הני דלעיל דאכלי ליה שליקה, ואביי נמי דאמר למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי דמשמע דכולהו ס"ל כת"ק ואפילו בלא מליחה כלל לא אסרה נפשה דפולטת היא ואינה בולעת, והא דחלטי ליה לרב הונא [ו]לרב נחמן (ו)לכתחילה ולרוחא דמילתא, ולא משום דס"ל דאי שלקי ליה בלא חליטה דתיתסר. ותדע דרב נחמן גופיה דחלטי ליה איהו הוא דיהיב ליה לרב שבא שליקה למיכל, וכי לא אכל אמר להו גומו לשבא, אלמא כי חלטי ליה לרוחא דמילתא הוא. א"נ כי חלטו ליה לבשולי בהדי בשר, אבל למיכל באפי נפשה לא חלטי ליה כלל, וזה יותר נכון, דהיינו (ב)[ד]לא חלטי ליה נמי כי יהיב לרב שבא דאי לנפשיה חליט אמאי לא חליט ליה נמי כי יהיב ליה לרב שבא. וכזה מצאתי בפי' רבותינו הצרפתים ז"ל והא דשדרו ממתיבתא דלא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקי ליה בתר הכי, אבל שלקי ליה מעיקרא אסור כמו שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל דילמא לכתחילה קא אמרי אבל דיעבד שרי דהא אינה בולעת. ותדע נמי דהא רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר בריה דרב נחמן ואייתיאו לקמיה כבדא דהוה ביה סימפונא דהוה מלי דמא, ומשמע דלא אסרה להו, דהכי משמע לינשא דאמר להו אמאי עבדיתו הכי, דאלמא מכאן ולהבא הוא דמילף להו, אבל האי דאייתו ליה לא אסר ליה דהוה לן למימר אסרה עלייהו כנ"ל. אע"פ שראיתי לרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ח) שכתב הכבד שבשלה ולא הבהבה באור [ו]לא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדרה כולה אסורה הכבד וכל שנתבשל עמו ע"כ, ולא ידעתי טעם לאיסור הכבד אא"כ הוא גזרת אחרונים.

אמר להו קרעוהו שתי וערב וחתכוה לתחת רש"י ז"ל פי' בצלי וא"ה צריך חתיכה שתי וערב וחתוכו לתחת (על שני שפש') כדי שיזוב הדם היטב וכתב הר"ז הלוי ז"ל דאינו נראה, דמכדי פסק אמימר הילכתא דכבדא וכחלא כי הדדי נינהו למיטוינהו תותי בשרא ועלוי בשרא, וכחל באפי נפשה בצלי ליכא מאן דאמר דבעי קריעה שתי וערב, ומאי טעמא דבעי כבדא קריעה שתי וערב בצלי, ומיהו נראה דזו אינה קושיא דכחל כדינו וכבד כדינו, ומשום דמזכיר שניהם ביחד נאמר כדינו של זה וכדינ של זה. אלא ודאי קשה לפרש"י מאומצא דאסמוק וביעי ומזריקי, ואסיקנא לעיל (חולין צג, ב) ובפסחים (עד, ב) דבין תלינהו בשפודא או אנחינהו אגומרי דשרו דנורא מישאב שאבי ולא בעו חתוך כלל ולא גרע כבדא מינייהו. וכן מצאתי לרמב"ן ז"ל, וכ"כ הראב"ד ז"ל דכי איתמר קריעה לכבדא בשמעתא לקדרה אתמר וע"י מליחה. וראיה לדבר שהרי הרי"ף ז"ל לא הביא זו המימרא בהלכותיו, וא"כ הוא דאפילו לצלי בעי' קריעה שתי וערב וחתוכיה לתחת ה"ל למכתבה, אלא ש"מ לקדרה אתמר, והשתא דתקינו רבנן (רבותא) [בתראי דמתיבתא] דלא למיכליה בקדרה אלא בהיתר צליה, מש"ה לא איצטריך למכתבה, דכל לצלי לא בעיא חתוכה כלל ש"מ ע"כ. ולא הצריכו קריעה לצלי, אלא כל היכא דאטויה שפיר דמי ואפילו לקדרה, ומה שהצריך רבה ברב הונא קריעה שתי וערב וחתוכה לתחת במליחה הצרי' לעשות כן ולבשלו בקדרה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב בשם הרב בעל ההלכות ז"ל דמאן דמטוי כבדא בשלומא צריך לחתוכיה, מ"ט דאזיל דמא ומיכנף בסימפונות דכבדא, והיכא דלא קרעי' קרע לאחר בישוליה ומותרת, וכתב הוא ז"ל דמ"מ לכ"ע אם לאחר שקרעו שתי וערב ומלחו וחתוכיה לתחת נתבשל בקדרה אינה אוסרת, ולא החמירו הגאונים לצלותו אלא לכתחלה, אבל לאסור אחרי' בדיעבד לא, וחששת אחרונים היא שמא לא יקרעוהו יפה וחתוכיה לתחת כדי שיעור זמן מליחתו, ובחששת אחרונים אין מדקדקין בה להחמיר בדיעבד אלא להקל דהתורה חסה על ממונן של ישראל.

הא דאמרינן וה"מ בכבדא אבל טחלא שומנא בעלמא. לפי מה שפירשנו דכבדא במליחא קאמר, הכי פירושו ה"מ דבעינן שתי וערב וחתוכיה לתחת בכבד' דאיכא דמי' יתירי', אבל טחל' מה שנשאר בו לאחר מליח' אינו אלא שומן, אבל מ"מ מליחה צרי', דהא אמרינן בכריתות (כב, ב) דם הלב ודם הטחול הרי הוא כדם האיברים שהוא בלא תעשה אחר שפירש ואין בו כרת.

רב דימי מנהרדעא מתני איפכא כחלא עילוי בשרא שרי חלב שחוטה דרבנן כבדא עלוי בשרא אסור מ"ט דם דאורייתא. ויש לדקדק דם כזה שיוצא ע"י בישול היאך קאמר דהוי דאורייתא, דהא אמרינן במנחות (כא, א) דהדם שבשלו ושמלחו אינו עובר עליו, וכתבו בתוס' דהכי פירושא דם אפשר להיות דאורייתא כגון דם אם סחטו ויצא ע"י סחיטה שלא ע"י בישול ולא ע"י מליחה, אבל חלב הכחל א"א להיות מדאורייתא לעולם, דחלב מתה אינה מדאורייתא, וראיתי בס' העיטור בהכשר הבשר דאיכא מאן דאמר דמיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא, מידי דהוי אחצי שיעור, ואיכא מאן דאמר דההיא דמנחות דוקא בדם קדשים וחולין מקדשים לא גמרינן אפילו להקל.

ואסיקנא דבין כחלא בין כבדא עלוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא ותותי בשרא שרו. וכתב רש"י ז"ל דלדידהו איכא לחלק בין עלוי בשרא לתותי בשרא, לפי שהיו צולין בתנור ולעולם ראש השפוד למטה וזנבו למעלה, אבל לדידן פעמים שהראש למטה והזנב למעלה או בהפך ולעולם אסור לכתחלה בין למעלה בין למטה, ומי' בהא דשריא כחלא עלוי בשרא בדיעבד איכא לעיוני, מ"ש מכחל שנתבשל עם בשר דאפילו בדיעבד אסור כדאמר כחל בס' דה"נ חלב הכחל נסרך הוא ע"ג בשר ונבלע בו, כדאמרינן חלב מסרך סריך, והא דפסיק מרימר דבדיעבד שרי, לא שרי אלא משום דחלב שחוטה דרבנן וקל הוא שהקל[ו] בדרבנן כרב דימי מנהרדעא, אלא דרב דימי שרי אפילו לכתחלה ומרימר לא שרא ליה אלא בדיעבד, וא"א לומר דהכא בכחל שנקרע כהילכתו ונכשר קאמר, דא"כ עלוי בשרא לכתחלה אמאי לא, ואם נקרא [קצת] מה הועיל לענין בשר שעמו, כיון שלא נקרע כהלכתו שתי וערב, דהא בשנקרע קצת הועיל ונתבשל עם הבשר משערין אותו בס'. ומהיו לפי פירוש ר"ת זצ"ל שכתבתי למעלה דבקריעה קצת אם נתבשל אפילו עם בשר מותר בדיעבד אתי שפיר, אבל לשאר הפירושין שכתבתי קשה. ושמא נאמר משום דחלב הנוטף על הבשר אע"פ שהוא מסתרך, דבר מועט הוא, ורובו נופל באש, ובדבר מועט בדיעבד לא גזרו, אבל בקדרה מתבשל הוא היטב וקולט טעם החלב, ואיכא למיגזר אטו בשר בחלב, ומשום הכי נמי התירו לבשלו עם בשר נבילה, ומה שאין כן בשפוד שצלו בו בשר שאסור לצלות בו גבינה, ולעיל (חולין קט, ב) הארכתי בענין כלים שנתבשל בו כחל מה הן עם בשר.

קריבו ליה כבדא שליקא ולא אכיל פי' דסבירא ליה שהכבד נאסרת והכיר בו שלא היה חלוט ולא הוציאו פיו חוץ לקדרה ולפי' ר"ת ז"ל הכיר בה שלא היה מליח: ולפי' דידן אפי' היה מליח לא מהני:

גר' רש"י ז"ל אמרו ליה לרב נחמן בר בי רב דלגיו לא אכיל אמר ליה אגמו ליה לשבא יש גרס' אמרו רבינא ורב בר שבא הוא שאמ' כן על רבינא שהיה שם בחדר הבית ולא נהירא.

כתנאי ה"ג וכן גר' רש"י ז"ל ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומ' מתובלת אוסרת ונאסרת. ולא גרסי' שליקה אוסרת ואינה נאסרת דא"כ לא פליגי תנאי אלא במתובלת ואנן על פלוגתא דשליקא מייתי לה אלא ודאי הגרסא שאמרנו עיקר ובמתובלת כ"ע לא פליגי והיינו דקאמ' כשם שמתובלת אוסרת ונאסרת כך שלוקה אוסרת ונאסרת ולהכי פלגינהו בתרתי ושליקה זו היינו שמבושלת הרבה כדפי' רש"י ז"ל ואע"פ שיש במקומו' בתלמוד שהשליקה פחות מן המבושל לשון משותף וכדפריש' בנדרים בס"ד:

אבל טחלא שומנא בעלמא פרש"י ז"ל אין בו דם ואפ' לקדר' שרי ע"כ והלשון נראה שאין בו דם כלל ומותר לקדר' בלא מליחה ולא דק בה מרן ז"ל דהא קתני ליה בברייתא דכריתות עם דם האיברי' שהוא בלא תעשה וה"פ וה"מ דבעי קריעה וחתיכה בכבדא אבל טחלא לא בעי' קריע' וחתיכה בשעת מליחה שאינו אלא כשאר דם האיברי' והא דנפיק מיניה בתר מליחה אינו אלא שומנא בעלמא. ושמואל עבדי ליה ביום הקזה תבשילא דטחלי כשהוא שלם בלא קריעה להחזיק דמא וכן פירשו בתו'.

דם דאורייתא פ' דם של כבד עצמו ואף ע"ג דדם שבשלו אינו עובר עליו כדאי במנחות. יש אומרים דההיא בדם קדשים ולא נהירא אלא הכי קאמ' עיק' דם הכבד דאורייתא בשלא בשלו מיהת:

חלט את הכבד בחומץ או ברותחין בלא קריעה ובלא מליחה ועמד לשם עד שעבר חוזק אדמימות הרי זה מותר לבשלו אף בקדרה שהחומץ או הרותחין מפליטין את דמו כמליחה אף שעל ידי קריעה ומ"מ צריך לחתך את הסמפונות ולהוציא דם הכנוס שבהן שאין חליטה מועלת להפלטת דם הכנוס:

חומץ זה או רותחין אלו אין צריך לומר שאסורין אבל הוא עצמו מותר כמו שביארנו ובבשר כיוצא בזה כבישרא דאסמיק אף הבשר אסור עם החומץ ובבשר אחר שלא האדים הוא אסור והבשר מותר וכל שחלט בו פעם אחת לא יחלוט בו פעם אחרת שכבר תשש כח (החמין) [החומץ] ואף כשנאמר שהחומץ החלוש מעקרו מפליט מ"מ אותו חומץ כחו שמור בתוכו מה שאין כן בזו שכבר נתפזר כחו והלך לו וכבר ביארנו דברים אלו בפרק כיצד צולין:

גאוני הישיבה שלחו שלא לסמוך על החליטה שאין אנו בקיאין באיכות החומץ ובכמותו החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב וכן ברותחין ושמא מה שאנו סבורים שיועיל הוא מזיק וכן חששו שמא לא יקרע יפה ומתוך כך גדרו שלא לבשל כבד בקדרה אלא אחר צלייה על הגחלים או בשפוד ומ"מ בדיעבד מותר על הדרכים שביארנו:

ומה שכתבו גדולי המחברים שכל שבשלה ולא הובהבה או לא חלטה בחומץ או ברותחין אוסרת כל הקדרה והכבד וכל שנתבשל עליה אסור ושאף גדולי המגיהים שתקו להם בה תימה הוא אלא שהרבה פירשו בדבריהם בשלא נמלחה מליחה הראויה לקדרה וקצרו את דבריהם כשנשענים על המבינים שהם אף הם קצרו בה מה שהיה להם לומר שאם היה שם ששים כנגד כל הכבד כשרה בלא שום פקפוק ואף בזו דוקא בלא מליחה או שלא קרע את הכבד ולא חתך הסימפון והדבר ברור שאם צולהו על גבי האור אינו צריך קריעה כמו שביארנו:

כנפי הריאה ושאר דברים שבה חוץ מן הלב והכבד שביארנו ענינם כלם דינם כשאר הבשר לכל דבר ויש מי שאומר שהכל צריך חתיכה וקריעה כלב וכבד ולא יראה כן ומ"מ בנות זריזות מחתכות עד שמגיעות לסמפון כדי להוציא את הדם הכנוס:

בשל את הריאה עם הכבד ועם הלב ועם כל מה שיש בה בלא שום חתוך ובלא מליחה והיה פי הקנה יוצא חוץ לקדרה יש אומרים מכח סוגיא זו שהכל מותר שהדם מצא פתח פתוח שהרי כל אותן הדברים פתחן פתוח לקנה וכל שמוציא פתח פתוח לרוחה אינו יוצא דרך דופן וכן יראה מסוגיא שבפסח שני בפרק כיצד צולין כמו שכתבנו:

ויראה לי שלא נאמר כן אלא בשנמלח הכל ולא נקרע הכבד שאין עכבת קריעתו אוסרת הואיל ויש לו פתח פתוח לצאת:

הטחול אע"פ שאנו רואים אותו כצבע דמים אינו מרובה בדמים ככבד והילכך דינו כשאר האיברים וצריך מליחה ואין צריך קריעה וחיתוך אפי' לקדרה וקצת נשים שנוהגות לצלותו קודם שימלאו את הכרכשא ממנו לא מדרך חסידות הוא אלא שהוא קשה להתבשל ולא יתבשל יפה בתוך הכרכשא אלא בצלייה מתחלה ולצלי אינו צריך כלום:

תד"ה וחיתוכא לתחת כו' ועוד דסברא הוא דאין בטחול סמפונות כו' עכ"ל צ"ל לדבריהם דלאו משום סמפונות דכבד בלחוד הוא דבעי חתוכה בכבד אלא משום דם דכולה כבד שלא פירש בצלייה או במליחה ויצא אחר כך בבישול וסמפונא דבליעה דמא דנקט לאו דוקא אלא דהכי הוה עובדא דחזא דמא בסמפון כבד ודו"ק:

בד"ה כבדא עילוי בשרא לכתחלה אסור לכ"ע אע"ג כו' עכ"ל לישנא דשרי אדרבא משמע דאפי' לכתחלה שרי אבל מדקאמר רב אשי לקמן אימור דאמור רבנן דיעבד לכתחלה מי אמור משמע להו דליכא מאן דשרי לכתחלה ודו"ק:

בגמ' אמר להו קרעו שתי וערב וחיתוכא לתחת וכו' צ"ע הא אמר לעיל למיסר נפשה לא קמבעיא לי וכדתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת וא"כ למה לי קריעת שתי וערב וכו' וצ"ל דהא דמצריכינן קריעת ש"ו וחיתוכא לתחת היינו כדי לבשל עם בשר אחר אבל לא משמע כן בתוס' ונראה דהא דתנן אינה נאסרת היינו בדיעבד אבל לבשלה לכתחלה צריך קריעה ש"ו וחיתוכא לתחת משום דם שבסמפונות ואתי למיכל הסמפונות עם הדם שבהן ועיין בהר"ן שהאריך בפי' שמועה זו:

בתוס' ד"ה כבדא עלוי בשרא וכו' ולפי' ר"ת לא ניחא כולי האי פירוש דהסוגיא מוכחא דמטעם דבכל שמעתא דלעיל דשמעינן מינה דיש להחמיר יותר בכבד מבשאר בשר ומליחה לא מהני לה קאמר נמי השתא דכבדא עלוי בשרא פליגי ביה אמוראי ולכתחלה אסור לכ"ע אבל לר"ת שפי' לעיל דבמליחה בכבד פשיטא ליה דשרי לבשלה אפילו עם שאר בשר ולא קא מבעיא ליה אלא אם יש להקל בה יותר מבשאר בשר ולהתיר לבשלה אפילו בלא מליחה עם שאר בשר וא"כ בכל סוגיא דשמעתין לא דברנו עד השתא אלא אם יש להקל יותר בכבד מבשאר בשר ולא להחמיר ומאי דקאמר השתא כבדא עלוי בשרא וכו' משמע שבא לומר דיש להחמיר בכבד יותר מבשאר בשר:

ד"ה דמא משריק שריק וכו' ואי משום דלפעמים נצלה הבשר שלמטה וכו' א"כ בשרא עלוי בשרא נמי ליתסר מהאי טעמא. וי"ל לעולם אימא לך דמולייתא א"ש דמסקינן התם דשרי אפי' לכתחלה מטעם דכבולעו כך פולטו דשם לא שייך לומר דלפעמים נצלה למטה וכו' דהא הכל כחתיכה אחת דמי אבל בכבדא עלוי בשרא אסור לכתחלה משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה וכו' והא דלא אסרינן נמי בבשרא ע"ג בשרא מהאי טעמא היינו משום דבשרא עלוי בשרא שרינן מטעם דמשריק שריק משא"כ בכבדא עלוי בשרא דא"ל בה משריק שריק כיון דיש בה רוב דם כמו שכתבו התוס' בדבור שלפני זה וי"ל דשם בפ' כיצד צולין משמע דלא אצטריך לטעמא דמשריק שריק אלא למאן דלא סבירא ליה טעמא דכבולעו כך פולטו אבל למאן דאית ליה טעמא דכבולעו כך פולטו אתי ליה שפיר הא דשרינן בשרא עלוי בשרא בלא טעמא דמשריק שריק ולכך הקשו התוס' שפיר הכא דאי חיישינן גבי כבדא עלוי בשרא משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה ולכך לא שרינן ליה לכתחלה מטעם דכבולעו כך פולטו א"כ בבשרא ע"ג בשרא נמי ליתסר מהאי טעמא וכו' ולא יועיל ליה טעמא דכבולעו כך פולטו וק"ל: