Commentary page
Bava Kamma 68a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 68a
Bava Kamma 68a. The full printed text of this folio side — 26 numbered segments, about 528 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מי איכא נשתרש הא לא אהנו מעשיו דשינוי רשות ששינהו מרשותו לרשות לוקח בלא יאוש ליכא למ"ד דקני:
לאחר יאוש דאהנו מעשיו דהשתא קני לוקח בתרתי יאוש ושינוי רשות:
ואי ס"ד יאוש גרידא קניה גנב אמאי משלם ארבעה וחמשה הא דמי בעלמא הוא דאית להו לבעלים גביה ושלו טבח ומכר:
כדאמר רבא לקמן בשמעתין:
ששנה בחטא ולעולם לפני יאוש ואע"פ דלא אהנו מעשיו מחייב:
שאינה חוזרת קס"ד דה"ק דלא מחייב אלא היכא דמכירתו מכירה גמורה וקנייה לוקח:
אמאי אינה חוזרת שינוי רשות בלא יאוש מי קני:
לאחר יאוש דכי מטא ביד לוקח איכא תרתי יאוש ושינוי רשות וקנייה:
21 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 68a · Sefaria
Tosafot
אי הכי קשה מציעתא לרב דאין להופכו כיון דברייתא לא מוכחא מידי שצריך לתרצה ולהפכה:
Tosafot on Bava Kamma 68a · Sefaria
Rashba
אי הכי קשיא מציעתא לרב כלומר כיון דאשכחן לה אוקימתא לברייתא כדתניא ליכא לאפוכה לפרוקה לדרב דע"כ לא מהפך לה רבא אלא משום דמשמע ליה דע"כ לא מתרצא.
Rashba on Bava Kamma 68a · Sefaria
Meiri
מכירה זו שאדם חייב עליה תשלומי ארבעה וחמשה דוקא במכירה מוחלטת הא אם מכרה לזמן כגון שהקנה אותם לשלשים יום אין מכירה זו מחייבתו בתשלומין מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה דוקא כשנעשית בדרך שלא תחזור ר"ל שימכרנה לחלוטין:
מאחר שביארנו שיאוש בלא שנוי רשות אינו קונה וכן שנוי רשות בלא יאוש אינו קונה עד שיצטרפו שניהם אבל שנוי מעשה אף בלא יאוש גנב ובא אחר וגנב מגנב ראשון הרי גנב ראשון משלם תשלומי כפל ושני אינו משלם אלא הקרן אפילו נתיאשו הבעלים כמו שבארנו במשנה:
גנב ומכר ובא גנב וגנבו מיד הלוקח גנב ראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה לבעלים וגנב שני אם נתיאשו הבעלים משלם תשלומי כפל ללוקח ותשלומי ארבעה וחמשה בטביחה ומכירה ואם לא נתיאשו אינו משלם אלא הקרן:
גנב וטבח ובא אחר וגנב הבשר מן הגנב הרי גנב ראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה והשני משלם לגנב ראשון תשלומי כפל אפילו לא נתיאשו הבעלים:
גנב ומכר ובא גנב שני וגנבו מיד הלוקח שבארנו עליו שאם נתיאשו הבעלים משלם לא סוף דבר שכבר נתיאשו בשעת מכירה אלא אפילו לא נתיאשו בשעת מכירה הואיל ונתיאשו אחר שהיתה הבהמה ביד הלוקח קנה הלוקח והגונב ממנו משלם לו כפל יאוש ושנוי רשות אין הפרש בין שיהא שנוי רשות קודם בין שיהא יאוש קודם:
נשתנית הבהמה ביד גנב ראשון קודם טביחה ומכירה כגון טלה ונעשה איל הרי זה בדמיון שנוי מעשה ואף בלא יאוש קנאה ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה על טביחתו ומכירתו שלו הוא טובח שלו הוא מוכר:
מאחר שבארנו במכירה לפני יאוש שלא נקנית ללוקח הרי היא חוזרת בעינה ואין הלוקח יכול לסלק את הבעלים בדמים נמצא שהטביחה שהיא שנוי מעשה מקנה את הגזלה לבעליה עד שאינו זקוק להחזירה בעין ובמכירה אינו כן אא"כ ביאוש ומ"מ אע"פ שלא הועילה להקנותה ללוקח והרי היא חוזרת מ"מ הועילה לחייב את מוכרה בתשלומי ארבעה וחמשה ואין אומרין מה טביחה דאהנו מעשיו אף מכירה דאהנו מעשיו אלא כל שגנב ומכר בין שמכר לפני יאוש בין שמכר לאחר יאוש חייב בתשלומי ארבעה וחמשה וזה שאמרו מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה מפני שנשתרש בחטא לאו דוקא נשתרש ר"ל שהועילו מעשיו שהרי במכירה מיהא כל שלפני יאוש לא הועילו מעשיו אלא כך פירושו שנשתרש בחטא ר"ל ששנה באולתו כאדם המושרש בה ואינו יכול לזוז ממנה מעתה כל שמכר שור ושה שגנבם בין שנודע לנו שנתיאשו הבעלים בין שנודע לנו שלא נתיאשו הבעלים בין בסתם משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואין צריך לומר בטביחה שהוא שנוי מעשה:
Meiri on Bava Kamma 68a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה מה טביחה כו' וקשה לפירוש רשב"ם כו' דלא קני לה גזלן בשינוי כו' עכ"ל גם יש להקשות לפירושו וכי פליג אב"ה דאית להו שינוי קונה כמו שהקשו התוס' לעיל לר"י ולרב חסדא גבי הן ולא שינוייהם ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 68a · Sefaria
Maharam
גמ' מיתיבי גנב ובא אחר וכו' אימתי אילימא לפני יאוש שני אמאי משלם תשלומי כפל וכו' פי' רש"י ואי קשיא הא יכול לתרצה כגון שנתייאשו בעלים לאחר מכירת הגנב דקונה לוקח וביד הגנב לא היה יאוש לקנותם ה"נ משני ליה לקמן כצ"ל. ויש לתמוה על דבריו מ"מ קשה ודקארי לה מאי קארי לה ונראה דהמקשה הוה ס"ד דליכא לשנויי הכי דא"כ הדר קשיא לרב דאם איתא דיאוש גרידא קונה למה ליה לתנא למנקט חיובא גבי לוקח וכשנתייאשו הבעלים ביד לוקח דה"ל יאוש ושינוי רשות ה"ל למנקט חיובא דגנב שני גבי גנב ראשון ותוקמא נמי בלאחר יאוש והיינו מסיים רב זביד בשינויא דלקמן דקאמר לעולם לפני יאוש וכו' ולא תימא משום דבעינן יאוש ושינוי רשות וכו' שזה היה קשה להמקשה דלא שני ליה לעצמו הכי וק"ל:
Maharam on Bava Kamma 68a · Sefaria
Shita Mekubetzet
ששנה בחטא גנבו ואכתי היצר תוקפו שלא שב מרשעתו והוא בא ליהנות מדמי גזלתו. ה"ר יהונתן ז"ל. וכן פירש הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שנשתרש בחטא לאו דוקא נשתרש (אלא) רוצה לומר שהועילו מעשיו אלא כך פירושו שנשתרש בחטא רוצה לומר ששנה באולתו כאדם המושרש בה ואינו יכול לזוז ממנה. ע"כ.
כדקאמר רבא מפני ששנה בחטא הכי נמי וכו' כדקאמר רב נחמן וכו' הכא נמי וכו'. קצת קשה לי דרבא ורב נחמן אהנך מתניתא גופייהו אמרי למילתייהו לקמן בשמעתין וכהאי גוונא לא שייך לומר כדקאמר הכא נמי וכו' אלא הכי הוה ליה למימר הא אמר רבא אמר רב נחמן כמו שבא בתלמוד כי האי לישנא על כיוצא בזה דלא שייך כי האי לישנא אלא היכא דמיירי במילתא אחריתי ורוצה התלמוד לתרץ בכאן כמו שאומר לשם והיינו לישנא דהכא נמי. ושמא יש לחלק משום דרבא ורב נחמן לא איירו לקמן באנפי נפשייהו אלא לדחות סייעתא דרב ששת והכי קאמר כדקאמר רבא לדחות הסיוע הכא נמי נאמר לתרץ מה שמקשים לרב. שיטה.
אף מכירה שאינה חוזרת ואי סלקא דעתך יאוש קני שלו הוא טובח וכו'. אלא שמע מינה יאוש לא קני ומכל מקום הוי שפיר מכירה משום דלוקח קני ליה ביאוש ושינוי רשות דנהי דשינוי רשות דידיה לא קני משום דבאיסורא אתא לידיה דלוקח קני דהוי דומיא דאבדה. וא"ת לוקמה להך ברייתא לעולם שמכרה לפני יאוש ומכל מקום מכירה שאינה חוזרת כגון שנתיאשו הבעלים בבית לוקח דאיכא יאוש ושינוי רשות ביד לוקח. וי"ל דכהאי גוונא לא יועיל שינוי רשות דלוקח דהא באיסורא אתא לידיה כיון שקנאה קודם יאוש. כך פירש בשיטה. מיהו נראה למורי רבי שיחיה דאפילו מהני שינוי רשות כהאי גוונא ליכא לאוקמה בהכי משום דחיוב ארבעה וחמשה משעת מכירה קא אתי והאי שעתא מכירה חוזרת הואי כיון שמכרה קודם יאוש. סיפא בית שמאי היא דאמרי שינוי במקומו עומד פירוש דרישא ומציעתא איירי לאחר יאוש ולהכי פריך אי הכי קשיא מציעתא והוא הדין דמרישא קשיא ליה לרב כדפרישית לעיל אלא עיקר הקושיא היא ממציעתא ולכך נקט מציעתא. ויש ספרים גורסים קשיא רישא ויש לתמוה קצת מאי פריך קשיא מציעתא לימא דרב אמר איפוך וסיפא מתוקמא כבית הלל. ויש לומר דכיון דאיכא לאוקמה כבית שמאי ולא תיפוך. אם כן ברייתא לא מוכחא מידי שצריך לתרצה ולהפכה אם כן אין לנו להפכה. ויש ספרים גורסים אי הכי קשיא מציעתא ולא גרסי לרב ומפרשים דרב פפא בעי למימר דאיירי לפני יאוש ולהכי פריך דאי הכי קשיא מציעתא פירוש דשינוי רשות בלא יאוש מי איכא למאן דאמר דקני כדפירשתי לעיל. כך מצא מורי שיחיה מוגה בספרים ולהכי לא פריך מרישא. תלמידי הר"פ ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל רב פפא אמר לעולם לא תיפוך ולפני יאוש קא מיירי ומשום הכי רישא השני אינו משלם אלא קרן וסיפא דקתני בשינוי מעשה והשני אינו משלם אלא קרן בית שמאי היא לבית שמאי אף על גב דשינוי לא קני יאוש קני דקא דרשי לגבי אתנן גם לרבות שינוייהן אבל יאוש קני מידי דהוה אמוצא אבדה ומשום הכי ליכא לאוקמה אלא לפני יאוש. אי הכי קשיא מציעתא כיון דלפני יאוש קיימינן מציעתא שני אמאי משלם תשלומי כפל לראשון שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למאן דאמר דקני ולא גרס קשיא מציעתא לרב אלא קשיא מציעתא בלחוד. פ"א. רב פפא אדרב זביד קא סמיך ורב זביד לפרושי למילתיה דרב פפא אתא ולאחר יאוש מוקי לה. מיהו לאו ברשותיה דגנב אייאש אלא בלוקח אייאש וקשיא מציעתא לרב גרסינן כלומר כיון דלא מפכינן לה לברייתא וברייתא כפשוטה על כרחך לאחר יאוש היא כדאמרן אי הכי קשיא לרב מציעתא ורישא והאי דקאמר מציעתא משום דעיקר קושיא ממציעתא אתיא ליה. ע"כ.
ולא תימא משום דבעי יאוש ושינוי רשות פירש ר"י ולא תימא משום דבעי יאוש דודאי לא בעינן תרווייהו וכל ענין הקנין לא הוי אלא משום יאוש לחודיה ואם איתא דבעינן תרווייהו הכא לא מהני כיון דהיאוש בא אחר שינוי רשות דטעמא מאי אהני בעלמא שינוי רשות עם יאוש משום דבהיתרא אתא לידיה דומיא דמכירה כיון שהיאוש קדם לשינוי רשות אבל כאן שקדם השינוי רשות ליאוש ובא לידיה באיסורא הלכך לא מהני שינוי רשות לקנות. ותדע דכל עיקר הקנין דשינוי בהדי יאוש משום דבהיתרא אתא לידיה הוא דאם לא כן וכי גנב וגזלן נמי איכא שינוי רשות אלא שמע מינה כדפירשתי. דלא משכחת לה דמשלמי תרווייהו גנב ראשון וגנב שני אלא בהכי פירוש גנב ראשון ארבעה וחמשה וגנב שני כפל אלא בהכי. וא"ת בלאו הכי משכחת לה שפיר כגון דגנב ראשון טבח לפני יאוש וגנב שני גנב לאחר כן דראשון משלם ארבעה וחמשה ושני משלם כפל משום דראשון קנייה בשינוי. וי"ל מכל מקום גנב שני לא משלם כפל דהא אתא כבית שמאי דאמרי שינוי במקומו עומד. וא"ת אכתי שפיר משכחת לה כגון שגנב שני גנב לאחר שטבח הראשון ולאחר יאוש דהשתא קנייה גנב ראשון ביאוש. ויש לומר דאין הכי נמי אלא חדא מינייהו נקט. ועוד יש לומר דבעי למתנייה שמשלמין תשלומין שלמים גנב ראשון וגנב שני וכהאי גוונא לא משלם גנב ראשון תשלומין שלמים דהא אותם ארבעה וחמשה דמשלם לא משלם גנב ראשון כלהו דהא נוטל כפל משל גנב שני דמשלם לראשון. תלמידי הר"פ ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל כגון שנתיאשו הבעלים בי לוקח ולא נתיאשו בי גנב דהוי ליה יאוש ושינוי רשות ולאו משום דצריכינן ליאוש ושינוי רשות אלא דלא משכחת ראשון משלם ארבעה וחמשה ושני משלם תשלומי כפל לראשון אלא ביאוש ושינוי רשות שאם נתיאשו בי גנב אין הראשון משלם ארבעה וחמשה ואם לא נתיאשו כלל ראשון משלם ארבעה וחמשה אבל שני אינו משלם אלא קרן שהרי לא קנאו ראשון ומשום הכי איירי מתניתא ביאוש ושינוי רשות כהאי גוונא. ע"כ.
שהרי אמרה תורה טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה ודילמא לא אייאש קשה קצת מה לו להזכיר טבח דבטביחה לא איכפת לן ביאוש כלל והכי הוי ליה למימר שהרי אמרה תורה מכר משלם ארבעה וחמשה ודילמא לא אייאש וכו'. ואיכא למימר דלאו דוקא אלא לישנא דקרא נקט דכתיב וטבחו או מכרו. אי נמי משום דמאי דבעינן יאוש במכירה נפקא מטביחה כדמפרש ואזיל דומיא דטביחה בעינן וכו' הילכך נקט טבח ומכר וכו'. שיטה.
מה טביחה דאהנו מעשיו לכאורה משמע דאית ליה לרבי אליעזר שינוי מעשה קונה. וקשה דהא בפרק קמא אית ליה לרבי אליעזר שמין לגנב ולגזלן את פחת הנבלה ויהא על הניזק אלמא לא קנו לה בשינוי מעשה. וי"ל דהא דקאמר מה טביחה שאינה חוזרת לאו משום דקני לה אלא הכי פירושו מה טביחה דאהנו מעשיו שאינה חוזרת כמו שהיתה דהא לא אפשר אף מכירה דאהנו מעשיו שאינה חוזרת דהיינו לאחר יאוש. ה"ר ישעיה ז"ל.
אף מכירה לאלתר וא"ת ולאלתר היכי מחייב דילמא לא ידעו הבעלים וקיימא לן דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש. ויש לומר דסתם טביחה אינה לאלתר ממש עד שיוליכנה הגנב לביתו ורגילות הוא שבתוך כך ידעו הבעלים. הרא"ש ז"ל. וכן כתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל אף מכירה לאלתר לאו דוקא לאלתר קאמר דהא צריך שיבוא לאזניו שיוכל להתיאש אלא כלומר דלא צריך כולי האי דנשמע דיאשי. ע"כ. וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל אף מכירה לאלתר. וא"ת נהי דסתם גנבה מיאשי מכל מקום לאלתר לא ידעי הבעלים והוי יאוש שלא מדעת דקים לן דלא הוי יאוש. וי"ל דלאו דוקא לאלתר קאמר אלא לאלתר לאחר שהוליכה הגנב לביתו קאמר משום דסתם טביחה הוי יאוש דסתם טביחה ומכירה אין רגילות להיות עד שיוליכנה הגנב לביתו ורגילות הוא שבתוך כך יודעים הבעלים בו. ע"כ.
גנבה בנפש תוכיח וא"ת גנבה בנפש שאני דלא איתקש לטביחה. וי"ל וכו' ככתוב בתוספות. והרשב"א ז"ל תירץ דרבי יוחנן סברא בעלמא קאמר ליה דכיון דאשכחן גנבה דלא הוקשה לטביחה הכי נמי לא הוקשה לדבר זה אלא לפרט לשהקנה לשלשים יום. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר לו רבי יוחנן גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש לבעלים וחייב. קשה לי מידי איריא והא מכירה דומיא דטביחה קאמרי. אלא דאיכא למימר דהכי מקשה ליה אדילפת מכירה מטביחה תילף מכירה דשור ושה ממכירה דנפש גנבה דלא אהנו מעשיו וחייב ואידך אמר לך דנין מכירה דבהמה מטביחה דבהמה ואין דנין מכירה דשור ושה ממכירה דגנבת אדם ורבי יוחנן סבירא ליה דיאוש לא קני. ע"כ.
12 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 68a · Sefaria
Penei Yehoshua
בפרש"י בד"ה אלא לאחר יאוש דאיכא תרתי וכו' ואי ס"ד וכו' ואי קשיא הא יכול לתרוצי וכו' ה"נ משני לה לקמן עכ"ל. הלשון תמוה דמאי חידש רש"י בזה ולפי מאי שאפרש בסמוך יהיה אפשר לפרש כוונת רש"י דוקא לקמן שייך לתרץ כן משא"כ לפי הסוגיא דהשתא ויתיישב ג"כ הא דאייתי ג"כ המקשה החלוקה של גנב וטבח כיון שאינה צורך לקושיא שלו:
בגמרא א"ר זביד וכו' והב"ע כגון שנתייאשו וכו' ולא תימא משום דבעינן יאוש ושינוי רשות וכו' אלא דלא משכחת וכו' עכ"ל. וקשה דא"כ האי בבא דמציעתא מאי אתי לאשמעינן דמה שהראשון שגנב ומכר משלם ד' וה' מקרא מלא הוא ואי לאשמעינן דשני משלם כפל משום דיאוש לחוד קני אכתי לא שמעינן מידי דהא איכא למיטעי דדוקא יאוש ושינוי רשות הוא דקני ול"ל דכיון ששינוי רשות דהכא הוא קודם יאוש הו"ל כמו יאוש גרידא דהא ר"ז ס"ל דל"ש יאוש ואח"כ שינוי רשות ול"ש שינוי רשות ואח"כ יאוש כי הדדי נינהו דהכי משמע פשטא דלישנא ועוד דהכי שמעינן ליה בהדיא בפ' הגוזל בתרא אליבא דרב וקיימינן נמי הכא אליביה מיהו יש לדחות דהתם רב משמיה דר"ח קאמר ובלא"ה צ"ל כן כמו שיתבאר שם בעז"ה אבל מ"מ קשיא דאי לאשמעינן דיאוש קני הוי מצי לאשמעינן בבבא דרישא גופא כה"ג דגנב ואחר שנתייאש גנבה אחר השני משלם כפל לראשון כמ"ש רש"י גופא בד"ה ולא תימא וכו' שזה עיקר הדיוק דסד"א דבעינן יאוש ושינוי רשות ומה הוסיף בזה במאי דקאמר אלא משום דלא משכחת דמשלמי תרוייהו גנב ראשון ושני אלא בהכי דמאי איכפת לן בזה אי משכחת או לא משכחת כיון דליכא נ"מ לדינא אדרבא יש מקום לטעות. לכך נ"ל דעיקר הרבותא בבבא דמציעת' הוא דזימנין דמשכחת שהגנב הראשון זוכה בכפל מגנב שני וכה"ג בלוקח קודם יאוש דבאיסורא אתי לידיה סד"א דלא זכי ליה רחמנא כפל קמ"ל בהאי בבא דמציעתא שזוכה משום דלא תימא דגזירת הכתוב הוא וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ואע"ג דקנייה גנב מ"מ לא קרינן בו וגונב מבית האיש כיון דבאיסורא אתי לידיה קמ"ל דלא אמרינן הכי אלא כל היכא דקניא אפילו באיסורא קרינן ביה שפיר וגונב מבית האיש ובזה נתיישב רש"י דלעיל דהאי שינויא דרב זביד לא שייך אלא לבתר דאוקמינן בבא דסיפא כב"ש דהא דאינו משלם גנב שני אלא קרן הוא משום דאינו קונה בשינוי מעשה וא"כ אכתי היכא דקנאו גנב ראשון לא שמעינן בהדיא דנוטל כפל לכך אשמעינן בבבא דמציעתא דגנב ומכר קודם יאוש ונתייאש אח"כ נוטל הלוקח כפל אע"ג דבאיסורא אתי לידיה שהרי קנאו קודם יאוש לא איכפת לן כיון דקרינן ביה עכשיו וגונב מבית האיש א"כ ה"ה לגנב מגנב גופא אחר יאוש והאי מלתא לא מצי לאשמעינן בבבא דרישא לאוקמא אחר יאוש דרישא הוא גופא אתי לאשמעינן דאע"ג דעדיין לפני יאוש הוא וברשות הבעלים הוא אפ"ה אין השני משלם כפל לבעלים לפי שזו עיקר מאמר הכתוב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב כל זה לפי המסקנא אבל מעיקרא לא הוי שייך לומר כך משום בבא דסיפא דממ"נ א"א דסיפא בגנב וטבח ובא אחר וגנבו אין השני משלם אלא קרן כאמור וע"כ היינו מה"ט גופא דאע"ג שקנאו בשינוי מעשה אפ"ה לא קרינן ביה וגונב מבית האיש כיון דבאיסורא אתא לידיה וא"כ א"א לאוקמי בבא דמציעתא שלא נתייאשו ביד הגנב דא"כ הרי באיסורא אתי לידיה ואמאי זוכה בכפל ואם היינו אומרים להגיה הסיפא ולומר דהשני משלם כפל קאמר וע"כ דכיון שקנאו בשינוי מעשה זוכה בכפל וא"כ דבגנב גופא אמרינן כן קשיא בבא דמציעתא מאי אתי לאשמעינן בלוקח כיון דמ"מ קנאו וכדכתיבנא אבל למאי דמשני ב"ש היא א"ש ונראה לי דלישנא דגמר' במאי דקאמר אלא דלא משכחת משמע כדכתיבנא משום דעיקר הרבותא דאף ע"ג דגנב הראשון משלם ד' וה' ע"כ דבאיסורא אתיא לידיה דלוקח דאלת"ה שלו הוא מוכר אפ"ה משלם השני כפל כיון שקנאו לבסוף ודו"ק:
בתוספות בד"ה א"ה וכו' דאין להופכו כיון דמברייתא לא מוכחא מידי וכו' עכ"ל. כוונתן נראה בזה דלא תימא דר"פ לא קאי אמלתא דרב אלא בא ליישב סיפא דברייתא למאי דקי"ל דיאוש לא קני אבל רב גופא לעולם משני הברייתא כשינויא קמא דאיפוך לכך כתבו דכיון דאיכא לאוקמי הבריית' כפשטא אי לא מילתא דרב לא שייך לומר איפוך:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 68a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 68, Amud Aleph, about 528 words in 26 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 26 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 122 words
Opens “מִי אִיכָּא נִשְׁתָּרֵשׁ? אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְאִי…”
- Segment 211 words
Opens “אָמְרִי, כִּדְאָמַר רָבָא: מִפְּנֵי שֶׁשָּׁנָה בַּחֵטְא; הָכָא…”
- Segment 315 words
Opens “תָּא שְׁמַע: ״וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ״; מַה טְבִיחָה…”
- Segment 424 words
Opens “אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, אַמַּאי אֵינָהּ חוֹזֶרֶת?…”
- Segment 513 words
Opens “כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן: פְּרָט לְשֶׁהִקְנָה לִשְׁלשִׁים יוֹם,…”
- Segment 616 words
Opens “מֵיתִיבִי: גָּנַב וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן…”
- Segment 734 words
Opens “גָּנַב וּמָכַר, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן…”
- Segment 818 words
Opens “קָתָנֵי מִיהָא מְצִיעֲתָא: גָּנַב וּמָכַר, וּבָא אַחֵר…”
- Segment 918 words
Opens “אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, שֵׁנִי אַמַּאי מְשַׁלֵּם…”
- Segment 1017 words
Opens “אֶלָּא פְּשִׁיטָא לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ…”
- Segment 1117 words
Opens “וְתוּ, דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: גָּנַב, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ…”
- Segment 1224 words
Opens “מִכְּדֵי לְאַחַר יֵאוּשׁ קָיְימִינַן; וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ…”
- Segment 1333 words
Opens “אָמַר רָבָא: וְתִסְבְּרָא הָא מְתָרַצְתָּא הִיא?! אֶלָּא…”
- Segment 1435 words
Opens “אֶלָּא לְעוֹלָם כּוּלַּהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וְאֵיפוֹךְ סֵיפָא…”
- Segment 1518 words
Opens “גָּנַב וְטָבַח, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן…”
- Segment 1614 words
Opens “רַב פָּפָּא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ; סֵיפָא…”
- Segment 176 words
Opens “אִי הָכִי, קַשְׁיָא רֵישָׁא וּמְצִיעֲתָא לְרַב!…”
- Segment 1822 words
Opens “אָמַר רַב זְבִיד: לְעוֹלָם כּוּלַּהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ,…”
- Segment 1915 words
Opens “וְלָא תֵּימָא מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן יֵאוּשׁ וְשִׁינּוּי רְשׁוּת,…”
- Segment 2011 words
Opens “אֶלָּא דְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ דִּמְשַׁלְּמִי תַּרְוַיְיהוּ גַּנָּב רִאשׁוֹן…”
- Segment 2113 words
Opens “אִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר לִפְנֵי יֵאוּשׁ – רַב נַחְמָן…”
- Segment 2243 words
Opens “רַב נַחְמָן אָמַר חַיָּיב – ״וּמְכָרוֹ״ אָמַר…”
- Segment 2322 words
Opens “אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לָהּ? דְּתַנְיָא,…”
- Segment 2417 words
Opens “אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מִי אִיכָּא נִשְׁתָּרֵשׁ?…”
- Segment 2539 words
Opens “תָּא שְׁמַע: ״וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ״; מָה טְבִיחָה –…”
- Segment 2611 words
Opens “וְאַף רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר חִיּוּבֵיהּ לְאַחַר יֵאוּשׁ…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Bava Kamma 68a · Segment 23 — “…לָהּ? דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה…”
- Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.
Source: Bava Kamma 68a · Segment 18 — “אָמַר רַב זְבִיד: לְעוֹלָם כּוּלַּהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וְהָכָא בְּמַאי…”
Original text
מִי אִיכָּא נִשְׁתָּרֵשׁ? אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קָנֵי, אַמַּאי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? שֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ, שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר!
is it possible to say that there is any entrenchment in sin? The sale does not take effect, as it occurred before the owner despaired, which means that the thief did not in fact deepen his sin by selling the animal. Rather, it must be that the sale occurred after the owner’s despair. And if it enters your mind that the owner’s despair causes the thief to acquire the animal, why does he pay the fourfold or fivefold payment? Since the animal belongs to him after the owner’s despair, in effect he slaughters his own animal or sells his own animal.
אָמְרִי, כִּדְאָמַר רָבָא: מִפְּנֵי שֶׁשָּׁנָה בַּחֵטְא; הָכָא נָמֵי, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁנָה בַּחֵטְא.
The Sages say: It is possible to explain the term: Entrenched in sin, in accordance with what Rava said: The thief is liable because he repeated his sin, i.e., he sinned a second time by going through the motions of the sale, regardless of the fact the sale was not legally binding. Here too, one can say that the thief is liable because he repeated his sin.
תָּא שְׁמַע: ״וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ״; מַה טְבִיחָה – שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, אַף מְכִירָה – שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita : It is written: “If a man steal an ox or a sheep, and slaughter it or sell it” (Exodus 21:37). Just as slaughter is an act that cannot be undone, so too the selling referred to here is an act that cannot be undone.
אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, אַמַּאי אֵינָהּ חוֹזֶרֶת? אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ קַנְיֵיהּ, אַמַּאי מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? שֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ, שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר!
The Gemara analyzes the baraita : Now, when is a sale irreversible? If we say this sale occurred before the owner’s despair of recovering his stolen animal, why can it not be undone? Since the thief’s sale of the animal before the owner’s despair is ineffective, the sale is easily undone. Rather, the baraita must be speaking about a case where the thief sold the animal after the owner’s despair. And if it enters your mind that a thief acquires a stolen item after the owner’s despair, why does he pay the fourfold or fivefold payment for slaughtering or selling the animal at this point? He slaughters his own animal or he sells his own animal. Apparently, a thief does not acquire the stolen item after the owner’s despair.
כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן: פְּרָט לְשֶׁהִקְנָה לִשְׁלשִׁים יוֹם, הָכָא נָמֵי, פְּרָט לְשֶׁהִקְנָה לִשְׁלשִׁים יוֹם.
The Gemara rejects this proof: The explanation for this baraita is as Rav Naḥman said in reference to a different baraita . Rav Naḥman said that when that baraita speaks of a sale that cannot be undone, this excludes one who transferred ownership of the animal to another in a temporary manner, e.g., for thirty days. Here too, one can answer in the same way, that it excludes one who transferred ownership of the animal for thirty days. Accordingly, if one sold the animal permanently, even if the sale was performed before the owner despaired and is therefore not legally binding, he is nevertheless required to pay the fourfold or fivefold payment.
מֵיתִיבִי: גָּנַב וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן בִּלְבָד.
The Gemara raises an objection from another baraita : If one stole an animal, and another person subsequently came and stole it from him, the first thief pays double payment to the owner, and the second thief pays only the principal to the first thief. This is because one who steals from a thief does not pay the double payment, as the mishna teaches.
גָּנַב וּמָכַר, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. גָּנַב וְטָבַח, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, אֶלָּא קֶרֶן בִּלְבָד.
If one stole an animal and sold it, and another individual came and stole it from the purchaser, the first thief pays the fourfold or fivefold payment to the owner, and the second thief pays the double payment to the purchaser, who has become the new owner of the animal. If one stole an animal and slaughtered it, and another person came and stole the slaughtered animal, the first thief pays the fourfold or fivefold payment to the owner, and the second thief does not pay the double payment but only the principal, in accordance with the halakha that one who steals from a thief does not pay the double payment.
קָתָנֵי מִיהָא מְצִיעֲתָא: גָּנַב וּמָכַר, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל.
The Gemara analyzes this baraita : In any event, the baraita teaches in the middle clause: If one stole an animal and sold it, and another came and stole it from the purchaser, the first thief pays the fourfold or fivefold payment to the owner, and the second thief pays the double payment to the purchaser.
אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, שֵׁנִי אַמַּאי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל? שִׁינּוּי רְשׁוּת בְּלֹא יֵאוּשׁ מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּקָנֵי?
When did this sale occur? If we say it happened before the owner’s despair, why does the second thief pay the double payment to the purchaser? Is there anyone who says that a change in possession of a stolen item, i.e., when it leaves the possession of the thief and enters the possession of another, without the additional factor of the owner’s despair, causes the one who has it to acquire the item? There is no such opinion. Therefore, the so-called purchaser of the animal does not become its owner, as the sale is invalid. This should be considered as a case of one who steals from a thief, and consequently there should be no double payment.
אֶלָּא פְּשִׁיטָא לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קוֹנֶה, אַמַּאי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? דִּידֵיהּ הוּא דְּזַבֵּין!
Rather, it is obvious that the sale occurred after the owner’s despair. And if it enters your mind that a thief acquires a stolen item after the owner’s despair, why should the first thief pay the fourfold or fivefold payment? After all, it is his own animal that he sold, having acquired it immediately upon the owner’s despair.
וְתוּ, דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: גָּנַב, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – רִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהַשֵּׁנִי אֵין מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן.
And furthermore, consider that which the baraita teaches in the first clause: If one stole an animal, and another subsequently came and stole it from him, the first thief pays the double payment to the owner, and the second thief pays only the principal to the first thief.
מִכְּדֵי לְאַחַר יֵאוּשׁ קָיְימִינַן; וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קוֹנֶה, שֵׁנִי אַמַּאי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ יֵאוּשׁ לָא קָנֵי, וְקַשְׁיָא לְרַב?
Now, in this baraita we are dealing with a situation after the owner’s despair, as the Gemara just established. And if it enters your mind that the owner’s despair causes the thief to acquire the item, why does the second thief pay only the principal? After the owner has despaired of recovering his item, the thief becomes the owner of the item, and the second thief should have to pay him double payment for stealing his property. Rather, must one not conclude from the baraita that the owner’s despair does not cause the thief to acquire the item? And this presents a difficulty to the opinion of Rav.
אָמַר רָבָא: וְתִסְבְּרָא הָא מְתָרַצְתָּא הִיא?! אֶלָּא דְּקָתָנֵי סֵיפָא: גָּנַב וְטָבַח, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – רִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְשֵׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן; וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה לָא קָנֵי?
Rava said: And can you understand that the text of this baraita is accurate? But consider that which it teaches in the last clause: If one stole an animal and slaughtered it, and another came and stole the slaughtered animal, the first thief pays the fourfold or fivefold payment to the owner, and the second thief pays only the principal to the first thief. And is there anyone who says that a physical change brought about by an action does not cause the thief to acquire the item? There is no such opinion; the thief certainly becomes the owner of the animal after slaughtering it. Consequently, the second thief should have to pay the double payment to the thief for stealing his slaughtered animal. It must therefore be concluded that the text of the baraita has been corrupted and must be reformulated.
אֶלָּא לְעוֹלָם כּוּלַּהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וְאֵיפוֹךְ סֵיפָא לִמְצִיעֲתָא וּמְצִיעֲתָא לְסֵיפָא, וְאֵימָא הָכִי: גָּנַב וּמָכַר, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן – דְּשִׁינּוּי רְשׁוּת בְּלֹא יֵאוּשׁ לָא קָנֵי.
Rather, actually the entire baraita is referring to the stage before the owner’s despair. And you must reverse the halakha stated in the last clause with that stated in the middle clause, and reverse the halakha stated in the middle clause with that stated in the last clause, and say like this: If one stole an animal and sold it, and another came and stole it from the purchaser, the first thief pays the fourfold or fivefold payment to the owner, and the second thief pays only the principal to the purchaser, as a change in possession without the additional factor of owner’s despair does not cause one to acquire the item.
גָּנַב וְטָבַח, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל; דְּקַנְיֵיהּ בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה.
If one stole an animal and slaughtered it, and another came and stole the slaughtered animal, the first thief pays the fourfold or fivefold payment to the owner, and the second thief pays the double payment to the first thief, as the first thief acquired it through the physical change brought about by an action, i.e., slaughter.
רַב פָּפָּא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ; סֵיפָא בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: שִׁינּוּי בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד.
Rav Pappa said: Actually, do not reverse the middle and last clauses of the baraita . With regard to the difficult last clause, it is in accordance with the opinion of Beit Shammai, who say: Even if an item has undergone a physical change, it remains in its place, i.e., a stolen item remains the property of the owner. A thief never attains ownership of it, even if it undergoes a physical change.
אִי הָכִי, קַשְׁיָא רֵישָׁא וּמְצִיעֲתָא לְרַב!
The Gemara asks: If so, if the baraita is not reversed, and if it is referring to the stage after the owner’s despair, then the first clause and the middle clause of the baraita present a difficulty to the opinion of Rav, who maintains that after the owner’s despair the item belongs entirely to the thief.
אָמַר רַב זְבִיד: לְעוֹלָם כּוּלַּהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁנִּתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים בְּלוֹקֵחַ וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ בְּגַנָּב, דְּהָוֵה לֵיהּ יֵאוּשׁ וְשִׁינּוּי רְשׁוּת.
Rav Zevid said: Actually, the entire baraita is dealing with the stage before the owner’s despair. And with what are we dealing here, in the middle clause of the baraita ? We are dealing with a case where the owners despaired of recovering the item when it was already in the possession of the purchaser, but they had not yet despaired when the item was in the possession of the thief. The purchaser is considered the owner because after the despair occurred, there were two factors in play, both the owner’s despair and a change in possession. The combination of these two factors effects acquisition of the item on behalf of the purchaser.
וְלָא תֵּימָא מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן יֵאוּשׁ וְשִׁינּוּי רְשׁוּת, אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּיֵאוּשׁ לְחוֹדֵיהּ נָמֵי קָנֵי גַּבֵּי גַנָּב;
Rav Zevid continues: And do not say that in the middle clause the reason the owner’s item is acquired by another is only because we require two factors, i.e., the owner’s despair and change of possession. Rather, even in a case of the owner’s despair by itself, the item is acquired by the thief, in accordance with Rav’s opinion that despair alone effects acquisition on behalf of the thief.
אֶלָּא דְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ דִּמְשַׁלְּמִי תַּרְוַיְיהוּ גַּנָּב רִאשׁוֹן וְגַנָּב שֵׁנִי, אֶלָּא בְּהָכִי.
Nevertheless, the baraita chose a case in which both of these factors are present because you will not find a case in which both of them, the first thief and the second thief, pay a penalty except in such a case. The first thief pays the fourfold or fivefold payment, and the second thief pays the double payment. Had the owner despaired before the sale, the first thief would have been considered the owner and would therefore be exempt from the additional payment.
אִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר לִפְנֵי יֵאוּשׁ – רַב נַחְמָן אָמַר: חַיָּיב, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: פָּטוּר.
§ It was stated: With regard to a thief who sells a stolen animal before the owner’s despair, Rav Naḥman says: He is liable to pay the fourfold or fivefold payment, despite the fact that the sale is invalid. Rav Sheshet says: He is exempt from this payment.
רַב נַחְמָן אָמַר חַיָּיב – ״וּמְכָרוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא זַבֵּין; לָא שְׁנָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, לָא שְׁנָא לְאַחַר יֵאוּשׁ. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר פָּטוּר – חִיּוּבֵיהּ לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא, דְּאַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו; אֲבָל לִפְנֵי יֵאוּשׁ דְּלָא אַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו – לָא מִיחַיַּיב; דֻּומְיָא דִּטְבִיחָה בָּעֵינַן, דְּאַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו.
The two amora’im explain the reasons for their respective rulings. Rav Naḥman says: He is liable, because the Merciful One states with regard to the fourfold or fivefold payment: “And slaughter it or sell it” (Exodus 21:37), and he has sold it. There is no difference if the sale occurs before despair, and there is no difference if it takes place after despair. Rav Sheshet says: He is exempt, as his liability is in effect only if he sells the animal after the owner’s despair, when his action, i.e., the sale, is effective. But if he sells it before the owner’s despair, when his action is not effective, he is not liable, as we require that the sale be similar to the slaughter, as they are mentioned together, and when he slaughters the animal his action is effective.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לָהּ? דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתָּרֵשׁ בַּחֵטְא.
Rav Sheshet said: From where do I say he is exempt? As it is taught in a baraita that Rabbi Akiva said: For what reason did the Torah say that a thief who slaughtered or sold a stolen animal pays the fourfold or fivefold payment? It is because he has become entrenched in sin by slaughtering or selling the animal he stole.
אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מִי אִיכָּא נִשְׁתָּרֵשׁ? אֶלָּא לָאו לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא? אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי שֶׁשָּׁנָה בַּחֵטְא.
Rav Sheshet analyzes the baraita : When did this sale, referred to by Rabbi Akiva, occur? If we say that it happened before the owner’s despair, is it possible that there is any entrenchment in sin here? A sale before the owner’s despair is invalid, which means there is no deepening of his earlier sin. Rather, is it not the case that this is referring to a sale after the owner’s despair? Rava said: This is not a proof, as one can explain that the thief is entrenched in sin because he repeated his sin, i.e. sinned a second time, by his act of sale, regardless of the fact that the sale is invalid.
תָּא שְׁמַע: ״וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ״; מָה טְבִיחָה – שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, אַף מְכִירָה – שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, אַמַּאי אֵינָהּ חוֹזֶרֶת? אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ – וּשְׁמַע מִינַּהּ חִיּוּבָא לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא! תַּרְגְּמַהּ רַב נַחְמָן: פְּרָט לְשֶׁהִקְנָה לוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם.
The Gemara suggests: Come and hear a proof for the opinion of Rav Sheshet from a different baraita : It is written: “And slaughter it or sell it” (Exodus 21:37). Just as slaughter is an act that cannot be undone, so too the selling referred to here is an act that cannot be undone. The Gemara analyzes this baraita : When did this sale take place? If we say that it happened before the owner’s despair of recovering his stolen item, why can it not be undone? The thief’s sale of the animal is invalid before the owner’s despair, and therefore the sale is easily undone. Rather, it must be referring to a sale that took place after the owner’s despair. And one can conclude from the baraita that there is liability to pay the fourfold or fivefold payment only if the animal is sold after the owner’s despair. Rav Naḥman rejected this proof, as he interpreted that baraita as serving to exclude one who transferred ownership of the animal temporarily, e.g., for thirty days.
וְאַף רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר חִיּוּבֵיהּ לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
The Gemara adds: And Rabbi Elazar also holds that the liability of a thief to pay the fourfold or fivefold payment applies if he sells it after the owner’s despair of recovering his stolen animal, as Rabbi Elazar says: