Commentary page
Niddah 46b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerNiddah 46b
Niddah 46b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 374 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
לפי שמצינו שהשוה הכתוב מכי יפליא דמשמע יודע להפלות סמוך לאיש דאכתי קטן הוא כל שנה זו:
זה הדבר אשר צוה וגו' כלומר לאיסר ולא יחל אמרתי שיהא איסרו איסר ונדרו בבל יחל ולא לקרבן מעילה ובל יחל היינו מלקות ומסייע ליה לרב הונא:
אימא לאיסור בל יחל כלומר איסורא בעלמא ולא מלקות:
אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מכי יפליא לנדור נדר:
מילקא נמי לילקי דהא כל זמן דנדרו נדר קאי עליה בבל יחל:
איסורא נמי ליכא עליו אם אכלו דהא אי אתו רבנן לתקוני הכי תקון שלא יאכלו אחרים את הקדשו או הוא לכשיגדיל אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן הוא: ומשני לעולם דרבנן ואיסורא אמאן קאי על אותן המוזהרים עליו להפריש מאיסורא:
ש"מ כו' פלוגתא היא בפרק חרש שנשא פקחת ביבמות (דף קיד.):
אלא הכא במאי עסקינן כו' ולעולם כדקתני ולאיסר ולבל יחל דהוי מלקות גמור ואפ"ה לא תסייעיה לרב הונא מהא דהא דקתני מלקות אהקדש קטן לאו לדידיה קאמר אלא לאחרים שאכלו את הקדשו:
22 more comments on this page.
Rashi on Niddah 46b · Sefaria
Tosafot
אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי וא"ת ואמאי פריך בפשיטות דלילקי הא איכא אמוראי דאמרי דנדרו נדר לענין שאם אכלו אחרים שלוקין אבל הוא לא לקי דקטן הוא לעונשין וי"ל דהכי פריך אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ואית ליה איסורא לקטן מילקא נמי לילקי:
לאותן המוזהרין עליו תימה א"כ היכי ס"ד דלחייבו קרבן לפי שמניחין לו לעבור על נדרו וי"ל דהוה מצי למימר ולטעמיך אלא דבלאו הכי פריך שפיר:
כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים וא"ת ואמאי לא מוקי כגון שאכל הוא בעצמו לכשהגדיל והוה ניחא טפי דזדון שבועה לא מתוקמא אלא כשאכל בעצמו דאפי' נשבע שלא יאכלו אחרים אין בכך כלום כל זמן שלא אסר עליהם בקונם דהוי כהקדש וי"ל דניחא ליה לאוקומי כשאכלו אחרים מיד סמוך לנדרו:
רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו לוקין וא"ת והא סבר ר"ל התראת ספק לא שמה התראה בהתערובות (זבחים עח.) גבי נותר ופגול שבללן זה בזה והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' שנים או ג' ונמצא דאכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש ואי מיירי שאכלו אחרים לאחר שהגדיל א"כ הל"ל כשאכלו הוא בעצמו ובהביא שתי שערות נמי לא איירי דא"כ הוא עצמו אם יאכלנו ילקה דרבי יוחנן אית ליה לעיל דתוך זמן כלאחר זמן וי"ל דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות בזמנן דהיינו בני י"ג ויום א':
אין ב"ד מצווין להפרישו וא"ת לרב הונא דאמר שהוא עצמו לוקה מה מועיל הפרתו ותו מה משני הא בעי רבי יוחנן למימר בפרק חרש (יבמות דף קיד.) דב"ד מצווין להפרישו וי"ל דלמסקנא דקאמר דעל דעת בעלה נודרת אתי שפיר והוה מצי למימר השתא וליטעמיך הא סבר ר' יוחנן דב"ד מצווין להפרישו אלא דבלא"ה פריך שפיר:
כדרב פנחס דאמר על דעת בעלה היא נודרת והוי כמו אלא אע"ג דלא כתוב בספרים אלא וכעין זה יש בפ' אע"פ (כתובות דף נט.) אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידיך לעושיהם דאין בספרים אלא ובנדרים (דף יג) יש בספרים אלא וא"ת א"כ אמאי נכתב בפרשת נדרים דבעל מפר לאשתו אפי' אינה אשתו כגון הכא הבעל מפר דעל דעתו נודרת וי"ל דאיצטריך לענין שאם אמר קיים ליכי שאינו יכול להפר א"נ משום דאמר רחמנא בעל מפר קאמר דלעולם על דעתו היא נודרת ואע"ג דהכא לא הוו אלא נישואין דרבנן ולא אמרה תורה שיפר מ"מ היא סבורה שבידו להפר כמו בשאר נשים ונודרת על דעתו:
אי אמרת בשלמא מופלא הסמוך לאיש דאורייתא וא"ת אדפריך מרבי יוסי לסיועי מדרבי יהודה דאמר אין תרומתו תרומה אלמא סבר דמופלא הסמוך לאיש דרבנן ולכך לא מתקן טבל דאורייתא וי"ל דר' יהודה נמי אית ליה דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ולהקל לתקן טבל לא איתרבי להיות כגדול:
Tosafot on Niddah 46b · Sefaria
Rashba
מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי ה"ה דהני מצי למיפרך אי הכי היכי קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן דאי אפילו מלקות ליכא היכי הוה סלקא דעתך לחייבו קרבן אלא דעדיפא מינה אקשי ליה.
שמע מינה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו פרש"י ז"ל דפלוגתא היא ביבמות פרק חרש (קיד, א) וק"ל דבכי האי ליכא מאן דפליג התם דבדרבנן לכולי עלמא אין מצווין להפרישו כדאקשינן התם למאן דאמר ב"ד מצווין להפרישו מדתניא בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה מצא בידו פירות אין זקוק לו ופריק בתרומה דרבנן, ובההיא דבן חבר שהיה רגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ פרקינן בדמאי דאלמא לכולי עלמא בדרבנן ליכא מאן דפליג אלא הכי קאמר שמע מינה קטן אוכל נבלות אפילו דרבנן ב"ד מצווין להפרישו. ושמא אף רש"י ז"ל לא נתכוון לפרש שתהא חלוקתן שבפ' חרש בכי האי אלא שעיקר חלוקתן קטן אוכל נבלות אם ב"ד מצווין להפרישו או לא היא ביבמות. ומהכא שמעינן דלמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו אפילו בקטן שהגיע לחנוך הוא וכן נמי משמע מההיא דתניא בסמוך קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואוקמה רבא בר שמואל משום קטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרישו. וצ"ע דהא קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו אפילו במצות עשה כ"ש במצות לא תעשה וביבמות פרק חרש הארכתי יותר בס"ד.
אלא הכא במאי עסקינן בשהקדיש הוא ואכלו אחרים כלומר לעולם כדקתני לאיסור ולבל יחל למלקות גמור דאוריתא קאמר. ומיהו איהו גופיה לא לקי אלא אחרים שאכלו את הקדשו לוקים. ובריתא הכי קתני לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקדשו של קטן להקדישו של גדול לאיסור ולבל יחל שאדם שאוכל את הקדשו קאי בבל יחל משום דמופלא סמוך לאיש דאוריתא אלא שהוא עצמו אינו לוקה משום דקטן הוא ואינו בר עונשין.
יכול יהא הגדול שאכל את הקדשו של קטן חייב קרבן תלמוד לומר זה הדבר. כלומר ללקות עליו דוקא עשאו הכתוב כהקדשו של גדול אבל לא להביא עליו קרבן. וק"ל דכיון דמופלא סמוך לאיש דאוריתא סבירא לן איהו נמי לילקי כדאקשינן לעיל בסמוך מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי ויש לומר דלעיל לאו למימרא דכל מאן דסבירא ליה מופלא סמיך לאיש סבירא ליה דאף הוא גופיה לקי. י"ל דהא דמרבינן מופלא הסמוך לאישדהקדשו בלבד הוא דהוי הקדש כשל גדול אבל הוא גופיה לא הוי כגדול. אלא לעיל הוה סלקא דעתא דבריתא דקתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן אקטן גופיה קאי לומר שהשוה אותו הכתוב לאיסור בל יחל דהוא גופיה קאי באיסור אלא שאינו חייב קרבן על הקדשו וכאלו כתיב לא יחל שקטן בעצמו שאכל את הקדשו, ומשום הכי קא פריך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא דגזרה שוה דאורייתא היא א"כ קטן גופיה לילקי דהא אמרת דקאי בבל יחל. אבל הכא דאמרינן דגזרה שוה לאו להשוות גופו של קטן לגדול אלא להשוות הקדשו לשל גדול, תו ליכא לאקשויי הכין דהקדשו כשל גדול כנ"ל ולא עונשו כשל גדול.
הא ניחא למאן דאמר הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין דהיינו ר' יוחנן ור"ל. וק"ל דהא ודאי משמע הכא דלר' יוחנן לוקין קאמר אבל הוא גופיה לא לקי כדתריצנא לה לבריתא ואוקימנא כותיה ואלו לעיל (נדה מה, ב) קאמר דתוך זמן כלאחר זמן לעונשים וכגדול ממש הוא. ועוד ק"ל דמדמותיב רב הונא בר יהודה למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן לסיועי לרב הונא דאמר לוקה אלמא משמע דרב הונא ס"ל כמאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן. ואם כן אדמסייע ליה מבריתא דהשוה הכתוב את הקטן כגדול לותביה ממתניתין וממתניתא כדאותיבנא לעיל אדר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, י"ל דהא ר' יוחנן וריב"ללחוד ודרב הונא לחוד דההיא דר' יוחנן וריב"ל דוקא כשהביא שתי שערות וההיא לאו מופלא שסמוך לאיש הוא לדבריהם אלא גדול ממש שמהרו שערותיו לגלות על גדלותו וההוא אפילו נדריו קיימין לגמרי כשל גדול ואם הקדיש ואכל לוקה ומביא קרבן על שגגתו ולא זהו שהשוה הכתוב לגדול, כדתניא בבריתא אלא בשלא הביא שתי שערות דהוה ליה מופלא סמוך לאיש וההוא אם הקדיש ואכל אינו לוקה דקטן הוא אלא שאחרים לוקין עליו מגזירת הכתוב שהשוה הקדשו לשל גדול. והיינו דקרי ליה רבה בר שמואל אליבא דר' יוחנן קטן אוכל נבלות ואם הביא שתי שערות לאו קטן אוכל נבלות הוא אלא גדול אוכל נבלות. אבל רב הונא סבירא ליה דתוך זמן בין הביא שתי שערות בין לא הביאה קטן הוא לעונשין דתוך זמן כלפני זמן אלא לגבי הקדשו כלומר כשאמר ככר זה קונם עלי הרי זה כגדול למלקות בלבד ולא לקרבן ומגזרת הכתוב וההוא דקטנה שנדרה או משום דרב פנחס אי נמי משום קטן אוכל נבלות משום דשוגגת היא דסבורה דכל שהפר לה הבעל מופר ולזדון שבועה בלבד הקישו הכתוב ולא למלקות. אלא דאין זה נכון לומר שתהא היא אסורה בהקדשה ולוקה עליו ואעפ"כ יהא הבעל מפר לה ומכשילה לאכול אלא לרב הונא מוקים לה כדרב פנחס. ואם תאמר א"כ היכי מותיב רב הונא בר יהודה מהא בריתא דהשוה הכתוב את הקטן כגדול למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן ומסייע מינה לרב הונא דאלמא משמע רב הונא כמאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן ס"ל י"ל משום דאינהו לא מפלגי במילתא כלל דאפילו לגבי הקדשו חשיבי ליה כקטן גמור כלפני זמן מדאמרינן דלכל עונשין הרי היא כלפני זמן משום הכי מותיב להו מינה ומסייע מינה לרב הונא כנ"ל.
מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כלומר ולא לאיסור ולבל יחל קאמר אלא לאיסור בל יחל והא דאמרינן יכול יהא חייב על הקדשו קרבן לפי האסמכתא הולך ודורש בפסוק כאלו היא דרשה גמורה.
ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוויהו לוקין איכא למידק והא אית ליה לר"ל התראת ספק לא שמה התראה במכות (טז, א) ובזבחים פרק התערובת (זבחים עח, א) גבי הטמא הפגול והנותר שבללן זה בזה והכא התראת ספק היא דשמא לא יביא שתי שערות כשיהא בן י"ד שנה ונמצא דהשתא אכתי אינו סמוך לאיש. וי"ל דסמכינן ארובא דמביאין סימנים כשמגיעין לכלל שנים.
הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין ב"ד מצווין להפרישו תימה דהא לר' יוחנן הוא דמתרצים והתם בפרק חרש (קיד, א) אמרינן דר' יוחנן מספקא ליה אי ב"ד מצווין להפרישו אם לאו ועוד קשיא לי דהיכי קרי ליה קטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרשו דהא תניא בפרק חרש מניחו תולש מניחו וזורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח דה"ל כעין מאכיל בידים ואסור כדאמרינן לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום כדאיתא התם ביבמות והכא נמי כיון דאמר לה בעל מופר לך ה"ל כמ"ד לה קומי אכולי, וי"ל דאה"נ דה"מ למיפרך ליה הכין אלא דלפי המסקנא דאסיקנא אלא כדרב פנחס אתו שפיר ואפילו לספרים דלא גרסי אלא הוי פירושא כאלו כתוב בהן אלא ודכותה בפרק אע"פ בכתובות (נט, א) בההיא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידיך לעושיהם דהוי כמו אלא אע"פ שאינו כתוב בספרים.
1 more comments on this page.
Rashba on Niddah 46b · Sefaria
Ritva
ת״ל זה הדבר וא״ת ולמאי דס״ד השתא דהא והא מידעי ליה למאי דדרשי ב״ה התם בנדרים חכם מתיר ואין בעל מתיר וי״ל דבהא כר״ש ס״ל להאי תנא דלא דרשי ליה להאי דרשא כדאיתא התם דמשמע להו דסברא הוא ולא צריך קרא כדפרישי׳ התם ואי נמי לעולם דב״ה ותרוייהו ש״מ זה הדבר אין לך אלא מה שכתוב כאן דהיינו לאו וכמו שכתוב כאן חכם בהתרה ובעל בהפרה ואמסקנא לא קשה מידי דאמרי׳ דהא דהכא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:
אימא לאיסור בל יחל וא״ת א״כ למה לי קרא למעוטי מקרבן וי״ל דאה״נ דמצי פריך הכי אלא דאידך עדיפא ליה א״נ דדילמא הוה ס״ד דרבי רחמנא שגגתו לקרבן כי היכי דתהוי ליה כפרה.
לאותן המוזהרין עליו פי׳ שמוזהרין להפרישו שלא יחל דברו.
ש״מ קטן אוכל נבלות ב״ד מצווין עליו להפרישו פרש״י ז״ל פלוגתא היא בפ׳ חרש ונר׳ מדבריו דאפי׳ בכי הא פליגי אבל זה אינו דלא אפליגו התם אלא באיסורין של תורה אבל בשל דבריהם דכ״ע אין ב״ד מצווין להפרישו כדאיהא התם בהדיא והא איסורא דרבנן הוא לאו דאוקימנא דסבר האי תנא מופלא הסמוך לאיש דרבנן הילכך הכא אליבא דכ״ע פרכינן לה ואגב אורחין שמעינן מהא וכן מההיא דלקמן דיתומה שנדרה דמ״ד קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו אפי׳ בקטן המופלא סמוך לאיש אמרה והא כתיבנא לה ביבמות שפיר בפ׳ חרש בס״ד.
מדרבנן וקרא אסמכתא וכו' וא״ת ולהאי סברא היכי קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן מי מחייבין קרבן אדרבנן וי״ל שלפי האסמכתא דורשה פסוק לדרשה בעלמא ויש הרבה כיוצא בו בתורת כהנים.
ר״י ור״ל דאמרי תרווייהו לוקין פי׳ אבל הוא עצמו אינו לוקה והכי תריצנא למתני׳ דלעיל אליבה דידיה ואתיא בשלא הביא ב׳ שערות דאי לא הא ס״ל לר׳ יוחנן לעיל דתוך זמן לאחר זמן וה״ל גדול ואף לעונשין והוא עצמו לוקה כדאיתא לעיל. אלא ודאי כדאמרן ולהכי קרי ליה בכולה סוגיין קטן אוכל נבלות וליכא למימר דהדר ביה ר״י מההיא דלעיל משום דאיתותב מכאן דלא מפריש ליה תלמודא והקשו בתוס׳ אפילו אחרים היאך לוקים לר׳ יוחנן על מופלא סמוך לאיש דהא דילמא לא מייתי שתי שערות לאחר שנדרו וה״ל קטן שאינו סמוך לאיש וה״ל התראת ספק והתראת ספק לא שמיה התראה לר״י כדאיתא במ׳ מכות ובפ׳ התערובות ותרצו דכיון דרובא מייתי סימנים לכי גדלי בהא סמכינן ארובא.
מר סבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא פי׳ איסורו דאורייתא הוא לאחריני וכיון דכן מלקא נמי לוקין אבל לגבי איהו גופיה אפילו איסורא דאורייתא נמי ליכא דאי לא מלקא נמי הוא לקי וכדאמרי׳ לעיל להדיא.
מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא נמי מילקא לילקי כלומר אי מופלא סמוך לאיש דאורייהא לגבי איהו גופיה מילקא נמי לילקי וזה ברור ונראה דאפילו אחרים הלוקין עליו אין חייבין קרבן דהא בריתא דלעיל כשהקדיש ואכלו אחרי׳ אמרינן הניחא למ״ד הקדיש ואכלו אחרים לוקין דאלמא לדידיה שפיר אתיא כלה מתני׳ בין לחיוב מלקות בין לפטור קרבן.
5 more comments on this page.
Ritva on Niddah 46b · Sefaria
Meiri
זה שביארנו בשנת שתים עשרה לתינוקת ושנת שלש עשרה לתינוק שנדריהן נדר והקדשן הקדש הוא הדין לשבועה ולמדת שהשוה הכתוב בשנה זו קטן לגדול לשבועה ולנדר ולאסר ר"ל התפסה בנדר ולהקדש ומ"מ לענין שבועתם ונדרם אינן תלויין אלא בעצמן אע"פ שהוא נדר מן התורה ויש חנוך מצוה לקיומם בבטולם מיהא אין בה דין שאר אסורי תורה ליענש עליו ואף אם ראינוהו עובר אין אביו או הקרוב המוזהר עליו או בית דין מצווים להפרישו כלל שהרי אף באיסורי תורה אמרו שקטן אוכל נבלות אין בית דין או אביו מצווים להפרישו כמו שביארנו ביבמות פרק חרש קי"ד א' כל שכן באסורי סופרים ולשטתנו הנזכרת שם מותר להם באסורי סופרים ליתן להם בידים אלא שיש חולקין בה ואף גדולי הדורות חולקין בה כאן אבל מ"מ אין מצווין למחות וכן בהקדש אם אכלו או נהנה ממנו הוא עצמו אבל מ"מ כל שהקדיש ואכלו אחרים במזיד לוקין עליו שהקדשן הקדש מן התורה במופלא סמוך לאיש שנדרו נדר מן התורה וכן אם הדיר את אחרים הנאה מנכסיו ונהנו מהם או נשבע על איזה דבר והתפיסו עליו שאר נכסיהם על אחרים נעשה להם אסור מן התורה שאע"פ שאין אצל עצמו דין עונש מ"מ נדרם נדר והקדשם הקדש מן התורה לכל ענין שאצל אחרים וכן הדין אצל עצמו לכשיגדיל ומ"מ יראה מסוגיא זו דוקא במזיד ובמלקות אבל בקרבן מעילה לנהנה מהקדשו בשוגג לא דכתוב בפרשת נדרים זה הדבר לבל יחל הקשתיו ולא לקרבן ויש מחייבין אף בזו ולא יראה לי כן:
יש שואלין במה שפסקנו מאחר שהלכה מופלא סמוך לאיש דאורייתא אף הוא עצמו יהא לוקה שהרי בסוגיא זו הקשו בפירוש אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא איהו נמי לילקי ותירוץ הדברים שכשהיו מקשין כן היה דעתם שכל הסובר מופלא סמוך לאיש דאוריתא סובר שאף הוא עצמו לוקה וכמו שאמרו שהשוה הכתוב את הקטן לגדול כלומר גופו של קטן לגופו של גדול אלא שהרגיש אחר כן שלא השוה לו גופו ליענש עליו כמהו אלא להיות הקדשו כהקדשו של גדול לכל ענין שאצל אחרים:
יתומה שהשיאוה אמה ואחיה וראויה למאן ונדרה בתוך הזמן ר"ל בשנת שתים עשרה עצמה שנדרה נדר אחר שיודעת להפלות וראויה למאן בעלה מיפר לה שאע"פ שהנדר נדר מן התורה מ"מ הרי אינו מצווה להפריש ושמא תאמר מ"מ כשהוא מיפר נעשה כמאכיל בידים אינו כן אלא כמי שמעמידו סמוך לגדולה שמותר כמו שביארנו בפרק חרש ושמא תאמר והלא בגדלותה אוכלת על סמך הפרה זו וכשהיא גדולה מיהא נעשה עליה נדר אף ליענש עליו ונמצא נדר תורה מופר בנישואין דרבנן ותירצו בה בסוגיא זו שמפר לה בכל שנה ושנה ר"ל כשרוצה לעבור עד שיגיע הפרק וכשיגיע הפרק מפיר לה פעם אחת שכבר נעשו נשואי תורה ובלבד כשבעל משהגיע הפרק שנמצאו הקדושין נגמרין בביאתו ועדין שאלו בה היאך הפרה שאחר גדלותה מועלת והרי אינו מפיר בקודמין ומאחר שהנדר נעשה קודם גדלותה שאין בה נשואי תורה כשנעשו נשואיה נשואי תורה הרי הנדר הוא בכלל הקודמין ותירץ בה שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואף עקר הנדר נתבטל אחר שהוא מפר לה שכך היה דעתה בנדרה שאם יפר הוא לא יהא נדר ולא אמרו אין מופר בקודמין אלא בשאין לה בעל כך היא גרסת הספרים ויצא לך ממנה שכל שנדרה תחתיו בנשואי סופרים ונעשו אחר כן של תורה יכול להפר ואין דין קדימה מעכבתו ומ"מ יש גורסין אלא כדרב פנחס וכו' כלומר ואין הטעם מדין קטן אוכל נבלות אלא שהפרתו שבזמן הקטנות מועלת לזמן הגדלות שמאחר שכבר הפר לה כבר גלה דעתו שאינו רוצה ולא היה נדר כלל והועיל גלוי דעתו אף לאחר גדלות אחר שהיה בו שם הפרה הא מ"מ כל שלא הפר לה ולא שמע עד היום אפשר שבכלל קודמין הוא ויש שואלין לדעת רב פנחס שהלכה כמותו מה הוצרכה תורה להפרת הבעל כלל אלא שיגלה דעתו שאינו רוצה ותירצו בתוספות מפני שאלו גלה דעתו שיהא נוח לכך לא היה עוד יכול להפר או שמא ידיעתה שהוא יכול להפר גורמת לה לדור על דעתו ומ"מ להפרה אתה צריך שהרי אין דעת בעלה מועיל כלום אלא בנדרי ענוי נפש ושבינו לבינה:
כשם שהקטן שהגיע לעונת נדרים נדרו נדר והקדשו הקדש כך אם תרם תרומתו תרומה ולא סוף דבר בתרומה דרבנן אלא אף בתרומה של תורה שהרי הקדשו הקדש מן התורה כמו שביארנו אבל כל שלא הגיע לעונת נדרים אין תרומתו תרומה כלל עד שיגדיל ואפילו בתרומה דרבנן וכן לחלה ומכאן אמרו בתוספות שהקטנה שהפרישה חלת האור בזמן הזה אין העיסה מתקנת בכך:
תרומה בזמן הזה אינה אלא מדברי סופרים שאין לך תרומת התורה אלא בארץ ישראל ובזמן שכל יושביה עליה וכן הדין בחלה ונמצא שאין חיוב תרומה וחלה מן התורה אלא בכבוש יהושע ובכבוש שלישי שעתיד לבא על ידי מלך המשיח אבל ירשה שניה שבימי עזרא הואיל ולא היו כל יושביה עליה לא היה בהן חיוב תורה כך נראה מסוגיא זו וכן כתבוה גדולי המחברים ומגדולי המפרשים נסכמים בה לענין חלה אבל לענין תרומה מיהא חולקין לומר שתרומה בזמן הזה דאוריתא כר' יוחנן שאמרה כן ביבמות וכבר כתבנוה שם ועל דעת זו אמרו ירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן כלומר שכשם שהיו צריכין לקדשה בימי יהושע הוצרכו לקדשה בימי עזרא שקדשה ראשונה לא נתקדשה בה לעתיד לבא וכשנגלו על יד נבוכדנצר הופקעה הארץ מחיוב תרומות אבל קדשה שבימי עזרא אין קדשה אף לעתיד לבא ולא הופקעה מן התרומות ומן המעשרות אף בשעת הגלות ולא תצטרך לקדשה בשעת הכבוש שכבוש שלישי מחזירה לקדשתה:
Meiri on Niddah 46b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה אלא כו' מדרבנן כלומר כו' איסורא בעלמא ומדרבנן ומקרא כו' עכ"ל פירוש איסורא לאחרים בעלמא שאכלו מדרבנן אבל לקטן אפילו איסורא ליכא כדאקשינן איסורא נמי ליכא דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן ודקתני בברייתא יכול יהא חייב קרבן כו' בדרך אסמכתא קאמר ליה דאי הוי דאורייתא יכול יהא חייב כו' וק"ל:
גמ' רבי יהודה אומר אין תרומתו תרומה ובסדר המשנה שלפנינו ר"י אומר תרומתו תרומה וע"ש בפירוש הר"ש:
Chidushei Halachot on Niddah 46b · Sefaria
Maharam
שם הניחא למ״ד הקדיש הוא ואכלו אחרים וכו' יש לדקדק דמשמע דמשום דמוקי הא דקתני לבל יחל כגון שאכלו אחרים פריך הניחא אבל אי מוקי לה באכלו הקטן דלקי עליה משום בל יחל הוה אתי ליה שפיר ככ"ע והא ליתא דמכ"ש לא הוה אתי כמ"ד דהקדיש הוא ואכלו אחרים אין לוקין דכיון דאפילו אחרים אין לוקין עליה משום דס"ל מופלא סמוך לאיש הוי מדרבנן כ"ש היכא דאכלו הקטן דאין לוקה ויש ליישב דהמקשה הוה ס"ל דבין רב כהנא ובין רבי יוחנן ור"ל כולהו ס"ל דמופלא סמוך לאיש דאורייתא וכולהו ס"ל דהקדיש הקטן ואכלו לוקה כרב הונא וכברייתא דקתני שהשוה הכתוב קטן כגדול ולזדון שבועה וכו' ולבל יחל ר"ל שהוא בעצמו לא יחל דברו ואתי הברייתא ככ"ע אכל אי גם אחרים ילקו על הקדישו בהא פליגי וס"ל לרב כהנא דאין לוקין דלא גלי לן שגם אחרים לא יחלו את רברו אבל השתא דמשני דהקטן בעצמו אינו לוקה על הקדישו והא דקתני בברייתא שהשוה הקטן כגדול לבל יחל היינו כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים לכך פריך הניחא וכו' ומשני מדרבנן וכו' ר"ל דרב כהנא ורבי יוחנן ור"ל פליגי נמי בהאי סברא דמר ס"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא ומר ס"ל מופלא סמוך לאיש דרבנן אבל המקשה לא הוה ס"ל דפליגי בזה אלא שפליגי אי גם אחרים מילקי עליה או לא כמו שכתבנו וק״ל:
בתוס' ד"ה אי מופלא וכו' וי"ל דהכי פריך אי מופלא סמוך וכו' ואית ליה איסורא וכו'. ר"ל והוי כאילו פריך הכי ממ"נ אי אית ליה למופלא סמוך וכו' ואית ליה לאיש איסורא אם כן מילקי נמי לילקי ואי לא לקי איסורא נמי ליכא וק"ל:
Maharam on Niddah 46b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' שהקדיש הוא ואכלו אחרים ע' נדרים טו ע"א בר"ן שם:
Gilyon HaShas on Niddah 46b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Niddah, daf 46, Amud Bet, about 374 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 117 words
Opens “לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהִשְׁוָה הַכָּתוּב הַקָּטָן כַּגָּדוֹל לִזְדוֹן…”
- Segment 24 words
Opens “תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶה הַדָּבָר״.…”
- Segment 310 words
Opens “קָתָנֵי מִיהַת לְאִיסָּר וּלְ״בַל יַחֵל״ חַיָּיב. אֵימָא:…”
- Segment 428 words
Opens “אִיסּוּר ״בַּל יַחֵל״ — מָה נַפְשָׁךְ: אִי…”
- Segment 519 words
Opens “שְׁמַע מִינַּהּ: קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת — בֵּית…”
- Segment 635 words
Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: ״הִקְדִּישׁ הוּא וְאָכְלוּ אֲחֵרִים…”
- Segment 74 words
Opens “מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.…”
- Segment 831 words
Opens “גּוּפָא: הִקְדִּישׁ וְאָכְלוּ אֲחֵרִים — רַב כָּהֲנָא…”
- Segment 932 words
Opens “מֵתִיב רַב יִרְמְיָה: יְתוֹמָה שֶׁנָּדְרָה — בַּעְלָהּ…”
- Segment 1028 words
Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעְלָהּ מֵפֵר…”
- Segment 116 words
Opens “וְהָא כִּי גָדְלָה אָכְלָה בַּהֲפָרָה קַמַּיְיתָא!…”
- Segment 1212 words
Opens “אָמַר רַבָּה בַּר לֵיוַאי: בַּעְלָהּ מֵפֵר לָהּ…”
- Segment 1322 words
Opens “וְהָא אֵין בַּעַל מֵפֵר בְּקוֹדְמִין, כִּדְרַב פִּינְחָס…”
- Segment 1433 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: תָּא שְׁמַע, קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא…”
- Segment 1541 words
Opens “סַבְרוּהָ, קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה…”
- Segment 1614 words
Opens “וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן?…”
- Segment 1710 words
Opens “יְרוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה — יֵשׁ לָהֶן, שְׁלִישִׁית…”
- Segment 189 words
Opens “וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאן תְּנָא סֵדֶר עוֹלָם?…”
- Segment 1919 words
Opens “רַבִּי יוֹסֵי תָּנֵי לַהּ, וְלָא סָבַר לַהּ.…”
Sages named on this page
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Niddah 46b · Segment 6 — “…הוּא וְאָכְלוּ אֲחֵרִים, רַב כָּהֲנָא אָמַר: אֵין לוֹקִין, רַבִּי…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Niddah 46b · Segment 10 — “…רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעְלָהּ מֵפֵר לָהּ מִמָּה נַפְשָׁךְ,…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Niddah 46b · Segment 14 — “אָמַר אַבָּיֵי: תָּא שְׁמַע, קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת,…”
Original text
לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהִשְׁוָה הַכָּתוּב הַקָּטָן כַּגָּדוֹל לִזְדוֹן שְׁבוּעָה וּלְאִיסָּר וּלְבַל יַחֵל, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב עַל הֶקְדֵּשׁוֹ קׇרְבָּן?
Since we find that the verse equates a minor, i.e., one on the brink of adulthood, to an adult with regard to an intentional violation of an oath and with regard to a vow of prohibition, where one renders an item prohibited to himself through a vow, and with regard to the prohibition of he shall not profane his word, one might have thought that this minor, like an adult, should also be liable to bring an offering for misuse of his consecrated property, e.g., if he ate an item that he consecrated.
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶה הַדָּבָר״.
Therefore, the verse states with regard to vows: “This is the matter which the Lord has commanded. When a man vows a vow to the Lord, or takes an oath” (Numbers 30:2–3). The emphasis of “this” indicates that it is only with regard to this matter, i.e., prohibitions resulting from vows, that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult, but he is not rendered liable to bring an offering for his misuse.
קָתָנֵי מִיהַת לְאִיסָּר וּלְ״בַל יַחֵל״ חַיָּיב. אֵימָא: לְאִיסּוּר ״בַּל יַחֵל״.
The Gemara analyzes the baraita . In any event, the baraita teaches that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult with regard to a vow of prohibition and with regard to the prohibition of he shall not profane his word, which indicates that he is liable for violating this prohibition. This supports the opinion of Rav Huna that a minor is flogged for eating food he consecrated. The Gemara refutes this proof: There is room to say that the word: And, in the phrase: With regard to a vow of prohibition and with regard to the prohibition of he shall not profane his word, should be omitted, and the baraita is comparing a minor to an adult with regard to the prohibition of he shall not profane his word, but it does not indicate that he is liable to receive lashes for violating this prohibition.
אִיסּוּר ״בַּל יַחֵל״ — מָה נַפְשָׁךְ: אִי מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּאוֹרָיְיתָא — מִילְקָא נָמֵי לִילְקֵי, וְאִי מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא — אִיסּוּר נָמֵי לֵיכָּא, לְאוֹתָן הַמּוּזְהָרִים עָלָיו.
The Gemara asks: Can the baraita actually mean that a minor is compared to an adult with regard to the prohibition of he shall not profane his word, but he is not flogged? Whichever way you look at it, this is problematic: If a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by Torah law, he should be flogged too, for his violation. And if a discriminating minor on the brink of adulthood is not considered an adult by Torah law, there is no prohibition violated here either. The Gemara answers that according to the baraita the prohibition does not apply to the minor himself, but to those who are warned to keep him away from the prohibited item.
שְׁמַע מִינַּהּ: קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת — בֵּית דִּין מְצוִּּוין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ. הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּישׁ הוּא, וְאָכְלוּ אֲחֵרִים.
The Gemara raises a difficulty: If so, one can conclude from the baraita that if a minor eats meat from unslaughtered animal carcasses or violates other prohibitions, the court is commanded to prevent him from doing so. This is problematic, as elsewhere it is stated that this matter is subject to dispute (see Yevamot 114a). The Gemara explains: Here we are dealing with a case where the minor consecrated the food item and others ate it. They are liable to receive lashes for their consumption, but if he ate it he is not liable.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: ״הִקְדִּישׁ הוּא וְאָכְלוּ אֲחֵרִים — לוֹקִין״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: ״אֵין לוֹקִין״ — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר: הִקְדִּישׁ הוּא וְאָכְלוּ אֲחֵרִים, רַב כָּהֲנָא אָמַר: אֵין לוֹקִין, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַויְהוּ: לוֹקִין!
The Gemara raises another difficulty: This works out well according to the one who said that if a minor consecrated a food item and others ate it, they are flogged. But according to the one who said that in such a case they are not flogged, what can be said? As it was stated that amora’im disagreed with regard to this issue: If a minor consecrated a food item and others ate it, Rav Kahana says that they are not flogged; Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say that they are flogged.
מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
The Gemara therefore reverts to the interpretation that the baraita is referring to the prohibition of he shall not profane his word, not the punishment for violation of the vow. And the reason lashes are not administered is that the prohibition is by rabbinic law. And as for the verse mentioned in the baraita , when it states that the verse equates a minor to an adult, which indicates that it is dealing with Torah law, this verse is a mere support for a rabbinic law.
גּוּפָא: הִקְדִּישׁ וְאָכְלוּ אֲחֵרִים — רַב כָּהֲנָא אָמַר: אֵין לוֹקִין, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לוֹקִין. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּאוֹרָיְיתָא, וּמָר סָבַר: מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ מִדְּרַבָּנַן.
§ The Gemara discusses the matter itself, i.e., the dispute cited above. If a minor consecrated a food item and others ate it, Rav Kahana says that they are not flogged; Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say that they are flogged. With regard to what principle do these Sages disagree? One Sage, i.e., Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, holds that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by Torah law, which is why others are liable for eating an item he consecrated; and one Sage, Rav Kahana, holds that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by rabbinic law.
מֵתִיב רַב יִרְמְיָה: יְתוֹמָה שֶׁנָּדְרָה — בַּעְלָהּ מֵפֵר לָהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּרַבָּנַן, אָתוּ נִשּׂוּאִין דְּרַבָּנַן וּמְבַטְּלִי נִדְרָא דְּרַבָּנַן; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרָיְיתָא, אָתוּ נִשּׂוּאִין דְּרַבָּנַן וּמְבַטְּלִי נִדְרָא דְּאוֹרָיְיתָא?
Rav Yirmeya raises an objection from a baraita : In the case of a minor girl who is an orphan from her father and her mother or brothers accepted betrothal on her behalf, who vowed, her husband may nullify her vow, like any other husband, despite the fact that this marriage is valid merely by rabbinic law. Rav Yirmeya analyzes this baraita : Granted, if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by rabbinic law, one can explain that a husband whose marriage is by rabbinic law comes and negates a vow that also applies by rabbinic law. But if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by Torah law, can a husband whose marriage is by rabbinic law come and negate a vow that applies by Torah law?
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעְלָהּ מֵפֵר לָהּ מִמָּה נַפְשָׁךְ, אִי דְּרַבָּנַן — דְּרַבָּנַן הוּא, אִי דְּאוֹרָיְיתָא — קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא, וְאֵין בֵּית דִּין מְצוִּּוין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ.
Rav Yehuda says that Shmuel says: Her husband may nullify her vows, whichever way you look at it: If the validity of the vows of such a minor applies by rabbinic law, the husband may nullify her vows, as the validity of their marriage is likewise by rabbinic law. And if the validity of a vow by a discriminating minor on the brink of adulthood is by Torah law, which means she would be violating a Torah prohibition, this is the same as the case of a minor who may eat meat from unslaughtered animal carcasses or violate other prohibitions, and the court or any other adult, including her husband in this case, is not commanded to prevent him from doing so,and it does not matter if his nullification was not effective.
וְהָא כִּי גָדְלָה אָכְלָה בַּהֲפָרָה קַמַּיְיתָא!
The Gemara raises a difficulty: But there is still concern for a violation, as when she grows and becomes an adult she will eat the food that she rendered forbidden to herself, relying on the initial nullification of her vow by her husband, which was not valid. At that stage she is an adult, whom the court is certainly commanded to prevent from violating prohibitions.
אָמַר רַבָּה בַּר לֵיוַאי: בַּעְלָהּ מֵפֵר לָהּ כׇּל שָׁעָה וְשָׁעָה, וְהוּא שֶׁבָּעַל.
Rabba bar Livai said that this is not a concern, as her husband nullifies her vows each and every moment, and therefore when she reaches majority he will nullify her vow in a manner that is valid by Torah law. And this is the halakha , that the nullification takes effect by Torah law, only in a case where her husband engaged in intercourse with her after she became an adult, thereby rendering their marriage valid by Torah law.
וְהָא אֵין בַּעַל מֵפֵר בְּקוֹדְמִין, כִּדְרַב פִּינְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר רַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כׇּל הַנּוֹדֶרֶת — עַל דַּעַת בַּעְלָהּ הִיא נוֹדֶרֶת.
The Gemara raises another difficulty: But there is a principle that a husband cannot nullify vows of his wife that preceded their marriage; and as she is considered his wife by Torah law only when she becomes an adult, her vow when she was a minor preceded their marriage. The Gemara answers that he can still nullify her vow, in accordance with the statement of Rav Pineḥas in the name of Rava, as Rav Pineḥas said in the name of Rava: Any woman who takes a vow, it is from the outset contingent on her husband’s consent that she takes the vow. Since the minor was married by rabbinic law, she vowed on the condition that her husband should agree to her vow, and therefore the nullification is valid by Torah law.
אָמַר אַבָּיֵי: תָּא שְׁמַע, קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת נְדָרִים — אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, מִשֶּׁבָּא לְעוֹנַת נְדָרִים — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
§ The Gemara continues to discuss the validity of the vows of a discriminating minor on the brink of adulthood. Abaye said: Come and hear a mishna ( Terumot 1:3): With regard to a minor who has not grown two hairs, Rabbi Yehuda says: His teruma is not valid teruma . Rabbi Yosei says: Until he has reached the age of vows, i.e., when he does not yet have the status of a discriminating minor on the brink of adulthood, his teruma is not valid teruma , but once he has reached the age of vows, his teruma is teruma .
סַבְרוּהָ, קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוּפְלָא סָמוּךְ לָאִישׁ דְּאוֹרָיְיתָא — אָתֵי גַּבְרָא דְּאוֹרָיְיתָא וּמְתַקֵּן טִבְלָא דְּאוֹרָיְיתָא, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן — אָתֵי גַּבְרָא דְּרַבָּנַן וּמְתַקֵּן טִבְלָא דְּאוֹרָיְיתָא? לָא, קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן.
The Sages assumed that Rabbi Yosei holds that teruma in the present applies by Torah law. They therefore objected: Granted, if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is an adult by Torah law, one can understand that one who is a man by Torah law with regard to vows can come and prepare untithed produce [ tivla ] for consumption by tithing it, which also applies by Torah law. But if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is an adult by rabbinic law, can one who is a man by rabbinic law come and prepare untithed produce, which is prohibited by Torah law? The Gemara refutes this proof: No, perhaps Rabbi Yosei holds that teruma in the present applies by rabbinic law, and this is why he rules that a minor on the brink of adulthood can set aside teruma .
וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן? וְהָתַנְיָא בְּסֵדֶר עוֹלָם: ״אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבוֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ״,
The Gemara asks: And does Rabbi Yosei hold that teruma in the present applies by rabbinic law? But isn’t it taught in a baraita in the anthology called Seder Olam : The verse that states with regard to the Jewish people’s return to Eretz Yisrael following their exile: “And the Lord your God will bring you into the land that your fathers possessed, and you shall possess it” (Deuteronomy 30:5).
יְרוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה — יֵשׁ לָהֶן, שְׁלִישִׁית — אֵין לָהֶן.
These two expressions of possession indicate that the Jewish people had a first possession of Eretz Yisrael in the days of Joshua, when Eretz Yisrael was first sanctified with regard to the obligation of its mitzvot, and they had a second possession at the time of Ezra and the return of the Babylonian exile. In other words, the sanctity of the land lapsed when the First Temple was destroyed and the Jews were exiled to Babylonia, and therefore a second sanctification was necessary when they returned to their land. But they will not have a third possession. That is, it will never be necessary to sanctify the land a third time, as the second sanctification was permanent.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאן תְּנָא סֵדֶר עוֹלָם? רַבִּי יוֹסֵי.
And Rabbi Yoḥanan said: Who is the tanna that taught Seder Olam ? Rabbi Yosei. Since Rabbi Yosei maintains that the second sanctification of Eretz Yisrael did not lapse even after the destruction of the Second Temple, he must also maintain that teruma in the present applies by Torah law.
רַבִּי יוֹסֵי תָּנֵי לַהּ, וְלָא סָבַר לַהּ. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּתַנְיָא: עִיסָּה שֶׁנִּדְמְעָה, אוֹ שֶׁנִּתְחַמְּצָה בִּשְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה —
The Gemara answers that Rabbi Yosei taught Seder Olam but he does not maintain in accordance with its ruling here. The Gemara adds: So too, it is reasonable that this is so, as it is taught in a baraita : With regard to non-sacred dough that became mixed with teruma dough, or which was leavened with leaven of teruma ,