Bava Batra 41a

שלא אמר לי אדם דבר מעולם‎—No one ever said anything to me OVERVIEW The משנה teaches that a חזקה שאין עמה טענה (which is not considered a חזקה) is where the מוחזק claims his rights to the property by the virtue that no one (during these three years) ever complained to me that I am on their property. תוספות mentions another case of חזקה שאין עמה טענה and explains why the משנה chose this specific case. --------------------------- והוא הדין דאפילו אם אמר זבינתיה מפלוני דזבנה מינך דלא הויא חזקה – And the law would also be the same even if the מחזיק claimed, ‘I bought it from him, who bought it from you’; that this is not considered to be a חזקה‎ – עד שיאמר אתה מכרת לי כדקתני סיפא‎ – Unless the מחזיק claims, ‘you sold it to me’, as the משנה states in the סיפא‎. תוספות explains why the משנה chose the case of לא אמר לי אדם instead of מפלניא זבינתיה דזבנה מינך: אלא הא עדיפא ליה למינקט שלא אמר לי אדם דבר מעולם‎ – The משנה rather preferred to mention the case of שלא אמר לי דבר מעולם‎ – לאשמועינן דלא הוי פתח פיך לאלם כדאמר בגמרא: To inform us that (even) in this case the concept of ‘open your mouth on behalf of the mute’, does not apply, as stated in the גמרא‎. SUMMARY The advantage of stating לא אמר לי אדם is not a חזקה, instead of מפלניא זבינתיה, is because there is the חידוש that we do not say פתח פיך לאלם‎. THINKING IT OVER Why is there no חידוש by מפלניא זבינתיה that בי"ד does not say (פתח פיך and) that perhaps it was קמי דידי (or דר ביה חד יומא), and you forgot to mention it?

שלא אמר לי אדם דבר מעולם פשיטא‎—For nobody ever told me anything; it is obvious! OVERVIEW The גמרא cites the משנה that if the מחזיק claims the land is his because no one ever complained, it is not a חזקה, and asks but this is obvious that it is not a חזקה, why is it necessary for the משנה to teach this ruling. תוספות discusses this question and explains what פשיטא is referring to. --------------------------- תוספות asks: קשה למורנו הרב משה(?) דמאי פריך פשיטא‎ – The מהר"ם has a difficulty; why does the גמרא ask, פשיטא that this is obvious – הא לעיל (דף כח, ב) פריך גמרא אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כולי‎ – But previously the גמרא asked, ‘but now that we derive חזקה from שור מועד, the law should be that a חזקה שאין עמה טענה, etc. should be a valid חזקה’. This concludes the citation of the relevant גמרא‎ – ופירש שם בתוספות פירוש א' דאפילו אמר [שלא אמר] לי אדם דבר מעולם פריך‎ – And תוספות there in the [first] explanation states that the meaning of חזקה שאין עמה טענה there, is even if the מחזיק said, ‘שלא אמר לי אדם דבר מעולם’, even in such a case the גמרא asked that it should be a חזקה‎. It is evident that the גמרא entertained this thought that there is a possibility that שלא אמר לי אדם דבר מעולם should be a valid חזקה, why therefore does the גמרא assume here that it is פשיטא that it is not a חזקה‎?! תוספות answers: ונראה לומר דמכח סיפא‎ – And it seems to [the מהר"ם] that it is from the inference of the סיפא‎ – דמשמע דאפילו מפלוני דזבנה מינך זבינתה לא הויא חזקה פריך פשיטא – Which implies that even if [he claimed], ‘I bought it from him who brought it from you’, it is not a חזקה; it is on account of this implication that the גמרא asks, פשיטא‎! תוספות is not satisfied with this interpretation of פשיטא: ונראה כי זה דוחק דמנא ליה למיפרך ארישא טפי מאסיפא‎ – And it appears to תוספות that this explanation is awkward, for from where does the גמרא derive to ask on the רישא more than on the סיפא‎ – דהא מרישא איכא למידק איפכא וליפרוך טפי מסיפא לרישא – For from the רישא we can infer the opposite, so the גמרא should rather ask from the [רישא on the סיפא]?! תוספות offers his explanation: ונראה לי דמקשה לא מסיק אדעתיה דנטעון ליה אנן – And it seems to תוספות that the one who asked פשיטא, it never entered his mind that we would claim on his behalf that the מערער either sold of forfeited the field to him – ולהכי פריך פשיטא דטענה גרידא אינה מועלת דאינה טענה‎ – So therefore the מקשה asked פשיטא that it is not a חזקה, since a חזקה alone cannot be effective without a claim – ומשני דסלקא דעתין דנטעון ליה אנן דכיון דלא מיחה שלש שנים ודאי מכר לו או מחל – And the גמרא answered that we may have thought (if not for the משנה) that we (the בי"ד) should argue on his behalf [and similarly previously (on כח, ב) when the גמרא asked that a חזקה שאין עמה טענה should be a valid חזקה, the גמרא meant that בי"ד should claim on his behalf] that since he did not protest for three years he certainly sold it to him or forfeited the property to the מחזיק‎. תוספות offers an alternate explanation: ועוד יש לומר דלרבנן דרבי ישמעאל דלא ילפי משור פריך פשיטא – And in addition one can say; that the question פשיטא is according to the רבנן who argue with ר"י and do not derive חזקה from שור [המועד]. תוספות has a difficulty with this explanation: אבל קשה דבמתניתין לא הוזכרו רבנן ומתניתין כרבי ישמעאל – However there is a difficulty for the רבנן are not mentioned in our משנה, and our משנה is (perhaps) according to ר"י – תוספות gives a final answer: ונראה דפריך אחזקה דיום אחד דמתניתין נמי איירי בה מדקתני כל חזקה כדפירש הקונטרס: And it seems to תוספות that the גמרא asks פשיטא, regarding a חזקה of (only) one day, which our משנה is also discussing as the רשב"ם explained, since the משנה states כל חזקה (indicating that we also discussing a חזקה דיום אחד). SUMMARY The question פשיטא can be referencing the דיוקא דסיפא; or the מקשה never assumed that אנן נטעון ליה; alternately it may be only according to the רבנן דר"י or it is referring to a חזקה דחד יומא‎. THINKING IT OVER 1. תוספות here writes that we may have thought that we would claim on behalf of the מחזיק that the מערער was מכר לו או מחל‎. Previously (on כח, ב) תוספות writes only שמחל לו; why did not תוספות write there as well שמכר לו או מחל לו‎? 2. According to תוספות final answer that we are discussing a חזקה דחד יומא; what is the meaning of אחוי שטרך, since by חזקת תשמישין we do not write a שטר for otherwise there would be a requirement of חזקת ג"ש since there is the ריעותא of אחוי שטרך‎?!

אמרי לי אחוי (לי) שטרך‎—They will say to me, ‘show your שטר’ OVERVIEW The גמרא explains that we may have thought that in the case of לא אמר לי אדם, we would perhaps say פתח פיך לאלם, since he is afraid to claim אתה מכרת לי for then he will be not be able to present the שטר‎. Our תוספות explains why that concern is not there (in his mind) when he claims לא אמר לי אדם דבר מעולם‎. ----------------------------------- וכשלא אוכל להראות שטרי שהפסדתיו יאמרו שגזלתיה – The מחזיק thinks if I will claim (as the truth [supposedly] is) that אתה מכרת לי, so then when I will not be able to present the שטר, which I lost, the בי"ד will assume that I stole the field – אבל כשאומר לא אמר לי אדם [דבר] מעולם לא יאמרו שגזלתיה‎ – However when I claim, ‘no one ever said anything to me’, בי"ד will not assume that I stole the field – אלא ראיתי שלא מיחו בידי והחזקתי בה ונמצא שמחל לי: But rather they will assume that I saw that no one is protesting against me, so I made a חזקה in the field, and it turns out (in the sמחזיק' mind) that the original owner forfeited the field to me and it legally belongs to me. SUMMARY The מחזיק (mistakenly) assumes that לא אמר לי אדם דבר מעולם is considered a מחילה and allows him to own the land. THINKING IT OVER 1. Does תוספות add anything to our understanding of his reluctance to claim אתה מכרת לי, more than is indicated in the גמרא‎? 2. Why when he claims אתה מכרת לי can he also not argue that (in addition to buying, which he cannot prove, nevertheless) שמחל לי‎?!

והא אחזקי לי‎—But I made a חזקה for myself OVERVIEW The case at hand: רב ענן replaced the dividing fence on his neighbor’s property (thus extending his own property). ר"נ ordered him to return it where it was originally. ר"ע initially claimed והא אחזיקי לי, to which ר"נ responded it is not a חזקה‎. ר"ע then claimed that the neighbor was מוחל since he assisted me in putting up the fence; ר"נ responded that it is a מחילה בטעות‎. The רשב"ם and תוספות differ in their explanation of this episode. ------------------------------------ פירש הקונטרס בניתי כותל על פיו והוא סייע לי‎ – The רשב"ם explained the claim of ר"ע was, ‘I built the wall with his consent and he (even) helped me to erect it – וכיון שבמצותו עשה הוי חזקה שיש עמה טענה – And since [I] did it at his insistence, it is a חזקה with a valid claim. תוספות disagrees with פי' הרשב"ם: וקשה דמדקאמר בתר הכי והא אחיל משמע דעד השתא לא הוה מחזיק בה מטעם מחילה – And this explanation is difficult; for since ר"ע stated later, ‘but he was אחיל’, this indicates that up to that point (where ר"ע claimed והא אחיל), ר"ע was not claiming the field because of מחילה, but rather he had a different claim on the field – תוספות has another difficulty with פי' הרשב"ם: ועוד דלאלתר הוה ליה לרב נחמן למימר מחילה בטעות הואי‎ – And in addition, if the basis of sר"ע' claim was מחילה, then ר"נ should have told him immediately (when ר"ע said 'והא אחזיקי לי') that it was a mistaken מחילה (and not wait until ר"ע claimed והא אחיל) – תוספות offers his interpretation of the גמרא: ונראה לפרש דרב ענן הוה טעין שלקח ממנו ולא היה לו עדים שלקחה‎ – And it is the view of תוספות to explain the גמרא as follows, that ר"ע was claiming that he bought this area from his neighbor, but ר"ע did not have עדים that he bought it from his neighbor – והיה רוצה להיות נאמן מתורת חזקה‎ – And ר"ע wanted that he should be believed by the rules of חזקה (since the person saw me build a wall in his presence and he did not protest that proves that he sold me this land) – וכי אמר ליה רב נחמן דלאו חזקה היא השיב לו רב ענן והא אחיל‎ – And when ר"נ told ר"ע that such a short period of time is not a חזקה, so ר"ע responded 'והא אחיל'; meaning – דאף על פי שאינו נאמן לומר לקחתיה‎ – That even though that ר"ע is not believed on the basis of this short חזקה to claim, ‘I bought it’, nevertheless – תהא שלי מטעם מחילה דסייע בגודא בהדאי והיה לו עדים או היה מודה בסיועו‎ – It should be mine because of מחילה, for he helped to build the wall together with me, and ר"ע had witnesses or the neighbor admitted that he was helping. תוספות concludes, however: ואין הסוגיא מוכחת כן: But the flow of the גמרא does not indicate so that he claimed initially that he bought it. There is no mention at all that ר"ע claimed he bought the land. SUMMARY The רשב"ם maintains that both claims of ר"ע were based on מחילה (that the neighbor gifted him the field), while תוספות maintains that the first claim of ר"ע was that he purchased it, and only the second claim was on account of מחילה‎. THINKING IT OVER 1. תוספות asks on פי' הרשב"ם, how can he say that initially when he claimed והא אחזיקי לי, he meant on account of מחילה, when the claim of מחילה was later when he said 'והא אחיל'. However according to the רשב"ם, even though both claims were on account of מחילה, however the first claim was that we should believe him that there was מחילה because of the חזקה, however the second claim was we know that there was מחילה since he assisted me. They are two different claims! 2. תוספות explains that sר"ע' second claim (of והא אחיל) was that even if you do not believe me that I bought it, but it should me mine because of מחילה‎. Why did ר"ע have to change his claim from buying to מחילה, when he could have maintained his claim of buying and proven it by the fact that the neighbor helped him erect the wall?!

כמאן כרבי יהודה‎—Like whom; like ר"י OVERVIEW The גמרא relates that רב נחמן replied to רב ענן that if you intend to acquire the annexed property with an immediate חזקה according to the view of ר"י, etc., you should be aware that the הלכה is not like them. This seemingly indicates that ר"ע supposedly follows the view of ר"י, however תוספות points out that this seemingly contradicts another statement made by ר"ע. --------------------------- תוספות asks: קשה לרבינו שמשון בן אברהם דהאמר רב ענן לעיל (דף לח, ב) – The רשב"א has a difficulty, from ר"ע stated previously – לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל מחאה בפני עדים שאין יכולין לומר לו כולי‎ – ‘I heard explicitly from the master שמואל that a protest made in the presence of witnesses that cannot convey the מחאה to the מחזיק, etc. is not a valid מחאה’ – משמע דלא בעי בפניו מחאה והיינו דלא כרבי יהודה – indicating that ר"ע maintains that there is no requirement for a מחאה בפניו, which is not like the view of ר"י. תוספות answers: ושמא סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא: And perhaps ר"ע agrees with ר"י in one ruling that בפניו לאלתר הוי חזקה, but he argues with him in the other הלכה and maintains מחאה שלא בפניו הוי מחאה‎. SUMMARY ר"ע agrees with ר"י that החזיק בפניו לאלתר הוי חזקה, but disagrees with him and maintains that מחאה שלא בפניו הוי מחאה‎. THINKING IT OVER תוספות writes that ר"י maintains מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה‎. However previously (on לט, א) the same ר"נ (who said to ר"ע that כמאן כר"י) maintains that ר"י is also of the opinion that מחאה שלא בפניו הויא מחאה and it is merely עצה טובה קמ"ל‎!

אמר ליה מחילה בטעות הואי‎—He said to him, it was a mistaken forfeiture OVERVIEW רב נחמן told רב ענן that he cannot keep the added property which the other party forfeited to him (by assisting him in making the wall [on his property]), since it is a mistaken מחילה (the neighbor did not realize that the fence was being erected on his property). תוספות reconciles our גמרא (in which ר"נ maintains מחילה בטעות לא הויא מחילה) with another גמרא which seems to imply otherwise. --------------------------- תוספות asks: וקשה דבפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סו, ב ושם דיבור המתחיל התם) אמר רב נחמן – And there is a difficulty; for ר"נ states in פרק איזהו נשך‎ – השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קני הדרא ארעא והדרי פירי – Now that the רבנן ruled that an אסמכתא is not legally binding, therefore the land and the fruits revert back to the לוה‎. The גמרא there continues – למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה – Does this mean to say that ר"נ maintains a mistaken forfeiture is not a מחילה‎?! והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו כולי – But it was taught, one who sell the fruits of a date palm to his friend, etc. – ואמר רב נחמן ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה – And ר"נ said, ‘and I admit to ר"ה that if the buyer pulled down the dates and ate them, we do not extract from him the price of the dates, which the buyer consumed’. This indicates that ר"נ maintains מחילה בטעות הויא מחילה, which contradict the previous statement of ר"נ that הדרא ארעא והדרא פירי‎. ומשני התם זביני והכא הלואה‎ – And the גמרא answers; there (by the fruit) it is a sale, but here (by the אסמכתא) it is a loan. We cannot compare the two cases. ופירש הקונטרס הכא הלואה ומיחזי כרבית שמתחלה בהלואה באו לידו וכרבית קצוצה דמו‎ – And רש"י explained; here (in the case of הדרא ארעא והדרא פירי) it is a loan (and it appears like interest), for initially he received this money as a loan and it is similar to fixed רבית; רש"י continues – ואין אבק רבית אלא במכר כגון לקח ממנו פירות דריש מתניתין – And אבק רבית is only by a sale where for instance he bought fruit from him as mentioned in the beginning of our משנה‎. This concludes the citation of the גמרא ופרש"י in ב"מ. תוספות continues with his question on פירש"י – דהתם משמע דבכל מקום לרב נחמן מחילה בטעות הויא מחילה – So from the גמרא in ב"מ it seems that according to ר"נ in all instances מחילה בטעות is a מחילה (according to פירש"י) – בר מהתם בהלואה דמיחזי כרבית‎ – Except for that case of הלואה where it appears to be like רבית, therefore only there is מחילה בטעות not a מחילה‎ – והכא סבר רב נחמן דלא הויא מחילה – However here ר"נ maintains that מחילה בטעות is not a מחילה‎. תוספות mentions an additional difficulty with that פירש"י: ומיהו בלאו הכי קשה על פירושו דהא אמר רבינא התם בריש פירקא (דף סב, א) – However, without the aforementioned difficulty with פרש"י, there is another difficulty with his interpretation, for רבינא stated there in the beginning of the פרק‎ – דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה דלא חשיב רבית קצוצה – That our courts do not return a משכתנא בלא נכייתא from the מלוה to the לוה for it is not considered רבית קצוצה‎ – ומסתמא דלא פליג עליה רב נחמן – And presumably ר"נ will not argue with רבינא and will agree that he does not return the פירות; so why does he maintain that הדרא ארעא והדרא פירי since it is not רבית קצוצה‎. In summation: It appears from רש"י that ר"נ generally maintains מחילה בטעות הויא מחילה except in the case of the loan where (even though there is a מחילה [בטעות], nevertheless) the מלוה cannot retain the פירות since it is similar to רבית קצוצה‎. תוספות asks, firstly our גמרא (which is not discussing a loan) states that ר"נ maintains מחילה בטעות לא הויא מחילה, and secondly in this type of רבית (eating the fruits of collateralized property), the ruling is that it remains by the מלוה since it is not רבית קצוצה‎. תוספות offers his explanation of the גמרא in ב"מ: ונראה לרבינו תם דהכי פירושו דבכל מקום סבר רב נחמן דלא הויא מחילה כדאמר הכא‎ – And it is the view of the ר"ת that this is the explanation; that ר"נ always maintains that מחילה בטעות is not a מחילה, as ר"נ stated here – ובריש המפקיד (בבא מציעא דף לה, א) קאמר נמי רב נחמן התם שומא בטעות הוא – And ר"נ also stated in the beginning of פרק המפקיד that there it was an erroneous assessment and therefore it is voided – ובסוף פרק קמא דגיטין (דף יד, א) נמי אמר דקנין בטעות חוזר – And ר"נ also stated at the end of the first פרק of מסכת גיטין that a mistaken קנין can be retracted; all of the above prove that a mistaken transaction is null. תוספות addresses now the גמרא in ב"מ, in which ר"נ differentiates between the פירות דקל which he may keep and the פירות האסמכתא which must be returned – אלא היינו טעמא דרב נחמן דהתם זביני ולא הויא מחילה בטעות‎ – Rather this is the reasoning of ר"נ that there (by the פירות דקל) it was a sale, and not a מחילה בטעות (and therefore if שמיט ואכיל the buyer does not need to return the פירות); it is not a מחילה בטעות‎ – שאפילו היה המוכר יודע שיוכל לחזור לא היה חוזר‎ – For even had the seller known that he can retract the sale of the פירות, we may assume that he would not have retracted – דניחא ליה דליקו בהימנותיה וגמר ומקני – For it is beneficial for him to retain his trustworthiness and he decides to transfer the פירות to the buyer in any event – אבל הכא הויא הלואה והלוה אינו מקני ליה אלא בתורת מכר‎ – However here by the אסמכתא it was a loan, and the לוה does not transfer the rights to the land voluntarily, only by the rules a sale (in lieu of the money he received from the מלוה [as a loan]) – והמכר אינו כלום דאסמכתא היא ולא גמר ומקני וכיון דהדרא ארעא הדרי נמי פירי‎ – However the sale is meaningless for it is an אסמכתא and the לוה never decided to transfer the land, so since the land returns to the לוה because the sale is invalid (since it is an אסמכתא) the פירות also return to the לוה (since the field never belonged to the מלוה) – אבל אם היה נותן בתורת רבית היה קונה דאבק רבית אין יוצא בדיינים‎ – However if he would give the fruits as רבית (as in the case of משכנתא בלא נכייתא) the מלוה would acquire the fruits since אבק רבית is not יוצא בדיינים‎. תוספות responds to an anticipated difficulty: ורבא דהוה בעי לאותובי אונאה לא היה יודע זה הפירוש‎ – And רבא who wanted to refute ר"נ from the laws of אונאה did not know this interpretation (of sר"נ' answer, which תוספות gave) – שאם היה יודע לא היה מקשה כלום מאונאה‎ – For if רבא would have known תוספות interpretation, he could not have asked anything from אונאה; he could not have asked why by אונאה he gets back his money but by פירות דקל he does not get back the פירות‎ – דהכא לא הויא מחילה בטעות כדפרישית גמר ומקני‎ – For here by פירות דקל it is not a מחילה בטעות (as by אונאה) as I explained that the reason he does not return the פירות דקל is [because] the owner convincingly decides to transfer the פירות to the buyer to protect his good name. תוספות clarifies one more difficulty from the גמרא there: ורב נחמן היה משיב מאיילונית לפי סברת רבא‎ – And ר"נ who was answering from the case of איילונית (that the case of איילונית supports ר"נ), it was only according to the logic of רבא‎ – כלומר אדמותבת לי מאונאה תסייען מאיילונית‎ – Meaning according to your (sרבא') mistaken view that I (ר"נ) maintain מחילה בטעות הויא מחילה; so instead of challenging me from אונאה (which seems to prove that לא הויא מחילה) support my view from איילונית (which proves that הויא מחילה); what ר"נ meant to tell רבא is that – אלא על כרחך צריך אתה לחלק כדפרישית: You (רבא) perforce must rather differentiate (between פירות דקל and משכנתא) the way תוספות explained ר"נ, but not the way רבא understood ר"נ. SUMMARY רש"י maintains that according to ר"נ we rule מחילה בטעות הויא מחילה (except by a מלוה where it is מיחזי כרבית). תוספות maintains that according to ר"נ any מחילה בטעות לא הויא מחילה except where there is the סברא of דליקו בהימנותיה‎. THINKING IT OVER תוספות question is how come by פירות דקל we find that ר"נ maintains מחילה בטעות הויא מחילה and here by ר"ע, it is not a מחילה‎. Seemingly there are two differences between the cases. Firstly מחילה בטעות הויא מחילה means that if someone forgives a debt under mistaken assumption it is a valid מחילה since he is not taking anything away from anyone; he is allowing the money to remain where it is (as in the case of פירות דקל); however in the case of ר"ע he is being מוציא קרקע from the רשות of his neighbor in such a case perhaps the מחילה בטעות is not effective. Secondly, in the case of פירות דקל the owner sees the buyer harvesting the fruits of his tree (which were sold to the buyer by the seller) and he is acquiescent. That is a מחילה albeit בטעות‎. However here the neighbor was not being מוחל anything to ר"ע, he assumed the wall was being built on the original boundary line; how was he מוחל anything?!

האי עובדא דרב ענן אהדר גודא בארעא דחבריה יש מי שפירשה כאידך עובדא דרב כהנא דעייל תרתי או תלת אוניאתא בארעא דחבריה, ולומר דרב ענן נמי אעייל גודא בארעא דחבריה ופש ליה מארעא דחבריה מגודא ולגאו, ואתא לקמיה דרב נחמן וקא טעין דלבתר דחזא דפש ליה מארעא דחבריה זביניה מחבריה לההוא טופינא, ומהימן, דהא אית ליה סהדי דאחזיק באפיה ולא מיחה, ואמר ליה רב נחמן דלא מהימן, דאי משום דהחזיק באנפיה לאו חזקה היא, דלית הלכתא כרבי יהודה ורבי ישמעאל. וכגון דהוו ליה לחבריה סהדי דאהדרה לגודא בארעיה, הא לאו הכי רב ענן מהימן, מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם. הדר אמר רב ענן נהי דלא מהימנת לי דזבינא לי מיניה, מכל מקום הא אית ליה סהדי דאתא וסייע בהדאי והוה ליה כמאן דאזיל גבאי ואמר לי חזק וקני, ואמר ליה רב נחמן מחילה בטעות הוא, דכי היכי דטעי איהו ואהדרה שלא לדעת הם הכי נמי חבריה לא ידע. שמעינן מינה דטעמא דלא ידע חבריה, הא ידע קנה רב ענן. ואם תאמר אם כן מאי שנא מהא דגרסינן בירושלמי (ה"י) תני תמן הפותח חלון בחצר חברו במעמד חברו רבי אומר פותח בשמאל וסותם בימין, הגע עצמך שהיה עומד שם יכיל למימר ליה בעינא הוינא לעיילך, היה מושיט לו צרורות יכיל למימר ליה מגחך הוינא בההוא גברא. וי"ל דהכא בשעמל חברו בעשיית הכותל יותר מרב ענן, ובכי הא מוכחא מילתא דמדעתיה יהיב. ולי נראה דשאני הכא דמחצה על שניהם הוטלה לבנותה ואין אדם משחק בחברו ומפסיד את שלו להוציא הוצאת בנין הכותל להפסד שיבנה ויסתור משום גיחוך. עוד יש מקשים, דאפילו כי אהדריה מדעת חבריה דרב ענן, מאי הוי, מכל מקום חזקת רב ענן שלא מדעתו היתה, דסבור היה רב ענן דבשלו הוא בונה, והוה ליה כאותה שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל (יב, ב) למה הדבר דומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קני. ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה, ומסתברא דלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן החזיק בו רב ענן קודם שמיחה חברו, והילכך אלו היה מכיר בו חברו הוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקני, והא אחזיק קודם שחזר בו. ומכל מקום לעיקר הפירוש יש קצת גמגום, שלא מצינו מתנה בלשון מחילה, והוה ליה למימר והא יהיב לי דאתא וסייע בהדאי בגודא. והנכון מה שראיתי בנמוקי הרמב"ן ז"ל, דיש מי שפירש, דרב ענן לא כנס לתוך חברו אלא מקום הכותל בלבד, והיה מקום שהיה על שניהם לגדרו, כגון גנה וכיוצא בה, והלה רוצה שיחזירו כותל למקומו, ואמר לו רב ענן אף על פי שהיה לי לגדור מתחלה כדי שלא אזיקך בהיזק ראיה, כיון שגדרת בתוך שלך החזקתי לי באותו היזק ואין עליך להחזיק כותלים למקומן, ואמר ליה רב נחמן לאלתר לא הוי חזקת מחילה, דלית הלכתא כרבי ישמעאל וכל שכן כרבי יהודה דמתניתין. ואם תאמר היכי קאמר הכא רב נחמן דמחילה בטעות לא הויא מחילה, והא איתמר המוכר פירות דקל לחברו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו, ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה, ודייקינן מינה בפרק איזהו נשך (ב"מ סו, ב) גמרא הלוהו על שדהו דרב נחמן סבר דמחילה בטעות הויא מחילה, ואקשינן התם מדידיה לדידיה דאמר גבי הלוהו על שדהו השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי דאלמא מחילה בטעות לא הויא מחילה, ופריקו התם זביני הכא הלואה, ופרש"י ז"ל שם הכא הלואה ומשום דאיכא רבית לא הויא מחילה אבל הכא זביני והויא מחילה, ואם כן הכא דזביני הוא אמאי אמר דלא הויא מחילה, ומיהו לגירסתו של רבינו תם ז"ל אינו קשה, דרבינו תם ז"ל גריס שם זביני שאני, כלומר מוכר פירות דקל אפילו ידע דיכול לחזור בלא היה חוזר בו, דאומדן דעתא הוא דרוצה הוא להעמיד מקחו, אבל בהלואה ושאר כל מילי דאי ידע לא הוה מחיל, מחילה בטעות לא הויא מחילה. וכבר כתבתיה שם במציעא. והרמב"ן ז"ל תירץ, דהא למה הדבר דומה לאונאה דאמרינן התם לא ידע דליחול, הילכך אין כאן מחילה, והכא נמי כיון שלא היה יודע דבארעיה אהדר גודא ליכא מחילה, אבל גבי פירי דאסמכתא איהו ידע דהאי מידיה זבניה ניהליה והוא מוחל אלא שלא היה יודע שיוכל לחזור בו הילכך איכא מחילה, ואף על גב דבטעות לענין דינא הויא מחילה.

המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי בענין חזקה שאין עמה טענה ואמר על זה כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לו אדם דבר מעולם אינה חזקה שמכרת לי או שנתת לי במתנה הרי זו חזקה והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה אמר הר"ם הבא משום ירושה הוא שירש אותו קרקע וכשנתברר שאכלו אביו שלש שנים או שאכלו הוא שלש שנים או שאכלו מקצת השלש והבן אכל תשלום השלש נתקיימה החזקה לבן:

אמר המאירי כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וביאר הענין במשנה עצמה כגון שבא המערער אצלו וקבל עליו ואמר לו מה אתה עושה בתוך שלי והוא אינו טוען שלקחה הימנו או שנתנה לו במתנה ודר בה שני חזקה אלא שאמר שדרתי בה שני חזקה ולא ערער אדם עלי מעולם אין זו חזקה כלל ומוציאין אותה מידו אפילו דר בה כמה וכן הלכה וכתבו גדולי המחברים שאע"פ שלא טען עליה אין מוציאין אותה מידו עד שיביא זה המערער עדים שהיא שלו הא כשיביא עדים תחזור לו היא ופירותיה ויש חולקין לומר שמאחר שזה בא בטענת אבות בבריא והלה מודה שלא היה שלו נותנין לו למערער ומביא ראיה ממה שאמרו בפרק הכותב פ"ה ב' ההוא דאפקיד שב מרגניתא בי ר' מיאשא שכיב ר' מיאשא ולא פקיד ואמרו שם חדא דר' מיאשא לא אמיד ועוד הא יהיב האי גברא סימנא ופירשו שלא הוצרכנו לשתי סבות אלו אלא מעשה שהיה כך היה וכל שזה תובע בבריא והלה לא אמיד נותנין לו ואף זו כיון שזה המחזיק מודה שאין קרקע שלו נותנין לאחר ואין זה נראה ושמועת ר' מיאשא פרשו גדולי המפרשים ששתי הסבות הוצרכו לשם ר"ל לא אמיד ויהיב סימנא ועוד שאם כן במציאה מה הוצרכנו לסמנין וא"ת מאחר שזה מכריז מציאתו קל הוא לכל אדם לומר שלי היא אף בזו אני אומר כן הואיל וזה רואה שדה זה ביד האחר ויודע בו שלא היה שלו אם זוכה בה בלא עדי אבות קל הוא אצלו לומר שלי היא אלא ודאי אין מוציאין ממנו עד שיברר זה שהיא שלו והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה ר"ל אבי לקחה ממך אלא כל שאומר שמאביו ירשה הואיל והוא דר שם שני חזקה מעמידין אותה בידו ומ"מ יתבאר בגמ' שצריך להביא ראיה שאביו דר שם או נשתמש שם כאדם המשתמש בשלו אפילו יום אחד ואין צריך לומר אם אביו דר שם שני חזקה שאם כן אין הוא צריך חזקה כמו שיתבאר הא אם לא הביא ראיה שאביו דר שם אפילו יום אחד אין דבריו כלום שהרי הוא לא טען עליה לא מצדו ולא מצד אבותיו וכן לא נודע קרקע זה לאבותיו וכן יתבאר למטה שאפילו נראה שם אביו לבקר ולסייר את תחומיה כאדם הרוצה ליקח אין זה כלום כמה פעמים אדם הולך לבקר ולסייר בקרקע שאינו לוקח:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שערערו עליו ולא טען טענת מקח אין פותחין לו כלומר שנחקרהו כלום היה לך שטר ואבד עד שמחמת שאתה חושש שאם תטעון לקחתיה יאמרו לך אחוי שטרך אינך רוצה לטעון טענת מקח אלא מניחין אותו בטענתו ודנין אותו על פיה להוציאו ולהחזירה למערער ומ"מ כתבו גדולי הדורות שלפנינו שהוא בעצמו שרצה לחזור ולטעון רשאי שהרי לא אמרו אלא שלא לפתוח לו בכך הא חזר הוא וטען ממך לקחתיה נאמן שהרי לא הכחיש דבורו הראשון וכן היא בפירושי חכמי צרפת:

מקצת חכמי צרפת הורו שאם בנה אדם חורבא של חברו והחזיק בה אחר הבנין שלש שנים ולאחר שלש בא בעל החורבה והזקיקו לדין עליו וזה לא טען טענת מקח אלא שזכה בבנינו הואיל ולא מיחה בו כל שלש שאע"פ שטענה זו אינה מועלת במקום חזקה בלא בנין שהרי חזקה שאין עמה טענה היא במקום בנין מיהא מועלת מאחר שהניחו לבנות והניחו אחר הבנין שלש שנים החזיק והוציאו להם דין זה ממה שהוזכר בכאן באחד מן החכמים שנכנס שטף מים בשדהו והפיל המחיצות שבין שדהו לשדה חבירו והוליכן וניטשטש מקום המחיצות עד שלא ניכר רשום מקומן והחזיר המחיצות בתחום שכנו וכשבא שכנו ותבעו לדין ובירר שבתוך שלו החזירן טען הוא והא אחזיקי לי והשיבו הדיין כמאן כר' יהודה וכר' ישמעאל דסבירא להו כל בפניו לאלתר הויא חזקה ר' יהודה כמו שהוזכר במשנה השניה ור' ישמעאל כמו שהזכירו בסוף הפרק באחד שפתח לחצר השתפין ובא לפני ר' ישמעאל ואמר לו החזקת לית הלכתא כותיהו ודקדקו חכמים אלו בהוראתם שזה שאמר והא אחזיקי לי פירושו חזקה בלא טענה ואעפ"כ טעמא דלאלתר ואין הלכה כר' יהודה הא לאחר שלש מיהא היינו דנין אותה בחזקה ויש מהם שלא הפריזו על המדות כל כך אלא שפירשו והא אחזיקי לי שעל פיו ובמצותו בניתיה והוה ליה כעין לך חזק וקני והיא דומה לחזקת טענה שהרי יש כאן טענת מתנה ונמצא שאף אלו מודים בהוראה זו ובלבד בשיטעון שעל פיו ובמצותו בנה והרבה חלקו אף בזו מצד שהרי בניר אמרו שאינה חזקה שאף הוא אומר כל שיבי דכרבא ליעול בה כמו שבארנו למעלה והבונה רשותו של חברו הרי דינו מפורש בבבא מציעא הן ביורד ברשות הן ביורד שלא ברשות ומ"מ הואיל ואין אצלך טענת מקח אין חזקת שלש שנים כלום אף בבנין ואע"פ שנכסי הגר נקנין בבנין נכסי הגר אין אנו צריכין בהם אלא לחזקת קניה ומ"מ אף אלו מפרשים והא אחזיקי לי בלא טענת מקח אלא שהם באים בה מצד שאין בנין זה דומה לבנין אחר הואיל ועירבו עם שדהו נתאלם כח קנינו בחזקת שלש וכמו שאמרו ב"ק ט' א' החזיק בה מאימת מכי דייש אמצרי ופירשו בה שערבו עם שדותיו ופרץ הגדר שבנתים ונמצא שאף הם מודים שבנין המערב הקרקע בשלו עם חזקת שלש מועיל אף בלא טענה ולדעתנו אף בזו כל שאין בה טענה אינו כלום וזה שאמרו בכאן והא אחזיקי לי דעתו היה על חזקת המחילה וכמו שביאר לבסוף אלא שהיה הדיין סובר בדבריו שהיה טוען טענת מקח והראיה שהרי לא מיחה בו ועל זה השיבו כמאן כר' יהודה ור' ישמעאל לית הלכתא כותיהו וחזר זה ובירר טענתו שלא בטענת מקח הוא בא אלא בטענת מחילה מצד שהוא סייע עמו במלאכה והוא השיבו שמחילה בטעות היתה שלא היה סבור עליו שיהא נכנס בשלו ומחילה בטעות אינה מחילה כמו שביארנו בפרק איזהו נשך ואע"פ שאמרו בעושה מחיצה בחצר חברו ומעמיד בה בהמתו שהיא חזקה דוקא בחצר השתפין שהשתפין מקפידין על המחיצה ומאחר שהניחו מחל אבל בחצר חברו לא החזיק כמו שיתבאר לק' נ"ז א':

אלא שמ"מ צריכין אנו ללמוד שהנראה מזה אף לפירושנו הוא שכל שהיה יודע שהוא שלו ואעפ"כ סייע עמו מחל ובתלמוד המערב אמרו הפותח חלון בחצר חברו אומרין לו יגעת ופתחת בשמאל יגע וסתום בימין הגע עצמך שהיה שם יכיל מימר בעינא דתילעי הגע עצמך שהיה הוא מושיט לו צרורות יכיל מימר מגחך הוינא בך כלומר על דרך הליצנות הייתי מסייעך ולמדנו שאף הסיוע אינה מחילה ומ"מ פירשוה גדולי המפרשים תוך שלשים ואף לדבריהם יש לדון דוקא בפתיחת חלון אבל גוף קרקע לעולם אינו נקנה במחילה וכן גדולי המפרשים הסכימו שכל שאין צד טענת מקח אין ראיה למחילה אף בסיועו ומעשה זה יראה להם שצד טענת מקח היתה שם שלא היתה הטענה אלא למקום רחב הכותל שכנסה בתוך של חברו והדברים נראין הואיל וסייע שמחל לו מצד הוצאת הבנין שכך הוא נהג העולם שכל שאין האחד נותן חלק בהוצאת הכתל מניח ריוח המקום לחברו ומתוך כך היה סיועו ראיה למחילה אלמלא שבטעות היתה וזהו עיקר הדברים ומה שאמר את אי הוה ידעת מי הוה עבדת פירושו מי הוה עבדת עד שתדע ממנו אם היה רוצה ליתן בהוצאה אם לאו ויש מפרשים שדברי תלמוד המערב הם בחלון וכיוצא בו שהמזיק עושה בתוך שלו והניזק אינו מקבל חסרון בשעת העשיה אבל דבר שהוא ניזק בשעת העשיה הרי הסיוע ראיה למחילה ואף בחלון כל שנתברר היזקו ולא מיחה מחל וכל שכן אם סייע אחר שנתברר הזקו והוא שכתבו גדולי המחברים במי שפתח חלון בחצר חברו שאם מחל לו בעל חצר או גלה דעתו במחילה כגון שסייע עמו או ידע ההזק ולא ערער החזיק בחלון ואינו יכול אח"כ לחזור ולערער עליו ולסתום ומה שכתבו במקום אחר באחד מן השתפין שבקש לפתוח חלון בחצר חברו שחברו מעכב עליו מצד היזק ראיה ואם פתח יסתום פירושו שפתח ולא נתגלה דעה האחר במחילה וזהו שאמרו שבקש לפתוח וראיתי מי שהבין בדבריהם חלוק בין חצר חברו לחצר השותפין ואין הדברים נראין שהרי דברי הירושלמי שנאמר בהם יגע וסתום נאמרו בחצר חברו ומ"מ אע"פ שלענין חלון נראין הדברים כן לענין חזקת קרקע בסיוע בנינו נראה שאינה חזקה אלא על צד שיש שם סבה שהדברים נראין מתוכה שמחל בסיועו כגון זה שלא היתה הטענה אלא על מקום הכותל והיו הדברים מראים הואיל וסייע שמחלו בהוצאתו ויש מפרשים על סיוע זה שלא היה סיוע מעשה ובידים אלא סיוע להוצאה אלא שלא היה נותן בכל חלקו וכל כיוצא בזה אלמלא שבטעות היה אין כאן גיחוך ואין הדברים נראין:

תוס' בד"ה שלא אמר כו' דכיון דלא מיחה ג' שנים ודאי מכר לו או מחל כו' עכ"ל מכר היינו כדמשני הכא מ"ד האי גברא מיזבן זבנה כו' ומחל היינו כמ"ש התוס' לעיל בריש פרקין ובשמעתין דנקט מכר ה"ה דה"מ למנקט מחילה וחדא מנייהו נקט מיהו התוס' לעיל דנקטו מחילה קשה למה שבקו מכר דנקט בשמעתין וי"ל דדברי התוס' דלעיל לשאר תירוצים שכתבו התוס' הכא דשפיר פריך תלמודא לעיל אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו' דהיינו בלא טענה תהא שלו דאית לן למימר דהכי טען איהו גופיה שלא א"ל אדם דבר מעולם דהיינו שמחל לי אבל מכר לא משמע בדבריו שאמר לא א"ל אדם דבר מעולם אבל בשמעתין דפריך פשיטא דאיהו לא טעין ומשני דאנן טענינן ליה קאמר שפיר דבמכר נמי איכא למימר דאנן טענינן ליה ודו"ק:

והלכתא חיישינן האי סתמא דחיישינן ליה למתנה טמירתא ליתא אלא במתנה דהויא לאחר זמן אבל במתנה מעכשיו כיון דאקני ליה מההוא יומא ומטא לידיה קמה ליה ברשותיה ואיו לך פרסום גדול מזה וכן אמר רבינו זצ"ל וגאון זצ"ל נמי כך אמר אבל ודאי אהדר ביה מקמי דתמטי האי מתנה לידיה דמקבל וקא טעין דלמתנה טמירתא הוא דאיכוון ולהכי כתב לה סתמא טענתיה טענה דהא אכתי לא מטא לידיה דמקבל כי היכי דמפרסם בהכי. הר"י ן' מיגש ז"ל. עלה בידינו האי מתנה טמירתא לא מגבינן בה אף על גב דתפס מקבל מתנה מטלטלים שנתן לו במתנה טמירתא אגב מקרקעי או שתפס פירות הקרקע מוציאים ממנו. והיכי דמיא מתנה טמירתא דאמר להו לסהדי זילו אטמרו וכתובו ליה והיכא דלא אמר להו זילו אטמרו וכתובו ליה וגם לא אמר להם תיתבו בשוקא ובברייתא ותכתבו לו חוששים שמא לא נתנה בלב שלם וזהו מה שאמרו חיישינן. ומתנתא טמירתא לאו מודעה לחברתה שאם נתנה אחר כך מתנה בפרהסיא שנקנה. אבל אם יש שם הוכחה שהשניה יש בה צד הכרח הראשונה מודעה לשנייה כמעשה דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא בנהרדעא כו'. ומתנה סתם שלא פירש לעדים תיתבו בשוקי ובברייתא ותכתבו ליה גם היא אינה מודעה לחברתה ואף על פי שאמרו סתמא חיישינן הדברים מראים כי מתורת ספק אנו מבטלים אותה כיון שהיא עומדת בחזקת בעלים הראשונים אפילו תפס מקבל מתנה את המטלטלים מוציאים ממנו דקיימא לן אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא כל זמן שלא תפס ברשות הלכך המתנה השנייה קיימת שהרי כחו וזכותו נתן לשני ושוב אין הנותן נאמן לומר שהיא של חבירו. ואם לא רצה לכתוב השטר בפרהסיא השטר כשר שהרי אפילו אם היה השטר כתוב וחתמו ונתנו לו כשר אבל ודאי צריך לצוות על החתימה שתהא בפרהסיא. עד כאן מעליות הר"י ז"ל. והשאר כבר הוא כתוב בנמוקי יוסף משמו ז"ל. מצאתי כתוב כתב ה"ר יצחק נרבוני בצרור הכסף בשם הגאונים ז"ל שהנותן מתנה טמירתא אם נותן טעם לדבריו למה הוא מצוה להטמין כגון שהוא מתיירא מקרוביו או משאר בני אדם אחד בריא ואחד שכיב מרע בכולן מתנתו קיימת. עד כאן.

כגון זה פתח פיך לאלם כו' על מה שכתב רשב"ם ז"ל שמעינן מהכא וכו' כתוב בשיטה לא נודעה למי. ומסתברא לי דדוקא בשלא יצא חוץ לבית דין דאי יצא והדר טעין טענתיה אגמרוהו. עד כאן.

והא אחזקי לי כמאן כרבי יהודה ורבי ישמעאל ברבי יוסי כו' ואם תאמר דתהוי נמי כוותייהו הא חזקה שאין עמה טענה היא ולא עדיף לאלתר לדידהו משלש שנים לרבנן. יש לומר דרב ענן אמאי דאמר לבסוף דאהא וסייע בהדאי בטינא קא סמיך וכיון דעבד הכי כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי וקני ליה רב ענן לההוא ארעא במאי דגדר בה וכדתנן וגדר כל שהוא כו' ורב ענן דהוה קים ליה שקנאה מעיקרא בהאי מילתא הכי קאמר והא אחזיקי לי ומה שהחזקתי בה ראיה שזכיתי בה ברצונו ואף על פי שלא פירש כמה חזקה שיש עמה טענה היא ואמר ליה רב נחמן שאין חזקתו ראיה דלא קיימא לן כוותייהו. והדר אמר והא אית להו סהדי בעיקר זכותי דאחיל ארעא ואתא וסייע בהדי בטינא וכמאן דאמר לי לך חזק וקני דמי ואמר ליה דמחילה בטעות היא וכי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע. זה נראה לי פירוש לפירוש רשב"ם ז"ל. וזה לשון שיטה לא נודעה למי: ונראה בעיני שכך היה אומר רב ענן והלא החזקתי והיכי קאמרת ליזיל אהדר מיד ולא קא בעית מינאי מה אתה עושה בשל זה שהרי יכולני לטעון מכירה או מתנה הואיל והחזקתי ואמר ליה רב נחמן שאין זו חזקה. חזר ואמר ליה דל מכאן חזקה שהרי גם אנכי איני רוצה לטעון מה שאינו מיהו הא אחיל לי תביעתו וזכותו בזה דהא אית לי סהדי דאתא איהו וסייע בגודא בהדאי ואמר ליה דמחילה בטעות הויא. עד כאן לשונו. על מה שכתבו התוספות ואין הסוגיא מוכחת כן. כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל וזה לשונו: ומיהו הדר גודא בארעא דחבריה לא משמע שלקחה ועשה כן וצריך לומר דמעיקרא אתא רב ענן מכח מחילה וחזקה ולא הוצרך לפרש המחילה דפשיטא דאין חזקה בלא טענת מחילה והדר תו קאמר הא קא אחיל מדסייע בגודא בהדאי ומעיקרא נמי מצי רב נחמן למימר ליה דמחילה בטעות היא אלא דלא הוצרך רב נחמן למימר ליה כיון שאין החזקה חזקה. עד כאן לשונו.

אמר ליה כמאן כרבי יהודה כו' נראה לי שיש ללמוד מכאן דרבי ישמעאל ברבי יוסי דקאמר גבי חזקה דפתיחת חלונות לאלתר הויא חזקה דוקא בחזקה שיש עמה טענה קאמר דומיא דחזקת קרקע לרבי יהודה דעל כרחך בחזקה שיש בה טענה קאמר דומיא דשלש שנים. ועוד אי קסלקא דעתך לרבי יהודה לאלתר הויא חזקה בלא טענה דקסבר כיון שהחזיק בפניו וסבל לו מחל לו על חזקת קרקע היכי אקשינן לעיל גבי הא דתנן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה פשיטא והלא לרבי יהודה לאלתר הויא חזקה בלא טענה וכיון דלא מהניא לרבי ישמעאל ברבי יוסי חזקת דחלונות בטענת סבלנות לאלתר בפניו אף על גב דחזקה שיש עמה טענה מהניא לאלתר ואפילו בחסרון קרקע הוא הדין לדידן דלא מהני בשלש שנים. וכי תימא להכי אקשינן פשיטא דכיון דמצרכי רבנן שלש שנים פשיטא דצריך טענה דאי משום מחילה לאלתר הויא מחילה. מכל מקום למדנו דכל חזקה התלויה בשלש שנים לא מהניא מטעם מחילה וסבלנות הלכך חזקת חלונות והוא הדין למזחילה וזיז וסולם וכיוצא בהם דחזקתם שלש שנים דלא קיימא לן כרבי ישמעאל ברבי יוסי אלא כרבי חייא ודאי לא מהניא חזקתם מטעם סבלנות אלא מטעם מכר ומתנה ואין ספק דחזקת חלונות שלש שנים כיון דקיימא לן דלא הויא לאלתר ולא נתפרש בה זמן אחר ועוד דגבי חזקות דמתניתין מיתניא שהם שלש שנים. ואם באת לדחות דלעולם בטענות סבלנות בחלונות לאלתר אף על גב דלרבי יהודה לא מהני בדבר שיש לו חסרון קרקע לאלתר אם כן מנא ליה לתלמודא דלרבי ישמעאל ברבי יוסי מהניא חזקה בחסרון קרקע לאלתר אף עי פי שיש עמה טענה דלמא בחלונות דמהניא היינו דאין שם חסרון קרקע דהא אמרת דאפילו בלא טענה מהני מהאי טעמא. אמר ליה מחילה בטעות היא. שמעינן מהכא דמאן דסתר מחיצה שבינו לבין חברו והוא בונה בתוך של חברו בפני חברו ובא חברו וסייע עמו בבנין המחיצה בפני עדים זכה זה בקרקע שהכניס בתוך שלו דהוה ליה כמאן דאמר ליה חבריה לך חזק וקנה ודייקינן מדקאמר רב נחמן מחילה בטעות היא מכלל דכל היכא דלא הויא מחילה בטעות הוה קני בכהאי גוונא. ולא דמי להאי עובדא דאיתא בירושלמי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הר"י בעליות ז"ל. והרשב"א תירץ וזה לשונו: על קושית הירושלמי ויש לומר דהכא בשעמל חברו בעשיית הכותל יותר מרב ענן ובכי הא מוכחא מילתא דמדעתיה יהב. עד כאן לשונו. וזה לשון הראב"ד ז"ל: לא קשיא התם מחילה בלא טענה הואי אבל הכא דאיכא טענה הנאת בנין ליכא גיחוך. ויש מפרשים סיוע דרב ענן דסייע בהדיה בבנין הכותל מעט עזר ולא כפי מה שהיה ראוי לו ובכהאי גוונא ודאי ליכא גיחוך. עד כאן. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: והא דאמרינן ואי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה אינו על דרך זה דהתם אחזקה דמתניתין קאי ודוקא בחזקה שיש עמה טענה הא לאו הכי מחילה אין כאן שאין ראיה במה שסייעו בנטילת פירות על מחילת קרקע אלא על מחילת הפירות שהוא לוקט וכדאמרינן בריש פרקין שתא קמייתא מחיל איניש ולא אמרינן דהויא מחילה לגבי קרקע ואפילו על מחילת הפירות שאכל אין ראיה במה דדלי צנא דפירי אלא על מחילת הפירות שסייעו ליטול. ועוד דהא דקאמר רב ענן הא אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהא דוקא הוא מפני שסייעו להחזיק ולקנות קרקע דגדר הויא חזקה. עכ"ל. עוד יש מקשים דאפילו כי אהדריה מדעת חבריה דרב ענן מאי הוי מכל מקום חזקת דרב ענן שלא מדעתו היתה דסבור היה רב ענן דבשלו הוא בונה והוה ליה כאותה שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב) למה הדבר דומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קני. ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה ומסתברא שלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן החזיק בו רב ענן קודם שמיחה חברו והלכך אלו היה מכיר בו חברו הוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה והא אחזיק קודם שחזר בו. הרשב"א ז"ל.

רשב"ם ד"ה חיישינן כו' והיכא דקיימא ארעא תיקום עיין לעיל דף לב ע"ב תוס' ד"ה והלכתא:

תוס' ד"ה כמאן כו' היינו דלא כר"י קשה לי הא אמרינן לעיל דגם ר"י מצי סבר דמחאה שלב"פ הוי מחאה אלא דעצה טובה קמ"ל וביותר הא ר"נ אמר כן לעיל ושפיר אמר כאן לרב ענן כמאן כר"י וצ"ע: