מסכת ערכין דף ח׳ עמוד ב׳

שנים עשר פתחה שמונה דלאחר שישבה שמונה נקיים יצתה מן הספק ממה נפשך אפילו תאמר שנים הראשונים סוף זיבה היו הרי כלו לה ממנין האחרון י"ח ימים ויצאו ימי נדות וזוב ותחילת נדה היא אבל יום שמיני עצמו ספק הוא דיש לומר שנים מן הי"ב היו סוף זיבה והעשרה שבעה מהן לנדות והשלשה לזוב והויא זבה וז' נקיים ישבה ושמיני זה שראתה בו עדיין מן האחד עשר הוא ואינה תחילת נדה שאין בין סוף נדה לתחילת נדה פחות מי"א יום דכלו הי"ב ימים ממנין האחרון או שמא תחילת נדה היא שיום ראשון של שנים עשר תחילת נדה היה ולסוף שבעה כלו להם ימי נדות והתחילו בשמיני ימי זיבה וליום שנים עשר הלכו להם מימי זוב חמשה נמצא שיכלו להם ימי זוב לסוף ששה ולסוף ששה כלו ימי נדה וזוב והרי ישבה [שבעה] נקיים לזיבה ושמיני זה תחילת נדה הוא והיינו ספק וקלקול גדול שלא תחזור לפתח נדתה עד לאחר י"ז יום דהדרא והויא לה טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי ואיני יודעת אם בימי נדה ואם בימי זיבה ואם תפסוק לאחר ראיית שמיני זה שבעה ימים ותראה ותרצה לשמור יום כנגד יום נחמיר עליה ונאמר שמא יום שראתה בו סוף זיבה היה ועכשיו תחילת נדה הוא או אם תראה ג' ותרצה למנות ארבעה ימים נחמיר עליה ונאמר שמא אותו יום שמיני שראתה בו תחילת נדה היה ועכשיו בימי זוב היא וזבה היא וכן בספק זה היא לעולם עד שתשב שבעה נקיים:

שלשה עשר פתחה שבעה ב' (ימים) קמאי מספקינן לסוף זיבה פשו להו י"א וז' נקיים הרי י"ח:

שאין פתח בטועה פחות משבעה שאפילו ראתה ארבעה עשר אינה חוזרת לפתחה בפחות מז' נקיים דממה נפשך זבה היא כל זמן שלא ישבה ז' נקיים לא תצא מידי זיבה:

א"ל רב אדא וכו' רב אדא טעי וסבר דכל הנך י"ז וט"ז וט"ו למשרייה לגברא קאמרי:

נדה ופתחה שתדע מאימת תמנה ימי נדה שאם תראה שלשה או ארבעה ימים לא תמנה אלא שלשה והם ואינך יהיו לה ימי זוב שאם תראה אחר תהא שומרת יום:

כל הטועות זבות לקמן מפיך לה ומפרש אלא כל זבות הטועות כלומר כל הנך דאיכא בהנך דלעיל דמצינן לספוקינן בזבות כגון כולהו בר מיום אחד טמא ושני ימים טמא דבציר מתלתא יומי טמא ליכא לספוקה בזבה:

מביאות קרבן לסוף שבעה נקיים שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה כדין זבה דשמא זבות היו:

ואינו נאכל החטאת אינה נאכלת דשמא לא ימי זיבה היו וחטאת זו חולין ומליקתה נבילה דחולין מלוקין אינן אלא נבילה והעולה קריבה על תנאי אם זבה היא תהא לחובתה ואם לאו תהא לנדבה אבל חטאת נדבה ליכא:

ולא יתר על ג' שבועות נגעי בתים דזימנין דלא ידעינן אם נטהרו לגמרי עד שלשה שבועות כגון שאם עמד בראשון ובשני וחלץ וקוצה וטח ונתן לו שבוע אחר שאם חזר טעון נתיצה ואם לא חזר טהור אבל אדם לעולם בשני שבועות ידעינן דיניו דאם עמד בשבוע שני טהור מיד ובפחות (מששה) ימים אין לידע טהרתו דאין הסגר פחות משבעה:

משפטיך תהום רבה נגעי בתים שיכולין לבא לידי איחור של שלש שבועות:

מאי שנא תשעה דלא דאם כן מקדים סיהרא ג' ימים שאם מולד תשרי בתחילת ליל שבת מולד תשרי הבא ביום ד' ח' שעות וכי עבדינן אחד מלא ואחד חסר נקבע ר"ה בד' וכשאנו עושים תשעה מליאים הרי הקביעות מתאחר שלשה ימים ונדחה ר"ה מיום המולד שלשה ימים שהקיבוע יהיה ביום שבת ומיום ארבע היה המולד השתא נמי קדים תרי יומי שמאחר הקיבוע שני ימים למולד יום ד' ויום ה' וביום ו' יהיה הקיבוע והרי דמקדים תרי יומי דמיום ד' תהיה נראה לבנה החדשה וקשה לרש"י לישני דמשכחת דלא מקדים שני ימים כגון דמולד קיבוע שעבר היה ביום ד' דשית שעי מיכסי סיהרא ולא תראה עד למחר ביום ה' דלא מקדים רק חד יומא דבהכי מיתוקמא לפי התירוץ דאין המולד נראה ביומו משום דמיכסי סיהרא שית שעי כך פי' בקונטרס דפירש הכא נמי כגון שהיתה שנה מעוברת ועיבור שנה חדש ושדי ה' כ"א תקפ"ט ותמצא מולד תשרי ביום ה' כ"א שעה ושית שעי מיכסי סיהרא תמצא שלא תראה הלבנה עד ליל ששה (ועיבור שנה חדש) ואין מאחר קיבוע של שנה זו משל אשתקד בשביל העיבור רק ה' ימים ולולי ב' מליאים היה הקיבוע ביום ה' בשביל (ה') מליאים יתירים על אחד מלא ואחד חסר מתאחר הקיבוע יום חמישי ויום ששי ויקבע ביום שביעי כמו אשתקד והשתא לא קדמה ראיית הלבנה לקיבוע אלא יום אחד ופי' בקונטרס ואע"ג דזימנין דאיכא כגון אם היה המולד דאשתקד בערב שבת בשמונה עשר ונקבע בשבת וכי שדית ה' כ"א תקפ"ט תמצא המולד ביום ה' י"ד ונראית הלבנה בו ביום ועתה קבעו בשבת דהא שמונה מליאים עבדת והשתא קדים תרי יומי לאו פירכא היא דאנן בהכי מוקמינן בדלא קדים אלא חד יומא ועוד קשה לו השתא דקאמר הש"ס מקדים תרי יומי משמע דלעולם לא אירע כן והשתא אנו דוחים בו מולד הבא בגטר"ד ויקבע ביום ה' ואיכא תרי יומי וליכא לדחויי דהשתא לא איכפת לן מיהא דמכמה דברים אין מנהג שוה למה שהיה בימי האמוראים דבימיהם לא היו דוחין יום אחד מפני ערבה כאשר אנו דוחים דהא ליתא דהא רש"י פי' ותירץ דלכך לא דחו השתא יום ז' לקיים מצות שופר משום דא"כ זימנין דאשכחן דמקדים תרי יומי דאירע המולד בהי"ח ונדחה גם למחר משום תרי שבי ואי דחינו ליה גם ביום ז' עד יום א' אשתכח דמקדים תרי יומי השתא נמי דייקינן ותירץ רש"י דלכך אין אנו תופסין גטר"ד להקדים תרי יומי דלבני בבל מיכסי סיהרא י"ח מחדתא (ושית מעתיקא) כדאי' סוף פ' קמא דר"ה (דף כ:) ולא הוי מקדים תרי יומי הואיל ולא לכל נראית באותו יום עד למחר וא"ת א"כ מאי קשיא ליה (תרי) נמי מקדים תרי יומי הלא כשהמולד דאשתקד בתחילת ליל שבת האידנא בד' ח' שעי וליכא הקדמה ב' יומי וי"ל דמשמע ליה דהמולד דאשתקד היה ביום ו' י"ח או למטה דומיא דרישא דאין פוחתין מד' חדשים מעוברין וח' חסירים דבכך תתפרש לרב הונא וכן מפרש לה לעולא בסמוך ולא משכחת פירושו של עולא דח' חסירים עבדינן רק בכהאי גוונא שמולד דאשתקד היה מיום שלפני הקיבוע הילכך משמע ליה לרב הונא דסיפא נמי מיירי בהכי שהמולד דאשתקד קדם ליום הקיבוע בו' י"ח הילכך האידנא המולד ביום ארבעה ב' שעות דכי נמי מיכסי שמונה עשר שעות תראה ביום רביעי וניחא השתא להא אמאי לא שני דאשתקד היה המולד בז' י' שעות דמשמע ליה דומיא דסיפא דהמולד ביום שלפני הקיבוע ואם תאמר למאי דפרשינן דלא תפסין למקדים סיהרא אם לא קדם י"ח שעה מאי קאמר בתחילת הסוגיא השתא קדים תרי יומי כי עבדינן שני מלאים יתירים על כסדרן ומאי קאמר הלא יכול להיות דבשני מלאים היה המולד לתשעה שעות דכל אותו יום לא תראה לבני בבל וי"ל דפריך מקדים תרי יומי היכא מיהא דאשתקד אירע המולד ביום שלפני הקיבוע [ביום ו' שעה דהאידנא יארע ביום הקיבוע דכי נמי תתכסה י"ח תראה אחר כך. רש"י]:

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר 'כּוֹבֵשׁ', וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר: 'נוֹשֵׁא'. לפירוש רש"י שהביא בעין יעקב 'כּוֹבֵשׁ' רצונו לומר תופש מן העונות וכובשן במצולות ים כמו שנאמר 'יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם' (מיכה ז, יט) ו'נוֹשֵׁא' רצונו לומר נותן ידו למטה וכובשן למעלה כדי שיכריעו הזכיות כמו שנאמר נֹשֵׂא עָו‍ֹן (מיכה ז, יח). הנה צריך להבין מאי בינייהו ועוד באיזה טעם משליך מן העונות במצולות ים? ואם יש טעם לזה ישליך הכל ולמה ישליך רק חלק מהם? וכן למאן דאמר 'נוֹשֵׁא' מה טעם יש בזה האופן? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל ששני יצר הרע יש בעולם האחד נמשך ובא מכח התולדה על ידי חטא אדם הראשון נדבק זוהמת הנחש בנולדים כולם ומתהווה מזוהמת הנחש יצר הרע והשני הוא היצר הרע הבא מצד הקליפה שיש למעלה כנגד עולם הנשמות וזה נקרא בלשון חכמינו ז"ל בשם מלאך רע שעליו אמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין (קידושין ל:) וכתבו שיש מיני עונות באים מן יצר הרע של התולדה ויש מיני עונות נעשים על ידי יצר הרע שהוא מלאך רע. ובזה פירש הגאון רבי יהונתן ז"ל מאמר חשבון שעשה יצחק אבינו ע"ה (שבת פט:) לעתיד בשנות האדם שעשה סברה לומר פלגא עלי מצד עונות הנעשים מיצר הרע של התולדה ופלגא עלך מצד עונות הנעשים מיצר הרע שהוא מלאך רע עיין שם. ובזה פרשתי הטעם שלוקחין ביום הכיפורים שני שעירים אחד לה' ואחד לעזאזל (ויקרא טז, ח) ולכן הבבליים מתלשים בשערו ואומרין לו טול וצא טול וצא (משנה יומא ו, ד) שכופלים הדברים רצונו לומר טול וצא עונות שבאים מיצר הרע של התולדה וטול וצא עונות שבאים מיצר הרע שבא מן הקליפה שנקרא מלאך רע. ובזה מובן טעם המאמר כאן לרבי אלעזר דאמר ' כּוֹבֵשׁ ' שלוקח מן העונות ומשליך במצולות ים והיינו שלוקח עונות הבאים מיצר הרע של התולדה שנעשה מן חומר הארץ ולזה משליך במצולות ים מקום החומר העכור ואינו לוקח כל העונות שהם הנעשים מיצר הרע דקליפה כי על אלו אין להם תירוץ וצריכין הם לתקן זה כי על כך נעשה יצר הרע זה בעולם שיהיה האדם נלחם עמו ומקבל שכר. ורבי יוסי ברבי חנינא אומר ' נוֹשֵׁא ' שמגביה הכף למעלה סבירא ליה הסברה להפך כי מקיל מן העונות שנעשו מיצר הרע הנעשה מצד הקליפה מלמעלה דעל זה יש להם לטעון למה בראת אותו? אבל עונות הנעשים מצד יצר הרע שנעשה מן התולדה מכח זוהמת הנחש אין להם טענה לפטור עצמן כי יאמר להם למה חטאתם בעץ הדעת והבאתם זה לעולם! ולפי דברים אלו תבא דרשה של כל אחד היטב בפסוק צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵ־ל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה (תהלים לו, ז) דוק ותשכח.