Jeremiah Chapter 48

המשגב — שם מקום:

חשבון — ומדמן שם מקום ולפי שמותם הוא מזכיר פורענותם:

תדמי — תחרבי:

צעיריה — שולטנהא הצעירים מן המלכים:

מעלה הלוחית — שם מקום הוא מעלת הר:

כערוער — מגדל ערוער עשוי במדבר ואין סביביו ישוב כי אם שוכני אהלים ומגדל העומד באין ישוב נראה כחורבה כן תירגם יונתן ומנחם פי' כערוער שם עץ מעצי היער:

תנו ציץ למואב — תנו כנף למואב כל דבר תלאי התולה ובולט מן האדם ומן הבהמה קרוי ציץ כמו והיה לכם לציצית (במדבר ט״ו:ל״ט) ויקחני בציצת ראשי (יחזקאל ל"ח):

כי נצא תצא — כי במעופה וחפזון תצאו בגולה ויהיה נצא מגזרת נצה כן חברו מנחם וכן כי נצו גם נעו (איכה ד׳:ט״ו), ויונתן תרגם אעדו כתרא ממואב, תנו לאחרים ציץ הנזר אשר למואב:

מלאכת ה' — מלאכת השחתת מואב שהיא שליחותו של מקום:

לא נמר — לא נחלף:

צועים — מריקים וכן מהר צועה להפתח (ישעיהו נ״א:י״ד) הוא הלוך המעיים בשלשול:

ונבליהם — חביותיה' של מואבים:

ונפצו — ישברו כמו איכה נחשבו לנבלי חרש (איכה ד׳:ב׳) כל נבל ימלא יין (לעיל יג):

מכמוש — אשר בטח בו:

מבית אל — עגל הזהב:

נודו לו — לשון קינה כמו אל תנוד לו:

שאלי נס ונמלטה — שאלי מן הנסים והנמלטים ממואב מה נהייתה אם נמלט כלום מהשחית:

ומשפט בא — ופורענות בא:

השכירוהו — השקוהו תרעילה עד שישתכר:

גם הוא — כמו שהיה שחוק לו:

תתנודד — היית מניד בראשך ומתלוצץ על חרבנו, ל"א כי מדי דבריך בו שהיית מתרונן על חרבנו אתה מתנודד לצאת בגולה וכת"י על דאסגיתון עליהון פתגמין בכן תטלטלון:

בעברי פי פחת — מקום שהמים כורין תחת גידודי שפת הנחל הגבוהים וכשהנחל מתמעט נמצאת הגומא ריקנית והיונה מקננת באחת מעב' הגומא וכשנחל רבה שוטף את הקן והיא נודדת משם כך שמעתי ויונתן לא תרגם כן והוה כיונא דשבקא פום שובכה ונחתא ושריא בארעית גובא:

עברתו ולא כן — שנאתו לישראל לא באמת ולא במשפט:

בדיו — גבוריו:

לא כן עשו — לא כגמול השיבו לזרע אברה' שנלחם עם המלכים והציל את לוט אביהם:

קיר חרש — עיר מארץ מואב:

יהגה — גונח כיונים הוגים:

מבכי יעזר אבכה לך — כשנאמרה נבואה זו כבר חרבה יעזר והיא סמוכה למואב:

אבכה לך — אבכה בשבילך דוגמת אותו בכי כי גם את תחרבי כמוהו:

הגפן שבמה — ארץ כרמים היתה:

נטישותיך — לפי שדימה אותה לגפן דימה את גבוריה לנטישות הגפן:

עברו ים — הלכו בגולה:

קיצך — לשון קיץ תאנים וקצך שהיא ל' קץ אין בו יו"ד והצד"י דגושה:

ונאספה — וכלתה שלא תראה:

לא ידרוך — ענבים בקול ענות הידד בשמחה כאשר היו עושים:

הידד לא הידד — שהידד יצעקו לא יהי הידד הראשון כי אם הידד של מנוסת חרב:

עגלת שלישיה — מדינה גברתנית:

על כן יתרת עשה — על אשר גאוה עשה לכך אבדו:

גדדות — שריטות:

איך חתה הילילו — הילילו עליה ואמרו איך חתה:

כנשר ידאה — האויב אל מואב:

ידאה — יעוף:

הקריות — שם העיר:

פחד ופחת — אלו ב' דברים קשים זה אצל זה שהפחד גורם לו לנוס והפחת מוכן ליפול בו:

פחת — פוש"א בלע"ז:

בצל חשבון — שהיא גבוהה ויש לה צל:

עמדו — הנסים לנוח בצל אשר לא היה בהן עוד כח לנוס:

מבן סיחון — מעיר סיחון כמו בן ראובן (ביהושע ט):

וקדקד — אטריפירצד"א בלע"ז ומנחם חברו ל' מקור וי"ת ויקירי לשון יקר:

בני שאון — אותם שהיו מגביהים קול תפארת:

כה אמר ה' אלהי ישראל כי חורבן מואב היה על שהרעו לישראל, הוי אל נבו וכו':

אין עוד תהלת מואב, ר"ל על כי שודדה נבו וקריתים והמשגב שהיו מהוללים מאד עי"כ אין עוד במציאות תהלת מואב, הערים שהיו מתהללים בהם, ולא זאת כי בחשבון חשבו האויבים עליה רעה, ששם התיעצו יחד להכריתה מגוי, גם מדמן שהיא היתה בסוף גבולם, ולשם ברחו פליטי מואב, תדמי ותכרתי ג"כ כי החרב תלך אחריך להרוג את הבורחים, כמ"ש (ישעיהו ט״ו:ט׳) כי מי דימון מלאו דם כי אשית על דימון נוספות:

קול צעקה מחרנים, הוא עפמ"ש (ישעיה שם) בריחיה עד צער כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בו כי דרך חורנים זעקת שבר יעוערו, ופירשתי שם שהבורחים יברחו עד צוער ולא ילחמו, כי במורד חורנים שם הוכו במלחמה, ומי שנפלט ועלה מן המורד על מעלה הלוחית, כבר עלה בבכי, שבכה על השוד והשבר שהיה במורד חורנים שהיה לפני המעלה, וז"ש שנשמע תחלה קול צעקה מחורנים, ששם היה שוד ושבר גדול, ועי"כ נשברה מואב, כן השמיעו זעקה צעיריה, הם אנשי צוער שלשם ברחו הבורחים, זעקו בפרסום שכבר נשברה מואב, ומבאר איך היה זה כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בכי יען שבמורד חורנים לפני המעלה, שם שמעו צעקת שבר, כי שם נשברו במלחמה:

נסו לכן אל תלחמו, רק תמלטו נפשכם ע"י ניסה, ותהיינה כערוער במדבר, ערוער היתה עיר מואב שישבה במדבר נפרד מן הישוב, כן תתישבו במדבר:

כי הלא יען שבטחך הוא במעשיך שתעש חיל בשדה ובכרם, ובאוצרותיך שכבר אצרת, ועי"כ לא תרצי לברוח לעזוב מעשיך בשדה ואוצרותיך אשר בעיר אשר בהם כל בטחונך, עי"כ גם את תלכדי לא לבד שיקח אוצרותיך, כי ילכד אותך, וגם כמוש ושריו וכהניו יצאו בגולה, ולכן היה טוב שתנוסו ותעזבו הקנינים שבזה תמלטו עכ"פ את נפשכם, ולא תחשוב שלא יבא האויב על כל הערים, כי ויבא שודד אל כל עיר ועיר, וגם העמק והמישור יאבדו, והוא מטעם אשר אמר ה' תנו ציץ למואב כי נצא תצא, ה' אמר שרק בזה יתנו ציץ וצמח למואב שיוכל לצמוח שנית, אם יצא ויברח, וע"י שיצא ינץ נץ ויפרח, ולא ע"י שישארו בעריהם לכורמים וליוגבים, כי עריה לשמה תהיינה, כן אמר ה', ואחר שכן גזר ה', א"כ ארור עושה מלאכת ה' רמיה, אחר שהיא מלאכת ה' להוציאם מן המדינה שעי"כ יהיה להם ציץ, א"כ מי שלא יצא וינוס, וירצה להשאר במקום, הוא עושה רמיה במלאכת ה', והוא ראוי לההרג עי"ז כי ארור הוא, וא"כ ארור מונע חרבו מדם לבלתי להרוג את הנשארים בערים שהם ארורים:

שאנן, באר הטעם שגזר עליו ה' שיצא לגולה, כי מואב היה שאנן מנעוריו מאין מחריד מבחוץ, ושוקט הוא מבלי מרד בפנים כיין אל שמריו, שהיין שמריקים אותו מכלי אל כלי ישארו השמרים בכלי הראשון והיין הוא בלי שמרים, אבל מואב נשאר על שמריו כי לא הורק מכלי אל כלי והוא עוד בכלי הראשון, על כן עמד טעמו בו כי היין שהוציאוהו מן השמרים יאבד קצת טעמו וריחו, לא כן היין העומד על שמריו, והנמשל שהעם שיגלו אותו ממקום למקום, ישנה מנהגיו ונימוסיו אל מנהגי ונמוסי המדינה שבא לשם, ועי"כ ישונה טעמו וריחו, ר"ל חקיו ומשפטיו והנהגתו אבל מואב לא הורק מכלי אל כלי, ומבאר הנמשל דהיינו שבגולה לא הלך, והוא יושב בארצו מימי קדם קדמתה:

לכן הנה ימים באים נאום ה' ושלחתי לו צועים וצעהו, היין הסגור בכלי וחתום חותם צר, לפעמים כשיעלה רתיחות ויתחיל להיות תוסס אז יבקיע הכלי שהוא בו ויצא לחוץ, כמ"ש הנה בטני כיין לא יפתח כאובות חדשים יבקע, ורתיחת היין נקרא צועה וזועה, שהוא סועה וסוער בפנימיותו, ועז"א שישלח לו צועים שיסער היין בתוך הכלי, והוא משל אל המרד שיתהוה במדינה עצמה וחרב איש באחיו, שזה היה בבא האויב עליהם, ועי"כ צעהו ויצא היין ויריקו הכלים שהיין בתוכו וישברו הנבלים הבלועים מן היין, ר"ל שיוחרבו הערים ויתרוקנו מן האנשים, ובאר הטעם שיעשה ה' כן, שהוא כדי, שיבוש מואב מכמוש כאשר בושו בית ישראל מבית אל ויראו כי אין ממש בע"ז ואין לבטוח בה:

איך תאמרו גבורים אנחנו בטבע, ואנשי חיל למלחמה היינו מלומדים בתכסיסי מלחמה, הלא שדד מואב וא"כ אינכם גבורים, ועריה עלה (לטבח) ומבחר גבוריו ירדו לטבח, הפך הנהוג שהגבורים יעלו על חומת העיר להלחם, ובני העיר החלשים ירדו ויסתתרו, ופה בני הערים עלו על המשגב, ועי"כ היו לטבח, והגבורים לא עלו להלחם כלל רק ירדו לטבח, וא"כ אינכם אנשי חיל למלחמה:

קרוב איד מואב לבוא שהוא עומד במקום קרוב, וגם אל תאמר שלא ימהר א"ע לבא, עז"א ורעתו מהרה מאד :

נודו לו כל סביביו, כבר תוכלו לנוד לו מעתה כי הוא כאילו כבר נשבר אמרו איכה נשבר מטה עז מקל תפארה, המטה יציין את המלכות, והמקל הם השוטרים הרודים בעם, ואם המטה אינו עז רק תפארה ורודה ע"י מקל עז ובחזקה אינו טוב, אבל במואב היתה המלכות עזה מצד עצמה, והמקל היה רק לתפארת המלוכה ולא רדה בעז:

רדי מכבוד, אח"כ כבש האויב את דיבון ושחת מבצריו:

אל דרך עמדי, ערוער ישבה לפאת המדבר נפרדת מן הישוב, אומר שתעמוד אל צד הדרך לא לצד המדבר, ושאלי את הנס או נקבה אשר נמלטה, מה נהיתה, (כי במהפכה הזאת לא בא לשם איש ממואב) וכשתשמע מה שנהיה שם, אז הוביש מואב כי חתה תילילו ותזעקו, ואתם הגידו בארנון כי שודד מואב כי ארנון היה בגבול מואב:

ומשפט, ר"ל אחר שכבש האויב את המבצרים ונצחם במלחמה ישב במשפט איזה מקומות יחריב ובא המשפט להחריב הערים שבארץ המישור שחושב בפסוקים אלה:

נגדעה קרן מואב, היא המלכות וזרועו נשברה, שהוא החיל והמבצרים:

השכירהו את כוס התרעלה, כי על ה' הגדיל (כמ"ש שמעתי חרפת מואב, צפניה ב׳:ח׳) וספק מואב בקיאו מדמהו כשכור שנשתכר מאד ויקיא את היין ואח"ז מסתפק על הקיא אם הוא קיאו או אם הוא יין, וחוזר ושותה את קיאו והכל שוחקים עליו, והמליצה שהקיא הוא מה שמוציא מן האיצטומכא, והוא המשל אל העם שהוגלו מארצם לגולה, ומואב אחרי שהגלו אותו חזר בהחבא לעריו וגרשוהו משם שנית, שזה במשל שארצו בלעה את הקיא שהקיאה, ופלטה אותו שנית, וע"כ היה לשחק גם הוא כמו שישראל היה לשחוק אצל מואב על דבר כזה, וז"ש ואם לא השחוק היה לך ישראל, הלא אתה שחקת על ישראל שחזרו מקצתם בהחבא לארצם אחר גלותם, והיית ממשיל עליו שבאו בהחבא לארצם ולבתיהם ונמצאו שם כגנב החותר בתים בחשך, ועז"א אם בגנבים נמצא, כי מדי דבריך בו תתנודד על שבא בחזרה לארצו, וכי בא אל בתי אחרים כגנב:

עזבו ערים ושכנו בסלע, הוא סלע מדברה שהיה חוץ לגבול מואב, והיו כיונה אשר תקנן בעברי פי פחת, ר"ל במקום שיש שני עברים שאם יבא האויב מצד אחד תברח לצד השני, (ולעומת שאמר בישעיה ט"ו שתשלח שליח מסלע מדברה להר ציון שיקבלו אותם בארצם, אמר שעתה שגם א"י חרבה תוכרח לשכון בסלע):

שמענו, לעומת שאמר להם שיעזבו את עריהם ויברחו אל המדבר וינצלו מן האויב, אומר שמענו גאון מואב, ומצד גאונו וגאותו לא ברח אל המדבר, כי נדמה לו בגאותו שהאויב לא יוכל לו:

אני, וה' אומר שזה לו עונש ממני, א — מפני שאני ידעתי עברתו וכעסו על ישראל, על כן, ולא כן ( עשו ) ולא ברחו, וגם אני ידעתי את בדיו ומחשבותיו, כי יחשוב סרה בלבבו ואינו מאמין שינצחהו אויב, ומטעם זה לא כן עשו לברוח אל המדבר:

על כן על מואב איליל כי נהרג ע"י האויב ולמואב כולה אזעק כי נהרגו כולם, אל אנשי קיר חרש יהגה, לעומת מ"ש בישעיה כי לאשישי ומבצרי קיר חרשת תהגו אך נכאים, ר"ל שיביאו לשם את הנשברים במלחמה, שבית החולים או הנפצעים במלחמה יהיה בקיר חרשת, אמר ירמיה שיהגה ויוציא את כל מואב אל קיר חרש, כי כולם יהיו חולים ונפגעים, (ובאשר ישעיה אמר על כן יליל מואב למואב שמואב בעצמו יליל על מואב, כי הוא אשם בעצמו מה שלא ברח מן הארץ, אמר ירמיה על מואב איליל שהוא ייליל עליו, באשר אמר שה' השיא אותו שלא יברח, ולכן הוא ייליל עליו שגרם לו זה):

מבכי יעזר אבכה לך הגפן שבמה בעת אבכה על יעזר אבכה ג"כ על גפן של שבמה, ובאר הטעם כי נטישותיך עברו ים שענפי הגפן המתפשטים לרוחב נטשו ועברו ים שברחו על הים והגיעו עד ים יעזר, ושם הוכו מן האויב עם יעזר ביחד, ולכן יבכה על שניהם ביחד (וכמליצה זו בישעיה ט"ו):

ונאספה שמחה וגיל מכרמל שלא יקצרו תבואה כלל, וגם יין היקבים לא ידרך הידד שבעת הדריכה היו צועקים קול הידד לזרז א"ע במלאכה, מעתה לא ידרך בקול הידד, הידד לא הידד הן יצעקו שם הידד אבל אינו הידד, ר"ל לא יצעקו הידד של שמחה רק הידד של שבר ויללה, והידד של אנשי החיל, (ועמ"ש במל יצה זו ישעיה שם פסוק י'):

מזעקת חשבון, נתנו קולם עד אלעלה ועד יהץ, וכן ( נתנו קולם ) מצוער עד חורנים, ומפרש מי נתנו קולם? עגלת שלשיה שהם מעגל הגבורים והשלישים של מואב הם נתנו קולם בכל המקומות האלה, מזעקת חשבון, ע"י שחשבון התחילה לזעוק כי שם בא האויב קודם למקומות האלה שחשב, כי גם מי נמרים שהיה שם חוף אניות ומסחר גדול למשמות יהיו, (וככ"ז נמצא בישעיה סי' י"ד בפסוק ד' ה', עיי"ש):

והשבתי, זה נגד מש"ש (ט"ו י"ב) והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל כי ישבית לו מעלה במה:

ע"כ לבי למואב ששם הוכו במלחמה, ולבי אל אנשי קיר חרש, ששם שכבו החולים ופצועים, (ועי' ישעיה שם פסוק י"א ומש"ש), על כן על שאבדו המלחמה, אבדו יתרת עשה, הריוח שהיה להם וכל עושר המדינה נאבד מאתם:

(לז-לח) כי כל ראש קרחה, וכו' על גגות מספד וכו' וכן ישעיה (י"ד ב' ג') כלה מספד כי שברתי את מואב, הם סופדים על ששברתיו כמו ששוברים את הכלי אשר אין חפץ בו ואינו ראוי עוד לתשמיש, ששוברים אותו שלא ע"מ לתקן:

איך חתה הילילו, אומר להם הלא מלבד מה שנשבר, יש לכם ליליל על האופן שנשבר, שנשבר באפס יד ושלא במלחמה, שזה סימן שהיה השגחיי על עונותיהם, איך הפנה עורף מואב בוש, כי הגבור הנלחם הגם שינוצח אין לו בושה כי מת מות גבורים, אבל מואב שפנה עורף תיכף כרכי לבב זה בושה גדולה, כי עי"כ והיה מואב לשחוק ולמחתה לכל סביביו כי ישחקו עליהם שהיו כנשים וכחלשים, ולמחתה כי יכירו שהיה בהשגחת ה', ומפרש כי כה אמר ה' הנה כנשר ידאה, ר"ל האויב לא יצטרך להתעכב וללחום בגבולי המדינה עד שיכנס לתוכה, רק ידמה כנשר הדואה ופורש כנפיו באמצע המדינה, כן יפרוש כנפיו על מואב ותהיה תיכף כולה תחת כנפיו, עד כי תיכף נלכדה הקריות שהיו בצורות מאד ונתפשו המצדות, כי לב גבורי מואב יהיה דומה ביום ההוא כלב אשה מצרה, שמצד שהיא אשה היא חלושת כח וביחוד מצד שהיא מצרה בצרה:

ונשמד מואב מעם כי העם הלוחם ונופל במלחמה יזכרו בדורות הבאים שהיה עם, אבל ע"י שנפלו כנשים יאמרו שלא היו עם כלל, ומה היתה הסבה לכל מפלתם כי על ה' הגדיל כמ"ש בפסוק כ"ו:

פחד ופחת ופח, לצידת החיות חופרים פחת ובור גדול אשר לשם תפול החיה בלכתה, וע"פ הפחת מצד האחר מניחים פח יקוש שאם תרצה לצאת תוקש בו, וכדי שתפול אל הפחת מפחידים אותה בכלבים שע"י הפחד תפול בהפחת וע"י הפחת תלכד בפח, וכן יהיה עליך יושב מואב, עד שהנס מקול הפחד וכו' ור"ל שיהיה צרות רבות, וכ"א תהיה סבה לחברתה (וכן בא מליצה זו ישעיה סי' כ"ד):

בצל חשבון, כאשר באו הנסים בצל חשבון ורצו לחסות בהחומה והמבצר שם בא האויב בכח גדול כנגדם עד שהנסים עמדו מכח ר"ל שע"י כח האויבים עמדו מלנוס, כי אש יצאה מחשבון מליצה זו לקוחה מדברי ספר התורה שאמרו במשל הקדמוני, שמן חשבון יצאה אש בוער שהוא האויב שאכל אותם, ומבין סיחון יצאה להבה שהלהבה בוערת מרחוק, כי משם בא האויב, ותאכל פאת מואב פאת הוא פאת הראש, ומצייר שהאש שנאחזה בפאת הראש אכלה גם את הקדקוד שהוא בני שאון בני ערים הגדולים ששם שאון רב וקול המולה:

אוי לך מואב כי לקחו בניך בשבי, כי במשל הקדמוני אמר שבניו הלכו פלטים, ועתה גם הבנים הלכו שבי לפני צר:

עד הנה משפט מואב, ר"ל כי בנבואת בני עמון נמצא ג"כ חורבן עי וחשבון ערי מואב, רק שם ספר זה לענין משפט בני עמון, כמו שגם ביחזקאל ספר מפלת מואב בעת מפלת בני עמון, אבל עד הנה הוא משפט מואב שבא על מואב ביחוד, בשבילו בעצמו לא בשביל אחרים: