Commentary page
Avodah Zarah 68a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerAvodah Zarah 68a
Avodah Zarah 68a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 235 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
שאינה ראויה לגר שהסריחה. אלמא מדאפגים בטל איסורה:
סרוחה מעיקרא מוכת שחין מחיים דהואיל ואיפגמא מקודם שבאה לידי נבלה לא חל שם נבלה עליה אבל היכא דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסור משום פגם:
מחלוקת דר"מ ור"ש:
בפוגם מעיקרו משעה שנפל לתוכו:
והא הכא דפוגם מעיקרא הוא ופליגי דקתני אסור לרבנן:
ר' יוחנן אדעולא אתא לאיפלוגי:
איתא לדר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו בפוגם מעיקרו:
שאור של חולין שנפל לתוך העיסה וחימצה כראוי ואח"כ נפל של תרומה או של כלאי הכרם אסור:
8 more comments on this page.
Rashi on Avodah Zarah 68a · Sefaria
Tosafot
אמר עולא מחלוקת בהשביח ולבסוף פגם והשתא צ"ל לעולא דלא פליגי ר"מ ור"ש בקראי דלעיל דנבלה דא"כ לא הוי מיסתבר לחלק בין השביח ולבסוף פגם לפגם מעיקרו אלא בסברא פליגי ר"מ סבר כיון שהשביח מעיקרא בשעת נפילה וחל איסור עליה שוב אין לו היתר גם כי פגם אחרי כן ור"ש סבר כיון דהשתא פגמא הוא שרי:
אבל השביח ולבסוף פגם ד"ה אסור וא"ת והא לעיל משמע דפליגי בהשביח ולבסוף פגם גבי נבלה דר"מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא דוקא אבל לא הסריחה מעיקרא והסריחה לבסוף אסורה ור"ש מוקי לה אפילו לא הסריחה מעיקרא והסריחה לבסוף שרי אלמא פליגי בהשביח ולבסוף פגם וי"ל דלא דמי השביח ולבסוף פגם דהכא לההיא נבלה דלעיל דהכא י"ל השביח בשעת התערובת שבשעה שנפל האיסור לתוך ההיתר היה נותן טעם לשבח ולבסוף פגם אותו טעם המעורב שם כגון נתן לתוך גריסין צוננין והרתיחן וע"ז קאמר ד"ה אסור כיון דמעיקרא היה נותן טעם לשבח וחל עליה איסור אבל ההוא דנבלה דלעיל דפליג ר"ש ושרי כשהיא סרוחה עכשיו אע"ג דמעיקרא לא היתה סרוחה מ"מ בעודה נבלה נפגם ושריא:
או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת וא"ת היכי מספקא ליה בהא א"כ ר' יוחנן דאמר לעיל פגם מעיקרא מותר השביח ולבסוף פגם אסור דאמר כמאן לא כר"מ ולא כר"ש דר"מ אסר כל פגם ור"ש מתיר כל פגם וי"ל דסבר לה כר"ש בחדא בפגם מעיקרו וכר"מ בחדא בהשביח ולבסוף פגם:
תיקו ואע"ג דלקמן פשטינן לה מברייתא דבפגם מעיקרא פליגי השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור מ"מ עלתה להם בבית המדרש בתיקו ושוב פשטוה וכי האי גוונא אשכחנא בנדה בפרק המפלת (נדה דף כה.) גבי מחלוקת בעכור אבל בצלול כו' [וע"ע תוס' לעיל (עבודה זרה נג.) סוף ד"ה או דלמא]:
Tosafot on Avodah Zarah 68a · Sefaria
Rashba
אמר ר' זירא שאני עיסה הואיל וראויה לחמץ כמה עיסות אחרות ואף על פי כן התיר ר' שמעון, דמכל מקום פוגם הוא עכשיו לגבי עסה זו, והעסה חשובה יותר מן המחמצת, ונותן טעם לפגם קרינן ביה. ואם תאמר לדברי ר"ש, אי נמי למאי דסבירא ליה לרב עמרם מעיקרא דכל מאן דסבירא ליה נותן טעם לפגם מותר אית ליה דר"ש דמתיר בזו, אם כן חומץ של גוים שנפל לתוך יין כשר אף על פי שיש בו כדי נתינת טעם יהא מותר, דהא נותן טעם לפגם הוא החומץ בתוך היין והיין חשוב מן החומץ, והוה ליה חומץ לגבי יין כשאור לגבי עיסה. יש לומר דחומץ ויין שני מינים נינהו וכל אחד ראוי בפני עצמו, ואיכא דניחא ליה בחלא ולא ניחא ליה בחמרא שצריך לו למקפא, ואיכא דניחא ליה בחמרא ולא ניחא ליה בחלא, והילכך כשנותן טעם ביין לא קרינן ליה פוגם, דמה שפוגם ביין משביח בחומץ, אבל בשאור ועיסה אינו כן, דכל עצמו של שאור אינו צריך אלא לחמץ בו את העיסה והעיסה עיקר, אם כן כשמפסיד טעמא של עיסה פגם הוא ופוגם קרינן ליה, זו היתה סברת רב עמרם וזאת היא סברתו של רבי שמעון, אבל תנא קמא סבירא ליה דאפילו שאור נמי לגבי עיסה הוה ליה כחומץ לגבי יין, והואיל וראויה לחמץ בה כמה עיסות אחרות משביח לו בכך ואיכא דניחא ליה בהכי, הילכך אסור, כן נראה לי.
Rashba on Avodah Zarah 68a · Sefaria
Ritva
סרוחה מעיקרא לא בעיא קרא פירוש סרוחה מעיקרא שהיתה מוכת שחין מחיים קודם שבאה לכלל נבלה ולאיסורא הוא דאמרינן דלא בעיא קרא דהא מאיסה טובא וטעמו פוגם מעיקרא אבל לטומא׳ בעיא קרא כדאמר רבי יוחנן במסכת כריתות ובמסכת חולין כתבתיה בפרק המקשה בסיעתא דשמיא והלכתא דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא אבל קדרה דלאו בת יומא שריא מדאורייתא ואפילו לכתחיל׳ וחכמים אסרוה לכתחילה אבל בדיעבד מותרת ואם בשל בה במוי׳ קנסינן ליה ואסרינן לה עליה וקדרה בת יומא דאסירא מדאורייתא ואפילו בדיעבד דוקא דידעינן בה דהות בת יומא אבל ספקא מותר בדיעבד דסתם כליהם של גוים אינם בני יומן כדאיתא בסוף מכילתין.
איבעיא להו בפוגם מתחלתו מחלוקת כו׳ ואם תאמר ותפשוט לן מדרבי יוחנן גופיה דאמר לעיל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין כו׳ דאלמא השביח ולבסוף פגם אסור לדברי הכל ולא התירו במשנתינו דאתיא כרבי שמעון אלא בפוגם מעיקרו.
ויש לומר דההיא לאו הכרחא היא דדילמא רבי מאיר ורבי שמעון בתרויהו פליגי ורבי יוחנן למיפסק הלכה אתא ולומר שלא סתם לנו התנא כרבי שמעון אלא בפוגם מעיקרו אבל בשהשביח ולבסוף פגם הלכה כרבי מאיר.
שאני עיסה הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות פירוש ומשום הכי לא חשיב רבי מאיר פגם. ואף על גב דאמרינן לעיל השתא מיהא הא פגמה דילמא ההיא לרבי שמעון אמרינן לה אי נמי דשאני התם דלא חזיא למידי אבל הכא דחזיא לחמע בה לא חשיב לה רבי שמעון פגם אבל רבי שמעון מתיר דסוף סוף לגבי עיסה זו פגם הוא כשנתחמצה יותר מדאי ולא חזיא למלת׳ דאינה ראויה לאכילה.
ואיכא למידק ומאי שנא מחומץ שנפל לתוך היין ונותן בו טעם שהוא אוסרו לדברי הכל משום דחזי למילתא אחריתי כלומר לצרכי חומץ ויש לומר דשאני התם דחומץ גמור חזי למילתיה ומין בפני עצמו הוא ואיכא דניחא ליה בחלה טפי מחמרא וחומץ לא חשיב דבר פגום כלל מה שאין כן בעיסה זו דלכולי עלמא פגו׳ היא בעצמה ואינה מין בפני עצמו ועיסה מחומצת קרו לה ומיהו רבי מאיר מדמי לה בדינא לההיא דחומץ כיון דחזיא למילתא אחריתי כך תירץ מורי הר״שבא נ״ר ויפה כיון.
Ritva on Avodah Zarah 68a · Sefaria
Meiri
שאור של חולין שנפל לתוך עיסה של חולין וחמצה כל צרכה ואח"כ נפל שם שאור של תרומה או של כלאי הכרם אם יש שם בכדי לחמץ שעור עיסה כזו הכל אסור ואע"פ שפגמו שבח הוא לה לחמץ עיסות אחרות ואיכא דניחא ליה בהכי והוה ליה כחומץ שנפל לתוך היין שבנותן טעם אסור אע"פ שהחומץ פוגם את היין הואיל ואיכא דניחא ליה בחמרא ואיכא דניחא ליה בחלא וזהו טעמו של אוסר ומ"מ דעת המתיר בזו של שאור נראה הטעם שהחומץ והיין הרי החומץ איכא דניחא ליה ביה לענין אכילה כגון למקפה אבל שאור אינו ראוי לאכילה כלל אלא לחמץ ומותר לדעתו וכן פסקו רבים אלא שרוב פוסקים נוטים בה לאיסור ומעתה נפל של תרומה או של כלאי הכרם תחלה אין צריך לומר שהוא אסור נפלו שניהם כאחד ולא בזה כדי לחמץ כבר התבאר בפרק שני שמותר מדין זה וזה גורם היה בכל אחד מהם כדי לחמץ אסור שהרי אין האיסור צריך לשל התר וכן שהרי מ"מ מיהר זה את חמוצו:
Meiri on Avodah Zarah 68a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בא"ד ולעולם כעיקר כו' היינו כשאוכל כזית מטעם איסור הנבלע בהיתר אבל חצי זית דאיסור עם חצי זית דהיתר לא מצטרפו ומש"ה שפיר איצטריך להיתר מצטרף לאיסור דהא שמעינן כו' לר"ש וכל שהוא פר"ת כו' לא תמצא איסור כלל בטל לר"ש לא ברוב כו' משרת והיתר מצטרף לאיסור כו' כדקאמר התם נזיר ששרה פתו כו' דלהיתר מצטרף לאיסור כלל לא כו' ואם כן תקשה לו משרת כו' כצ"ל:
בד"ה אמר עולא כו' דלא פליגי ר"מ ור"ש בקראי כו' דא"כ לא הוה מסתבר לחלק כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דלפום מאי דפליגי בקראי ודאי משמע דר"מ אוסר אפילו בפגם מעיקרו דלא אימעיט ליה אלא סרוח מעיקרא דלא חל עליה שם איסור מעולם אבל היכא דחל איסור מעולם תו לא פקע איסורא ע"י פגם אפילו בפגם מעיקרו כשנפל לתוך היתר ומיהו ודאי דמשמע להו דפליגי נמי בהשביח ולבסוף פגם ור"ש שרי נמי ביה כמו שהקשו בדיבור שאחר זה מדמוקי ליה ר"ש אפילו לא הסריחה מעיקרא כו' אלמא פליגי בהשביח ולבסוף פגם ודו"ק:
בד"ה אבל השביח כו' מוקי לה אפילו לא הסריחה כו' מכל מקום בעודה נבילה נפגמת ושריא עכ"ל כצ"ל ור"ל דהכא לא היה מעולם הפגם כשהיה איסורו בעין מה שאין כן בנבילה שנפגם האיסור כשהיה עדיין בעין ולכך שרי טפי ודו"ק:
Chidushei Halachot on Avodah Zarah 68a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמרא ור"ש סרוחה מעיקרא עיין בכורות דף כג ע"ב תוספות ד"ה ואידך:
Gilyon HaShas on Avodah Zarah 68a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Avodah Zarah, daf 68, Amud Aleph, about 235 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 17 words
Opens “שֶׁאֵין רְאוּיָה לְגֵר — אֵינָהּ קְרוּיָה נְבֵלָה.…”
- Segment 217 words
Opens “וְרַבִּי מֵאִיר, הָהוּא לְמַעוֹטֵי סְרוּחָה מֵעִיקָּרָא, וְרַבִּי…”
- Segment 313 words
Opens “אָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת שֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם, אֲבָל…”
- Segment 423 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַב חַגָּא לְעוּלָּא: יַיִן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ…”
- Segment 527 words
Opens “אָמַר עוּלָּא: חַגָּא לָא מִידָּע יָדַע מַאי…”
- Segment 66 words
Opens “וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּפוֹגֵם מֵעִיקָּרָא מַחְלוֹקֶת.…”
- Segment 721 words
Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּפוֹגֵם מֵעִיקָּרָא מַחְלוֹקֶת, אֲבָל הִשְׁבִּיחַ…”
- Segment 812 words
Opens “אָמַר רַב עַמְרָם: אֶפְשָׁר אִיתָא לְהָא דְּרַבִּי…”
- Segment 935 words
Opens “נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין…”
- Segment 106 words
Opens “וְהָא הָכָא, דִּפְגַם מֵעִיקָּרָא הוּא, וּפְלִיגִי!…”
- Segment 1112 words
Opens “אָמַר רַבִּי זֵירָא: שָׁאנֵי עִיסָּה, הוֹאִיל וּרְאוּיָה…”
- Segment 1247 words
Opens “תָּא שְׁמַע: שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל חוּלִּין…”
- Segment 139 words
Opens “וְהָא הָכָא, דִּפְגַם מֵעִיקָּרָא, וּפְלִיגִי! וְכִי תֵּימָא:…”
Sages named on this page
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Avodah Zarah 68a · Segment 3 — “אָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת שֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם, אֲבָל פָּגַם מֵעִיקָּרָא…”
Original text
שֶׁאֵין רְאוּיָה לְגֵר — אֵינָהּ קְרוּיָה נְבֵלָה.
and any carcass that is unfit even for a ger toshav to consume, e.g., one that turned rancid and is unfit for consumption, is not called an unslaughtered carcass with regard to its prohibition.
וְרַבִּי מֵאִיר, הָהוּא לְמַעוֹטֵי סְרוּחָה מֵעִיקָּרָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — סְרוּחָה מֵעִיקָּרָא לָא צְרִיכָא מִיעוּטָא, עַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא.
And what can Rabbi Meir respond to this? He could say: That verse is written to exclude meat that was rancid at the outset, i.e., that was not fit for consumption even before the animal’s death, due to a defect in the animal. By contrast, a carcass that was fit for consumption when the animal died and was consequently rendered forbidden remains forbidden even when it becomes rancid. And Rabbi Shimon could counter that meat that was rancid at the outset does not need specific exclusion by the verse, as it is considered as mere dust and does not fall under the category of an unslaughtered animal carcass.
אָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת שֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם, אֲבָל פָּגַם מֵעִיקָּרָא — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.
§ Ulla says: This dispute between Rabbi Meir and Rabbi Shimon is with regard to a forbidden food that enhanced the flavor of a dish when it first fell into it and subsequently detracted from its flavor. In this case Rabbi Meir deems the dish forbidden, since the forbidden food enhanced its flavor at the outset. But in a case of forbidden food that detracted from the flavor of the dish at the outset, everyone agrees that it is permitted.
אֵיתִיבֵיהּ רַב חַגָּא לְעוּלָּא: יַיִן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עֲדָשִׁים, וְחוֹמֶץ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ גְּרִיסִין — אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְהָא הָכָא דִּפְגַם מֵעִיקָּרָא הוּא, וּפְלִיגִי!
Rav Ḥagga raised an objection to the opinion of Ulla from a baraita : Forbidden wine that fell into lentils, or forbidden vinegar that fell into split beans, renders the food forbidden. And Rabbi Shimon deems them permitted. But here it is a case where the forbidden food detracted from the flavor of the dish at the outset, and the tanna’im disagree.
אָמַר עוּלָּא: חַגָּא לָא מִידָּע יָדַע מַאי קָאָמְרִי רַבָּנַן, תְּיוּבְתָּא קָא מוֹתֵיב? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ גְּרִיסִין צוֹנְנִין וְהִרְתִּיחָם, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם, וְאָסוּר.
Ulla said: Ḥagga does not know what the Sages say, yet he raises an objection? Here we are dealing with a case where the vinegar fell into the cold split beans and one subsequently heated them, in which case it becomes like a forbidden food that enhanced the flavor of the mixture and subsequently detracted from it, as vinegar enhances the flavor of cold split beans, and it is consequently forbidden according to Rabbi Meir.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּפוֹגֵם מֵעִיקָּרָא מַחְלוֹקֶת.
And Rabbi Yoḥanan says: The dispute between Rabbi Meir and Rabbi Shimon is with regard to a case where the forbidden food detracts from the flavor of the permitted food from the outset.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּפוֹגֵם מֵעִיקָּרָא מַחְלוֹקֶת, אֲבָל הִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, אוֹ דִּלְמָא בֵּין בָּזוֹ וּבֵין בָּזוֹ מַחְלוֹקֶת? תֵּיקוּ.
A dilemma was raised before the Sages: Does Rabbi Yoḥanan mean that the dispute is with regard to a case where the forbidden food detracts from its flavor from the outset, but if it enhanced it at first and subsequently detracted from it, everyone agrees that it is forbidden? Or, perhaps he means that the dispute is both in this case and in that case. The Gemara comments: The dilemma shall stand unresolved.
אָמַר רַב עַמְרָם: אֶפְשָׁר אִיתָא לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְלָא תַּנְיָא לַהּ בְּמַתְנִיתִין?
Rav Amram said: Is it possible that there is substance to this statement of Rabbi Yoḥanan, i.e., that there is disagreement with regard to a case where the forbidden food detracts from the flavor of the permitted food from the outset, but it is not taught in the Mishna?
נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הָעִיסָּה, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַחְמִיץ וְהֶחְמִיצָה, וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַחְמִיץ — אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
Rav Amram went out, examined the Mishna, and discovered that this dispute is taught in a mishna ( Orla 2:8): In the case of non-sacred leaven that fell into the dough, and there is enough of it to cause the dough to become leavened, and the dough indeed became leavened, and subsequently leaven of teruma , or leaven of forbidden diverse kinds planted in a vineyard, fell into this dough, and there is enough of it to cause the dough to become leavened, the dough is forbidden, because the forbidden leaven is considered to have contributed to the process of the leavening. But Rabbi Shimon deems the dough permitted, because the additional leaven has a negative impact on the dough, which was already leavened.
וְהָא הָכָא, דִּפְגַם מֵעִיקָּרָא הוּא, וּפְלִיגִי!
Rav Amram comments: But here it is a case where the forbidden substance detracted from the flavor of the dough at the outset, and Rabbi Meir and Rabbi Shimon disagree, as a mishna that is not attributed explicitly to a tanna represents the opinion of Rabbi Meir.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: שָׁאנֵי עִיסָּה, הוֹאִיל וּרְאוּיָה לְחַמֵּעַ בָּהּ כַּמָּה עִיסּוֹת אֲחֵרוֹת.
Rabbi Zeira said: Dough is different, because even if the additional leaven is detrimental to its flavor, in any event the dough is enhanced, since it is suitable for leavening several other batches of dough with it. The more it is leavened, the more it is enhanced in terms of this purpose.
תָּא שְׁמַע: שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל חוּלִּין שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הָעִיסָּה, בְּזֶה כְּדֵי לְהַחְמִיץ וּבְזֶה כְּדֵי לְהַחְמִיץ וְחִימְּצוּ — אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. נָפַל שֶׁל תְּרוּמָה תְּחִלָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. נָפַל שֶׁל חוּלִּין וְאַחַר כָּךְ נָפַל שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם — אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
The Gemara suggests another source for the statement of Rabbi Yoḥanan: Come and hear that which is taught in a baraita : In the case of leaven of teruma and non-sacred leaven that fell into the dough, if this one was sufficient to cause the dough to become leavened and that one was sufficient to cause the dough to become leavened, and they both cause the dough to become leavened, it is forbidden. Rabbi Shimon deems it permitted. If the leaven of teruma fell in first, everyone agrees that it is forbidden. If the non-sacred leaven fell in first and subsequently the leaven of teruma or of diverse kinds that were planted in a vineyard fell in, this is also forbidden; but Rabbi Shimon deems it permitted.
וְהָא הָכָא, דִּפְגַם מֵעִיקָּרָא, וּפְלִיגִי! וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי
The Gemara comments: But here it is a case where the forbidden substance detracted from the flavor of the dough from the outset, and they disagree. And if you would say: Here too,