Bava Kamma 116b

דורמסקנין פרושים לשון מורי. לשון אחר אדרופיי"ש ועשב הוא הנאכל בשלקות קדירה:

לטורפה לבזזה ונתפשרו עמהן בממון:

תייר מראה להם הדרך:

אף לפי נפשות שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא:

ולא ישנו ממנהג החמרים שאם נהגו לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין:

בכוסיא בפשיעה:

אין שומעין לו שמא לא יקח החמור והם לא התנו אלא כדי שיקח החמור ויהיה מוסר נפשו לשמור עמהן בלילות מן החיות וליסטים:

קא מנטר ליה ואפילו אם יאמר האחד אני יכול לשמור יפה אבל שנים איני יכול לשמור:

להביא כרוב ודורמסקנין לחולה שכרוהו בשביל החולה יותר ממה שהיה ראוי לשוכרו דהכי משמע לשון נותן לו שכרו משלם וצ"ל דמיירי כגון דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה:

ורשאים החמרים להתנות ביניהם פירוש רשאים להסיע ממון אם כבר עשו תנאי קודם כמו ורשאין בני העיר להסיע על קצתן דב"ב (דף ח:):

יחסנינה סקאה פי' בקונ' ארבה כמו [ומעלה את] הסקאין דבתענית (דף ו.) שהוא מין ארבה ואין נראה לר"ת דלשון ירושה ואחסנתא משמע דאבני אדם איירי ונטלוה מסיקין נמי איירי בבני אדם ונראה שהאויב קרי סקאה שעולין ומכסין את הארץ כדכתיב (שמות י׳:ה׳). והנה כסה את עין הארץ ועל שם כך נקרא צלצל שמכסה כל הארץ כצל כמו הוי ארץ צלצל כנפים (ישעיהו י״ח:א׳) ר"ת ונראה דירושה שייכא שפיר בעופות וחיות כמו וירשוה קאת וקפוד (שם לד):

הא מרישא שמעי' מינה תימה דבכמה מקומות איכא הכי שכופל דבריו וי"ל דדייק מדה"ל למיתני ואם לאו חייב מדקתני ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר משמע דמילתא באפי' נפשה היא:

לא צריכא דאחוי אחויי וחייב משום דינא דגרמי כדמשמע לקמן בשמעתין דקאמר זיל לגביה ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדאין דינא דגרמי וחייבוהו ממתניתין ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ותימה לרשב"א דלעיל בהגוזל קמא (בבא קמא דף ק. ושם) לא משכחת דר"מ דאין דינא דגרמי אלא ברייתא דמחיצת הכרם שנפרצה דלא שמעינן דאתא כר"מ אלא מכח ההיא משנה דהמסכך ואמאי לא מייתי התם ממתני' דהכא דמחייבינן בדינא דגרמי ואומר ר"י דלא ניחא ליה לאתויי ממתניתין דהכא דלא קתני בה בהדיא דאחוי אלא מיתורא דמתני' מוקי לה הכי:

כל מה שהציל הציל לאמצע תוספתא: שיירה‪‬ שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו לשם פלוני מחלנו מחלו לו.

הא דאמר רמי בר חמא בשותפי עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו. יש מפרשים דדוקא בשאינן יכולין להציל הא יכולין אפילו אחר לא דלא מצי פליג. ויש מפרשים אפילו ביכולין להציל דכל שהממון עומד בסכנה יכול לחלוק ולהציל עצמו והוא שאמר לשותפו או לעדים, וזה נראה יותר לפי הסוגיא, וכן פירש רש"י ז"ל בין יכולין להציל בין אינן יכולין להציל.

ואחוי נמי הא בהדייהו כלומר מיתורא דסיפא שמעינן הכי. ורישא מיהא דשמעינן מינה דאי מחמת הגזלן חייב לאו מדינא דהא קרקע אינה נגזלת ויכול לומר הרי שלך לפניך (לקמן בבא קמא קיז, ב) אלא כולה מתניתין דקנסא הוא. וכן אמרו בירושלמי (הלכה ו'): קנס קנסו בגזלן דגרסינן התם אמר רבי יוחנן והלא אין קרקע נגזלת ולמה חייב קנס קנסו חכמים בגזלן, וגרסינן רבי יהושע בן לוי אומר אין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולת רב אמר דו יכול מימר ליה את שרי עביטך מיניה. עוד אמרו שם בירושלמי נטלוה מסיקין מגזלן מחמת הנגזל מה דו יכול מימר הב לי דידי ומאן דבעי ייתי ויסב מיניה.

שיירה שהיתה מהלכת במדבר ומתירא מחיות רעות בלילה ומסכימים ביניהם שיזמינו לו בהמה אחת בכל לילה זה אחר זה כל אחד בזמנו והגיע זמנו של אחד והזמין לו בהמתו ואירע הדבר ולא אכלה הרי זו חוזרת לבעליה ואין אחר רשאי לזכות בה שלא הפקירה אלא על דעת החיות ולא עוד אלא שאינו חוזר הוא ומזמין אלא כפי שיגיע לו זמנו פעם שניה:

שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לבזזה ונתפשרו עמהם מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות שהרי עסקי ממון הם מאחר שנתרצו בפשרה אבל אם שכרו תייר בין כלם להראות להם הדרכים ממצעין ומחשבין לפי נפשות ולפי ממון שהרי שבוש הדרכים יש בהם סכנת ממון וסכנת נפשות בד"א במקומות שאין בין החמרים מנהג ידוע בענין זה אבל אם היה מנהג ידוע ביניהם עושין כפי תנאם בין בסכנת ממון בין בסכנת נפשות:

רשאין החמרים להתנות ביניהם שכל שתאבד לו בהמה יעמידו לו אחרת כמותה ותנאם קיים ומ"מ אע"פ שהתנו כן אם אבדה בפשיעת הבעלים אין זה בכלל התנאי ואין חייבים להעמיד לו מכח תנאי זה נתחייבו להעמיד לו בהמה ואמר הלה תנו לי דמיה ואיני רוצה בבהמה אין שומעין לו שכשיש לו בהמה הוא מסייעם לשמור וכשאין לו בהמה אינו מזרז עצמו בשמירת האחרים ואם אמר תנו לי את המעות ואני אקח לעצמי אין שומעין לו שמא לא יקח אפילו היתה לו בהמה אחרת ואומר תנו לי דמיה שהרי עדין יש לי בהמה שמצדה אני מזרז עצמי בשמירת חברי אין שומעין לו שכל שיש לו הרבה בהמות מוסר עצמו יותר לסכנה כדי לשמור את שלו ואת של חברו:

ספינה שהיתה מהלכת בים וסער הים עליהם עד שהם צריכים להקל במשאם מחשבין לפי משוי ולא לפי ממון ונמצא בעל הזהב משליך כבעל הברזל ואם היה מנהג אחר לספנים בכך עושים כמנהגם:

רשאין הספנים להתנות ביניהם שכל שאבדה לו ספינה יעמידו לו ספינה אחרת ומ"מ אם אבדה בפשיעתו או שפירש למקום שאין הספינות הולכות בו באותו זמן אפילו היו הולכות בו בזמן אחר כגון שהלך בתשרי סמוך ליבשה כדרכו בניסן שהנהרות גדלים לסבת הפשרת השלגים ונשברה בסבה זו פטורין וכן כל כיוצא בזה:

שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס ושללה ועמד אחד מן השיירה והציל אם אינם יכולים להציל זכה זה במה שהציל ואעפ"י שלא אמר שלעצמו הוא מציל ואם היו אף הם יכולים להציל כל אחד שלהם אין קדימתו מועלת והציל לאמצע ר"ל למי שהדבר שלו אפילו אמר לעצמי אני מציל שהרי הוא לא נתיאש:

היו יכולים להציל אלא שהצלתם באה על ידי הדחק אם הציל בסתם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לחלקו היו שותפין בסחורה והציל אחד מהן חלקו אפי' הי' האחר יכול להציל חלקו בריוח אם אמר לעצמי אני מציל הציל לחלקו שכל שבסכנה זו שותף חולק שלא מדעת חברו ואם לא אמר כן לא הציל אלא לאמצע וכן הדין אפילו לא היה האחר יכול להציל כלל שאין אומרין לשותף מהפקרא קא זכינא עד שיודיעו וכן יראה לי בשלא היה השותף לשם ויש חולקים בשני אלו:

השוכר את הפועל להציל לו מכיוצא בזה והוא אינו יכול להציל כל שהוא מציל הציל למשכיר ואם אמר לעצמי אני מציל חזר בו מן השכירות שהרי פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום כמו שיתבאר במקומו והציל לעצמו:

נותן לו שכרו משלם תימה מאי קא פריך דהא אנן נמי אמרינן אין לו אלא שכרו אבל שכרו מיהא אית ליה משלם. ונראה לר"י דמה שהביא אינו שוה שכירתו שהעשבים אינם שוין חצי טורח הדרך אלא בשביל החולה ואפילו הכי קאמר נותן לו שכרו משלם. מ"ר. תוספות שאנץ. ואם שכרו תייר מחשבין אף לפי נפשות ונותנין לפי מה שהן זה לפי נפשו וזה לפי נפשו וממונו והכל לפי המנהג כמה יתן אדם בשביל גלגלתו והשאר לפי ממון והטעם לשכר התייר שהרי לשיירא כולה שכרו אותו ומי שלא היה לו שם ממון גם הוא שכר אותו. הראב"ד ז"ל. וה"ר יהונתן ז"ל כתב בפירוש רש"י ז"ל וז"ל אבל אם שכרו תייר ביניהם כלומר איש שיראה להם דרך המדבר דין הוא שישלם העני כמו העשיר שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. ע"כ. והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לבזזה ונתפשרו ביניהם מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות דמשמע דמחשבין לפי ממון ומחשבין נמי לפי נפשות היכי שיימינן דאלו היכא דאגרו תיירא במאה זוזי כמה אדם רוצה להיות תייר לשיירא כזו במאה זוז בזמן שאין מוליכין עמהם ממון ופוחתין כזה וכמה הוא רוצה ליטול ולהיות להם תייר בזמן שמוליכין עמהם ממון ושיעור שומא זו מחשבין אותה לפי נפשות ופוחתין את השיעור הזה מכלל שכרו של תייר והשאר מחשבין אותו לפי ממון. וכן אתה אומר גבי עמד עליה גייס לטרפה ופסקו עמהם ממון היכא דבא הגייס אף על עסקי נפשות דמחשבין אף לפי נפשות היכי שיימינן אומרים אלו היתה שיירא זו מהלכת ריקנית בלא ממון ועמד עליה גייס כזח לטרפה בכמה חיו יכולין לפסוק על עצמן אותו שיעור מחשבין אותו לפי נפשות ופוחתין אותו מכלל הממון שפסקו לתת לגייס והשאר מחשבין אותו לפי ממון. וכי קתני רישא מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות בשלא בא הגייס אלא על עסקי ממון ואיכא למימר דאפילו בא על עסקי נפשות נמי אין מחשבין אלא לפי ממון לפי שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן שזה אפשר לו לנוס ולהמלט על נפשו וזה אי אפשר לו לנוס ולהניח ממונו נמצא שהממון שם שמור לבעליו לרעתו ולפיכך אין מחשבין אלא לפי ממון. ודיוקא נמי מדפסק תנא ותני מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות ולא קא מפליג בין באו על עסקי ממון בלבד להיכא דבאו על עסקי שניהם. וכי תימא מאי שנא תייר ומאי שנא גייס משום דגבי גייס אפשר דערק איניש ומתצל אבל תייר דאסיבי ליה לאחוויי להו אורחא תקונא אי לא הוי להו תייר אפשר דטעו באורחא ואזלי במקום גדודי חיות וליסטים דלא יכלי לאיתצולי מינייהו או במקום צמאון שאין מים או במקום בורות שלא יוכלו לעבור בו מרוב המים והטיט ונמצא נפשותם וממונם אבודים ולפיכך מחשבין אף לפי נפשות. ע"כ.

ורשאין החמרין להתנות בשכולם רוצין אבל אחד מהם מעכב אין להם רשות ומכל מקום קא משמע לן כיון שהתנו ביניהם בדיבור בעלמא שוב אין אחד מהם יכול לחזור בו כי ההיא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן דפרק קמא דבבא בתרא.

לא צריכא דביומי ניסן מרחקי חדא אשלא וכו' וקא אזיל בתשרי כביומי ניסן פירוש סמוך לשפת הנהר ששם המים מועטין ואין ספינה טעונה עוברת שם וביומי ניסן שהמים מרובין אין צריך להרחיק משפת הנהר כי אם מלא חבל אחד וביומי תשרי מרחקי תרי אשלי ואזלא איהו ביומי תשרי ולא נתרחק כי אם חדא אשלא וישבה הספינה ולא יכלה לצאת עד שהקלו ממשאה והשליכו למים מהו דתימא הא לאו פשיעותא היא דאוושיה נקט ואזיל קא משמע לן. ע"כ. שיירא שהיתה במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל אם לא היו האחרים יכולים להציל והכניס זה עצמו במקום סכנה והציל ונעשה לו נס לעצמו הוא שהציל שהרי כבר נתייאשו הבעלים. ואם היו יכולים להציל מפני שהם מרובים יותר מבני הגייס וגבורים מהם ועמד אחד והציל לאמצע הציל אף על פי שאמר להם לעצמי אני מציל והם לא הודו לו ושתקו. הרמ"ך ז"ל.

אמר רמי בר חמא הכא בשותפין וכו' ושותפין כל כמה שמרויחין בין בעסק בין במציאות של אותו עסק חולקין לאמצע עד שיחלקו ולעולם באין יכולים להציל וכגון זה שהוא דבר האבד שותף חולק שלא מדעת חברו אמר פליג וכו' אבל יכולים להציל אפילו אמר לא אמר כלום דלא מצי מפליג. ויש מפרשים אפילו ביכולים להציל כל שהממון עומד בסכנה יכול לחלק ולהציל לעצמו והוא שאמר לשותפו או לעדים וזה נראה יותר לפי הסוגיא וכן פירש רש"י ז"ל בין יכולים בין אין יכולים להציל. הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל הכא בשותפין עסקינן ובין דיכולים להציל ובין דאין יכולים להציל מיירי וכגון זה כלומר במקום אבוד כזה שותף חולק ונוטל חלקו הראוי לו מן השותפות ולא יטרח אשותפות אפילו לא ירצה חברו. ואף על פי שהיה בתנאי שלא יחלקו השותפות עד סוף שנה שלמה אם נזדמן להם מקום סכנה במקום זה יכול ליטול חלקו הראוי לו מן הנכסים ולא יטרח בהצלת חלק חברו ובלבד שיאמר לחברו לעצמי אני מציל שאם אמר פליגנא מעכב לחלקו מה שהציל ולא יותר מחלקו אי מיירי ביכולים להציל דלאו כל כמיניה אפילו לאיניש דעלמא שאינו שותפו אבל אם לא אמר לו לא פליג ולא מעכב כולו לעצמו אלא בין שניהם יהיה דשפיר עבד דמסר נפשיה אעיסקא דתרווייהו הואיל והוא שותף עמו אורחיה למטרח אכוליה עיסקא אף על גב דאין חברו יכול להציל דכיון דהיה שותפו לא מצי למימר ליה מהפקירא קא זכינא כל זמן שלא הודיעו אבל לאיניש דעלמא שלא היה שותפו שאין דרך לטרוח בעבורו אפילו לא הודיעו מצי למימר אנא מהפקירא קא זכינא כיון דאין יכולים להציל כלל. ע"כ. וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו ואם היה שותף והציל עד כדי חלקו כגון שותף חולק שלא לדעת חברו הילכך אם אמר לעצמי אני מציל מפליג פליג והציל לעצמו ואם לא אמר לא פליג והציל לאמצע כדרמי בר חמא ואף על גב דאינם יכולים להציל ולא מצי אמר אנא מהפקירא קא זכינא דכיון דאיהו מיהת יכול להציל הוא שהרי הציל אף על גב דשותפו אינו יכול להציל לא הוי יאוש דשותף כל כמה דלא פליג כיד שותפו דמי וכל זמן שאחד מהן יכול להציל אפילו אידך נמי דאינו יכול להציל מסתמא לא מייאש דסמכא דעתיה דמציל שותפיה ופליג בהדיה. ע"כ. וזה לשון הרב המאירי ז"ל היו שותפין בסחורה והציל אחד מהן חלקו אפילו היה האחר יכול להציל חלקו בריוח אם אמר לעצמי אני מציל הציל לחלקו שכל שבסכנה זו שותף חולק שלא מדעת חברו ואם לא אמר כן לא הציל אלא לאמצע. וכן הדין אפילו לא היה האחר יכול להציל כלל שאין אומרים לשותף מהפקירא זכינא עד שיודיעו וכן יראה לי בשלא היה השותף שם. ויש חולקין בשני אלו. ע"כ.

רבא אמר הכא בפועל וכו' ושכרו אותו לכך שיעזור להם אם יצטרכו לעזור מן הליסטים והוי כמו ששכרו אותו ללקט מציאות שמציאותו לבעל הבית דלא הדר ביה ידו של בעל הכית הוא וכי מציל מיהדר הדר ביה. הראב"ד ז"ל.

וכדרב פירוש אפילו רב דאמר פועל יכול לחזור בו וכו' ולא מפסיד בחזרה מידי אתי שפיר שבמציל סתם מציל לבעל הבית כל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא וכל שכן לרבי דוסא דאית ליה בפרק האומנין דאם חוזר בו ידו על התחתונה כשמציל סתם מציל לבעל הבית דכיד בעל הבית הוי טפי לדידיה מלרב ולרבותא נקט וכדרב. הרא"ש ז"ל. וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו היה פועל נשכר לכל בני השיירא והציל מהו ופשוט לך כרבא דאוקמא לברייתא בפועל וכדרב דאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ואם אמר לעצמי אני מציל גלי אדעתיה דהדר ביה והציל לעצמו ודוקא כשאין הבעלים יכולים להציל דמצי אמר מהפקירא קא זכינא. לא אמר לא הדר ביה והציל לאמצע לכל בני השיירא ואף על גב דאין יכולים להציל ודוקא בשאמרו לו עשה עמנו מלאכה אבל שכרוהו למלאכה אחת ידועה מציאתו לעצמו. רב אשי אמר ביכולין להציל על ידי הדחק וכשאמר לעצמי אני מציל ואינהו לא אצילו אסוחי אסחי דעתייהו ואי לא אמר מצי אמרי ליה אי אמרת לן הוינן מצלינן בהדך והשתא סברינן דאדעתא דידן נמי הצלת. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו רב אשי אמר כשיכולין להציל על ידי הדחק הילכך אי לא אמר לעצמי אני מציל אמרינן ליה אי אמרת לן הוה מסרינן נפשין ומאי הציל לאמצע דשקיל כל חד מינייהו ממונא דנפשיה ואי אמר ויתיבו אינהו ושתקו אסוחי אסחי דעתייהו מיניה אבל ביכולים להציל שלא על ידי הדחק אף על גב דאמר נמי לעצמי אני מציל הציל לאמצע ואי דאינן יכולין להציל כלל אף על גב דלא אמר נמי לעצמי אני מציל הציל לעצמו. והני אוקמתא כולהו לענין דינא הלכתא נינהו ולא פליגי אהדדי אלא מר משמע ליה לאוקמה בהדא מילתא ומר משמע ליה לאוקמה במילתא אחריתי ולא פליגי. ע"כ.

תוספתא שיירא שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו כלומר חלקו מחול ואינו נותן כלל במכס אם המחילה גדולה כשיעור חלקו כיון שהזכירוהו בפירוש. וצריך עיון אמאי לא קתני ואם אמרו לפלוני מחלנו דמשום פלוני מחלנו משמע לכבוד פלוני אנו מוחלין לכלם. וי"ל כיון דלא אמרו משום פלוני מחלנו לכם שמע מינה לו לבדו מוחלין כדי להרויח מתכוונין ולא לכבוד בעלמא. ה"ר יהונתן ז"ל. וזה לשון הרב המאירי ז"ל ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו. ופירוש הדברים משום פלוני מחלנו מה שמחלנו ולא לאחרים הא אם אמרו לכבוד פלוני מחלנו הודעת הדברים שלכבודו מחלו לכולם ומחלו לאמצע. ע"כ. מתניתין הגוזל שדה מחברו ראובן שגזל שדה משמעון ונטלוה מסיקין מראובן ובא שמעון לפני בית דין וצועק עליו קמשמע לן משנתנו שאם כשנטלוה האנסין לא נתכוונו להזיק לראובן לבדו אלא כל שדות בני העיר כאחת אונסין וגוזלין אומר לו הרי שלך לפניך כלומר מצי למימר ליה אפילו לא הייתי גוזלך היית מפסיד שדך כמו שהפסידו האחרים שאף על פי שלא יאמר לו הרי שלך לפניך במטלטלין כגון שגזל ממנו פרה ונטלו מסיקין כל פרות שבעיר לא אמרינן בכהאי גוונא הרי שלך לפניך אלא ודאי חייבין בכל אונסין שבעולם לא דמי דהתם בפרה כיון דמטלטלי היא ופרה נגזלת דין הוא דליחייב אף על פי שמכת מדינה היא משום דמצי למימר הייתי יכול להבריחה אם החזרת אותה לי אבל בקרקע דקיימא לן קרקע אינה נגזלת וההפסד שוה הוא לכל בני המדינה דין הוא שיאמר לו הרי שלך לפניך. ואם מחמת הגזלן מפרש בגמרא לא תימא דוקא בשלא גזל אלא שדות של גזלן הוא דמחייב לשלם לגזול דמי שדהו שאם לא גזלו תחילה לא היה מפסיד עכשיו שדהו והא מרישא שמעינן דתנן מכת מדינה הא לאו מכת מדינה לא אלא על דין אחר בא להודיענו שאם אנסוהו גויים להראות את שדותיו ובא זה הגזלן והראה שדה של שמעון עם שדותיו אינו יכול לומר לו מאי עבדי לך ומאי גזלי לך שהרי לא שלחתי בו יד קא משמע לן משנתנו דמחייב כאלו עשה מעשה דמי ואף על גב דקיימא לן דקרקע אינה נגזלת בכי האי גוונא שנטלוה מסיקין שאין יכול להכנס בה נגזלת ונגזלת דכמו שחפר בה בורות שיחין ומערות שהזיקה והוציאה מן העולם דמי דבה היא ודאי נגזלת ולא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך שהרי על ידו הפסידה אבל שטפה נהר לאו על ידו הפסידה והבעלים עצמן לא היו יכולים להצילה משום הכי מצי אמר ליה הרי שלך לפניך כיון דקיימא לן דקרקע אינה נגזלת דאי הוה סבירא לן דקרקע נגזלת אפילו שטפה נהר חייב להעמיד לו שדה אחרת במקומה כדין פרה שגזלה ושטפה נהר דאמרינן מזליה גרם. ה"ר יהונתן ז"ל. וזה לשון הרב המאירי ז"ל הגוזל שדה מחברו ונטלוה מסיקין מיד הגזלן אם מכת מדינה הוא שלא נתכוונו האונסין לגזול את של זה לבדו אומר הרי שלך לפניך שאף אם היה ברשותך אירע לה כן ובמטלטלין אפילו אנסו של כל בני העיר אומר הנגזל אני הייתי מבריח אותם מן האנסין ואם מחמת הגזלן כגון שלא נטלו אלא את של נגזל או אחרים עמו שהן כיוצא בו באיזה אונס כל זמן שאם היתה ביד הנגזל לא היתה נגזלת הימנו חייב להעמיד לו שדה. שטפה נהר וכן נשרפה באש של שמים וכיוצא בו מאונסין הבאין מאליהן שלא מחמת הגזלן אומר לו הרי שלך לפניך שהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת ואין אחריות אונסין על הגזלן במטלטלים ועבדים אלא באונסין הבאים מחמת גזלן כמו שביארנו. ע"כ. פירש הרמ"ה ז"ל דהכי פירושא דמתניתא הגוזל שדה ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא שנטלו רוב שדות בני העיר אומר לו הרי שלך לפניך הא לאו מכת מדינה היא כגון שלא נטלו אלא שדותיו של גזלן זה או של מיעוט בני העיר חייב להעמיד לו שדה כדדייק בגמרא בהדיא. ומפרש בירושלמי קנס הוא שקנסו חכמים בגזלן מכלל דבעלמא דלאו בגזלן כיון דקרקע אינה נגזלת אומר לו הרי שלך לפניך. ואם מחמת הגזלן כלומר ואם מחמת הגזלן דמעיקרא אף על גב דהויא מכת מדינה נמי כיון דאיכא מיעוטא דלא איתנוס ולא אנסוה להאי ארעא דנגזל אלא מחמתיה דגזלן כגון דאנסוהו לאחוויי כולהו ארעתיה ואחוי נמי הא בהדייהו חייב להעמיד לו שדה. שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך. ע"כ. ועוד האריך לקמן בגמרא כמו שתמצא כתוב להלן. גמרא מאן דתני מסיקין לא משתבש הכא לא בעי מאן דתני הכי מאי טעמא לא תני הכי וכן בכל התלמוד אין מדקדק כך אלא בפרק קמא דעבודה זרה וביצה פרק בתרא. תוספות שאנץ.

יחסניניה סקאה פירש רש"י ז"ל סקאה ארבה וכו' וגזלן קורא מסיק במתניתא אבל אינו גובאי ממש דאם כן מאי אם מחמת הגזלן וכי אין הארבה אוכל אלא שדות של אדם אחד. הרא"ש ז"ל.

גמרא לא צריכא דאחוי וכו' ולפ"ז הא דנקט במתני' האי דינא בגזלן לאו דוקא אלא ה"ה באינש דעלמא נמי חייב בכה"ג כדמוכח כולה שמעתיה דלקמן אלא נראה דנקט גזלן לרבותא דאינש דעלמא המראה בשל אחרים פשיטא דחייב שהרי נתכוון להזיק בדבר זה אבל הכא שזה הגזלן היה מחזיק באותה השדה בחזקת שהיא שלו וכשמראה עליה אח"כ היינו ג"כ כאילו היא שלו וא"כ לא נתכוון להזיק באמירה זו וקמ"ל דאפ"ה חייב ועפ"ז יש ליישב קצת מאי דקשיא לי לגירסת הספרים דגרסי הכא כגון שאנסוהו עכו"ם ואחוי וכו' כמ"ש התוס' והיא גרסת הרי"ף וקשה כיון שזה הדין לא נזכר במשנה בפי' אלא מיתורא שמעינן ליה וא"כ מנ"ל דבאנסוהו מיירי דלמא דוקא במראה מעצמו מחייב מתני' אבל לא באנסוהו אבל לפמ"ש א"ש משום דלגירסא זו לא משמע להו רבותא בגזלן המראה מעצמו טפי מבאינש אחרינא ומש"ה אוקמוה באנסוהו דבכה"ג ודאי איכא רבותא בגזלן דאף על גב שמחזיק בשדה זו כאילו היא שלו וא"כ כשאנסוהו על שאר שדותיו הרי גם זו השדה ג"כ בכלל האונס כיון שראוהו מחזיק בה ולית ליה לאשתמוטי וקמ"ל דאפ"ה חייב וכ"ש באינש דעלמא דאע"ג שאנסוהו אית ליה לאשתמוטי ולומר איני יודע כ"ז נ"ל לכאורה ויש להביא ראיה מסברת הקדמונים אלא דמלשון רש"י שכתב והראה להם טלו קרקע זו של פלוני לא משמע כן ודו"ק:

גמ' להביא כרוב וכו' עיין יבמות דף קו ע"א תוד"ה אין לו:

רש"י ד"ה דורמסקנין עיין בברכות לט ע"א ברש"י ד"ה דורמסקין: