Commentary page
Avodah Zarah 68b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerAvodah Zarah 68b
Avodah Zarah 68b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 320 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
כדרבי זירא דחימוץ יותר מדאי שבח הוא לענין חימוץ עיסות אחרות:
והקתני נפל של תרומה תחלה דהשביח ולבסוף פגם הוא ומודי ר"ש בה:
תלתא בבי רישא היכא דנפלו כאחת ואשמועינן פלוגתא:
מציעתא נפל של תרומה תחלה. בבא דסיפא יין שנפל לתוך עדשים. מציעתא נמי אשמעינן דהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור:
סיפא דלא משבח כלל יין בעדשים אסרי רבנן:
רישא דתרומה אשבחיה בהדי שאור דחולין ברישא והדר פגמה תרוייהו מיבעיא:
לר"ש אצטריך לאשמועינן דר' שמעון מתיר:
מי גרם לה שתחמץ בשעה אחת איסור ונמצא דהשביחו ולבסוף פגם ובההיא הא קא מודית לן דאסור:
14 more comments on this page.
Rashi on Avodah Zarah 68b · Sefaria
Tosafot
ת"ש מסיפא מהך דנפל של תרומה תחלה היה יכול לפשוט כמו שמוכיח לבסוף אלא דניחא ליה להביא כל הברייתות עד שמעמידן על האמת:
והני תלתא בבי תרתי דשאור והך דיין שנפל לתוך עדשים ואע"ג דבשאור איכא תרי בבי נפל של תרומה תחלה ונפל של חולין תחלה תרוייהו חשיב להו חדא דמשום נפל של תרומה תחלה מסיים לפרושי נפל של חולין תחלה לאשמועינן דאפילו בפוגם מעיקרא קאסר ת"ק:
לרבי שמעון ליצטרפו היתר לאיסור וא"ת אמאי לא תלי פלוגתייהו בזה וזה גורם כההיא דסוף פרק כל הצלמים (לעיל עבודה זרה דף מט.) וי"ל דהיינו דוקא שאין בזה כדי להחמיץ ולא בזה כי מצטרפי ה"ל זה וזה גורם אבל כשיש בכל אחד כדי להחמיץ אין שייך זה וזה גורם ואפי' מאן דשרי התם אסר הכא [וע' תוס' פסחים כז. ד"ה עד]:
רבי שמעון לטעמיה דאמר אפי' איסור ואיסור לא מצטרפי דתנן הערלה והכלאים מצטרפים ר"ש אומר אין מצטרפין - תימה דבמעילה (דף יח.) פריך מהא דקאמר ר' שמעון הערלה והכלאים אין מצטרפין אההיא דר' שמעון דאמר כל שהוא למכות וא"כ למ"ל צירוף ומשני התם אין מצטרפין אין צריכין לצרף פירוש דבכל שהוא נמי מיחייב והכא משמע דאין מצטרפין ממש קאמר שאין מצטרפין לחייב ותירץ ר"ת דההיא דהתם דפריך מינה במסכת מעילה היינו מתניתא דהתם דמסכת ערלה דאמרינן נמי רבי שמעון אומר אין מצטרפין גבי ערלה וכלאי הכרם והתם מיירי בערלה וכלאי הכרם שהם בעינייהו בלא תערובת ולכך קאמר אין צריכין לצרף וההיא דמייתי הכא לאו היינו מתני' דמסכת ערלה אלא היינו מתני' דמיירי בתערובת והכי איתא התם הערלה והכלאים אסורין ומצטרפין זה עם זה ר"ש אומר אין מצטרפין והכי פירושו דת"ק סבר דמצטרפין זה עם זה לאסור התערובת דהיתר אי ליכא מאתים שאם נפל חצי לוג מערלה וחצי מכלאי הכרם לפחות ממאתים לוגין דהיתר מצטרפין לאסור התערובת ור"ש אומר אין מצטרפין לאסור דכיון דאיכא מאתים דהיתר מערלה לחוד או מכלאי הכרם מותר אע"ג דליכא מאתים מן כולם והשתא ניחא דעל כרחך הך אין מצטרפין ממש קאמר כדפי' דליכא למימר אין צריכין לצרף קאמר כי ההיא דמסכת ערלה ומשום דכל שהוא למכות כדקאמר התם ר"ש כל שהוא למכות היינו דוקא באיסור בעיניה אבל ע"י תערובות בהיתר לא דאל"כ לא תמצא שום ביטול לר"ש לא ברוב ולא בס' ולא במאתים אלא ודאי באיסור מעורב בהיתר מודה ר"ש כדפי' אבל היכא דלא שייך ביטול כגון היכא דאיכא טעם חשבינן ליה כאילו היה האיסור בעין דהא טעם כעיקר כדפ"ל [עי' תוס' מעילה יח. ד"ה תני ותוס' שבת פט: ד"ה אסורין ותוס' בכורות כז: ד"ה וכי הזאה]:
ההוא עכברא דנפל בגו חביתא דשיכרא אסריה רב לההוא שיכרא תימה דהא צונן בצונן הוא ולשתרי וי"ל דמיירי ששהה שם יום או יומים והיה כבוש בתוך השכר וכבוש הרי הוא כמבושל:
דהא מאיסא ובדילי אינשי מיניה פ"ה וא"כ למ"ל דאסריה רחמנא דהיינו חידושיה וכן פירש לקמן גבי שכבת זרע ול"נ דנהי דמאיס ובדילי אינשי מיניה מ"מ לא הוה ידעינן דהאוכלו בלאו האוכל שרץ וכן שיהא טמא בשכבת זרע ועוד דא"כ לא הוי חידוש כחידוש בעלמא בכל מקום בתלמוד דחידוש בעלמא ר"ל איסור מכלל היתר או היתר מכלל איסור לכן נראה דהא בדילי אינשי מיניה וא"כ מן הדין היה לנו להתירו משום דהוי פגם ונותן טעם לפגם בעלמא מותר ואפ"ה אסריה רחמנא אף כל נט"ל דשרצים אסור כיון שכך איסור דשרצים והשתא ניחא דהוה כשאר חידוש דעלמא שבכל התלמוד דהוא איסור מכלל היתר:
אלא מעתה ליטמא לח ויבש כיון דחידוש הוא כדאמר וא"ת מאי פריך בשלמא גבי איסור הוי חידוש כיון דנט"ל בעלמא שרי והכא אסריה רחמנא אלא גבי טומאה מה בכך אי הוי פגם הא גבי טומאה אין לחלק בין פגם לשבח וי"ל דגבי טומאה נמי הוי חידוש מה שהוא מטמא במה שהוא פגם שהרי גלי קרא בנבלה דשאינה ראויה לגר דהיינו שהסריחה אינה קרויה נבלה:
אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם כו' פירוש אף בשרצים ולא תימא דבשרצים חידוש כדקאמר לעיל וליתסר משום פגם דשרצים אלא אף בשרצים פגם מותר ועכברא בשיכרא דאסר לא ידענא אי משום נותן טעם לפגם דקסבר אסור [אף בשאר שרצים] ולית הלכתא כוותיה פירוש דאף בשאר שרצים פגם מותר אי משום דאשבוחי קמשבח וא"ת וליפשוט ליה טעמיה דרב מההיא דפ"ק דחולין (דף ח: ושם ד"ה השוחט) השוחט בסכין של עובדי כוכבים רב אמר קולף ושמואל אמר מדיח ואע"ג דסתם כלי עובדי כוכבים אינם בני יומן דהשתא הוי לפגם וי"ל דהתם מיירי בידוע שנשתמשו בו ביום א"נ התם טעמא משום שמנונית דאיסור הנדבק בדופני הסכין שהוא בעין והוי לשבח גם כשאינו בן יומו וא"ת מאי קאמר הכא לא ידענא אי אשבוחי משבח ליטעמיה קפילא ארמאה וי"ל דשמא עכברא בשיכרא מחזק את השכר ומחמצו והשתא כשנתחזק השכר אין ידוע אם מחמת השכר עצמו וקי"ל כרבא דאמר נותן טעם לפגם מותר אף בשרצים ונפקא מינה דכשאינו בת יומו וכיוצא בו מותר אף בשרצים:
Tosafot on Avodah Zarah 68b · Sefaria
Rashba
ומי פליגי והא קתני נפל של תרומה תחלה וכו', אלמא במשביח ולבסוף פגם לא פליגי וכו'. תימא אם כן מעיקרא כשתרץ לו הכא נמי כר' זירא, אמאי לא אקשי ליה הכי והא קתני נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור, וצריך עיון.
אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב אי משום דקא סבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה וכו'. ואם תאמר והא בפלוגתא דרב ושמואל דאפליגו באיסורו של שמן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לה, ב), משמע דסבירא ליה דרב לכאורה דנותן טעם לפגם מותר, מדקאמר רב התם דשמן דניאל גזר עליו, ואי אית ליה לרב דנותן טעם לפגם אסור, אתא דניאל וגזר אמאי דנאסר כבר מדאורייתא. יש לומר דדילמא ההוא טעמא דקאמר רב התם דדניאל גזר עליו, לא אצטריך אלא בשמן שנודע לנו שנתבשל בכלים חדשים, דמשום זליפתן של כלים אסורים ליכא, ואפילו הכי אסור משום גזרתו של דניאל, ומשום הכי מספקא ליה לרבא הכא טעמיה דרב מאי ניהו, כן נראה לי.
Rashba on Avodah Zarah 68b · Sefaria
Ritva
תא שמע מסיפא כו׳ והך סיפא עיקר פירכיה ולא פריך מרישא אלא להצעת דברים משו׳ דבעי למרמא הא ודכוותא בתלמודא ואיכא נוסחי דגרסי וכי תימא הכא נמי כדרבי זירא תא שמע מסיפא כו׳ ואם תאמר והא לעיל איבעיא להו בדרבי יוחנן אי פליגי בפוגם מעיקרו בלחוד או אף בשהשביח ולבסוף פגם וסלקא בתיקו ואמאי לא פשטוה מהא ברייתא דקתני בהדיא דמודה רבי שמעון בשהשביח ולבסוף פגם ויש לומר דכי אבעיא בי מדרשא לא שמיעא להו הא מתניתא ובתר הכי שמיע להו ומפשטא ממילא ודכוותא בתלמודא.
רישא לר״ש אצטריך והכי קאמרו ליה רבנן לר״ש כו' פירוש רישא רבנן נקטוה כסבורין להכריח לר״ש דמודה להו בגווה.
ג״ה מי גרם לה שתחמע בשעה אחת איסור ואינו כלומר מי גרם לה השבח הזה שנתחמעה בשעה אחת ריבוי שאור דאיסור אלא שהלך לו בשבחו ואינו כלומר שחזר ופגם לאלתר ומכל מקום השביח ולבסוף פגם הוא שאתה מודה בו לאסור.
ור״ש כשהשביחו שניהם כו׳ לומר שאין אני מודה אלא כשהוא לבדו משביח ואחר כך פוגם אבל זה שהשביח בסיוע באחרים פוגם מעיקרו אני חושבו.
ולר״ש לצטרף היתר בהדי איסור וליתסר פי׳ שיהא כאלו הכל אסור דהא בעלמא היתר מצטרף לאסור והכא נמי לצטרף ולתסר משום משביח ולבסוף פגם.
ר״ש לטעמיה דאמר אפילו איסור ואיסור לא מצטרפי דתנן הערלה והכלאים מצטרפין פירוש שאם נפלו שניהם לפחות ממאתים מכדי שניהם אוסרין אותו אף על פי שיש בו יותר ממאתים לכל אחד בפני עצמו.
ר״ש אומר אין מצטרפין והקשה ר״ת ז״ל דהא במסכת מעילה דאיתא להא מתני׳ פרישנא בגמרא דלאו בבטול אסורין מיירי אלא לענין מלקות ומאי אין מצטרפי׳ דקאמר ר״ש שאין צריכין צירוף דכל שהוא למכות. ותירץ דהא לאו מתני׳ דמעילה היא אלא משנה אחרת שהיא במסכת ערלה בלישנא אחרינא והכין איתא התם התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולין׳ באחד ומאתים ומצטרפי׳ זה עם זה ואין צריך להרים ר״ש אומר אין מצטרפין ע״כ והתלמוד הביאה בכאן בקוצר שלא בלשונה וכן דרכו במקומות הרבה כדכתיבנא בבבא בתרא.
ההוא עכברא דנפל בשכרא פירו׳ וסלקוהו דכל איסו׳ ניכר אין לו ביטול אלא שנשאר שם טעמו ולא היה שם שיעור לבטלו דכי אמרינן דבריה לא בטלה הני מילי היא גופה כשנפלה במינה בענין שאינה ניכרת אבל פליטתה מתבטל הוא בנותן טעם ומה שאמרו בירושלמי דאורי רבי יוחנן בעכברא באלף מחמיר היה בביטול טעמו דקסבר דיהיב טעמא טובא.
5 more comments on this page.
Ritva on Avodah Zarah 68b · Sefaria
Meiri
ערלה וכלאי הכרם שנתערבו ונפלו בתבואה ויש בהתר כדי לבטל אחד מהם אבל אין שם כדי לבטל את שניהם מצטרפין לאיסור וצריך לאחד ומאתים שבשניהם:
יש מי שאומר כן בכל שני איסורין שנפלו בתבשיל ודוקא במין אחד אבל אם היו האסורין חלוקים בשם ובמין לר' מאיר מצטרפין ולרבנן אין מצטרפין ויש פוסקים כר' מאיר שסתם משנת תבלין השנויה למעלה הולכת על שטתו ויש חולקים בה וכבר נסתפקנו בענינים אלו למעלה בקצת דברים:
אסור והיתר של מין אחד שנפלו לקדרה ויש בכל אחד מהם ליתן טעם בשהיית שעה אחת ונצטרפו והטעימו בחצי שעה הואיל ומ"מ יש בשל איסור בכדי נתינת טעם יראה מכאן שהוא אסור אע"פ שהוציאוהו משם לחצי שעה:
כל מה שכתבנו בנותן טעם לפגם הוא בדברים המשובחים בעצמם וכשנתערבו פגמו את שנתערבו בהם ומאחר שנשתנה משבח לפגם דין הוא להתירם ויש דברים שאף מצד עצמם הם פגומים ומאוסים ונפשו של אדם קצה בהם כגון שרצים ונמלים וזבובים וכיוצא בהם והיה לנו מקום לומר הואיל ולא פסקה פגימתן ואעפ"כ אסרן הכתוב אף תערבתן נאסר ואע"פ שפגם שהרי בפגמו אסרו הכתוב אל תטעה בזו אלא כל שנתערב ופגם מותר אפילו נמוח גוף האיסור מעתה שרץ או כל שכיוצא בו שנפל לתוך התבשיל אע"פ שאין שם ששים הותר אפילו נמוח שם גוף האיסור מ"מ יש מי שאומר דוקא בשיש שם רוב התר ולדעתי אף כל שיש מן האיסור בכדי אכילת פרס אסור כל שכיוצא בזה גוף איסור הוא ודברים אלו כלם בשנמוח גוף האיסור ואם לא נמוח והכירו וזרקו אפילו פלט כמה הכל מותר הואיל ופגם:
Meiri on Avodah Zarah 68b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא אי משים דקסבר עכברא בשכרא אשבוחי משבח כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה ת"ש מסיפא מהך דנפל של תרומה תחלה היה יכול לפשוט כו' עכ"ל אע"ג דמהך לחוד לא היה יכול לאוכחי דבפגם מעיקרא פליגי דהך דשל חולין תחלה איכא לאוקמא כדר' זירא מ"מ כיון דמהך דשל תרומה תחלה מוכח דבהשביח ולבסוף פגם מודה ר"ש דאסור ע"כ הא דפליגי לעיל ר"מ ור"ש בנט"ל בפגם מעיקרא הוא וק"ל:
בד"ה ר"ש לטעמיה כו' אבל היכא דלא שייך ביטול כו' כצ"ל:
בד"ה דהא כו' ואפ"ה אסריה רחמנא אף כל נט"ל דשרצים אסור כו' כצ"ל:
בד"ה אמר רבא כו' ועכברא כו' אי משום נט"ל דקסבר אסור אף בשאר שרצים ולית הלכתא כוותיה פירוש דפגם מותר כו' עכ"ל כצ"ל ופירוש אף בשאר שרצים דלא בדילי אינשי מיניה ולא הוה חידוש אסור משום דכל נט"ל בעלמא אסור וק"ל:
Chidushei Halachot on Avodah Zarah 68b · Sefaria
Maharam
ד"ה והני תלתא בבי וכו' ואע"ג דבשאור איכא תרי בבי וכו' ר"ל בבא דמציעתא לחוד דהיינו נפל של תרומה תחלה ונפל של חולין תחלה איכא תרי בבי בלא רישא דאיירי בנפלו ב' בבת אחת והא דקאמרו התוס' בתר הכי דמשום דנפל של תרומה תחלה מסיים לפרושי נפל של חולין תחלה לאשמועינן דאפילו בפוגם מעיקרא קאסר ת"ק אינו פוגם מעיקרא ממש דההוא מבבא דסיפא שמעינן מחומץ שנפל לתוך הגריסין אלא ר"ל נפל של חולין תחלה ואח"כ נפל של תרומה דכבר יש שיעור להחמיץ בדחולין קרי ליה לתרומה פוגם מעיקרא לאפוקי רישא דאיירי שנפל ב' בבת אחת אבל לפי האמת אפי' נפל חולין תחלה אינו פוגם מעיקרא גמור כדר' זירא ופוגם מעיקרא גמור שמעינן מדסיפא וכ"ש נפל של חולין תחלה ולא נקט לה אלא אגב דנקיט נפל של תרומה תחלה נקט נמי דין נפל של חולין תחלה דלא נשמע מרישא דאיירי שנפלו ב' בבת אחת וק"ל:
ד"ה דהא מאיסא ובדילי אינשי מיניה וכו' לכך צ"ל דהא בדילי אינשי מיניה וכו' דכל נט"ל בשרצים אסור וכו' כצ"ל:
Maharam on Avodah Zarah 68b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Avodah Zarah, daf 68, Amud Bet, about 320 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 124 words
Opens “כִּדְרַבִּי זֵירָא, תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: הַיַּיִן שֶׁנָּפַל…”
- Segment 227 words
Opens “וְכִי תֵּימָא, הָכָא נָמֵי כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ עוּלָּא…”
- Segment 39 words
Opens “אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, בִּפְגַם מֵעִיקָּרָא מַחְלוֹקֶת?…”
- Segment 424 words
Opens “הָנֵי תְּלָתָא בָּבֵי דְּקָתָנֵי, לְמָה לִי? בִּשְׁלָמָא…”
- Segment 517 words
Opens “אֶלָּא רֵישָׁא לְמָה לִי? הַשְׁתָּא, וּמָה סֵיפָא…”
- Segment 625 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: רֵישָׁא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִצְטְרִיךְ, וְהָכִי…”
- Segment 78 words
Opens “וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? כְּשֶׁהִשְׁבִּיחוּ, שְׁנֵיהֶם הִשְׁבִּיחוּ; כְּשֶׁפָּגְמוּ, שְׁנֵיהֶם…”
- Segment 88 words
Opens “לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, לִיצְטָרֵף הֶיתֵּר וְאִיסּוּר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי…”
- Segment 910 words
Opens “רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ אִיסּוּר וְאִיסּוּר…”
- Segment 1010 words
Opens “דִּתְנַן: הָעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מִצְטָרְפִין, רַבִּי שִׁמְעוֹן…”
- Segment 1120 words
Opens “הָהוּא עַכְבְּרָא דִּנְפַל לְחָבִיתָא דְּשִׁיכְרָא, אַסְרֵיהּ רַב…”
- Segment 1230 words
Opens “אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: בְּעָלְמָא סָבַר רַב…”
- Segment 1317 words
Opens “אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב שֵׁשֶׁת: אֶלָּא מֵעַתָּה,…”
- Segment 1413 words
Opens “וּלְטַעְמָיךְ, שִׁכְבַת זֶרַע תְּטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ, אַלְּמָה…”
- Segment 1518 words
Opens “אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר? ״שִׁכְבַת זֶרַע״…”
- Segment 1623 words
Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּמִי מְאִיס?…”
- Segment 1735 words
Opens “אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר,…”
- Segment 182 words
Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ:…”
Sages named on this page
- Rav Shimi of Nehardea · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Shimi of Nehardea was an Amora of the fourth generation, appearing as a contemporary or colleague of Rava.
Source: Avodah Zarah 68b · Segment 16 — “מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּמִי מְאִיס? וַהֲלֹא עוֹלֶה…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Avodah Zarah 68b · Segment 6 — “אָמַר אַבָּיֵי: רֵישָׁא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִצְטְרִיךְ, וְהָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ…”
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Avodah Zarah 68b · Segment 2 — “…נָמֵי כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ עוּלָּא לְרַבִּי חַגָּא: כְּשֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם,…”
Original text
כִּדְרַבִּי זֵירָא, תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: הַיַּיִן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עֲדָשִׁים, וְחוֹמֶץ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ גְּרִיסִין — אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְהָא הָכִי נָמֵי דִּפְגַם מֵעִיקָּרָא, וּפְלִיגִי!
this can be explained in accordance with the explanation of Rabbi Zeira that dough is different because it is enhanced in any event, come and hear a refutation of that explanation from the latter clause of the same baraita : Forbidden wine that fell into lentils or forbidden vinegar that fell into split beans renders the food forbidden. And Rabbi Shimon deems them permitted. And here also, it is a case where the forbidden substance detracted from the flavor of the dough from the outset, and they disagree.
וְכִי תֵּימָא, הָכָא נָמֵי כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ עוּלָּא לְרַבִּי חַגָּא: כְּשֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם, וּמִי פְּלִיגִי כְּשֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם? וְהָא קָתָנֵי: נָפַל שֶׁל תְּרוּמָה תְּחִלָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר!
And if you would say: Here too, it can be explained as Ulla responded to Rabbi Ḥagga, that the baraita is referring to a case when the vinegar enhanced the flavor of the split beans and subsequently detracted from it, e.g., where it spilled into cold split beans and then they were heated, this cannot be said, as do they actually disagree in a case when the forbidden substance enhanced the flavor of the permitted food and subsequently detracted from it? But isn’t it taught in the first clause of the baraita that if the leaven of teruma fell in first, before the non-sacred leaven, everyone agrees that it renders the dough forbidden, as it enhanced the flavor of the dough at the outset, even though the flavor was subsequently detracted from by the non-sacred leaven?
אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, בִּפְגַם מֵעִיקָּרָא מַחְלוֹקֶת? שְׁמַע מִינַּהּ.
Rather, must one not conclude from it that the dispute is with regard to a case where the forbidden substance detracted from the flavor of the food from the outset? The Gemara affirms: Conclude from it that this is so.
הָנֵי תְּלָתָא בָּבֵי דְּקָתָנֵי, לְמָה לִי? בִּשְׁלָמָא בָּבָא דְּסֵיפָא, קָא מַשְׁמַע לַן: בְּפוֹגֵם מֵעִיקָּרָא מַחְלוֹקֶת. מְצִיעֲתָא נָמֵי, הִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.
The Gemara asks: With regard to those three clauses that the baraita teaches concerning different cases, why do I need all three of them? Granted, the last clause, concerning the wine spilling into the lentils, teaches us that the dispute is with regard to a case where the forbidden substance detracts from the flavor of the food from the outset. The middle clause, with regard to the case where the leaven of teruma fell in first, also teaches a novel halakha , which is that in the case of a forbidden substance that enhanced the flavor of the food and subsequently detracted from it, everyone agrees that the mixture is forbidden.
אֶלָּא רֵישָׁא לְמָה לִי? הַשְׁתָּא, וּמָה סֵיפָא דְּלָא קָא מַשְׁבַּח כְּלָל, אָסְרִי רַבָּנַן, רֵישָׁא דְּקָא מַשְׁבַּח מִיבַּעְיָא?
But why do I need the first clause, concerning the case of non-sacred leaven and leaven of teruma falling into the dough together? It could have been inferred from the other two clauses that the dough is forbidden, in the following manner: Now that in the case of the last clause, where the forbidden substance does not enhance the permitted food at all, the Rabbis deem it forbidden, is it necessary to say that it is forbidden in the first clause, where the forbidden substance enhances the food’s flavor at first before detracting from it?
אָמַר אַבָּיֵי: רֵישָׁא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִצְטְרִיךְ, וְהָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: עִיסָּה זוֹ רְאוּיָה לְהַחְמִיץ בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת, מִי גָּרַם לָהּ שֶׁתַּחֲמִיץ בְּשָׁעָה אַחַת? אִיסּוּר.
Abaye said: The first clause is necessary to teach that Rabbi Shimon deems it permitted. And this is what the Rabbis said to Rabbi Shimon: This dough was fit to become leavened in two hours if the permitted leaven had fallen into it alone. What caused it to become leavened in one hour? The forbidden leaven. Therefore, the dough is forbidden.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? כְּשֶׁהִשְׁבִּיחוּ, שְׁנֵיהֶם הִשְׁבִּיחוּ; כְּשֶׁפָּגְמוּ, שְׁנֵיהֶם פָּגְמוּ.
And Rabbi Shimon could respond that when the two types of leaven enhanced the flavor of the dough, they both enhanced it, not only the forbidden leaven; and when they subsequently detracted from it, they both detracted from it. Therefore, it is permitted.
לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, לִיצְטָרֵף הֶיתֵּר וְאִיסּוּר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְלִיתְּסַר!
The Gemara asks: Even according to the opinion of Rabbi Shimon, let the permitted leaven and the forbidden leaven combine together and render the dough forbidden, since Rabbi Shimon concedes that if the permitted food was initially enhanced by the forbidden substance it is forbidden.
רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ אִיסּוּר וְאִיסּוּר נָמֵי לָא מִיצְטָרְפִי,
The Gemara responds: Rabbi Shimon conforms to his standard line of reasoning, as he says that even a forbidden substance and another forbidden substance do not combine to render a mixture forbidden. Accordingly, a forbidden substance and a permitted substance certainly do not.
דִּתְנַן: הָעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מִצְטָרְפִין, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין מִצְטָרְפִין.
The Gemara comments: This is as we learned in a mishna ( Me’ila 18a): If orla and diverse kinds planted in a vineyard fell into a permitted substance, and neither one is sufficient in its own quantity to render the mixture forbidden, they combine to render it forbidden if together they are of a sufficient quantity. Rabbi Shimon says: They do not combine, and each forbidden substance is treated individually. Here too, since when the forbidden leaven enhanced the dough, it was not sufficient to enhance it by itself, the permitted leaven does not combine with it to render the dough forbidden.
הָהוּא עַכְבְּרָא דִּנְפַל לְחָבִיתָא דְּשִׁיכְרָא, אַסְרֵיהּ רַב לְהָהוּא שִׁיכְרָא. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: נֵימָא קָסָבַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר?
§ The Gemara recounts an incident involving a certain mouse that fell into a barrel of beer. Rav deemed that barrel of beer forbidden. The Sages said before Rav Sheshet: Shall we say that Rav maintains that even in a case where the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture, it is forbidden? Presumably, the mouse imparted flavor to the detriment of the beer.
אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: בְּעָלְמָא סָבַר רַב נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר, וְהָכָא חִידּוּשׁ הוּא, דְּהָא מִימְאָס מְאִיס וּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינֵּיהּ, וַאֲפִילּוּ הָכִי אַסְרֵיהּ רַחֲמָנָא. הִלְכָּךְ נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם נָמֵי אָסוּר.
Rav Sheshet said to them: Rav generally maintains that in a case where the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture, it is permitted. But here, in the case of a mouse, it is a novelty that the Torah prohibits the flavor from a mouse at all, as it is repulsive and people distance themselves from consuming it, and even so the Merciful One prohibits it. Therefore, although it imparts flavor to the detriment of the mixture, it is still forbidden.
אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב שֵׁשֶׁת: אֶלָּא מֵעַתָּה, לִיטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ, אַלְּמָה תְּנַן: מְטַמְּאִין לַחִים וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁים?
The Sages said to Rav Sheshet: If that is so, that the halakha with regard to a mouse is considered a novelty and is therefore understood to be more stringent than the norm, then a dead mouse should impart ritual impurity whether it is moist or dried out. Why did we learn in a mishna ( Nidda 54b) that carcasses of creeping animals impart impurity when they are moist but do not impart impurity when they are dried out?
וּלְטַעְמָיךְ, שִׁכְבַת זֶרַע תְּטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ, אַלְּמָה תְּנַן: מְטַמְּאִין לַחִין וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁין?
Rav Sheshet responded: And according to your reasoning, in which you compare the halakhot of ritual impurity to forbidden foods, then with regard to semen, which is also repulsive, it should impart impurity whether moist or dried out. Why did we learn in a mishna ( Nidda 54b) that semen imparts impurity when it is moist but it does not impart impurity when it is dried out?
אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר? ״שִׁכְבַת זֶרַע״ אָמַר רַחֲמָנָא, בִּרְאוּיָה לְהַזְרִיעַ. הָכָא נָמֵי, ״בְּמֹתָם״ אָמַר רַחֲמָנָא, כְּעֵין מוֹתָם.
Rather, what have you to say? With regard to the ritual impurity of semen, the Merciful One states: “The flow of seed” (Leviticus 15:16), meaning that the reference is to semen that is fit to fertilize. Here too, with regard to the ritual impurity of a mouse, the verse states: “When they have died” (Leviticus 11:32). The Merciful One states that the carcasses of creeping animals impart impurity only when they are similar to their state at time of their death, i.e., when they are still moist. Therefore, there is no contradiction to the claim that the prohibition against eating a mouse is a novelty and consequently applies even when it detracted from the flavor of the food into which it fell.
מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּמִי מְאִיס? וַהֲלֹא עוֹלֶה עַל שֻׁלְחָן שֶׁל מְלָכִים! אָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: לָא קַשְׁיָא, הָא בִּדְדַבְרָא, הָא בִּדְמָתָא.
Rav Shimi of Neharde’a objects to the assumption that a mouse is repulsive: And is it repulsive? But isn’t it served at the table of kings and considered a delicacy? Rav Shimi of Neharde’a said in clarification: This is not difficult. This statement, that a mouse is served as a delicacy, is stated with regard to a field mouse, and that statement, that it is repulsive, is stated with regard to a city mouse.
אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר, וְעַכְבְּרָא בְּשִׁיכְרָא לָא יָדַעְנָא מַאי טַעְמָא דְּרַב, אִי מִשּׁוּם דְקָסָבַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ, אִי מִשּׁוּם דְקָסָבַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר, וְעַכְבְּרָא בְּשִׁיכְרָא אַשְׁבּוֹחֵי מַשְׁבַּח.
Rava said: The halakha is that if the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture, it is permitted. But with regard to a mouse that fell into a barrel of beer, I do not know what the reason was that Rav deemed it forbidden. I do not know whether it was because he maintains that if the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture it is forbidden, and if so, the halakha is not in accordance with his opinion, or whether it was because although he maintains that if the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture it is permitted, a mouse that falls into beer enhances its flavor.