Bava Metzia 73a

ברשות מוכר אם קבל עליו מוכר אחריות הדרך:

מותר דאין כאן מלוה עד שתמכר וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא:

ברשות לוקח אסור דמהשתא מלוה הוא גביה ויהיב ליה טופיינא מדמיה בריביתא:

תנם לי ואוכלם כאן ואני אעלה לך לזמן פלוני מפירות שיש לי שם:

יש לו שם מותר דמהשתא אוקמינהו ברשותיה ואע"ג דלא משיך סאה בסאה לאו רבית קצוצה היא אלא אבק רבית דרבנן וכי יש לו. לא גזור:

אין לו באותו מקום אסור דבשכר המתנתו נתן לו זה במקום היוקר:

והחמרים מעלים במקום היוקר כבמקום הזול ואין חוששים החמרים המשתכרים בתבואה ומביאים ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים במקום היוקר ע"מ ליתן להם לזמן פלוני הפירות כשער מקום הזול ואין חוששין שיהא רבית שכר המתנת מעות כדמפרש ואזיל:

מ"ט רב פפא אמר ניחא להו דמגלו להו תרעא שעל ידי מעותיו של זה הם ניכרים סוחרים ומכירים אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנין להם בהקפה ומשתכרים אצלם ואפילו לא היה זה ממתין להם שום זמן אלא להביא לו מיד נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים לקבל עליהם אחריות הדרך על כך:

ברשות מוכר מותר וכגון שנתן לו שכר עמלו ומזונו שלא יהא טורח לו בשכר הלואה וא"ת א"כ מאי קמ"ל וי"ל דסיפא איצטריך ליה ברשות לוקח אסור דס"ד דלא מיחזי כרבית כיון שהוא מוכר במקום היוקר כמו שהוא נותן לו כאן במקום הזול:

החמרים מעלין במקום היוקר כבמקום הזול פירש בקונטרס אפילו אחריות הדרך בהליכה ובחזרה על החמרים ואי אפשר לומר כן דלעיל (בבא מציעא דף סה.) גבי טרשא דרב חמא פי' בקונטרס גופיה שהיה אחריות ההליכה על רב חמא אע"ג דהוו שבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא ואפילו היה שם אחריות עליהם של מקבלים יש להתיר שם יותר מכאן דבשכר דשבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא יותר מבסחורות אחרות הויא שויא טפי והוו זבני לה ביוקר אבל כאן מה שהיו ניכרים סוחרים ע"י המעות ומגלו להו תרעא כך היה נעשה להם במעות אחרים וכל לוין כמו כן משתכרים ועוד דפריך בסמוך אדרב דשקיל חמשא בסורא ומקבל אונסא דאורחא ונשקול שיתא ולא פריך לא ליקביל אונסא דאורחא אלא נראה דאחריות הדרך בחזרתם עם התבואה ממקום הזול היה על בעה"ב והחמרים היו משתכרין במעות בהליכה ממקום היוקר למקום הזול בשום סחורה ואי לאו טעמא דמגלו להו תרעא או מוזלי גבייהו הוה אסור דבשכר הלואה של הליכה היו טורחין להם בחזרה:

מאי טעמא ניחא להו דמגלי להו תרעא לא ה"מ למימר כגון דיהבי להו שכר עמלם כדפי' ברשות מוכר מותר כי זה לא היה שום חידוש ור"ח פי' דאפילו שכירות החמרים נותן בעה"ב לחמרים ומ"מ נראה דמודה דלא יהיב שכר עמלם דאי יהיב לא הוה צריך כלל לטעמא דגלויי תרעא ואוזלי גבייהו ומה שדחק ר"ח לומר שנותן שכר החמרי' לפי שדומה לו שכר מועט גלוי תרעא ובחנם דחק דהקילו חכמים ברבית דרבנן כמו לעיל (בבא מציעא דף סט.) ריש עגלא לפטומא:

ניחא להו דמגלי להו תרעא פירש בקונטרס ע"י מעות שבידם ניכרים סוחרים ומקיפין להם סחורות אחרות וקשה דקאמר איכא בינייהו תגרא חדתא ולפירושו איכא בינייהו נמי תגרא ישן דטעמא דמגלו להו תרעא ליכא שהרי ניכרים הם מימי קדם ונראה כפי' ר"ח דפירש דטעמא דמגלו להו תרעא שבעלי בתים המלוים מגלים להם שערי היוקר שפעמים בעוד שהולכים החמרים למקום הזול וחוזרין מתייקרין כאן ובעלי בתים מודיעין להם ומסייעין להם למכור:

בתורי דנפיש פסידייהו ר"ח גריס בתוורי ופי' שמוכר עגלים קטנים ולדות עדרו אשר יולדו לו בשנה זאת ומודה רב בהו דשרי שרגילות הרבה שמפילות והוה הקלקול יותר מתיוהא של פרדס:

דשבשי שיבשא פי' בקונטרס בעלי בתים המלוים תבואה לאריסים לזרע ומשלמין להן לגורן תבואה חדשה ולא אשכחן בשום דוכתא שקורין זה שיבשי ושיבשי היינו זמורות שמתרגם (בראשית מ׳:י׳) שלשה שריגים תלת שיבשין וכן (ברכות דף ה:) [דלא יהיב מר שיבשא לאריסא] (זבן שיבשתא מאריסא) ור"ח פירש שנותנין מעות לבעל הזמורות בכך וכך המשוי והם שוים יותר בשעת שזומר הכרמים וליכא תיוהא בזמורות כמו בפירי ולכך מצריך שמואל להפוכי בארעא:

החמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול ואין חוששין פירש רש"י ז"ל, החמרין המשתכרין בתבואה ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר, מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים במקום היוקר על מנת ליתן להם בזמן פלוני הפירות כשער מקום הזול, ואין חוששין שיהא רבית שכר המתנת מעות כדמפרש ואזיל מאי טעמא רב פפא אמר וכו'. ואיכא למידק, דאם כן הלואה גמורה היא, כיון שהפירות באחריות החמרים [ו]אין בעלי בתים נותנים להם שכר עמלם, נמצא אלו לווין ומעלין להם בשכר המתנתם פירות בזול למקום היוקר. ואפשר לומר, כיון דאלו הוזלו פירות בנתיים במקום היוקר יותר ממה שלקחום במקום הזול קבלום בעלי בתים של מקום היוקר בסך שלקחום, היו אלו חמרין [שלוחים – רמב"ן] של בעלי בתים, ונוטלים שכר עמלם וטורחם מבעלי בתים ומעמידים להם פירות כמו שקונין שם במקום היוקר, ואע"פ שמקבלים עליהן אחריות הדרך, הרי אלו כשומר חנם שמקבל עליו להיות כשואל ואין המעות הלואה, ואע"פ שמוציאין אותה במקום היוקר לצורכם, אינן אלא כשלחני או חנוני שמשתמשים במעות שמפקידים אצלם (כלעיל בבא מציעא מו, א), ולפיכך הקשו מאי טעמא, כלומר זו כהלואה היא הואיל ומקבלים עליהן אחריות הדרך, ומחמת שכר המתנה הן מוזילין להעמיד להם פירות במקום היוקר כבמקום הזול, ופריק דלאו משום שכר הלואה הוא, אלא מה שמקבלים עליהם אחריות הדרך משום דניחא להו בהכי, משום דבעלי בתים אתנו להו דמגלו להו תרעא, אי נמי דמוזלי גבייהו.

פרדיסא רב אסר ושמואל שרי פירש רש"י ז"ל, לקנות פירות הפרדס בכך וכך בשנה, אוסר רב, דכיון דלקמיה שויא טפי הוה ליה כאגר נטר לי, ושמואל שרי, דכיון דאית ביה תיוהא, דפעמים לוקה הפרדס בברד או שמחמיץ היין ואפילו הכי מקבל ליה הלוקח, לא מחזי כאגר נטר לי. ומודה רב בתורי. במקום שבוצרים בשוורים בעגלה, ומליכים העגלה בין שורות הכרם ומתקלקלים רגלי השוורים בקלחי שרשים שבקרקע והפסדן רב. ואיכא למידק, דהא תניא בברייתא מה שעזי חולבות מכור לך מה שרחילי גוזזות מכור לך מה [שכורתי רודה] מכור לך הרי זה מותר, ולא עוד אפילו אמר לו כך וכך בכך וכך מכור לך מותר, כל היכא דקא רבו מיניה כדלועים ופירות דכי פסקת להו לא אתו אחריני בפסקייהו וכדאי' לעיל (בבא מציעא סד, א ושם בתוס'), והכי נמי גבי שדה, [תוספתא פ"ו, ה"ג] אומר אדם לחברו הילך מאתיים זוז על מה ששדך עושה, ובלבד שלא יאמר לו מארבע סאין בסלע סאתים בסלע. וי"ל דכל היכא דאיתנהו לפירות גמורין ראויין ללקיטה כההיא דכוורת ועזים שרי, דהא יש לו וכל שיש לו שרי, והיכא דליתנהו כלל נמי שרי, והיינו מה ששדה עושה, אבל היכא דצמחו ולא נגמרו, אי נמי דהוה סמדר ולא נגמר ללקיטה והוה ליה כאגר נטר לי. וכל זה אינו שוה לי. והראב"ד ז"ל פירש [בש"מ – ג"כ] שמוכר לו פירות שנה. והקשה הוא, ויהא זה כמשכנתא דסורא או כמשכנתא בנכייתא. ותירץ דלא דמי, דהתם המלוה עובד אותה והוא כלוקח את הקרקע לשנה או כאריס, אבל זה המוכר עובד אותו ולא מכר לו כי אם את הפירות. ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו אם יחרוש אותו בשוורים של קונה מותר, מפני שמצוי בהם ההפסד ויצא הזול כנגד ההפסד. גם זה אינו מחוור, דקשיא (דמה שטורחי דידה) [ברייתא (לעיל בבא מציעא סד, א) דמה שכוורתי רודה בש"מ] מכור לך, ועוד אם האיסור מחמת שהמוכר עובד אדמתו וההיתר לרב כשעובד אותה עם שוורים של לוקח, הוה ליה לפרשה ומודה רב בתורי של לוקח. והרמב"ן ז"ל [ש]פירש, כשפירש כך וכך, גם זה אינו מתיישב, דאין זה בכלל לשון פרדיסא שהכל תלוי בקציצה אם קצץ כך וכך בכך וכך והוה ליה לפרושיה, ועדין צריכה תלמוד.

היה מוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר ואמר לו חברו תנם לי בכאן ואני אעלה לך לזמן פלוני פירות כמותן שיש לי שם אם יש לו כמו שהוא אומר מותר אע"פ שפירות בזול נוטל ופירות ביוקר נותן שאין אלו אלא חלפין ואפילו נמלך הלוקח להביאם שם ואחריות הדרך עליו מותר אבל אם אין לו אסור הואיל וקבל עליו ליתן לו במקום היוקר ויש מפרשים אפילו לא היו שם ביוקר שהרי זה כסאה בסאה ואין לו:

החמרים מעלים במקום היוקר כמקום הזול ואין חוששין ודבר זה פרשו גדולי המחברים שהחמרים המוליכים סחורה ממקום הזול למקום היוקר כשמגיעים למקום היוקר וכלתה להם פרוטה מן הכיס ואין רוצים לפתוח שקי סחורתם עד שיודעו להם הקונים הולכים אצל תגר ואומרים להלוות להם די צרכם עד שיגיע זמן פתיחת שקיהם למכור והם יעלו לו כשיעור פלני מסחורה זו כשער זולי מקום שיצאה סחורה זו משם ואמר על זה שמותר אע"פ שאין זה פסיקה על המעות לגמרי כדי להתיר ביש לו אלא הלואה גמורה היא אעפ"כ מותר מפני שלא מכרו לזה בזול מצד הקדמת המעות אלא שיעזרם במכירתם ויודיע להם השער בכל הסחורות ואפילו היה זה שמכרו לו תגר חדש שאינו בקי בשערי המדינה מ"מ מתכונים הם בו שיעזור להם אחר שמכרו לסחורה שרוצים לקנותה בכאן שתמכר להם בזול שהתגר נעשה הרבה פעמים סרסור או שאף הוא ימכור להם בזול סחורה שבידו למכור ולפירוש זה מה שאמרו אח"כ בסורא אזלי ארבעה וכו' הוא דין אחר ושמועה בפני עצמה:

יש מפרשים בזו דרך אחרת והוא שהחמרים משתכרים בתבואה ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר וכשהם רוצים לילך במקום הזול לפעמים אין להם במה לקנות ואמר שמותר להם לילך אצל עשירים שבמקום היוקר שילוו להם מעות עד זמן שיוכלו לבא למקום הזול ולקנות ולחזור למקום היוקר ולמכור על מנת שמתבואה שיביאו יתנו להם כור תבואה כשער מקום הזול ואע"פ שאף אחריות אותו הכור עליהם שעל ידי זה שמעם הולך ונקראים סוחרים וגורם להם שיהו מוציאין בהקפה ואפילו היו מביאים לו מיד שלא בשום המתנה אלא מיד כמכר גמור היה נוח להם בכך ואפילו בתגר חדש כן או שמא הואיל ובני מקום הזול שומעים עליהם שהם צריכים להחזיר כשער הזול מוכרים להם בזול יותר כדי להרויחם מיהא איזה ריוח אלא שטעם זה אינו מספיק בתגר חדש שאינו נכר ואין מאמינין בו שכן ולפי' זה מה שאמרו אח"כ בסורא אזלי ארבעה וכו' הוא נמשך לשמועה זו והוא שאם עשו בדרך זה אלא שהיה אחריות הדרך על אלו שממציאים המעות אפילו לא היה שם אחד מטעמים אלו שהזכרנו והם זכיה לשם והגעה להקרא סוחר או עזר קנין שאר סחורות והם נקראים בתלמוד גלויי תרעא ואוזולי גביה מותר לגמרי בלא שום פקפוק ומ"מ אדם חשוב ראוי לו שיהא מתיר להם פיסת יד במקצת הריוח מעשה היה באחד מן הגדולים שהיה שער התבואה הולך בעירו ארבע בסלע ובאחד מסביבותיו שש בסלע והיה מוסר מעות לחמרים ומקבל עליו טרח הדרך ונוטל מהם חמש בסלע:

דברים אלו לא הותרו אלא בפירות שהם מצויים תמיד וראוי לומר בהם אחת מסבות אלו שהזכרנו ומטעם זה הותרו אף בשאחריות הדרך עליהם וכן הדין בכל סחורות הרגילות אבל שאר סחורות שאינן רגילות כגון גרוטאות וכלי פשתן שהגרוטאות אין אדם רגיל בהם בסחורה וכן כלי פשתן מפני שכלי פשתן רוב בני אדם עושין מהם בבתיהם ומאחר שאינן רגילות אין בהם טעם גלויי תרעא ואוזולי גביה ואסור אלא אם כן יקבל הוא עליהם אחריות הדרך ויש מפרשים בדרך אחרת וזה עיקר:

אסור לקנות פרי הכרם בעוד שהוא סמדר או בוסר ליטלו אחר שיגמר ויתבשל ואע"פ שעומדות באחריות הלוקח שהרי זה מוכר לו בזול להקדמת מעותיו ואין לומר שיהא זה נקרא יש לו שהרי צריכים לקרקע עד שאלו אדם נוטלם עכשו נפסדים לגמרי וזהו הנכלל בשמועת פרדיסא האמורה כאן ומה שאמרו בה ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו פירשו בה גדולי המחברים שאם קנה עגל בזול על מנת שיהא אצל הבעלים עד שיגדיל הואיל ואם מת או כחש ברשות לוקח הוא אין כאן רבית ואע"פ שאף פרי הפרדס ברשות בעלים ושמא ילקה בברד וכיוצא בו מ"מ אין ההפסד מצוי שם כמו שהוא נמצא בעגל וכיוצא בו שהמיתה והכחש מצויים תמיד ושמא תאמר מה בין פסיקת פרי הפרדס לפסיקה על הדלועין והקשואים ליתנם להם כשיגדילו שמותר יראה לי שהדלועים והקשואים ראויים לאכילה מעתה ואין שם חידוש אלא תוספת הבא מאליו והרי הוא כעד שיבא בני או שאמצא מפתח אבל הבסר והסמדר אינו ראוי למה שהפרי המבושל ראוי כלל ויש מפרשים שלא קנה זה הענבים לכשיתבשלו אלא היין היוצא מהם וקנה המשאוי בכך וכך ואין עליו אחריות אלא בחשיבות היין או פחיתותו והוצאת הבצירה הא אם לקתה ונפסדו הענבים אף הוא חוזר וגובה מעותיו ומה שאמר ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו פירשו בו במקום שמביאין הענבים בעגלה ומוליכין העגלה בשורים ומוליכין אותם בין שורות הכרם והדבר מצוי להיות רגליהם מתקלקלים תמיד ונמצא שהזול מתפרנס אצל זה בהפסד השוורים ואינו בא מחמת ההקדמה:

אלו שמקדימין לבעל הכרם מעות על הזמורות ועל השריגים בזול קודם הבציר ליטלם אחר שיכרתו וייבשו שהם ביוקר אסור אף אלו אין דומות לדלועים וקשואים שאי אפשר לזמרם עכשו ומ"מ אם הפכו בהם בשעת המקח כשהם מחוברים הרי הוא כקונה מעכשו אילן לזמורותיו ומותר ודין זה הוא שנכלל בשמועת הני דמשבשי שיבשי וגדולי הצרפתים פרשו בה בעלי בתים המלוים תבואה לאריסיהם לזרע ופורעים אותם לגרן והרי הוא סאה בסאה והתירוה בתנאי זה שיסייעו מעט בגוף הקרקע בחריש ובקציר שיהיו נראין כמלוים לעצמם:

שומרי השדות היו נותנין שכר ידוע מכל שדה ושדה והיה זמנם ליפרע בתחלת הקציר וכשהיו מגיעים לזמנם לא היתה פרוטה מצויה לבעלי קרקע והיו פוסקין להם במעות שכרם תבואה לסוף הקציר בזול והרי שלא יצא השער והרי גם כן שאין לו תבואה שהרי תחלת הקציר היא ונמצאת שכירות זו מלוה אצל בעלי קרקע והרי זה פוסק שלא כדין כיצד יעשו ויהיו מותרין בכך כשיבאו לגרן יהו מתעסקים עמהם במלאכות הקציר עד שיראו כנשכרים להם עד סוף הקציר ושאין זמן השכירות עד סוף הקציר ואותה שעה הרי יש לו ופוסקין עמהם:

בעלי גנות שמוסרין גנותיהם לאריסים לעבדם בתורת חכירות ונותנין להם דבר ידוע ד' סלעים בשנה והיה מנהגם לסלקם מניסן לניסן וכשמסלקין אותם נסתלקו מכל פירות הגן הואיל ומחברות הן והיה הכל חוזר לבעל הגן ואמר לו חכיר זה לבעל הגן המתן לי שלא להסתלק עד אייר שיהו כל הפירות ראויות ללקט ולמכור וכן המתן לי ממעות השכירות ואוסיף לך חכירותך שני סלעים או כמה שיתנה מותר שאין זה שכר המתנה אלא שכירות החדש כמתחלה ואע"פ שמתנה לו המתנת הד' סלעים אין זה אלא כמשנה זמן שכירותו ופורע הכל לזמן שקבע עכשו:

בד"ה ברשות המוכר כו' וא"ת א"כ מאי קמ"ל כו' עכ"ל וטרשא דרב חמא דשרי דהא דשבקי להו מכסא ונקטו להו שוקא הוי שכר טורחן כמ"ש התוס' לעיל ולא קשיא להו התם דא"כ מאי קמ"ל די"ל דקמ"ל דהא דשבקי להו מכס' כו' הוי סגי בשכר טורחן וק"ל:

בד"ה מאי טעמא ניחא להו כו' דאפי' שכירות החמורים נותן כו' דלא יהיב שכר עמלם כו' עכ"ל כצ"ל שכר חמורים צריך ליתן להם דלא חשיב הנאת גילוי תרעא רק כנגד שכר הטורח של בעלי חמורים כו' לשון הגהות אשר"י וק"ל:

ד"ה ברשות מוכר מותר וכו' וי"ל סיפא אצטריכא ליה ברשות לוקח אסור ר"ל אפי' היכי דנותן לו שכר ומזונו:

ד"ה החמרים מעלים ובו' דלעיל גבי טרשא דרב חמא וכו' פירוש לעיל הוי ההליכה לשם לצורך רב חמא שהוא הבעל הבית שהיו מוכרים לו שם סחורתו ובחזרתן היתה ההלואה ולכך היה צריך רב חמא לקבל אחריות ההליכה ובשכר טורחם ועמלם היה להם מה דנקיטו להו שוקא ושביקו להו מיכסא גם בחזרתם והכא גבי חמרים הוא בהיפוך שבהליכה הוו המעות הלואה ביד החמרים רק שבאותן המעות היו קונין להבעלי בתים תבואה שם ומביאין אותן לכאן לכך אחריות החזרה צריך להיות על הבעלי בתים ובעד שכר טרחם היו להם מה דמגלו להו תרעא והא דמוזלי גבייהו:

ד"ה דשיבשי שיבש' וכו' ור"ח פי' שנותנים מעות לבעל הזמורות בכך וכך המשוי וכו' כצ"ל:

ברשות מוכר מותר וכגון דנותן לו שכר עמלו ומזונו וכי תימא אם כן מאי קמשמע לן סלקא דעתך אמינא חיישינן דילמא אתי לאוזולי גביה לעניו שכר עמלו ומזונו בשביל ההלואה. משאנץ. וכן המוליך פירות ממקום למקום מצאו חברו ואמר לו תנם לי בכאן במקום היוקר אף על פי שקבל על עצמו אחריות הדרך ומעלה לו במקום הזול כמקום היוקר מותר הואיל ויש לו באותו מקום היוקר. הראב"ד. החמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול פירוש החמרין מקבלים מעות מבעלי בתים במקום היוקר כשער מקום הזול והולכין למקום הזול ולוקחין בהם פירות ומעמידין לבעלי בתים כשער הזול שלקחו בו ובעלי בתים נותנין להם שכר טרחן ועמלן אלא שהם מקבלין עליהם אחריות הדרך וכיון שהם נוטלים שכר טרחם שלוחי של בעל הבית הם ושומרי חנם הם והתנו להיות כשואל וקבלו עליהם אחריות הדרך ולא משום שהמעות הלואה והיינו דאמרינן מאי טעמא הלא משקבלו עליהם אחריות המעות היו הלואה ועוד דצריכי להו הני זוזי ומפקין להו הכא למזבן בהו מידי ולהוליך לאותו מקום ולפיכך הם מעלין להם בחזרתן כשער הזול ושכר הלואה שקלי. ופרקינן דלאו שכר הלואה הוא אלא שלוחי בעלי בתים הם ואף על פי שנשתמשו במעות כאן הרי הן דשולחני שהפקידו לו ושם הוא פורען ולוקח בהן פירות בזול בשליחותו של בעל הבית והאי דעבדי הכי לאו משום שכר מעות אלא ניחא להו לאיתויי להו פירות באחריות משום דמגלו להו תרעי אי נמי דמוזלי גבייהו. וזה הפירוש הנכון ואלו היה כפירוש רש"י שלא נתנו להם שכר כלל היה אסור דהא דמי לרבית גמורה ואף על פי שמרויחין. ויש לומר כיון שאם הוזלו חטים במקום היוקר יותר ממקום הזול על כרחו של בעל הבית מקבל מהם משעה שלקחו פירות במקום הזול נעשו שלו וטרחי ומייתי ליה משום דאינהו נמי ובדי להו מילתא בגלויי תרעי ולהכי נמי מקבלי עלייהו אונסא דחזרה. ובירושלמי חמרים המקבלים מבעלי בתים מעמידים להם ממקום היוקר כשער הזול רבי יהודה בר פזי בשם רבי פזי עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום פירוש שאינו נראה כשכר המלוה. עד כאן רבי חונא אומר נעשה שלוחו. מתיבין לרב חונא שליח שנאנס חייב על האונסין אבל וה שנאנס פטור על האונסין. ולא פעמים שהוא מתנה שומר חנם להיות כשואל פירוש רב חונא פליג אדרבי יהודה ומתיר אפילו למקום רחוק כמה שנים מפני שנעשה שלוחו מאחר שנותן לו שכר עמלו אי נמי שמקבל עליו בעל הבית שער מקום הזול ואפילו הוזל כאן יותר ואקשו ליה וכי שליח שנאנס חייב על האונסין ומפרקינן שפעמים שמתנה שומר חנם להיות כשואל. ולפירושנו הא דאקשיה עליה דרב ולשקול שיתא ולא אקשיה נמי למה לי לקבולי עליה אונסא דאורחא משום דרב לאו שכר עמלם וטרחם יהיב להו הילכך אי מקבלי עלייהו אונסא אסור. הרמב"ן ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול. פירוש החמרין קונים תבואה במקום הזול ומביאין אותה למקום היוקר ומוכרין אותה ואם רצו להעלות תבואה במקום הזול למי שמוציא להם מעות וירויחו במה שיוליכו מכאן לשם אי נמי שיקנו לעצמן במקצת המעות ובמקצתן יקנו לצורך בעל המעות אף על פי שילכו הפירות באחריות החמרין מותר. וזה לשון הריטב"א: החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול פירש רש"י חמרין משתכרין בתבואה ומביאין ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים שבמקום היוקר בתורת הלואה גמורה על מנת שיפרעו בהם בחזרתם באותם מעות פירות כשער הזול ואין חוששין שיהא רבית שכר המתנת המעות כדמפרש ואזיל טעמא דניחא להו דמגלי להו תרעי או דמוזלי גבייהו. והקשו בתוספות שנראה מדברי רש"י דמיירי אפילו כשהחמרין מקבלין עליהם אחריות ההליכה והחזרה דהוה ליה מלוה גמורה מהשתא ועד שעת פרעון ואם כן זאת רבית קצוצה היא והיכי שרי לה משום הני טעמי דמפרש בגמרא. ועוד דהא בסמוך בעובדא דרבי חנינא דמקבל אונסא דאורחא ושקל חמשא פרכינן כיון דקביל עליה אונסא לשקול שיתא ואמאי לא פרכינן דאף על גב דלא מקבל אונסא מצי שקיל שיתא. ומיהו מזו כבר נשמר רש"י דהכי פרכינן וכיון דעבד לפנים משורת הדין וקביל אונסא אמאי לא שקיל שיתא דהא מכיון דקביל אונסא אין בדבר שום נדנוד וחשש מראית העין ומהדרינן דאדם חשוב שאני ויש לו לעשות לפנים משורת הדין כן נראה ממה שפירש רש"י לקמן מכל מקום הקושיא הראשונה איתא. לכך פירשו בתוספות כי החמרין היו מקבלין אחריות המעות בהליכה אבל אחריות הפירות בחזרה על בעלי בתים הוא וכאלו לוה מעות במקום הזול לפרעם לו במקום היוקר ולקנות לו בהם פירות ולהביאם באחריות המלוה ואין בזה אלא משום רבית מאוחרת כי בשכר מה שהלוה לו הוא טורח בגופו להביאם לו וקאמר תלמודא דהא שרי כיון דאיכא הני טעמי דמפרש ואזיל וכן עיקר. ומכל מקום מצינו בירושלמי שהתירו אפילו כשאחריות של החזרה על החמרין והוא שנתן להם שכר טרחן ועמלן דכיון שכן נעשו כשלוחין וכשומר חנם שהתנה להיות כשואל ומה שקבל עליו להיות כשואל לא דיינינן ליה דעביד מפני שכר מעותיו של זה אלא משום הנאה דאית להו ומגלו להו תרעא ומוזלי גנייהו. וזה לשון הירושלמי: חמרין המקבלים מבעלי בתים מעמידין להם ממקום היוקר כשער הזול רבי יהודה בשם רבי פזי עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום רבי נחוניא אמר נעשה שלוחו כלומר כיון שנוטל שכר טרחו ואפילו למקום רחוק. התיבון לרבי נחוניא שליח שנאנס חייב הוא על האונסין פירוש בתמיה. ופריק ולא פעמים שהוא מתנה שומר חנם להיות כשואל עד כאן. ואין זו שיטת הגמרא שלנו. עד כאן. וזה לשון הרמ"ך: מותר להלוות מעות לחמרין המוליכין תבואה ומתנה המלוה עמהן שיהיו מעלין לו סאה או סאתים ממקום הזול למקום היוקר כשער מקום הזול ואין חוששין משום רבית דניחא להו למיהוי שלוחין דידיה בההיא פורתא כי היכי דניזלו התם למזבן חיטי טובא וניגלי להו תרעי דמקומות הזול וימכרו להם באשראי ועוד דניחא להו נמי לחמרין כי היכי דמוזלי גבייהו אינשי מקום הזול כל כמה דמפשי ומייתו זוזי וזבני. וצריך עיון פירוש זה. להרמב"ם ז"ל החמרין שנכנסו לעיר והרי החטים ארבע סאין בסלע והוזילו ומכרו למוכריהן או לספסריהן חמש בסלע במעות שנתנו להן תחלה כשנכנסו לעיר עד שיפתחו שקיהן וימכרו לכל אדם הרי זה מותר שאין אלו מוכרין להם בזול מפני שנתנו המעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן אלא מפני שמודיעין להן השער ומשערין אותו עד כאן. נראה שדעתו לפרש ניחא להו דמוזלי גבייהו שאותם פונדקים מוזילים להם כמה שהם צריכין ליקח צרכי סעודותיהן ומספא ותבן לבהמה ולפיכך הן מוכרים להן בזול במה שהלוו להם. וניחא להו דמגלו להו תרעי נמי דעתו לפרש שאותן בעלי פונדק מגלין להן שערי העיר של היוקר לפיכך הם מוזילין להם במקצת ושכר אותה הנאה הן נוטלין ולא שכר מעותיהן. עד כאן.

מאי טעמא רב פפא אמר משום דמגלו להו תרעי אלו החנונים הקונים מהם מודיעין להם במה נוכלו להרויח הסחורות שבכאן והם לפי מה שהם קונים רואים ומוכרים ומרויחין. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: דמגלו להו תרעי פירש רש"י ז"ל שעל ידי מעותיו של זה הם ניכרין בסוחרין ומכירין אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ומשתכרין עמהם. והקשו בתוספות דלא משמע הכי לישנא דמגלו להו תרעי. ועוד שאם הוא תגר ישן וניכר ליתיה להאי טעמא ואם כן כי אמרינן בסמוך תגרא חדתא איכא בינייהו הכא נמי הוה להו למימר דאיכא בינייהו תגר ישן דללישנא דמגלו להו תרעי ליכא וללישנא דמוזלי גבייהו איכא. לכך פירשו דמגלי להו תרעי כי כשמשתנה השער של מקום היוקר מודיעין להם בעלי בתים של מקום היוקר שפעמים ששוהין זמן מרובה עד שמשתנין השערים של התבואות והסחורות שיש להם להביא לכאן ונמצאו בעלי בתים מועילין להם הרבה כשמודיעים להם השערים והאי טעמיה איתיה בין בתגרא חדתא ובין בתגרא עתיקא. עד כאן. רב אחא בריה דרב איקא אמר משום דמוזלי גבייהו פירוש מפני שמרבים לקנות שם במקום הזול אותם בעלי בתים שמוכרים להם מוזלי גבייהו. ויש מפרשים כי אלו החנונים שבכאן שקונים מן החמרין בשביל הנאה זו שמביאין להם פירות בזול גם הם מוזלי גבייהו בדברים אחרים שקונים מהם. ואיכא בינייהו תגרא חדתא פירוש אם החנוני שבכאן שקונה מן החמרין הוא תגר חדש שעדיין אינו בקי בשערי הסחורות שבכאן למאן דאמר דמגלי להו תרעי זה אינו יודע לגלות. למאן דאמר משום דמוזיל גבייהו האי נמי מוזיל גבייהו. ולפירושא קמא נמי במקום הזול בעלי בתים נמי מוזלי גבייהו. ודוקא בפירות אבל בגרוטאות אל כלי פשתן אסור להעלות במקום היוקר כמקום הזול משום דחריפי וכזוזי דמו. ואיכא למימר דסבירא ליה כמאן דאמר משום דמוזלי גבייהו והני אפילו זבני טובא לא מוזלי גבייהו טפי והיינו כפירושא קמא. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: איכא בינייהו תגרא חדתא. פירש רש"י ז"ל ובתוספות שהחמר הזה תגרא חדתא משום גלויי תרעא איכא משום אוזולי גביה ליכא שהרי אינם מאמינים בו שיחזור ויקח מהם פעמים אחרות דליזול גביה מהשתא. ויש שפירש שאותו תגר שמוכר להם במקום היוקר הוא תגרא חדתא כלומר תגר חדש שאינו מן העיר דלא מוזיל גבייהו דחמרים. בקש לעשות בגרוטאות ולא הניחוהו. פירוש משום דלא שייך בהו טעמי דלעיל דטעמא דמגלו להו תרעי ליכאן שאין רגילות ליקח כסף תמיד מסוחר אחד אלא פעמים יקח מזה ופעמים מזה וגם אינה סחורה תדירה לילך ולחזור פעמים רבות דלוזלי גביה כדי להרגילו אצלם. עד כאן.

פרדיסא רב אסר ושמואל שרי פירש רש"י כי כשהכרמים הם בוסר או סמדר מוכר היין שיהא בהן השנה הזאת בדמים פחותים והלוקח מקבל עליו תיוהא אם יהיה בקרן שום קלקול שיהא ההפסד שלו. רב אסר דמשום הקדמת מעות עד זמן בציר מוזיל גביה והוי אגר נטר לי ושמואל שרי דכיון דמקבל לוקח תיוהא מכירה מעכשיו היא ואוזלי מוזיל גביה ולא דמי להא דתניא מה שעיזי חולבות מכור לך שמותר מטעמי דפרישנא. ואם תאמר ולרב מאי שנא הא ממשכנתא בנכייתא דשריא משום דחשבינן ליה כמוכר פירותיו בדמים פחותים. תירצו בתוספות דהתם גופה של קרקע קנוי לו מעכשיו לפירות כל זמן המשכונא ולאוקמי ביה חיותא ולמשטח ביה פירי אבל האי פרדיסא אינו מוכרו לו אלא בשביל היין שבו בלבד ומכירת פירות בעלמא היא. ועדיין אין הפירוש מחוור מאי אגר נטר לי יש במי שלא לוה ואינו חייב באחריות מעות כלל. ועוד דבתוספתא קתני בהדיא הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה ובלבד שלא יאמר לו מארבע בסלע ומסאתים בסלע ולא משמע שיהא חילוק בזה בין המוכר פירות כרם ושדה קודם שיהא בו שום דבר למוכר אותה לאחר שהם בוסר או סמדר וכיוצא בו דסוף סוף הכל הוא מכר מעכשיו בלא שום אגר נטר לי. ורבינו פירש דפלוגתא דרב ושמואל בשקבל עליו המוכר שאם יאבדו פירות הקרקע לגמרי שיחזיר לו מעותיו דרב אסר דכיון דאיכא תורת הלואה כלל אסור ושמואל סבר דכיון דכי איכא פירי כלל פטור וכי ליכא פירי כלל אין לו ליתן לו אלא מעות שקבל בלבד אין כאן שום אגר נטר לי ומותר. ומודה רב בתורי דנפיש פסידייהו. פירוש ומודה רב דשרי במקום שנהגו שבוצרים הכרמים ומביאלן הפירות בעגלה דאיכא פסידא דתורי שמתקלקלים רגליהן בין שורות הכרמים ומפני כן נמכרין שם הפירות בזול כן פירש רש"י ז"ל. והלכתא כרב באיסורי. הריטב"א ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: פרדיסא רב אסר ושמואל שרי. פירש רש"י ז"ל לקנות פירות הפרדס בכך וכו' בשנה ואסר רב דכיון דלקמיה שויא טפי הוה ליה כאגר נטר לי ושמואל שרי דכיון דכי אית ביה תיוהא דפעמים לוקה הפרדס בברד או שמחמיץ היין ואפילו הכי מקבל עליה הלוקח לא מחזי כאגר נטר לי. ומודי רב בתורי מקום שבוצרים וכו' עד שההפסד רב. ואיכא למידק דהא תניא בברייתא לעיל מה שעזי חולבות מכור לך מה שרחלי גוזזות מכור לך וכו' הרי זה מותר ולא עוד אלא אפילו אמר לו כך וכך בכך וכך מכור לך מותר כל היכא דקרבו מיניה בדלועים ופירות דכי פסקת להו לא אתו אחריני בפסקייהו וכדאיתא לעיל. ותניא נמי גבי שדה אומר אדם לחבירו הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה ובלבד שלא יאמר לו מארבע סאין בסלע מסאתים בסלע. ויש לומר דכל היכא דאיתנהו לפירות גמורין ראויין ללקיטה כההיא דכוורת ועזים שרי דהא יש לו וכל יש לו שרי והיכא דליתנהו כלל נמי שרי והיינו מה ששדך עושה. אבל היכא דצמחו ולא נגמרו אי נמי דהוי סמדר ולא נגמר ללקיטה הוה ליה כאגר נטר לו וכל זה איננו שוה והראב"ד ז"ל פירש גם כן שמוכר לו פירות שנה והקשה לו ויהיה זה כמשכנתא דסורא או כמשכנתא בנכייתא. ותירץ דלא דמי דהתם המלוה עובד אותה והיא כלוקח את הקרקע לשנה או כאריס אבל זה המוכר עובד אותו ולא מכר לו כי אם הפירות. ומודי רב בתורי דנפיש פסידייהו אם יחרוש אותו בשוורים של קונה מותר מפני שמצוי בהם ההפסד ויצא הזול כנגד ההפסד. גם זה אינו מחוור דקשיא ברייתא דמה שכוורתי רודה מכור לך. ועוד אם האיסור מחמת שהמוכר עובד אדמתו וההיתר לרב כשעובד אותה עם שוורים של לוקח הוה ליה לפרושי ומודה רב בתורי של לוקח. והרמב"ן ז"ל שפירש בשפירש כור בכך וכך גם זה אינו מתיישב דאין זה בכלל לשון פרדיסא שהכל תלוי בקציצה אם קצץ כך וכך בכך וכך והוה ליה לפרושי. ועדיין צריך תירוץ. עד כאן. וזה לשון הרמב"ן ז"ל: דהכא בשאמר לו מה שפרדסי עושה מכור לך מסאה לדינר אלא מקבל עליו זה לשכור פועלים ולבצור ואם היה חומץ כגון ענבי דאקרום או קלקול אחר שיקבל אותו ובלבד שיתן לו סאה בדינר. ורב אסר כיון דקצץ ושמואל סבר כיון דמקבל עליה תיוהא שרי וההיא דקתני מסאה בסלע אסור בשלא קבל עליו תיוהא כלל. אי נמי בשאר פירי מודה שמואל דלא שכיח בהו תיוהא. ומודה רב בתורי וכו'. רבינו חננאל פירש מודה רב שמותר ליקח עגל מן הבקר בדינר זהב אף על פי שלקמיה כי שקיל ליה שוה טפי משום דנפיש פסידא שאפשר שימות. ומקשים בלאו הכי נמי שרי כיון שיש לו וממילא קא רבי. איכא למימר לאו ממילא קרבי אלא במזונותיו של מוכר ובטרחו ועמלו וטרחו והוצאתו נפישי לפיכך אם מקבל עליו אחריותו אסור. ואין כל זה מספיק דהא היכי ליתסר כלל הרי הוא מכור מעכשיו. עד כאן לשונו.

דמשבשי שיבשי פירש רבנו חננאל המקדימים לבעלי הכרמים דמים בזמורות בכך וכך המשוי ובעת שזומרים הכרם שוה המשוי יותר הלכך כי ליתנהו אסור דהכא ליכא תיוהא. ואני תמיהא כי מהפכי בארעא מאי הוי וכי מותר לעשות כך בשדה. ויש לומר אין מותר לעשות כן אלא בפירות אילן דמיחזי כקונה אילן לפירותיו אף על פי שאמר לו מכך וכך אבל אסור לעשות כן בשדה. ומדברי הר"מ הספרדי דהנך שיבשי איתנהו אלא שפוסקין קודם זמן הזמיר ועדיין הן קטנות אלא כיון דלא ידיע אי זו זמורה תיבש ותזמר ואי זו תשאר אסור לפסוק עליהן. ועוד דבשאר פירות אי בעו ליקח קונה ולוקח מעכשיו. אבל הזמורות כיון שאין בעל השדה רוצה שיקח אותם אלא בזמנן אסור דלא מיקני ליה מעכשיו עד דמהפך בהו. ולי נראה דהני משבשי שבשי קונין היו הזמורות בדליתנהו על מנת שיהו הם עצמם מזמרים אותם בזמנם ואמר להו רבא דליהפכו בארעא לעדר ולנכש מעט תחת הגפנים כדי שיהיו אריסים בכרם מתחלה ובסוף דנמצאו נוטלים את הזמורות בתורת אריסות נמי וכי נחתי להכי נחתי והיינו דקאמר משבשי שבשי ולא קאמר מזבני ולא אמר נמי החזיקו בארעא אלא הפוכו והוא לשון חורש אחר חורש כענין ששנינו בכלאים לא יאמר אזרע ואחר כך אהפוך אלא מופך ואחר כך זורע. הרמב"ן. וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר להו רב להנהו דמשבשי שיבשי. פירש רש"י ז"ל בעלי בתים המלוים תבואה לאריסיהם לזרע והן משלמים להן לגרן תבואה חדשה דהוה ליה סאה בסאה כשאין לו ואסור ומשום הכי אמר להו לבעלי בתים סייעו בגופא דארעא בחריש ובקציר דמיחזי כמאן דקני להו גופא דארעא עד כאן. ומיירי כשהלוה לו חטים לאריס לאחר שירד בקרקע דלא מצי מסלק ליה דאי קודם שירד האריס לקרקע הא תנן מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע אלא ודאי כשיורד ואפילו הכי על ידי חזקה שמחזיק בעל הבית בגופא דארעא הקנה לו האריס בקרקע שיעור זרע שהלוה לו יותר על חכירותו כן פירשו בתוספות לפי פירוש רש"י ז"ל. ועם כל זה הקשו עליו דלישנא דמשבשי שיבשי לא אשכחן בענין זה. לכך פירשו דשיבשי הן זמורות כדמתרגמינן שלשה שריגין תלת שיבשין. והכי פירושו כי בעלי הכרמים היו מוכרין זמורות הכרמים של אותה שנה בתמוז או בסיון והיו מוכרין אותם בדמים פחותים מפני שאין להם לזמור אותם אלא בתשרי או מרחשון והזמורות אלו גדלות תוך זמן זה ומוסיפים ענפים אחרים ואף על גב דממילא רבו מכל מקום כיון שהשבח הוא גדול והענפים החדשים שמתחדשים לא היו בעולם היה נראה כרבית ומשום אגר נטר לי ולא דמי לפרדיסא דשרי שמואל לעילק דהתם שכיח תיוהא בפירות לפעמים והלוקח קרוב לשכר ולהפסד מה שאין כן באלו דלא שכיח תיוהא ומשום הכי קאמר להו דליהפכו בארעא קצת דהוי כמאן דאקני להו גופא דארעא מהשתא להכי ובהפוך כל דהו דיתקנו בקרקע סגי להו ולא בעי חזקה גמורה שאין זה אלא משום דלא ליחזי כרבית. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד אמר להו שמואל להנהו דשבשי שבשי. פירוש בעלי הכרמים נותנין הזמורות לזומרים ולעודרים והם מוכרים אותם קודם הזימור לבעלי מעות ומזלזלין בהן בדמיהן ואמר שמואל לקונים אותם עזרו לעודרים בעדור הכרמים כדי שתהיו שותפים בעבודת הכרמים ומה שזלזלו לכם העודרים לא יבא לכם מאצלם אלא מאצל בעלי הכרמים כי גם אתם תהיו כעודרים וכשומרים שלהם. ויש מפרשים שמקדימין מעות לבעלי הכרמים וקונין מהן הזמורות בזול. הפוכו בארעא בשעת הזימור לעדור תחת עיקרי הגפנים כמו שעושין עכשיו שמגלים עקריהן וחותכין הקיסמין והזרדין שבהן שיונקין אותן והוא תועלת לגפנים משום דמתחזי כמאן דאית להו שותפותא בארעא וכי מוזלי גבייהו לא מיחזי כרבית ולא מחוור. ע"כ. אמרי ליה רבנן לרבא קא אכיל מר רביתא כולי עלמא שקלי מגינאי ארבעה זוזי שקונין הפירות לשנה ומסלקין להו מניסן לניסן והיה להן מנהג שמסלקין אותן מן המחובר והיה נשאר לבעלי הגנה ולוקט אותו בזמנו ואחר כך מוסר אותו לאריס בדמים ידועים ארבעה זוזים עד ניסן לפי מה שהיה הגנה ומשום הכי כשהאריס שלו דחוק ולא יוכל לפרעו בניסן מוסיף ליה טפי חד ירחא ושקיל מיניה שיתא זוזי ובחד ירחא ליכא רווחא לגינאי תלתא ומיחזי כאגר נטר לי דמשום דקא נטר ליה מר בניסן לאייר שקיל מיניה כל ההוא טופיאנא. ואף על גב דאמר רבא להנהו דמנטרי בגי סייעו בהדייהו בבי דרי כי היכי דלא תשלים שכירות דידכו עד ההיא שעתא וכו' והאי גינאה נמי כיון דקאי בגנתא עד אייר לא משלמא חכירותו עד התם ומאי אגר נטר לי איכא הכא. לא דמי התם אוזולי בפירי הוא דקא מוזלי גבייהו וכיון דמסייעי וההיא שעתא הוא דקא שלמה שכירותייהו ובההיא אגרא מוזלי גבייהון ליכא רבית אבל הכא מכר הוא וכיון דכולי עלמא מניסן לניסן קא שקלי דמי ואיהו נמי מעיקרא הכי אתני בהדיה ולבסוף אתפשר בהדיה דלא לסלקיה עד אייר ויהיב ליה שית זוזי אוסופי זוזי הוא משום דנטר ליה עד אייר. ואמר ליה רבא אדרבה אנא מרווחנא ליה טובא דשוי ההוא ירחא טפי מכל ירחי שתא ואתון שלא כדין עבדיתו דסתם גנתא לאריס משתעבדא פירוש הפירות הנשארים בקרקע משועבדים הן לאריס שנטע אותו ועבד בהן ואם אינו יכול לפרוע ממה שהוציא מן הגנה תוך זמנו דין הוא שיקח מה שנשאר ויעזור בו לפרוע חובו ויוסיף דמים ואם תאמרו שאני נוטל ממנו יותר מכדי דמיהן אינו כן כי יותר הן שוין הראב"ד ז"ל.