Bava Metzia 67a

הוה יתיבנא כי אמר ומודינא דאי שמיט ואכיל כו':

ובעי לאותביה אונאה דתנן (לעיל בבא מציעא דף נא.) דמחזיר לו אונאה ואע"ג דמדעת נתן לו הואיל וטעה אלמא מחילה בטעות לאו מחילה היא:

ואודיק השגיח בי וראה שהיה בדעתי להשיב על דבריו:

חזיתן איילונית קדמני להראותי טעמא לדבריו מאיילונית כדלקמן:

הממאנת קטנה יתומה שהשיאתה אמה לדעתה אמרו חכמים יכולה למאן דמן התורה אין מעשה קטנה כלום ואמה אינה זוכה בה לקדשה ורבנן הוא דתקון נשואין ליתומים שלא ינהגו בה מנהג הפקר וישמרנה בעלה והם אמרו דסגי לה במיאון:

אין לה כתובה ואף מה שהכניסה לו בנדונייתה ושמאתן בכתובתה וכל שכן מאתים שתיקנו לאשה משום דבעל כרחיה נפקא:

שנייה שניות לעריות שגזרו חכמים בפ' שני דיבמות (דף כ.) אין לה כתובה דקנסא הוא דקנסינן לה מפני שמרגילתו עליה כדאמרינן ביבמות (דף פה:):

והאיילונית דוכרניתא דלא ילדה לשון איל אין לה כתובה שמקחו טעות דלאו אדעתא דהכי נסבה ואע"ג דכי מחלה היא נדוניי' דילה למוסרה בידו טעות הואי מחילה בטעות הויא מחילה:

הממאנת והשנייה והאיילונית אין להן כתובה פירות ומזונות ובלאות בפי"ב דכתובו' (דף קז:) תניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי הבעל חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה ואיילונית נמי יש לפרש בענין זה דלמזונות שאחר מיאון ואחר שנמצאת איילונית לא אצטריך דפשיטא דלית לה מזוני ושנייה אין לפרש ביתבא תותיה דהא מילתא דפשיטא דהא אפילו אלמנה לכ"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות היכא דיתבא תותיה כדאמר ביש מותרות (יבמות דף פה. ושם) בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה וכשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה לא אצטריך דהא אלמנה לכ"ג כה"ג נמי אין לה כדמסיק ביש מותרות אלא לאחר מיתה איירי דס"ד דיש לה כמו לאלמנה כדאמרי' התם:

ובלאות פי' בקונט' שהכניסה לו בגדים בנדונייתא אפילו יש מהן קיימין לא יחזיר ואי אפשר לומר כן דבכל מקום שמיירי בבלאות קיימין מזכיר בהדיא קיימין כדאמר סוף פרק אע"פ (כתובות דף סג:) מרדה הפסידה בלאותיה קיימין ובסוף אלמנה [ניזונית] (שם דף קא:) נמי אמרינן זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימין ובהדיא אמרינן בפ' אלמנה (שם.) בגמרא דהך משנה לא שנו אלא נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל אית לה ופריך אהייא אילימא אממאנת ואאיילונית אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו אידי ואידי לא שקלה אלא אשנייה אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו איפכא מבעי ליה ומסיק לעולם אשנייה ובליתנהו וקנסוה רבנן לדידה בדידיה ולדידיה בדידה אלא הנך בלאות דקתני הכא היינו בלאות שאין קיימין ופירות דקתני לאו בפירות שאכל קאמר דאפילו קרן גופיה אם אכלו אין לה אלא אצטריך לאשמועינן דאין לה פירות שליקט והם עדיין בעין אי נמי תקנת פירות קאמר דאין לה כגון שנשבית ולותה ופדתה עצמה ואחר כך מיאנה דומיא דמזונות:

פירי מאי כרבית קצוצה דמי ויוצאין אע"ג דמשמע הכא דאי הדרו פירי לא הדרו אלא מטעם דהוי רבית קצוצה מכל מקום רבינא דאפיק פירי ע"כ לאו מהאי טעמא דהא אית ליה בריש פירקין (לעיל בבא מציעא דף סב.) דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה אלא צ"ל דטעמא דרבינא משום דהויא מחילה בטעות ולא הוי מחילה ודוקא בזביני כעין עובדא דרבה בר רב הונא אפיק רבינא פירי ולא בהלואה ור"ת מפרש הכא כרבית קצוצה דמי לא מטעם רבית קצוצה יוצאים אלא כלומר משום דמחילה בטעות לא הויא מחילה ויוצאים כמו רבית קצוצה דיוצאה או דילמא הויא מחילה ואין יוצאים כאבק רבית דאין יוצאים בדיינין ואין נראה דמה לו לתלות מחילה בטעות ברבית קצוצה אבל טעמא דרבינא הויא ודאי משום מחילה כדפרישית:

אמר ליה אביי לרבא, משכנתא מאי כלומר, משכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא דומיא דזביני דאת ונוולא, ואהדר ליה דמשכנתא כי הא נמי אינה רבית קצוצה, ואינה יוצאה בדיינים.

הא דאמר רב פפי חשיב רבינא ומפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. פירשה הראב״ד ז״ל במשכנתא, אבל בזביני, כעובדא דאת ונוולא, מודה הוא דאינה רבית קצוצה, דכל בזביני ליכא רבית קצוצה, (ומתניתין) [בש״מ – (ב)[כ]מתני'] דנסיב אבק רבית במכירת פירות. והביא עוד ראיה, דהא חד צד ברבית הוא, ולר' יהודה מותר אפילו לכתחלה, ואי אפשר שיהא לר' יהודה מותר גמור ולרבנן רבית גמור, דאי אפשר שיהיה הפרש גדול כל כך ביניהם. ואין דבריו מחוורים כאן, חדא דהא אמרינן חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא, ורבה בר רב הונא גופיה לא אמר כלום במשכנתא [אלא] בזביני, ולא הוה ליה למימר [אלא] דלא כרבא, דהא מודה הוא בעקר מה שאמר רבה בר רב הונא דהיינו זביני, [אלא] שאפשר לדחוק ולדחות בזו, דכיון דרבא תלי להו בחד טעמא, ותלי ליה בדרבה בר רב הונא, משום הכי אמר דלא כרבה בר רב הונא. ומיהו אכתי קשיא, דאם איתא, מאי קא מבעיא להו פירי מאי, רבית קצוצה היא או לא, פשיטא דאינה רבית קצוצה ומדר' יהודה נשמע לרבנן. וא״ת, דמספקא להו טעמא דר' יהודה דדילמא (אמ') [אף] לדידיה רבית קצוצה היא, דלא פליגי אלא ברבית על מנת להחזיר, וכדרבא דאוקי פלוגתייהו בהכי (סג, א), אם כן, אף אנן אין לנו ראיה מכאן דרבינא לא אמר (אלא) בזביני, דדילמא רבינא אית ליה כרבא, ועוד נראה לי, דאי אפשר לומר כן, דבהדיא מוקי אביי פלוגתייהו בערכין פרק המוכר (שהוא) [שדהו] בשעת היובל (לא, א) בצד אחד ברבית. ועוד דבהדיא אשכחן תנא בערכין (שם) דאמר בבית בבתי ערי חומה רבית גמורה היא, אלא שהתורה התירתה, וגרסינן בירושלמי (דפרקין ה״ב) כאן התירתה ולא במקום אחר. והר״ז הלוי ז״ל פי' בהפך, וכתב דוקא בזביני דחשיב ואפיק ודלא כרבה בר רב הונא, אבל משכנתא, אפילו באתרא דמסלקי, לרבינא ליכא משום רבית קצוצה, מדאמרינן בריש פרקין (בבא מציעא סב, א), והא משכנתא בלא נכייתא, דבדינייהו מוציאין מלוה למלוה ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה, וסתמא קאמר, אלמא לדידיה בשום משכנתא אפילו בלא נכייתא אין מחזירין. וגם זה [אינו] מחוור, דאם כן מאי קבעי מיניה אביי מרבא משכנתא מאי, דכיון דאפילו בזביני ליכא משום רבית קצוצה, כל שכן במשכנתא, אלא ודאי משמע דלכולי עלמא טפי חמירא משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקין מזביני וכן בדין. ודוחק הוא לומר דרבינא בלחוד הוא דאית ליה הכי, ואנן לרבינא הוא דקאמרינן, דהא ההיא דריש פרקין לרב אשי הוא דקאמר ליה, ובדרך פשיטותא הוא דקאמר לה, והא משכנתא בלא נכייתא דבדינינו אין מחזירין, דמשמע דליכא מאן דפליג, דאי לא, מאי קשיא, דלמא רב ספרא דקאמר לה לההיא לא סבירא ליה הכי, אלא ודאי משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסליק לא קילא מזביני דאת ונוולא, ואפילו לרבינא, וההיא דלעיל באתרא דלא מסלקי היא וכדכתיבנא לעיל בודכתה משמו של הראב״ד ז״ל ועיקר. והנכון שבזו, דרבינא בין בזביני כי הני בין במשכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא קאמר, ובין בהא ובין בהא חשיב ומפיק פירי, וכן דעת הרי״ף ז״ל.

הא דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא הא במשכנתא באתרא דמסלקי, אכל שעור זוזי מסלקינן ליה, אכל טפי לא מפקינן מיניה. לומר דאבק רבית הוא, על כרחין בלא נכייתא קאמר. ותדע, דהא כלה שמעתין בתר עובדא דאת ונוולא ובתר משכנתא דקא בעא מיניה אביי מרבא גרירא, והנהו בלא נכייתא נינהו. ועוד דהא פשיט ליה רבא לאביי דמשכנתא בלא נכייתא כיון דלא קץ ליה, אבק רבית בלחוד היא, וכן פירשה הרי"ף ז"ל בהלכות בלישנא בתרא (כמו שכתוב שם – בש"מ ליתא.)

אמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן, אכל שעור זוזי [נמי] לא מסלקינן ליה בלא זוזי וכו'. יש מי שפירש, לא מסלקינן ליה בלא זוזי כלל, ולומר דדוקא (כל) אכל שעור זוזיה, הא פחות מכאן קצת מחשבין ליה, דהא לא מסלקינן ליה השתא לגמרי בלא זוזי, ולא עוד אלא אפילו אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה לגמרי בלא זוזי כלל, אלא בית דין מנכין לו כפי ראות עיניהם, והשאר נותנים לו ומסלקים אותו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פ"ו ה"ב, פ"ז ה"א). ואין הדברים האלו מתקבלים על לב, דכל שאתה מסלקו בלא כל זוזיה ואפילו מנכה לו זוז אחד, אתה מוציא ממנו אותו זוז שאתה מגרע מחובו ומסלקו בלא אותו זוז. וכן פירש רש"י ז"ל וכן עקר.

עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים ואיכא למידק, דהא רבינא מחמיר טפי מרבא, דאילו לרבא משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקינן אבק רבית, הואיל ולא קץ ליה, וכדאהדר [ל]אביי, ולרבינא רבית קצוצה, דהא חשיב ואפיק פירות, ורב אשי מחמיר טפי מרבינא, דאלו רבינא גופיה אכיל בנכייתא ואפילו באתרא דמסלקינן, כדאיתא לקמן, (ע"ב), ורב אשי אסר, ואם כן היאך אפשר דבאתרא דמסלקי בלא נכייתא אפילו לרבינא רבית קצוצה, ולרב אשי דמחמיר טפי אבק רבית. ויש מפרשים, דרב אשי לאו אהאי משכנתא קא מהדר ולא בדידה עבד עובדא, אלא אדינא דקאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא קא מהדר, והכי קאמר, לדידי רבית קצוצה היא ואפילו אכל טפי מפקינן מיניה, אבל לדידך דחשבת ליה אבק רבית אפילו אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה, דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, ועבד רב אשי באבק רבית בעלמא אפילו ביתומים קטנים כגדולים. ואינו מחוור, דמדקאמר הכא סתם עבד רב אשי עובדא, בודאי בהאי עובדא משמע, כלומר, במשכנתא דמיירי בה ולי נראה דרב אשי מחמיר טפי מרבינא בחד צד ומקל טפי מיניה בחד צד, דאלו לרבינא כל בנכייתא משרא שרי ואפילו לצורבא מרבנן, ואיהו גופיה נמי אכיל, ואלו לרב אשי צורבא [מרבנן] אסיר בכלהו, ואפשר דאפילו לכולי עלמא נמי אסר דאבק רבית הוא לדידיה, ומקל מרבינא בחד צד, דאלו לרבינא באתרא דמסלקי בלא נכייתא רבית קצוצה, ולרב אשי אין לך משכונא וזביני קרקע אסורים דבר תורה, אלא כלן אבק רבית נינהו, הוא[יל] ולא קץ, (וכרבא) [וכרבה] בר רב הונא. ורבא נמי על כרחין מחמיר טפי בחד צד מרבינא ומקל טפי מיניה בחד צד, דאילו לרבא באתרא דמסלקי אפילו בלא נכייתא אבק רבית ולרבינא רבית קצוצה, ואילו בנכייתא, לרבא אסור לצורבא מרבנן ורבינא גופיה אכיל בנכייתא, אלמא בין לרבא בין לרב אשי אין לך במכר קרקע ובמשכונא רבית קצוצה (וכי אצטריך רבא לאוקומי פלוגתייהו). ושמא [יצא] להם זה מבית בבתי ערי חומר, וכתנא דמתניתין דערכין פרק המוכר שדהו בשעת היובל (לא, א) דקתני, בית בבתי ערי חומר הרי זה כמין רבית ואינה רבית, אע"ג דאוקימנא לה כר' יהודה (דאוקימנא) דאמר צד אחד ברבית מותר, סבירא להו דהלכתא כותיה הואיל וסתם מתניתין כותיה, אע"ג דפליגי עליה רבנן בברייתא, הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם מתניתין (יבמות מב, ב), אלא דמחמרי בה שלא לעשות כן לכתחלה, כל שהוא אוכל בלא תנאי נכייתא, לחוש לדברי חכמים דפליגי עליה בברייתא ואמרי רבית גמורה אלא שהתורה התירתה, וכאן התירה ולא במקום אחר, כדאיתא בירושלמי (דפרקין ה"ב). ואע"ג דרבא דאוקי פלוגתייהו בפרקין דהכא (סג, א) והתם בערכין ברבית על מנת להחזיר, דמשמע לכאורה דצד אחד ברבית לדידיה אסור לכולי עלמא, ולא פליגי ביה כלל, אלא לכלהו אסיר ובחד (כרבא) [גוונא], ועל כרחין לתנא דברייתא צד אחד אסור דבר תורה, דהא אפילו בעל מנת להחזיר רבית גמורה היא להם, אלא שהתורה התירתה כאן, וכל שכן באוכל בלא תנאי, וכיון שכן, אפילו לר' יהודה רבית גמורה היא, לא היא, דעל כרחין לרבא [אי] אפשר לומר כן, דהא משמע לעיל דכרבה בר רב הונא סבירא ליה, דאמר, אבק רבית הוא, ואפילו במשכנתא בלא נכייתא ובאתרא (דלא) [ד]מסלקינן ליה אהדר ליה לאביי דאבק רבית הוא, אלא לעולם ר' יהודה צד אחד ברבית אבק רבית ועל מנת להחזיר מותר, ולרבנן אפילו על מנת להחזיר רבית גמורה אלא שהתורה התירה בבית בתי ערי חומה, הא בעלמא אסור, וכל שכן בצד אחד ברבית שאוכל בלא תנאי, וכי איצטריך לאוקומי פלוגתייהו ברבית על מנת להחזיר, לאו לאשמועינן בדר' יהודה מידי בדבר תורה, דלר' יהודה בדבר תורה אפילו צד אחד ברבית משרי שרי, אלא לאשמועינן דלרבנן אפילו רבית על מנת להחזיר אסור דבר תורה, ולר' יהודה נמי צד אחד אסור מדרבנן, ולא התיר ר' יהודה בצד אחד לכתחלה, וביתוס בן זונן לא עשה מעשה על פי חכמים אלא ברבית על מנת להחזיר. ואפשר, דרבה בר רב הונא ורב אשי כאוקימתא דרבא סבירא להו דר' יהודה ברבית על מנת להחזיר בלחוד שרי לגמרי, הא בצד אחד ברבית מודה דאבק רבית הוא, והילכך רבא ורב אשי דאסרי בלא נכייתא לכולי עלמא משום אבק רבית, כלהו כר' יהודה אמרי לה, אלא דרב אשי מחמיר טפי דלא אכיל אפילו בנכייתא כנ"ל. ומיהו אפילו ברבית על מנת להחזיר אסיר נמי, וכדכתיבנן לעיל (בבא מציעא סה, ב בד"ה ורב ענן) במדות דרבית דר' חייא דפעמים שניהם אסורים, ועני רבא בתריה, דאמר לה, לכי מייתית קני מעכשיו, ולא אשכחינן התם היתרא אלא במשלשין את הפירות וכמו שכתבתי שם. ואביי דמוקים פלוגתייהו בצד אחד ברבית, משמע נמי דכר' יהודה נמי סבירא ליה מדבעא מיניה מרבה משכנתא מהו, ואמר ליה דמשכנתא נמי אבק רבית, וקבלה מיניה, ומיהו אבק רבית מיהא הוה ליה ודלא כר' יהודה, דאלו לר' יהודה מותר אפילו לכתחלה שהרי אמר שכן היה עושה ביתוס בן זונן על פי חכמים. וטעמא דאביי, משום דמחמיר בה לחוש לדברי חכמים, כדאמרי בה רבא ורבה ורב אשי ברבית ע"מ להחזיר, וכדכתיבנא. ורבינא סבר, דצד אחד ברבית רבית קצוצה היא לכולי עלמא ו[ב]רבית על מנת להחזיר [פליגי] ולפיכך חשיב ואפיק. וכלהו כר' יהודה סבירא להו, אלא דברבית על מנת להחזיר משמע דכלהו מחמרי בה, כך נראה לי.

קטנה שהשיאתה אמה ואחיה ומיאנה אין לה עקר כתבה ואין מוציאין מיד הבעל הפירות שאכל ואם הכניסה בגדים בנדוניתה ובלו אין הבעל משלם אלא נוטלן כמות שהן:

נשא אחת מן השניות לעריות או שנשא אשה ונמצאת אילונית וגירש אין להם עקר כתבה ולא מזונות בביתו לאחר מותו או אף בחייו אם הלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה ואם הוציא בגט אין מוציאין מידו פירות שאכל ואין להם בלאות על הדרך שביארנו ודברים אלו אין זה מקומן וכשנגיע להם נרחיב בהם את הדרך בע"ה ויש מפרשים בבלאות שאף בלאותיה קיימין לא תטול ולא יראה כן כמו שיתבאר במקומו:

לא נאמר אף במכר שמחילה בטעות הויא מחילה אלא במה שיודע בו שחברו נטלו אבל לא ידע בו שכן אין כאן תורת מחילה והרי אונאה שכבר מחל בטעות ואינה מחילה הואיל ולא ידע באונאתו:

כבר ביארנו למעלה שכל שהתנה מוכר לכשיהיו לי מעות תחזור לי קרקעי שהפירות של מוכר מעשה באשה אחת שנתנה מעות לאחד לקנות לה שדה מקרוב שלה והלך ולקח ואמר לו המוכר אם יהו לי מעות תהא מחזרת קרקעי במעותיה ואמר לו השליח את ונוולא אחי ולשון את ונוולא אתה והיא או אתה והוא כמו שאמרו במסכת נדה פרק המפלת אמר ר' זעירא זכה רב ביבי בשמעתיה דאנא ונוולא הוו יתבינן קמי דר' יוחנן וכו' ויש מפרשים שכך היה שם האשה וענין הדברים כלומר קרובים אתם והרי היא מתרצה בכל מה שתרצה ואמרו חכמים שאף זה אינו מכר סומך הוא על דבורו של שליח ואינו גומר ומקנה והרי הקרקע חוזרת והפירות שאכל מכל מקום אבק רבית הם ואין יוצאין בדיינין וכן לענין הדין אינו מחזיר מתורת גזל שאין הדין ברור כל כך אחר שלא השיבו תשובה ברורה:

מי שהלוה לחברו וקבל קרקע שלו משכון ואכל פירותיה בלא נכיתה יש בענין זה הרבה צדדים חלוקים אצל המפרשים ומה שהביאם לכך הוא שראו כאן לרבינא שעשאן רבית קצוצה והוציאן בדיינין והוא עצמו הקשה למעלה והרי משכנתא בלא נכיתה שאין מוציאין בדיינין וכן ראינו למטה בסוגיא זו על רבינא עצמו שהיה אוכל בנכיתה ואם שלא בנכיתה רבית קצוצה דיה לנכיתה להורידה לאבק רבית והרי לך אצל רבינא שלשה דרכים שתים שלא בנכיתה ואחת בנכיתה שתים שלא בנכיתה אחת קצוצה ואחת אבק רבית ואחת בנכיתה ומותרת לכתחלה ומתוך כך פרשו גדולי הצרפתים שהמשכונה יש בה חלוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי וכמו שיתבאר בסמוך וענין אתרא דמסלקי פירושו שהלוה הממשכן פורע בכל עת שירצה ומסלקו ואתרא דלא מסלקי שנוהגין שאין יכול לפדותה עד זמן ידוע להם באותה העיר או שהתנה על זה ובכל מקום או ברוב מקומות בסתם משכונה שהיא מוחזקת שנה ר"ל שאין יכול לפדותה תוך שנה ואתרא דמסלקי כל זמן שירצה אף למחרתו היא הלואה גמורה ואתרא דלא מסלקי הן שנה לרוב מקומות הן כפי הידוע או כפי המותנה הואיל ויש שם זמן שאי אפשר לסלקו יש לה קצת דמיון למכירה מעתה אתרא דמסלקי ובלא נכיתא רבית קצוצה אתרא דלא מסלקי ובלא נכיתא אבק רבית וכן מסלקי ובנכיתה אתרא דלא מסלקי ובנכיתה מותרת לכתחלה מעתה כל משכונה שיש בה איזה זמן שלא לסלק מותרת לכתחלה בנכיתה וממה שאני מפקפק בשטה זו הוא מה שאמרו למטה האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה הימנה ואם אין לזו צד היתר היאך הביאוה כן במוחלט כדבר המצוי תמיד וכן שתלוי במנהג העיר וכי מחזיקין עיר גדולה במנהג טעות:

ויש מי שנוטה לדרך אחרת ואינו מחלק בענין זה בין מסלקי ללא מסלקי אלא כל שבנכיתה מותר לכתחלה וכל שלא בנכיתה אבק רבית והוא הוא שאמר למעלה שאין מוציאין ופי' אין מוציאין שאם פרעו הלוה וחזר קרקעו אצלו ואח"כ תובעו פירות שאכל אין מוציאין ומכל מקום אם קודם שפרעו היה מחשב עמו ושלא לפרעו אלא הנשאר אחר חשבון אכילת הפירות רשאי ומכל מקום אם אכל כשיעור הכל אין מוציאין וכמו שאמרו כל סלוקי בלא זוזי הוצאה בדיינין הוא אבל בשלא אכל כשיעור הכל מחשב וכולל בחשבון הפדיון אף באבק רבית וכענין זה הוא הוצאה האמורה בכאן ולאו אפיק דוקא אלא שכללן בפדיון ויראה לי סעד לזו מה שאמר עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי כלומר שחשב כמה אכל וכללו בחשבון ואלו הוצאה דוקא אין לשון וחשיב נופל בו כהוגן:

ויש נמשכין לשטה זו בדרך אחרת והוא אצלם שלא דן רבינא עכשו להוציא בדיינין אלא במכר ומאחר שנתגלה שאינו מכר כגון אסמכתא או צד אחר אכילת פירותיה חוזרת אבל משכונה אף בלא נכיתה אבק רבית והוא שאמר בהוראת רבינא דלא כרבה בר רב הונא ורבה בר רב הונא לגבי מכר אמרה ומכל מקום אנו שמפרשים אותה על משכונה זה שאמר דלא כרבה בר רב הונא הוא מפני שכבר העלו לדמות משכונה למכר ואף בזו נמשך רבה בר רב הונא לומר שאבק רבית היא ולא קצוצה:

ויש מפרשים שכל משכונה שבשעת מתן מעות בנכיתה מותרת שהוא כלוקח פירות בזול באותה נכיתה שלא בנכיתה אבק רבית וכל שלא בשעת מתן מעות אלא שממשכן לו על חוב שקדם הואיל ואין נותן לו עכשו כלום שיקנה בו הפירות אף בנכיתה אבק רבית ושלא בנכיתה רבית קצוצה:

בד"ה הממאנת כו' אין לפרש ביתבה תותיה דהא מלתא דפשיטא כו' וכשהלך בעלה למ"ה ולוותה ואכלה לא איצטריך דהא אלמנה לכ"ג כו' עכ"ל ר"ל נמי מה"ט דלעיל דמלתא דפשיטא היא דהא אפילו אלמנה לכ"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות בלוותה ואכלה ומכ"ש ממאנת דאין לה כתובה דאין לה מזונות בכה"ג ואין להקשות מה"ט בממאנת ואיילונית לא איצטריך בלוותה ואכלה דהא אפילו באלמנה לכ"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות בכה"ג די"ל דהא ודאי אלמנה לכ"ג ושניה דמשום איסורא נגעו בו לית לן לדמותן לממאנת ולאיילונית דטעמייהו אינו אלא משום דלא קרינא בהו לאינתו ולכך ממאנת ואיילונית אין להן כתובה ויש להן מזונות ביושבת תחת בעלה ואלמנה לכ"ג דינה בהיפך דיש לה כתובה ואין לה מזונות ביתבה תותיה והיינו טעמא דבאלמנה לכ"ג דבאיסור היא אצלו לכך אין לה מזונות כדי שיוציאה אבל כתובה דנותן לה ביוצאה ממנו יש לה דיש לה נשואין מן התורה אבל ממאנת דבהיתרא יושבת אצלו יש לה מזונות וכיון דאין לה נשואין מן התורה אין לה כתובה אבל שניה דהוי נמי משום איסור יש ללמוד שפיר מק"ו דאלמנה לכ"ג ודו"ק:

בד"ה ובלאות פירש בקונטרס כו' ופירות דקתני לאו בפירות שאכל קאמר דאפי' קרן כו' עכ"ל ר"ל לפי פירושם השתא שכתבו דבבלאות שאין קיימין איירי וכדאמר התם אי דליתנהו אידי ואידי לא שקלה וק"ל:

בא"ד א"נ תקנת פירות כו' ולוותה כו' ואח"כ מיאנה דומיא דמזונות עכ"ל נראה מדבריהם דביושבת תחתיו חייב לפדותה דומיא דמזונות אבל מפרש"י בשמעתין אין נראה כן ע"ש ונראה דהאי תירוצא אינו אלא לממאנת ואיילונית דדין תקנת פירות כדין מזונות אבל בשניה דליכא לפרש כה"ג במזונות כמ"ש התוס' לעיל ה"נ מה"ט ליכא לפרש כה"ג בתקנת פירות ואפשר דבשניה יש לפרש פירות בפשיטות דהיינו בפירות שאכל של נכסי צאן ברזל דהאי קרן גופיה אם אכלו יש לה כדמסיק התם דקנסוה רבנן לדידיה כו' וק"ל:

גמ' אמר רבה בר רב הונא כל את ונוולא אחי סמכא דעתיה כצ"ל:

תוס' ד"ה פירי מאי וכו' אלא צריך לומר דטעמא דרבינא משום דהוי מחילה בטעות וכו' ודוקא בזביני וכו' ולא בהלואה. צריך לומר דר"ל ולא בהלואה כשנתנו בתורת רבית ולכך בהלואה לא מפקינן משום דהוה אבק רבית ומחילה בטעות לא שייך כשנותנו בתורת רבית ראם לא כן הא כתבו לעיל איפכא אהא דקאמר לעיל התם זביני הכא הלואה דפירשו התוס' דבהלואה הדרא ארעא והדרי פירי משום דהוי מחילה בטעות וגבי זביני לא מפקינן משום דלאו מחילה בטעות ה"א כמבואר לעיל בתוס' ד"ה התם זביני וכו':

אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן ובעאי לאותוביה אונאה ואודיק חזיתן אילונית. פירוש אמר רבא היינו יושבין לפני רב נחמן כי אמר זביני מחילה בטעות הויא מחילה ובקשתי להשיבו שהרי אונאה מחילה בטעות הוי ולא הויא מחילה דאמר רבא אונאה יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה וכיון דמחזיר אונאה לא הויא מחילה אלא הבטתי וראיתי שאילונית מסייע לרב נחמן שכן הנושא אילונית ולא הכיר בה אין לאותה אילונית לא כתובה ולא מזונות לא פירות וכו' דאילונית מחילה בטעות הויא למחר ולפיכך שתקתי ולא השבתי לו תשובה. ומאי משמע דהאי אודיק כאדם שמביט ממעלה למטה דהנך שבוייתא דאתיין לנהרדעא אותבינהו בי רב עמרם חסידא אודיק חדא מינייהו מפומא דאגרא ונפל נהורא כולה שמעתא בעשרה יוחסין. ובאלו טריפות ההוא גדיא דהוה בי רבינא דאודיק שעוי מפומא דאגרא מארובה של גג. ה"ר צמח בר פלטוי גאון ז"ל בתשובותיו סימן ש"מ. ההיא איתתא דאמרה לההוא גברא זיל זבין ארעא מקריבאי אזל זבן לה אמר ליה מוכר פירוש בשעת מכר אי מתרמו לי זוזי מהדרנא לי נהלי לארעא אמר ליה את ונוולא אחי. אתא לקמיה דרבה בר רב הונא אמר כל את ונוולא אחי סמכא דעתיה דמוכר ולא גמר ומקני אלא בהאי תנאה כלומר ותנאו קיים. ובודאי שאלו אמר המוכר כן בניחותא פשיטא דמהני ואף על גב דלא אמר על מנת כיון דהוה בשעת מכר וכדכתיבנא לעיל אבל משום דאמר באתמהא וכאלו אינו רוצה אלא ברצונו של שליח ובהודאתו איצטריך למימר דאת ונוולא אחי הודאה היא וכתנאי גמור. ואם תאמר והא אסמכתא היא והיכי מהני ליה תנאי למוכר. ויש לומר דהא ליתא חדא שאין לשון אסמכתא אלא באומר אם לא עשיתי דקניס נפשיה אבל באומר אם עשיתי ליכא אסמכתא. ועוד והוא הנכון בכאן דכל לגבי הכא לזכות באסמכתא הוא דלא קני אבל במשייר לעצמו בהקנאתו ליכא אסמכתא אלא נותן על תנאי הוא דלא קני וזה ברור. הריטב"א ז"ל. הר"מ במז"ל כתב שהרי לא סמכא דעתו של קרוב זה על דברי השליח שהשליח לא השיבו תשובה ברורה ונמצא שלא גמר והקנה. הרמ"ך ז"ל. וימצאנו בספרים מדויקים מספרי הרמב"ם ז"ל שהרי סמכא דעתו וכו'.

את ונוולא אחי וכו' כתב ה"ר צמח בר פלטוי גאון בתשובת שאלה וזה לשונו: וששאלת מה פירוש את ונוולא אחי אמר לה קרוב הוא שלך את ונוולא את והוא כך אומר בפרק המפלת ותניא משום רבותינו העידו על הסנדל שצריך צורת פנים ואמר רב ביבי אמר רבי יוחנן מעדותו של רבי נחוניא נשנית משנה זו אמר רבי זירא זכה בה רב ביבי בשמעתיה אנא ונוולא הוה יתיבנא קמיה דרבי יוחנן כי אמרה להאי שמעתתא קדים אף הוא אמרה וזכה בה ונוולא אני והוא בלבד. וכן בפרק מי שאחזו יומא חד הוה יתיב איהו ונוולא בביתא ושלמה לאשמדאי בלבד ואמר ליה שלמה לאשמדאי כתיב כתועפות ראם לו ואמרינן כתועפות אלו מלאכי השרת וכו' עד כאן בסימן של"ט.

ארעא הדרא פירי מאי סוגיא זו דחקתו לרש"י לפרש לעיל טעמיה דרב נחמן דאמר הדרא ארעא והדרי פירי משום דהוי רבית קצוצה דמשמע הכא דפירי אי הדרי הדרי מטעם זה אבל על כרחך אי אפשר לומר כן וכו' כמו שכתבו התוספות. הרא"ש.

ארעא הדרא לכי מהדר ליה זוזי פירי דאכל לוקח בינתים מאי פירוש קמיבעיא משום דבתחלתו מכר גמור כמעכשיו היה על מנת שתחזור ותקנהו לו כשיתן לו דמים וכמתנה על מנת להחזיר וכדפרישנא לעיל אליבא דרבא וקמיבעיא לן אליבא דרבנן דפליגי בהדי רבי יהודה במכר על מנת להחזיר. ואם תאמר ולמאן קא בעינן אי לרבי יהודה משרי שרי. ואי לרבנן אסור הוא וכרבית גמורה כדכתיבנא לעיל. יש לומר דלעולם לרבנן והיינו דמיבעיא לן דדילמא לא אמרי רבנן אלא בבית שפירותיה ודאין ודומיא דבית בבתי ערי חומה אבל בשדה שפירותיו ספק מיסתייה דליהוי אבק רבית וכיון דאכלינהו לא הדרי דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים ורבה בר רב הונא ורבא אמרי דבשדה אבק רבית בלחוד הוא ולא הדרי ובעא מיניה אביי מרבא משכנתא בלא נכייתא מאי פירוש דשדה דאי דבית פשיטא דרבית קצוצה היא. הריטב"א.

וזה לשון הרשב"א אמר ליה אביי לרבא משכנתא מאי. כלומר משכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא דומיא דזביני דאת ונוולא. ואהדר ליה דמשכנתא כי האי נמי אינה רבית קצוצה ואינה יוצאה בדיינים. עד כאן.

הכא נמי לא קץ ליה פירש רש"י ז"ל לא קצץ לו בפירות שיאכל הפירות בשכר מעותיו אלא שמשכן לו סתם והוא אוכל פירות והקרן קיים הרי זה כקוצץ בפירוש וסתמו כפירושו. והנכון לפרש דבמכר טעמא מאי משום דלא יהיב ליה דבר קצוב דאפשר דלא הוה ליה רווחא ושיהא ההוצאה יתירה על השבח והכא נמי משכנתא דשדה וכרם אין שבחו קצוב דאפשר דלא עבדא כלל או דלא עבדא טפי מן ההוצאה. או דילמא התם זביני והכא הלואה. פירוש דבזביני הוא דשריא היכא דלא קץ ליה דאיכא תרתי למעליותא אבל הכא דבהלואה היא אף על גב דלא קץ ליה והוו הפירות בספק מכל מקום כל היכא דאיתנהו רבית גמורה נינהו והדרי. ואמר ליה דהכא נמי כיון דלא קץ ליה אבק רבית בלחוד הוא. וכתב רש"י דפליגא אדרב נחמן דאמר הדרא ארעא והדרי פירי. ויש לומר דלא פליגא דהתם הלואה בלא משכנתא היא וכיון דאסמכתא לא קניא פירי לאו דידיה נינהו וגזל הוא דבהלואה מחילה בטעות לא הויא מחילה. הריטב"א.

אמר רב פפי עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי פירוש דמכר על מנת להחזיר צוה להחזיר הפירות משום רבית קצוצה דלא כרבה בר רב הונא דקסבר דרבנן לא שני להו בין מכר על מנת להחזיר דבית או דשדה וכיון דבמכר עבד הכי כל שכן במשכנתא בלא נכייתא דהויא לה רבית קצוצה אפילו בכרם והילכתא כוותיה דבתרא הוא. הריטב"א ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דאמר רב פפי חשיב רבינא ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. פירשה הראב"ד ז"ל במשכנתא אבל בזביני כעובדא דאת ונוולא מודה הוא דאינה רבית קצוצה דכל בזביני ליכא רבית קצוצה ובמתניתין דנסיב אבק רבית באכילת פירות. והביא עוד ראיה דהא צד אחד ברבית הוא ולרבי יהודה מותר אפילו לכתחלה ואי אפשר לומר כן שיהא לרבי יהודה מותר גמור ולרבנן רבית גמורה דאי אפשר שיהא הפרש גדול כל כך ביניהם. ואין דבריו מחוורים כאן חדא דקא אמרינן חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא ורבה בר רב הונא גופיה לא אמר כלום במשכנתא אלא בזביני ולא הוה ליה למימר אלא דלא כרבא דהא מודה הוא בעיקר מה שאמר רבה בר רב הונא דהיינו זביני. אלא דאפשר לדחוק ולדחות בזו דכיון דרבא תלי להו בחד טעמא ותלי לה בדרבה בר רב הונא משום הכי אמר דלא כרבה בר רב הונא. ומיהו אכתא קשיא ואם איתא מאי קמיבעי להו פירי מאי רבית קצוצה היא או לא פשיטא דאינה רבית קצוצה ומדרבי יהודה נשמע לרבנן ואם תאמר דמספקא להו טעמא דרבי יהודה דדילמא אף לדידיה רבית קצוצה היא דלא פליג אלא ברבית על מנת להחזיר וכרבה דאוקי פלוגתייהו בהכי אם כן אף אנו אין לנו ראיה מכאן דרבינא לא אמרה בזביני דדילמא אף רבינא אית להו כרבה. ועוד דבהדיא אשכחן תנא בערכין דאמר בבית בבתי ערי חומה רבית גמורה היא אלא שהתורה התירתה וגרסינן בירושלמי כאן התירתה ולא במקום אחר. והרב זרחיהו הלוי פירשה בהפך וכתב דדוקא בזביני הוא דחשיב ואפיק ודלא כרבה בר רב הונא אבל משכנתא אפילו באתרא דמסלקי לרבינא ליכא משום רבית קצוצה מדאמרינן בריש פירקין והא משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה וסתמא קאמר אלמא לדידיה משום משכנתא ואפילו בלא נכייתא אין מחזירין. וגם זה אינו מחוור דאם כן מאי קבעיא מיניה אביי מרבה משכנתא מאי דכיון דאפילו בזביני ליכא משום רבית קצוצה כל שכן במשכנתא אלא ודאי משמע דלכולי עלמא טפי חמירא משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקי מזביני וכן בדין. ודוחק הוא לומר דרבינא בלחוד הוא דאית ליה הכי ואנן לרבינא הוא דקאמרינה דהא האי דריש פירקין לרב אשי הוא דקאמר ליה ובדרך פשיטותא הוא דקאמר ליה והא משכנתא בלא נכייתא דבדיננו אין מחזירין דמשמע דליכא מאן דפליג דאי לא מאי קושיא דילמא רב ספרא דקאמר ליה להאי לא סבירא ליה הכי אלא ודאי משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקי לא קילא מזביני דאת ונוולא ואפילו לרבינא והאי דלעיל באתרא דלא מסלקינן היא וכדכתיבנא לעיל בדוכתא משמו של הראב"ד ועיקר והנכון שבזו דרבינא בין בזביני כי הני בין במשכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא קאמר ובין בהא ובין בהא חשיב ואפיק פירי וכן דעת הריא"ף ועיקר. עד כאן.

והריא"ף כתב בתשובה וזה לשונו מועתק מלשון ערבית. מה שאמרו עביד רב פפי עובדא וחשיב ואפיק פירי וכו' אין זה במכירה בהמתנה אלא במוכר על מנת שתחזור לו לפי שהמכירה בתנאי החזרה תחזור להיות כדין הלואה לפי שממונו הוא חוזר אליו ונמצא אוכל הפירות בחנם ואין זה המכר שאמרנו בו שהוא אבק רבית לא אמרנו כן אלא במכר שתהיה בו התוספת לסיבת ההמתנה. ומשכנתא בנכייתא אינה מותרת לכתחלה אלא אליבא דרבינא דהוה אכיל בנכייתא ולא אצל זולתו הלא תראה שרב אשי הוא בתרא כרבינא ודעתו בה שהיא אבק רבית באמרו כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא מאי טעמא אבק רבית הוא וכו' והואיל והדבר כן כל מה שתראה בתלמוד נוטה להיתר אינו אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא הלא תראה שרב אשי שאמר שהיא אבק רבית היא עצמו האומר סתם משכנתא שתא וכו' להודיע שאנחנו נמנע ממנה לכתחלה אבל דיעבד מה שעשה עשוי ולא נוציאנו ממנו זהו מה שנראה לי אחר העיון. עד כאן. וזה לשון הראב"ד: ונראה לי דהא דחשיב רבינא ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא לאו אזביני קאי אלא אמשכנתא דאביי דאיבעיא ליה משכנתא מאי אליבא דרבה בר רב הונא איבעיא ליה והוא הוה מאריה דעובדא. ופשטו ליה דבמשכנתא נמי הכי סבירא ליה משום דלא קץ ליה דלא קאמר לו הלויני ואכול פירות בשכר מעותיך אלא משכונה סתם היא. ואפשר דמנכה ליה מה שיאכל ואפילו משכנתא בלא נכייתא נמי אבק רבית הוא לדעת רבה בר רב הונא ולדעת רבה דסבר לה כוותיה ורבינא לא סבירא ליה הכי אלא משכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה היא. מיהו דוקא באתרא דמסלקי כדכתיבנא בריש פירקין אבל באתרא דלא מסלקי כמכר הויא ואבק רבית הוא. ובנכייתא שרי למיכל לכתחלה דרבינא גופיה קא אכיל וכן כל הנהו שמותתא דלעיל פעמים ששניהם אסורים. ומשכן לו בית ומכר לו בית כולם כיון דעל ידי מכירה הן אבק רבית הוו דמי איכא מידי דלרבי יהודה מותר לכתחלה ולרבנן מוציאין בדיינים. וכן נראה לי בהלוהו ודר בחצרו אבק רבית הוא ולא עוד אלא הלויני ודור בחצרי בחצר דלא קיימא לאגרא לאו רבית קצוצה היא דמאי קייץ ליה והא לא חסריה ולא מידי ואי בחצר דקיימא לאגרא כי אמר הלויני ודור בחצרי רבית קצוצה היא ולא עוד אלא דחמיר נמי ממשכנתא דאלו התם איכא דוכתא דשריא בנכייתא ואלו הכא לא ישכור הימנו בפחות קאמרינן וטעמא דמילתא משום דמשכנתא אית ליה אחריות על אותו קרקע וכזביני דמי דהא מיניה קא גבי זוזי ולא מצי לדחויי לארעא אחריתי מה שאין כן בהלויני ודור בחצרי שלא בדרך משכונא. דבהלוהו ודר בחצרו נמי דאמרינן דאבק רבית הוא דוקא בחצר דלא קיימא לאגרא אי נמי דקיימא לאגרא ובתר הלואה אמר ליה דור בחצרי חנם אבל אי קיימא לאגרא ודר בה שלא מדעתו אפוקי נמי מפקינן ולאו משום רבית אלא משום גזל דכיון דלאו מדעתיה דר ביה גזל הוא כן נראה לי בכל אלה. וה"ר יצחק ז"ל כתב בהלכותיו כך דהלוהו ודר בחצר אבק רבית הוא וכיון דאבק רבית הוא פרע ליה כל מאי דאוזפיה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ולא חלק בדבר. ואני איני אומר כן דכי אמרינן הני מילי במשכנתא דאדעתא דארעא נחית וברשותא דמרה נחית ליה וכי מסלקינן ליה בלא זוזי או מנכינן ליה מאי דאכל אפוקי מיניה הוא אבל הכא מאן אחתיה לגוה והוא מנפשיה נחית ולאו אדעתא דמשכנתא הילכך אי לא פרעיה מנכה ליה מאגריה ואי פרעיה ודאי תו לא מפיק מיניה. ודוקא בחצר דלא קיימא לאגרא אי נמי בדקיימא לאגרא ואמר ליה דור בחצרי דמדעתיה דר ביה כדכתבינן. גם יש לומר שאין בית דין כופין למלוה לנכות גם לא ללוה לפרוע ואם רצה המלוה לעמוד בחצר עד שיפרענו אין כופין אותו לצאת וכן הסכים ה"ר אפרים. ואני אומר נראין הדברים בשאמר לו דור בחצרי חנם כל ימי שהלואתך אצלי דהיינו סלוקיה אבל אם אמר לו דור בה שנה או שתים אינו רשאי להחזיק בה צד שיפרענו ואם עשה כן הרי זו גזלה ומוציאין ממנו שכר. ומשכנתא בנכייתא באתרא דלא מסלקי קיימא לן כרבינא דאכיל ואף על גב דרב כהנא ורב פפי ורב אשי לא אכלי בנכייתא אינהו דמחמרי אנפשייהו ורבינא דעבד עובדא בנפשיה מיניה גמרינן למעשה ולא כדברי הרב שכתב דלית הילכתא כרבינא משום דהנך פליגי עליה והוי יחיד אצל רבים ולאו מילתא היא ואם אמרו רב כהנא ורב אשי אמרי לא ניכול איניש בנכייתא היה כדבריו אלא לא אמרו אלא דלא אכלי בנכייתא אחמורי הוא דמחמרי אנפשייהו והכי איתא בשמעתא לקמן האי משכנתא באתרא דלא מסלקי לא ניכול אלא בנכייתא ואי צורבא מרבנן הוא בנכייתא נמי לא ניכול אלמא חומרא בעלמא הוא ולצורבא מרבנן דמחמיר אנפשיה כרב כהנא ורב אשי והשתא נהוג עלמא למיכל בנכייתא באתרא דמסלקי הוא דכלהו משכנתא פסקי להו זמן דלא מצי פריק ליה עד זמן ידוע ופוק חזי מה עמא דבר. עד כאן.

בא"ד מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותיה כו' עכ"ל ודווקא הכא שייך כי היכי דליקו בהימנותיה כיון שהלוקח נתן המעות מעיקרא אדעתא דמכירה לחוד משא"כ בהלווהו על שדהו לא שייך דליקו בהימנותיה שהרי לא קיבל המעות אדעתא דמכירה אלא דרך הלוואה שהרי הוא יכול לפדותו תוך שלש ובמילתא בעלמא הוא דעביד גביה שנתרצ' להצמיתה לאחר שלש אלא דלפ"ז קשה דהא בההיא דאת ונוולא דבסמוך נמי מפרשים התוספות דאפיק רבינא פירי מטעמא דמחילה בטעות ואמאי התם נמי נימא דניחא ליה דליקו בהימנותא דהא מעיקרא אדעתא דזביני שקיל דמי אלא דמסקו התוס' כאן דעיקר הטעם דליקו בהימנותא היינו דאפילו אם היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר עד עכשיו וזה לא שייך בעובדא דאת ונוולא שהרי התנה מעיקרא בפירוש שרוצה לחזור בו אי הוי ליה זוזי וכן הוא בספר לחם אבירים וק"ל:

בגמרא ההיא איתתא כו' א"ל אי הוו לי זוזי מהדרת לה כו' וצ"ל שא"ל המוכר כן קודם גמר המקח וא"כ הוי לגמרי כההיא דתנא לעיל מכר לו בית וא"ל כשיהיו לי מעות החזירה לי אסור משום ריבית. וע"ז שקיל וטרי הכא אי האי אסור היינו משום ריבית קצוצה או אבק ריבית אבל אם א"ל כן לאחר גמר המקח הא אמרינן לעיל אהאי ברייתא גופא דנעשה כמאן דא"ל מדעתי דמי ומוסכם שם מכל הפוסקים דלאחר גמר המקח אין חילוק בין התנה כן המוכר או הלוקח ואף ע"ג דלהרמב"ם ז"ל התנאי קיים מ"מ אין בה איסור ריבית כל עיקר דהא תניא בברייתא להדיא מותר אע"כ צ"ל כמ"ש ועמ"ש בסמוך ע"ש:

שם ארעא הדרה פירי מאי ריבית קצוצה הוי כו' וקשה דמאי קמיבעיא להו פשיטא דריבית קצוצה היא דהא תניא להדיא בברייתא סוף ערכין דף ל"א דבתי ערי חומה ריבית גמורה היא אלא שהתורה התירתו ומוקי למתני' דקתני הרי זו כמין ריבית ואינו ריבית כר' יהודא דס"ל צד א' בריבית מותר והא דקתני ריבית גמורה כרבנן ורבא מסיק דלכ"ע אסור מן התורה אלא בריבית ע"מ להחזיר פליגי וא"כ נקטינן מיהא דלכ"ע למאי דקי"ל כרבנן הוי בתי ערי חומה ריבית קצוצה אי לאו שהתירה התורה בפירוש מגזירת הכתוב וא"כ נראין הדברים ק"ו דהא בע"ח זביני גמורה הוי אף תוך י"ב חודש ולאו זביני בטעות וכ"ש דלאחר י"ב חודש סופה להצמיתה בידו אם לא יפדה תוך הזמן ואפ"ה חשבינן ליה ריבית קצוצה ומכ"ש האי זבינא דבטעו' הוא כמו שיבואר בפירוש התוספות ועוד שאין סופו להצמיתה בידו שיכול להחזיר לה דמים לעולם שהרי לא קבע זמן א"כ פשיט' דר"ק הוי' ומכ"ש שיש להקשו' כן להני אמוראי דפשטי בסמוך דאפילו במשכנת' הוי אבק ריבית ומ"ש מבתי ערי חומה דחשבינן ליה ר"ק אע"ג דזבינא הוא וכ"ש הכא דהלואה. בשלמא לפירוש התוספות שכתבו לעיל בד"ה ולא ישכור בפחות דבתי ערי חומה נמי הא דאמרינן ריבית גמורה היינו מדרבנן אתי שפיר. אבל לפרש"י דהיינו מדאורייתא וכן משמע מלשון הירושלמי דשמעתין דמייתי ההיא דבתי ערי חומה ומסיק עלה כאן התירה התורה אבל לא במקום אחר א"כ קשיא טובא אסוגיא דשמעתין:

מיהו מצינן למימר דסוגיא דידן פליג בהא אדירושלמי וסבירא להו להני אמוראי דודאי אי לאו שהתיר הכתוב בבתי ערי חומה ה"א דכל איסור ריבית דאורייתא היינו בין שקצץ מתחלה ובין לא קצץ וא"כ הוי גוונא דבתי ערי חומה ריבית דאורייתא דאע"ג דצד אחד בריבית הוא הא קי"ל לקושטא דמילתא דצד א' בריבית אסור כרבנן דר' יהודה. אבל כיון שגילתה התורה ההיתר בבתי ע"ח ע"כ אמרינן דטעם ההיתר הוא כיון שלא קצץ מתחלה לשם ריבית וא"כ ילפינן דכל היכא דלא קצץ מותר ולא משמע להו להני אמוראי לחלק בין זביני להלואה בכה"ג כמבואר בשמעתין. ועי"ל דלפרש"י בלא"ה לא קשה מידי דהא רש"י מחלק לעיל להדיא בין ריבית דבית לשדה וכרם לענין משכנת' או זביני משום דריבית דכרם ושדה לא פסיקא דפעמים שאין עושין פירות משא"כ בבית שהדירה היא בודאי וא"כ מצינן למימר דהיינו טעמא דבתי ע"ח הוי ריבית קצוצה משא"כ הכא בעובדא דאיתתא וכן בסמוך באיבעי' דמשכנת' דאיירי בשדה איכא למימר שפיר דלא הוי אלא אבק ריבית ואע"ג דשם כתבתי שאין דברי התוס' מוכרחים אליבא דרש"י דנראה דהא דמחלק בין בית לשדה וכרם היינו דוקא בנכיית' וכמ"ש שם שכן נראה מלשונו משא"כ הכא איירי בלא נכייתא מ"מ אחר העיון בסוגיא שלפנינו יראה לי שדבר זה צריך עיון גדול בכוונת רש"י ז"ל וכמו שיבואר בסמוך ודו"ק:

שם א"ל אביי לרבה משכנת' מאי התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה ה"נ לא קץ ליה כו' פרש"י משכנת' מאי משכן לו שדה ולא קצץ עמו לאכול פירות כו' עכ"ל. ונראה של' הגמרא הכריחו לפרש כן דכיון דקאמר ה"נ לא קץ ליה היינו שלא קצץ עמו בשעת הלואה שיאכל הפירות לשם ריבית אבל קשה לי דא"כ משמע דע"כ לא קמיבעיא ליה ופשיטא לרבה דאבק ריבית הוא אלא משום שלא קצץ מעיקרא אבל במשכנתא שקצץ מעיקרא על אכילת פירות משמע דפשיטא להו דלכ"ע הוי ריבית קצוצה וזה תימא דהא בסמוך אמר מר בריה דר"י משמי' דרבה גופא דמשכנתא באתרא דמסלקי אכל טפי לא מפקינן מיניה וא"כ משמע דאפי' במשכנתא גמורה שקצץ מתחלה אפ"ה לא הוי אלא אבק ריבית אפילו בלא נכיית' שכן פירשו רש"י ותוספות בסמוך ודוחק לומר דבחדא גרסינן רבה ובאידך רבא דמלשון הפוסקים נראה דבכולהו גרסינן רבה וכ"כ מהר"א ששון להדיא בסימן קע"א. ועוד דרש"י עצמו כ' לעיל דף ס"ב גבי הא דאקשי רבינא לרב אשי וכללא הוא והרי משכנתא בלא נכיית' דבדינינו אין מוציאין ופירש"י שם הטעם משום דאבק ריבית דפעמים שהכרמים לוקין ואין עושין פירות א"כ משמע להדיא דאפילו במשכנת' גמורה שקצץ מעיקרא הוי אבק ריבית מטעמא דזימנין שהכרמים לוקין וכיון דאפי' רבינא דמחמיר הכא בעובד' דאת ונוולא לא מיקל שם ומכ"ש להני אמוראי דמקילי הכא כ"ש שיש להם להקל נמי במשכנת' אפילו בקצץ מעיקרא ומה"ט גופא דזימנין שאין עושין פירות. מיהו אליבא דרש"י מצינן למימר דהא דנקיט הכא טעמא דלא קץ ליה היינו לאשמעינן חדא דאית בה תרתי דאפילו בבית וחצר דבמשכנתא גמורה הוי ריבית קצוצה לרש"י כיון שפירותיהם מצויין תדיר דהיינו הדירה ואפ"ה במשכנת' כה"ג שלא קצץ מעיקרא או בזבינא בכה"ג הוי אבק ריבית והיינו ע"כ מטעמא דלא קץ לי'. ולפ"ז נצטרך לומר כתירוץ הראשון שכתבתי בסמוך דהא דאמרי' דבתי ערי חומה ריבית גמורה היא מדאורייתא אליבא דרש"י היינו אי לאו שהתיר הכתוב בפירוש אבל כיון שהתיר הכתוב בבע"ח ילפינן מיניה דכל היכא דלא קצץ מעיקרא ליכא ריבית קצוצה אפי' בבית וחצר כן נ"ל ליישב אליבא דרש"י. ולענין קושיא דרבינא אדרבינא לשיטת רש"י יבואר בסמוך. אבל לשיטת התוס' שכתבו לעיל בד"ה ולא ישכור בפחות דלא שני להו בין בית וחצר לשדה וכרם אלא בכולהו הוי אבק ריבית מטעמא דכמכורה לו דמיא וע"כ איירי התם באתרא דמסלקי דהא בדלא מסלקי שרי לדידהו לכתחלה אף בלא נכיית' כמו שכתבתי בכוונת' בד"ה התם זביני והוא מבואר מפירושם בכל הסוגי' דשמעתין ובד"ה במשלם וא"כ הקושיא במקומה עומדת למה הוצרך הכא לטעמא דלא קץ ליה ותיפוק ליה דאפילו בקץ ליה הוי אבק ריבית מטעם דכמכורה לו דמיא כמו שכתבו לעיל. ועוד דלשיטתם הקושי' עצומה יותר שהרי לעיל בד"ה התם זביני דחו פרש"י שם משום דפשיטא להו דליכא מאן דפליג אדרבינא דריש פירקין ואדרב אשי דבסמוך דאמרי תרווייהו דמשכנתא בלא נכייתא לא הוי אלא אבק ריבית וא"כ הא חזינן הכא להדיא דכל הני אמוראי דהכא דתלי' טעמייהו משום דלא קץ ליה פליגי אדרבינא ורב אשי בזה דמשמע דבקץ ליה מעיקרא סברי דרבית קצוצה הוי. והנלע"ד בזה דלשיטת התוס' ע"כ הא דקאמר הכא ה"נ לא קץ ליה היינו משום דאפילו היכא שקצץ מעיקרא שיאכל המלוה הפירות אפ"ה מיקרי שפיר לא קץ ליה כיון שלא קצץ מתחלה שיאכלם לשם ריבית אלא מה שמתנה עמו שיאכל הפירות היינו משום דכמכורה לו דמיא וסובר שלו הוא אוכל בתורת מכירה כמ"ש התוס' זה הטעם עצמו וע"כ היינו למסקנא דהכא דבלא"ה לא שייך כלל לומר טעם היתר המשכנת' משום דכמכורה לו דמיא דהא אפי' במכירה גמורה איבעי' ליה להש"ס הכא אי הוי ריבית קצוצה כיון שסופו להחזירה לו בע"כ וכ"ש במשכנתא אע"כ דהיינו למאי דמסקינן הכא דבזבינא לא הוי אלא אבק ריבית משום דלא קץ ליה לשם ריבית וממילא אמרי' דבמשכנת' נמי מיקרי לא קץ ליה מה"ט גופא דכמכורה לו דמי'. וא"כ לפ"ז יפרשו לשון האיבעי' דמשכנת' מאי במשכנת' גמורה שהתנו מעיקרא לאכול בלא נכיית' והא גופא קמיבעי' ליה מי אמרינן כיון דבמכורה מותר משום דלא קץ ליה והיינו שאוכל הפירות בתורת מכר ולא בתורת ריבית א"כ ה"נ במשכנתא מיקרי לא קץ ליה ונאמר דמשכנתא כמכורה לו דמיא כסברת התוס' או דלמא דלא דמי משכנת' למכירה דהתם זבינא הכא הלואה וא"כ מיקרי קץ ליה ופשיט דמותר והיינו כרבינא דלעיל ורב אשי לקמן וזה יצדק לפירוש התוס' דווקא משא"כ לרש"י א"א לפרש כן מדהוצרך לפרש דאיבעיא דמשכנתא מאי היינו דוקא היכא שלא קצץ מעיקרא אלא ירד מעצמו ואכל הפירות וא"כ לשיטתו צריך לפרש כדפרישי' וכל זה נ"ל ברור ודו"ק היטב:

בפרש"י בד"ה ה"נ לא קץ ליה ופליג אדר"נ דאמר לעיל הדרא ארעא והדרי פירי עכ"ל. לעיל בהא דרבה בר רב הונא ורבה שפסקו בההיא דאת ונוולא דפירי לא הדרי לא היה מההכרח לפרש דפליגי אדר"נ לעיל דודאי יש לחלק דדוקא בההיא דר"נ שתחילת המכירה היתה באסמכת' וא"כ לא הוי מכירה כלל ונשאר המעות מלוה כדמעיקרא ומש"ה קאמר דדמי לריבית קצוצה משא"כ הכא בעובדא דאת ונוולא מכירה גמורה היא עפ"י הדין אלא שחכמים אסרו ללוקח לאכול הפירות דמשום שהתנה להחזירה לו כשיהיו לו דמים קצת דמי להלואה וא"כ א"ש דנהי דלכתחלה אסור אפ"ה לא הוי ר"ק כיון דזבינא היא לגמרי משא"כ כאן דאפילו במשכנתא גמורה קאמרי דהוי אבק ריבית משום שלא קצץ מעיקרא על אכילת הפירות לפרש"י א"כ כ"ש דבההיא דרב נחמן לא הוי לדידהו אלא אבק ריבית מה"ט גופא דלא קץ ליה מעיקרא וק"ל ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה פירי מאי כו' מ"מ רבינא דאפיק פירי ע"כ לאו מהאי טעמא דהא אית ליה בריש פירקין כו' אלא צ"ל דטעמא דרבינא משום דהויא מחילה בטעות עכ"ל. הנה מסתימת לשון רש"י נראה ודאי שמפרש דברים ככתבן בכל השקלא וטריא דכולי שמעתין הוי הכל משום ריבית ולא משום מחילה בטעות כמ"ש התוס' בשמו להדיא בד"ה הכא זביני דלפי' הקונטרס משמע דבמסקנא מחילה בטעות הוי מחילה ועוד שכן נראה להדיא מפרש"י ממה שכתב דהני אמוראי דס"ל הכא דמשכנתא הוי אבק ריבית משום דלא קץ ליה פליגי אדרב נחמן ולא ניחא ליה לומר דלא פליגי אלא ר"נ אפיק משום מחילה בטעות וליכא למימר דס"ל לרש"י דבעובדא דאת ונוולא נמי שייך מחילה בטעות ואפ"ה סברי דלא הדרי פירי וא"כ ודאי פליגי דא"כ היה לו לפרש כן תיכף בעובדא דאת ונוולא דרבה בר רב הונא פליג אדר"נ אע"כ דרש"י מפרש כל הסוגיא משום ריבית וא"כ א"ש כמו שכתבתי בדיבור הקודם ואף שיש לדחוק וליישב קצת מ"מ האמת יורה דרכו דסתימת לשון רש"י מורה על זה כדכתיבנא וא"כ קשה לרש"י קושית התוספות דקשיא דרבינא אדרבינא. וכבר כתבתי שיש ליישב דההיא דרבינא לעיל איירי באתרא דלא מסלקי דמשום דכמכורה לו דמיא לא הוי אלא אבק ריבית משא"כ הכא דאיירי באתרא דמסלקי וזבינא דאת ונוולא נמי כאתרא דמסלקי דמי הוי ר"ק לרבינא וכ"כ להדיא הראב"ד והרמב"ן והרא"ש ז"ל אליבא דהרי"ף ז"ל שכתב ג"כ דרבינא אפיק פירי משום ריבית קצוצה ואע"ג דרש"י ז"ל מפרש בסמוך בע"ב בד"ה באתרא דמסלקי כו' דבדלא מסלקי מותר לכתחלה אף בלא נכייתא י"ל שלא כתב כן אלא אליבא דמר בריה דר"י משמיה דרבה דהכי דייק לישניה משא"כ לעיל בריש פירקין דרבינא ורב אשי איירי בהו איכא למימר דס"ל דבדלא מסלקי אבק ריבית הוי וכן נראה באמת מלשון רש"י בסמוך בד"ה לא מסלקינן ליה כו' וכמו שאבאר שם. וכבר פירשתי שיחתי ג"כ דמלשון רש"י ז"ל באותה סוגיא עצמה דריש פירקין מוכח כן דאמאי דשני רב אשי ורבינא שם וא"ל אינהו בתורת זביני אתא לידיה כתב רש"י וז"ל אינהו נמי כי אפקו ליה סברי כו' דכל זמן שלא פרע לו מעותיו הכרם מכור לו עד זמן שקבעו ביניהם שיוכל לפדותה עכ"ל הרי לך שדעת שפתיו ברור מללו דבדלא מסלקי איירי מדכתב עד זמן שקבעו שיכול לפדותה משמע דמקמי הכי לא מצי לפדותה והיינו אתרא דלא מסלקי. מיהו איברא דלא מצינן למימר דרש"י ז"ל סובר דדוקא באתרא דלא מסלקי שייך לומר אינהו בתורת זביני אתא לידיה משא"כ באתרא דמסלקי לא שייך לומר בתורת זביני אתא לידיה וממילא דבדינינו מוציאין נמי ממלוה ללוה דר"ק הוי הא ליתא דתינח לרבינא שייך לומר כן דאזיל לשיטתו שפוסק כאן זביני ריבית קצוצה היא לשיטת רש"י וכ"ש במשכנתא באתרא דמסלקי משא"כ לרב אשי הא שמעינן ליה להדיא בסמוך דעביד עובדא ביתומים קטנים כגדולים דאפילו באתרא דמסלקי הוי אבק ריבית ואינו יוצא בדיינים וא"כ מה הועיל רב אשי בתירוצו דאינהו בתורת זביני כו' דאכתי תקשי לדידיה גופא ממשכנתא באתרא דמסלקי דבדיניהם מוציאין כו' בדינינו אין מוציאין אע"כ דאף בדמסלקי נמי שייך תורת זביני אלא מ"ש רש"י בגוונא דלא מסלקי היינו משום דלפום מאי דאקשי ליה רבינא לשיטתו דוקא מאתרא דלא מסלקי דהא בדמסלקי לדידיה ריבית קצוצה הוי שני ליה רב אשי שפיר. ויותר נראה דלענין אתרא דמסלקי לא שייך כלל להקשות הא בדיניהם מוציאין דמאן יימר דהכי הוא דאפשר דבדיניהם נמי כיון דאתרא דמסלקי הוא ולא אתא לידיה בתורת זביני קושטא דמילתא דאין מוציאין מלוה למלו' ומש"ה נמי בדינינו אין מוציאין ממלוה לוה וא"כ השקלא וטריא דהתם אינו אלא ממשכנתא דלא מסלקי וא"כ משני רב אשי שפיר או שנאמר דלא שכיח כלל בדיניהם אתרא דמסלקי וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות. נקטינן מיהא דקושי' דרבינא לעיל מצינן לפרש שפיר בדלא מסלקי דליכא למימר בדלא מסלקי מותר לכתחלה כמ"ש רש"י לקמן אליבא דמר בריה דר"י דהא רש"י מפרש לעיל להדיא דעיקר התירוץ דאינהו בתורת זביני קאי אאתרא דלא מסלקי מיהת וא"כ מוכח דאבק ריבית מיהא הוי לדידהו ופליגי אדמר בריה דר"י. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דשם באותה סוגיא עצמה פרש"י בדיבור הקודם לזה בד"ה והרי משכנתא בלא נכייתא דהא בדינינו אין מוציאין היינו משום דאין זה ריבית קצוצה כיון דזימנין שאין עושין פירות שהכרמים לוקין עכ"ל. א"כ ממילא משמע דה"ה באתרא דמסלקי נמי לא הוי ר"ק מהאי טעמא גופא דזימנין שהכרמים לוקין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי פסק רבינא הכי דאפילו בזבינא הוי ריבית קצוצה ותיפוק ליה דהכא בעובדא דאת ונוולא דבשדה איירי לא משכחת ר"ק למ"ש רש"י לעיל אליבא דרבינא גופא דמטעמא דזימנין שאין עושין פירות הוי א"ר אפילו בהלוואה וע"ק אי ס"ד דלרש"י עיקר הקושיא דרבינא דלעיל היינו דוקא בדלא מסלקי א"כ מי הכריחו לפרש טעם ההיתר משום דזימנין שאין עושין פירות דקשיא לן א"כ בדמסלקי נמי אמאי הוי ריבית קצוצה לרבינא טפי ה"ל לפרש טעם ההיתר בדלא מסלקי משום דכמכורה לו דמיא אף בדינינו דהא מה"ט מתיר מר בריה דר"י משמיה דרבה אפילו לכתחילה. וגם זה יש ליישב דאע"ג דאליבא דרבינא קאי התם אפ"ה רוצה רש"י לפרש טפי אליבא דהלכתא דנראה דלרש"י קי"ל כרב אשי דעביד עובדא בסמוך דאף בדמסלקי לא מפקינן וכותיה קי"ל לגבי דרבינא והרי"ף ז"ל גופא לא פסיק כרבינא אלא משום דמוקי לדרב אשי בסמוך בנכייתא משא"כ לרש"י שמפרש בהדיא דאיירי בלא נכייתא ע"כ הכי הלכתא דבכל ענין לא הוי אלא א"ר ומש"ה לעיל בריש פירקין דמקשה רבינא לרב אשי מפרש רש"י שפיר הטעם אליבא דהלכתא דהא דבין בדמסלקי ובין בדלא מסלקי הוי א"ר היינו משום דזימנין שאין עושין פירות. ולפ"ז נראה שסובר רש"י דבבית ובחצר אף בדלא מסלקי הוי ר"ק בלא נכייתא ואפשר שיצא לו כן מסוגיא דבתי ע"ח דאמרינן ריבית גמורה הוא אלא שהתורה התירה משמע דבשאר דוכתי כה"ג הוי ריבית דאורייתא ומשמע נמי לרש"י דאע"ג דבתי ע"ח כאתרא דמסלקי דמי מ"מ כיון דזבינא מעליא הוי עד שיחזור ויפדהו וכ"ש דלאחר יב"ח הוי לגמרי שלו מש"ה ודאי עדיף טפי ממשכנתא אפילו בלא מסלקי דהתם לא אמרינן אלא דדמי למכירה והכא מכירה גמורה היא ומדחזינן דאפ"ה מסקינן דבע"ח ריבית דאורייתא הוא ע"כ היינו משום דבבתים וחצירות הוי בכל ענין ריבית קצוצה וה"ה במשכנתא אף בדלא מסלקי הוי ר"ק לרבינא דתרתי למעליותא בעינן דוקא דלא מסלקי ובשדות וכרמים דמש"ה לא הוי אלא א"ר לרבינא אבל בחדא לגריעותא הוי ר"ק ואף לפמ"ש לעיל בסמוך דלרש"י אדרבא ילפינן בכל דוכתי להיתירא מבתי ע"ח היינו אליבא דהני אמוראי דשרי מה"ט בדלא קץ ליה משום דילפינן מבתי ערי חומה משא"כ לרבינא דסובר כאן דאף בדלא קץ ליה ר"ק הוי ולא יליף להתירא מבתי ערי חומה וע"כ שסובר דהא דתנינן דבע"ח ריבית גמורה היא והתורה התירה היינו דכאן דוקא התיר ולא במקום אחר כמ"ש בשם הירושלמי א"כ מה"ט גופא משמע לרש"י אליבא דרבינא דבתים וחצירות חמירי טפי כיון דקרי ליה ריבית גמורה אפילו בזבינא וכ"ש במשכנתא אף בדלא מסלקי בבתים הוי רבית קצוצה. והא דמחמיר רבינא הכא בעובדא דאת ונוולא טפי ממשכנתא דלא מסלקי דהתם א"ר בשדות וכרמים והכא ר"ק יש לומר משום דעובדא דאת ונוולא לא זבינא מעליא הוא כיון שיכול לפדותם לעולם ועוד דזבינא בטעות הוא כמו שיבואר בסמוך משא"כ בבתי ערי חומה דזבינא מעליא עדיפא ליה טפי ממשכנתא דלא מסלקי כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י על מכונו אף שהוא נגד דעת הטי"ד בשיטת רש"י ועיין תשובת מהר"א ששון סימן קע"א שכתב ממש ההיפך ממה שכתבתי בכוונת רש"י והמעיין יבחר. והנה טרם עמדתי על תוכן הדברים שכתבתי ובהשקפה ראשונה בסוגיא דשמעתין עלה בלבי לפרש בדרך אחר דלא תקשה דרבינא אדרבינא ולא דרב נחמן אדרבינא והיה נ"ל לפרש דאע"ג דכל משכנתא בלא נכייתא אינה יוצאה בדיינים היינו משום דכמכורה לו דמי ואינו אוכל הפירות בתורת ריבית אלא בתורת מכר שמכר לו בתחלת השדה ע"מ שיאכל הפירות כל זמן שלא יחזיר לו דמי המכירה משא"כ בעובדא דרב נחמן שלא התנה מתחלה על אכילת הפירות אלא שא"ל כן דרך תנאי דאסמכתא אם לא אפרע תאכל הפירות וכיון דקי"ל אסמכתא לא קניא נמצא דה"ל הלוואה גמורה ומה שאכל הפירות עד עכשיו לא אכלם אלא בשכר המתנת מעותיו שהיו בטלים אצל המוכר ומש"ה דמי לריבית קצוצה טפי וכה"ג נמי יש לפרש בהא דרבינא אפיק בעובדא דאת ונוולא שאכילת פירות היה שלא מדעת המוכר כמו שאפרש בשיטת התוספות בסמוך וכן באיבעי' דמשכנתא איירי שלא קצץ מעיקרא על אכילת הפירות וא"כ מה שאכלם שלא מדעת המוכר נראה שאכלם בשכר המתנת מעותיו דלא שייך לומר דכמכורה דמיא אלא היכא שהתנה מעיקרא שיאכל הפירות אבל כל שלא התנה לא דמיא למכירה כל עיקר ודמי טפי לריבית קצוצה וכ"כ בספר קקיון דיונה וכן מצאתי להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מלוה ולוה דין ז' ע"ש. וחי נפשי שלא נטיתי מדבריו בענין זה. אבל מה אעשה שעכ"ז לא מלאני לבי לפרש כן דלישנא דתלמודא לא משמע הכי דהא קאמר התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה ה"נ לא קץ ליה משמע דאדרבה הא דלא קץ ליה גורם ההיתר ולמאי דפרישית אדרבא הא דלא קץ ליה אסור טפי מהיכא שקצץ בתחלה אם לא שנאמר דרבינא פליג בזה בסברות הפוכות וזה דוחק גדול דלא ה"ל לסתום אלא לפרש ובלא"ה קשיא לי בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב לפני זה דבמוכר שדהו וא"ל לכשיהיו לי מעות תחזירם לי הפירות שאכל הוי ריבית קצוצה ואמאי הרי הקנה לו מעיקרא אכילת הפירות וא"כ למה נחמיר בזה יותר ממשכנתא בלא נכייתא דהוי א"ר להרמב"ם ז"ל והתם לא שייך לחלק כדמחלק בזבינא דאסמכתא והתימה על הרב המגיד והכ"מ שלא הרגישו בזה ואין להאריך יותר ודוק היטב:

בא"ד אלא צ"ל דטעמא דרבינא משום דהויא מחילה בטעות כו' עכ"ל ויש לתמוה דמאי מחילה בטעות שייך כאן שהרי בתחלה מכר לה על זה התנאי ונמצא שמחל לה בלב שלם שתאכל הפירות בתורת מכירה גמורה עד שיחזיר לה הדמים ותחזיר לו הקרקע ולא דמי כלל לדרב נחמן דהתם כיון דאסמכת' לא קניא המכירה מעיקרא הוי בטעות משא"כ הכא מכירה גמורה היא וכן ראיתי שתמה הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על בעל המאור שפירש ג"כ כפירוש התוספות וליכא למימר דה"נ המכירה היתה בטעות שהיו סוברים דמותר למכור ע"מ להחזיר וכיון דקושטא דמילתא שחכמים אסרו מכירה כזו משום ריבית דנהי דלהתוספות לא הוי ר"ק מ"מ אבק ריבית מיהא הוי וכיון שהמכירה היה באיסור והם לא ידעו מזה ה"ל כמחילה בטעות הא ליתא דא"כ בכל אבק ריבית נמי נימא הכי כגון במשכנתא גופא בלא נכייתא דהוי להתוספות אבק ריבית ומש"ה אינה יוצאה בדיינים ואמאי נימא נמי שאם לא ידעו בשעת המשכנתא שיש בו איסור ריבית ליהוי כמחילה בטעות וחוזר ולמה מסקו התוספות דדוקא בזבינא עביד עובדא ולא בהלואה דהא בהלואה נמי משכחת לה כדפרישית וכ"ש למאי דפרש"י דאיבעי' דמשכנתא גופא היינו שלא התנו מעיקרא לאכול לשם ריבית וא"כ נימא נמי דהוי מחילה בטעות. לכך נלע"ד שהתוספות מפרשים עובדא דהאי אתתא בענין דהוי שפיר מכירה בטעות כגון שהשליח לא הגיד לה שהתנה המוכר כן או שהגיד לה דברים כהווייתן והם סברו דכיון שהשיב השליח בזה הלשון את ונוולא אחי דה"ל כפטומי מילי בעלמא והיא לא נתכוונה לקנות כלל על תנאי זה ואח"ז כשבא הדבר לפני חכמים ואמרו דתנאי גמור הוא שתהא צריכה להחזיר לו כשיהיו לו מעות ומסתמא אמרו לה ג"כ שאסורה לאכול הפירות וא"כ איגלי מילתא למפרע שלא היה כאן מכירה כל עיקר שהוא לא מכר אלא על תנאי והיא לא נתרצה מסתמא אדעתא דתנאי זה כדפרישית וא"כ ה"ל שפיר כמחילה בטעות ובאמת בלא"ה לפום ריהטא היה נ"ל כן פירושא דהאי עובדא אלא שהמפרשים הקדמונים לא פירשו כן. אמנם דברי התוספות מוכרחים כמ"ש וכן הוא שיטת בעל המאור והראב"ד ז"ל כשיטת התוספות. אחר זה מצאתי להרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות מכירה שפירש גם כן האי עובדא כמ"ש בקצת שינוי ע"ש והנאני מאד: