Yevamot 51b

רבנן סברי יש זיקה לאקשויי אתי. כלומר קס"ד דכי היכי דפליגי רבנן ארבן גמליאל בגט אחר גט הכי פליגי בזיקה ואע"ג דממילתייהו לא שמעינן ליה:

וקתני סיפא וכן אתה אומר בשני יבמין דאם נתנו שניהם גט חולץ לה אחד מהם ואפילו לרבנן דאמרי יש זיקה סגי לה בהך חליצה רעועה דחד מינייהו:

לימא תיהוי תיובתא כו' דהא נמי חליצה פסולה היא שאחר הגט באה:

הכי גרסינן בין לרבן גמליאל בין לרבנן אין זיקה והכא כו' ואנא דאמרי אליבא דמאן דאמר יש זיקה:

קנין גמור לא גמור ממש אלא קנין חשוב:

הא דאמרן אין מאמר אחר מאמר אלמא חשיב קמא למיקני כל כח מאמר:

אשתו עמו דקניה במאמר וכי נפלה אחותה לא רמיא קמיה דאחות אשה היא ולא מיתסרא קמייתא עליה משום אחות זקוקה:

והלזו תצא אף מן החליצה:

כולהו סבירא להו אין התנאים כולן שוין דלבית שמאי קונה מדאורייתא כדמשמע בפ' ד' אחין (לעיל יבמות דף כט. ושם) ולכולהו תנאי לא קני אלא מדרבנן ולר"ג לא קני אלא בהא דלא מהני מאמר בתריה ובן עזאי מפליג בין שני יבמין ויבמה אחת ובין יבם אחד ושתי יבמות ולר"ש מספקא ליה אי קני אי לא קני וכה"ג איכא בפ"ק דסוטה (דף ז: שם):

אי ביאת ראשון ביאה כו' משנה היא לקמן בהאשה רבה (יבמות דף צו:) וקאמר תנא קמא דשני פוסל על ידו לראשון ואם תאמר לרבי שמעון נמי תיאסר לראשון משום דזינתה תחתיו ובקונטרס פירש דאין נאסרת על בעלה אלא על ידי קינוי וסתירה ואר"י שהוא טעות סופר ולא פירשו רש"י מעולם דבעד אחד ודאי אינה נאסרת אלא בקינוי וסתירה אבל בעדי טומאה נאסרת בלא קינוי ואין לומר משום דהני נשואין דרבנן נינהו לא חשו לאוסרה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ועוד דתיתסר משום דרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ואר"י דמיירי בבא עליה בשוגג שאינה נאסרת אי נמי בקטנה דפיתוי קטנה אונס הוא אי נמי בבא עליה בעל כרחה ונאמר אע"ג דביאת בן תשע כמאמר ומאמר בעל כרחה לא מהני כדאמר בפ"ב (לעיל יבמות יט:) עשו חכמים ביאת בן תשע בעל כרחה כמאמר מדעת דלא שני לן בביאה דיבמה בין מדעת לבע"כ:

בן עזאי אומר כו' בקונט' נראה לו עיקר דגרסינן אין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד משום דלקמן (יבמות דף נג.) אמתני' בעשה מאמר בזו ומאמר בזו כו' קאמר מתני' דלא כבן עזאי ור"י אומר דשפיר גריס איפכא ולקמן סמיך אסיפא דקתני בין שני יבמין ויבמה אחת ולהכי נקטיה אמתניתין דעשה מאמר בזו ומאמר בזו לפרושי דעלה קאי מתניתין דלא כבן עזאי וכה"ג איכא לקמן דקתני גט לזו וגט לזו צריכות הימנו חליצה ומסיק לימא מסייע ליה לרבה בר רב הונא דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין ומההיא ליכא סייעתא שיש לחלק בין מיפטר נפשה למיפטר צרה כדאמר בריש פ' ד' אחין (לעיל יבמות דף כז.) אלא אסיפא סמיך דקתני בין שני יבמין ויבמה אחת ויש ספרים שכתוב בהם כיצד עשה מאמר ביבמתו כו' עד בין שני יבמין ליבמה אחת ועלה מסיק מתניתין דלא כבן עזאי:

ביאה פסולה כמאמר שויוה רבנן וקתני דאין אחריה כלום פי' וה"ה אחר מאמר תימה דבסוף פירקין מפרש טעמא דרבי נחמיה דליכא למיגזר ביאה שאחר הגט ומאמר אטו ביאה שאחר חליצה וביאה כיון דחליצה וביאה מדאורייתא מידע ידיע ואם כן מנלן דלא יהא כלום אחר מאמר ואומר ה"ר יצחק ב"ר ברוך דע"כ לרבי נחמיה גט ומאמר דאורייתא דילפינן מק"ו משאר נשים ולית ליה הני מיעוטי דבפ"ק דקידושין (דף יד.) דאי אפשר לומר שיהא מדרבנן לרבי נחמיה דכיון דאית ליה דביאה וחליצה דאורייתא מידע ידיע דאם כן לא שייך למיגזר הני גזירות דאמר לעיל גט להוציא וחליצה להוציא וביאה לקנות ומאמר לקנות ותימה גדולה הוא לומר כן ולא מישתמיט שום תנא ולימא דגט פוטר ביבמה ועוד דא"כ הוה ליה למימר נמי דאין אחר הגט כלום ועוד דלישנא דהש"ס לא משמע שבא לדקדק מכח זה ונראה לר"י דה"פ והא ביאה כמאמר שויוה רבנן שיהא אחריה כלום משום גזירות דלעיל וחל אחריה מאמר ומשום הכי תקינו נמי רבנן שיהא מאמר אחר מאמר אע"ג דמסברא הוה לן למימר כר"ג דאין מאמר אחר מאמר לפי שקנה המאמר הראשון כל מה שיש למאמר לקנות אלא טעמא דרבנן דאי אמרינן דאין מאמר אחר מאמר אתי למימר נמי דאין מאמר אחר ביאה פסולה דלא גרעא ביאה ממאמר לכך תיקנו שיהא מאמר אחר מאמר וגט אחר גט דגט ומאמר ענין אחד דשניהן דרבנן ואי אמרת דאין גט אחר גט אתי למימר נמי דאין מאמר אחר מאמר ולא מאמר אחר ביאה פסולה אם כן לרבי נחמיה אין מאמר אחר מאמר דלדידיה ליכא למגזר מידי דהא לית ליה נמי מאמר אחר ביאה פסולה דקתני (ביאה פסולה) אין אחריה כלום ואם תאמר אמאי תקינו רבנן לר' נחמיה גט ומאמר כלל ביבמה כיון דביאה וחליצה מידע ידיע ליכא למיגזר דגט להוציא וחליצה להוציא כו' ויש לומר דהעולם סוברים דגט ומאמר מהנו מן התורה מקל וחומר דבפרק קמא דקידושין (ג"ז שם) ואע"ג דאימעוט מכל מקום אהנו קצת כמו מאמר לבית שמאי ולהכי אי שרית למיבעל אחר גט ומאמר אתי למיבעל אחר חליצה וביאה אבל בהא לא טעו שיאמרו אחר הגט ומאמר בשביל שתקנה ביאה קנין גמור תקנה כמו כן קנין גמור אחר ביאה וחליצה ויבא לבעול אחריה דהא ודאי ידעי דחליצה וביאה עדיפא מגט ומאמר שכתובין בהדיא וגט ומאמר נתמעטו. ר"י:

הא דאמרינן ומדרבן גמליאל סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה לאו למימרא דממלתיהו שמעינן לה, אלא סברא בעלמא הוא דקאמר, דקא סלקא דעתך דפליגי עליה רבנן דרבן גמליאל אף בזו, ופרקינן דלאו בהא פליגי כלל אלא במאמר אחר מאמר ובגט אחר גט הוא דפליגי וכן פירש רש"י ז"ל (בד"ה רבנן). ול"נ דמדקאמר דרבן גמליאל סבר יש זיקה קא סלקא דעתך דבהא הוא דפליגי ועיקר פלוגתייהו בהכין תליא, דמשום דרבן גמליאל סבירא ליה אין זיקא הוא דקאמר אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר, דכיון דקלישא לה זיקא מידחייא מכולא ביתא בחד גט ומיקניא בחד מאמר, אבל רבנן סבירא להו יש זיקה, ומשום הכי כל חד וחד תקינו ליה גט ומאמר דזיקתו של זה לא מידחייא בגיטא דאחוה, ולא מיקניא לאחוה במאמרן ואמר ליה לא.

והא דאותביניה לרב הונא מסיפא הוא הדין דהוה מצי לאותוביה מרישא דקתני נתן גט לזו וגט לזו חולץ לאחת מהן, דאלמא חליצה פסולה פוטרת צרתה, כל שכן דפטרה נפשה מאחין. אלא דניחא ליה לאותובי מדדמי ליה ממש ולא לאותביה בהוא הדין.

ר' שמעון דתניא אמר להן ר' שמעון לחכמים אם ביאת ראשון ביאה וכו' והא ביאת בן תשע כמאמר שויוה רבנן וקאמר ר' שמעון ביאת שני אינה ביאה. והא דקאמר אם ביאת ראשון ביאה דמשמע לישנא דספיקא, לדבריהם דרבנן קאמר להו. ובמקומה פרק האשה רבה פירש רש"י ז"ל דלר' שמעון ספק קניא ספק לא קניא. וכן נראה כדבריו מדאמרינן לעיל בריש פרק כיצד (להלן צו, ב ד"ה ור"ש אומר) והא טעמיה דר' שמעון משום מאמר ולא מאמר הוא, דאלמא מאמר לר' שמעון לאו מיפשט פשיטא ליה דקני אלא ספוקי מספקא ליה. והכי מפורש בירושלמי דגרסינן התם בפירקין דהכא (ה"א) ר' שמעון אומר המאמר קונה או לא קונה מאי טעמא דר' שמעון יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחו לו לאשה זו המאמר כשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה או יבמה יבא עליה והרי היא לקוחה לו והמאמר לא הועיל בה כלום. והא דקאמר הכא דלר' שמעון מאמר קונה קנין גמור הכי קאמר, דמדברי ר' שמעון נשמע דלכשתמצא לומר דמאמר קונה לאו קונה ומשייר הוא אלא קונה קנין גמור, ומיהו לר' שמעון גופיה לאו קונה קנין גמור כדאמרן כנ"ל. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בפרק האשה רבה (שם).

הא דמייתינן לר' שמעון מביאת בן תשע ואצטרכינן לדיוקא דביאת בן תשע כמאמר שוויה רבנן. תמיהא לן אמאי לא מייתינן ליה ממאמר ממש דתניא (בפ"ד אחין) [צריך לומר פרק כיצד יט, א] אמר להן ר' שמעון אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל, ואם מאמרו של שני אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל. ויש לדחוק ולומר דאי מההיא הוה אמינא דדלמא לרבנן קאמר להו דלאו סברא הוא למיגזר באשת שני יבמין.

והא דאמר ר' שמעון ביאה שני אינה ביאה פירש כאן רש"י ז"ל ואי משום שזנתה דקיימא לן ביאת בן תשע ביאתו ביאה וכדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה, א) בא על אחת מכל העריות שבתורה מומתות על ידו, אפילו הכי לא מתסרא על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה. וזה תימא גדול פה קדוש היאך יאמר דבר זה דהתם על ידי עדים עסקינן דאי לאו אינן מומתות. ואטו על ידי קינוי וסתירה מיתסרא על ידי עדים לא וכדפרכינן בפרק קמא דכתובות (ט, א) בשמעתא דהאומר פתח פתוח מצאתי, ומתרץ דהכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקנוי וסתירה אפילו בעד אחד. ואף רש"י ז"ל בעצמו חזר בו בפרק האשה רבה (שם בד"ה ור' שמעון הראשון) ופירש טעמא דלא מיתסרא כגון שבא עליה והיא שוגגת. ואי נמי יש לפרשה בקטנה דפתוי דקטנה אונס הוא כדאיתא לעיל בשלהי ד' אחין (יבמות לג, ב). אי נמי באנוסה והיא נערה בחיי האב ובא עליה לדעת האב, דאף על גב דמאמר דיבמה כקדושין דעלמא ולא קני אלא לדעת כדאיתא בריש פרק כיצד (ט, ב) הכא הא איכא דעת האב. והרב אב"ד ז"ל תירץ משום דכיון דקטן הוא ואין לו אישות גמור לא מיסתרא עליה בזנות כדגרסינן בפרק קמא דקדושין (יט, א) אשר ינאף את אשת רעהו איש פרט לאשת קטן ואוקמה אביי ביבם בן תשעה. (ועיין רמב"ן ובתוס' ד"ה אי אר"י שהוא ט"ס).

רבי נחמיה מאי היא דתניא ר' נחמיה אומר אחת בעילה ואחת חליצה כו' והא ביאה פסולה כמאמר שוויה רבנן. פירש רש"י ז"ל (בד"ה והא) דלא נפקא בגט אלא בעיא גט וחליצה כמאמר. ורמו אשמעתין היכי אמרינן דביאה פסולה כמאמר היא, והא לכולי עלמא משמע דיש גט אחר מאמר ואלו ביאה פסולה לר' נחמיה אין אחריה כלום כדקתני במתניתין. ותו דבהדיא משמע לקמן בפרק בית שמאי (יבמות קיא, א) דלר' נחמיה ביאה פסולה פטרה לגמרי ולא בעינן חליצה כדאמרינן התם גבי קטנה וחרשת הא מני ר' נחמיה היא דאמר ביאה פסולה פוטרת ולא בעי חליצה. והדין נותן דהא מאי טעמא אמור רבנן ביאה פסולה אין אחריה כלום משום גזירה דביאה אחר חליצה או משום ביאה אחר ביאה כדאיתא לעיל (יבמות נ, ב) ואלו ר' נחמיה לית ליה גזרה כדאמרינן בשלהי פרקין (נג, ב) ר' נחמיה סבר כיון דחליצה וביאה דאורייתא מידע ידעינן. אם כן לדידיה ביאה פסולה אמאי בעיא חליצה. והרב אב"ד ז"ל פירש דלר' נחמיה ודאי ביאה פסולה פוטרת ואין אחריה כלום ויוצאה בגט ולא בעינן חליצה, והא דאמרינן הכא דכמאמר שוויה רבנן לומר דאינו מאכילה בתרומה מחמת אותה ביאה כדרך שמאמר אינו מאכיל, דמכל מקום ביאה פסולה היא ומפקינן לה מיניה. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו דאם כן היכי פשיט מיניה ר' יוחנן דמאמר קונה קנין גמור לר' נחמיה דביאה פסולה קונה קנין גמור לדידיה אלא שאינה מאכלת בתרומה ולא מדינא אלא משום דפסולה ליה מדרבנן, מה שאין כן במאמר דמדינא לא קני, וכיון שכן דלמא סבירא ליה לר' נחמיה דלא קני קנין גמור. ורבותינו בעל התוספות ז"ל (ועיין תוספות הרא"ש ובתוס' ד"ה ביאה בשם ר"י) פירשו דהכי קאמר והא ביאה פסולה כמאמר שוויה רבנן ומשום לתא דידה הוא דתקינו רבנן מאמר אחר מאמר, דבדין היה שלא יקנה מאמר שני שכל מה שקנה מאמר שני כבר קנה ראשון, אלא כיון דיש מאמר אחר ביאה פסולה משום הני גזרות דלעיל, תקינו רבנן מאמר אחר מאמר, הלכך לרבי נחמיה דאמר אין ביאה פסולה כלום למה יהא מאמר אחר מאמר. ואם תאמר גט אחר גט למה תקינו. יש לומר משום סירכא דמאמר. ואין הלשון מחוור לפי פירושם דלא הוה ליה למימר דביאה פסולה כמאמר שוויה, אלא אדרבה הוה ליה למימר והא מאמר משום ביאה פסולה היא. ועוד דאדרבה שני מאמרין טעמא אית להו משום דכל חד וחד כיון דזיקתו קיימת דינא הוא דנתקין ליה מאמר כיון דתקון מאמר כלל. והיינו דלא איבעיא לן לעיל (יבמות נא, א) טעמא לרבנן, דפשיטא הוא ובעינן מאי טעמיה דרבן גמליאל, דלדידיה אצטריכא לטעמא אמאי לא תקינו מאמר ליבם שני כדתקינו לראשון, אי נמי ליבמה שניה כדתקוני לראשונה אלמא לאו משום לתא דביאה פסולה היא, דאם כן מיבעיא הוי בעי לה מאי טעמא תקינו כי היכי דבעי (לעיל יבמות נא, ב) מאי טעמא אמרו ביאה פסולה (אין) [בכתב יד: יש] אחריה כלום. ולספרים נמי דגרסו (לעיל נא, ועי"ש בד"ה אמר) ורבנן כל חד וחד תקינו ליה רבנן מאמר הוה להו לפרושי מאי טעמא, דהא אכתי לא ידעינן מאי טעמא תקינו לכל חד וחד. והרמב"ן ז"ל פירש דרבי יוחנן סבירא ליה דביאה פסולה לר' נחמיה כמאמר היא בקנינה, לומר שאינה פוטרת ועדיין צריכה חליצה לזיקתו ואינה פוטרת צרתה כמאמר, אלא דעדיפא מאמר שאין אחריה גט ומאמר, וטעמיה דרבי נחמיה משום דאיהו גזר קצת ביאה אחר הגט אטו ביאה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר הוא משום ביאה אחר ביאה, ולפיכך פסלו את הביאה במקצת שלא תהא פוטרת צרתה ושתהא היא צריכה חליצה, והכל יודעין שאלו היתה חליצה או ביאה בתחלה לא היתה ביאה שלאחריהן כשרה, ואף על פי שאין אחרי הביאה הפסולה גט ומאמר, לא אתו למטעי בה כיון דמדאורייתא הוא מידע ידעי. ובהיכר שעשינו לה שהצרכנוה חליצה אמרו כיון שהביאה דאחר הגט פסולה במקצת ביאה אחר חליצה פסולה היא לגמרי דחליצה דאורייתא, זו היתה סברתו של רבי יוחנן. וההיא דפרק ב"ש (להלן יבמות קיא, א) דאתינן למימר דלר' נחמיה ביאה פסולה פוטרת ואינה צריכה חליצה לית ליה כרבי יוחנן, ובמסקנא אידחיא לה ההיא אוקימתא משום טעמא אחרינא. ואפשר שזה דעת רש"י ז"ל שפירש במשנתינו (לעיל יבמות נ, ב ד"ה אין אחריה כלום) דלרבי נחמיה אין אחריה כלום ויוצאת לגמרי מגט, וכן פירש שהיא צריכה חליצה דהיינו סבריה דרבי יוחנן. וגם זה אינו מחוור בעיני, דאי אמרת אינה פוטרת היכי משכחת לה ביאה לבסוף, דאי לומר שאין אחריה לא גט ולא מאמר היינו ביאה באמצע ליתא, דהא תנן נמי כהאי גוונא בחליצה דתנן החליצה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף בין אחריה כלום, ועל כרחין התם כי קאמר בין בתחלה כגון שחלץ ועשה מאמר ונתן גט, ובאמצע כגון שעשה מאמר וחלץ ונתן גט, ובסוף כגון שנתן גט ועשה מאמר וחלץ והלכך אף בבעילה בין בתחלה כגון שבעל את זו ועשה מאמר בזו ונתן גט לזו, ובאמצע כגון שעשה מאמר ובעל ונתן גט ובסוף כגון שעשה מאמר ונתן גט ובעל וכן פירש רש"י ז"ל. ור"ח ז"ל כתב כמאמר שוויה רבנן כדתניא בתוספתא (פ"ז ה"א) אימתי אמרו אין אחר בעילה כלום בזמן שהיא בתחלה ואם אינה בתחלה הרי הוא כמאמר. ואף על פי שאפשר לומר שזו כרבנן היא ולא כר' נחמיה, אפשר שסברת הרב ז"ל לומר שהיא לר' נחמיה מפני שבראשה של תוספתא זו הזכיר ר' נחמיה, והוא ניהו שהזכיר שם אין לאחר בעילה כלום, דהכי תניא בתוספתא התם כיצד שלש יבמות ויבם אחד ועשה מאמר בזו ובעל את זו וחזר ועשה מאמר בזו ר' נחמיה אומר ראשונה צריכה גט ואין אחר בעילה כלום מקל וחומר כו', וחכמים אומרים צריכות שלשה גיטין וחליצה אחת מהן אימתי אמרו אין אחר בעילה כלום, אדר' נחמיה קא מהדר דהוא קאמר לה התם בהדיא זה נראה לי לדעת הרב ז"ל. וליתא דהא בהדיא אמר ר' נחמיה בשלש יבמות ויבם אחד שאם עשה מאמר בזו ובעל את זו וחזר ועשה מאמר בזו דראשונה צריכה גט אבל השלישית בעלת המאמר אינה צריכה כלום שאין לאחר ביאה האמצעית כלום, ועלה קא מיפלגי עליה חכמים ואמרו שאף שלישית זו צריכה גט דמה שאמר ר' נחמיה אין אחר בעילה כלום לא אמרו אלא בזמן שהיא בתחלה ולפיכך דברי הרב ז"ל צ"ע.

ומדר"ג אין זיקא רבנן סברי יש זיק' פרש"י ז"ל דמסברא קאמר הכי תלמוד' משום דאמר דר"ג סבר דאין זיקא ולא דמשמע הכי ממלתייהו דהא פריש תלמוד' לעיל במאי פלוגי ר"ג ורבנן וי"ל עוד דהשתא סבר' דפלוגתייהו וטעמי דאמרי להו לעיל תליא בהא דר"ג סבר אין זיקא וכיון דכן מסתמא לא תקון בה רבנן מאמר לכל חד וחד ובכל חדא וחדא ובמסקנא אמרי דלא בהא תליא פלוגתייהו ואפי' למ"ד אין זיקא פליגי אי תקון בה רבנן מאמר וגט בחד צד או אפי' בהרבה צדדים וקתני סיפא וכן אתה אומר הא דאותבי' לרב הונא מסיפא ה"ה דמצי לאותביה מרישא דקתני נתן גט לזו וגט לזו חולץ לא' מהן כיון דתרוייהו לרבנן פסולות נינהו וא"ה קתני חולץ לאחת מהן דאלמא חליצה פסולה פוטרת צרתה כ"ש דפטרה נפשה מאחין אלא דניחא ליה לאותובי מההי' דדמיא לרב הונא ממש ולאו לאותביה בה"ה:

כולהו סבירא להו מאמר קונה קנין גמור פי' לאו דמודה בלחוד מינייהו לדברי חבירו דהא ליתא דלב"ש קונה מן התור' וכלהו אידך מאמר דרבנן כב"ה שהלכה כמותם וכן בפי' דבן עזאי מפליג בין ב' יבמות לב' יבמין משא"כ לר"ג וכן תמצא דלר' נחמי' אין אחר ביאה פסולה כלום משא"כ לר"ג אלא ה"ק כי כולם הולכים בשיטה א' דבאותו ענין שאומר שיהא קונה המאמר שהוא קונה קנין גמור וכן הלשון הזה מתפרש בכל מקו' כדפרי' בפ"ק דסוכה ודוכתי אחריני בס"ד:

ר"ג הא דאמרן פי' שהוא סובר שהמאמר קונה קנין גמור לענין דלא חייל מאמר אבתרי' ולב"ש קונה קנין גמור ואפי' מן התור' לענין לדחות בצרות מיהת שאין צרתה צריכ' כלו' אלא שיוצאה משום אחות אשה לגמרי בלא כלום:

ר"ש דתניא וכו' לקמן היא בפרק האשה (דף צו ע"ב) דבן ט' שנים ויום א' הבא על יבמתו ואח"כ בא עליה שהוא בן ט' שנים ויום א' דרבנן סברי פסולה עליו ור' שמעון או' לא פסלה עליו וקת' בבריית' שאמר להם ר"ש לחכמי' אין ביאת הראשון וכן והא ביאת בן ט' ויום א' כמאמר שויה רבנן פי' כדאמרי' לקמן במכילתין עשו ביאה בן ט' שנים ויו' א' כמאמ' בגדול וטעמא דמלת' דאע"ג דבן ט' ויום א' ביאתו ביאה בכמה דוכתי ואם בא על א' מכל העריות שבתור' ממיתין על ידו ויבמה נקנית היא בע"כ דהא אגידא ועומד' גביה אפ"ה גזירת הכתוב דכי היכי דבעלמא אין הקטן קונה דלא תיקני ביבמה ואתיא לן מהא דאמרי במ' סנהדרין (דף נ"ב ע"ב) ומייתי בפ"ק דקושין (דף י"ט ע"א) איש אשר ינאף את אשת רעהו איש פרט לאש' קטן ופי' אביי במ' סנהדרין שלא נצרכה אלא לבן ט' שנים ויום א' הבא על היבמה דלא קני לה וכפנוי' היא אצלו והיינו דאמרי' ביאת בן ט' שנים ויום א' כמאמר שויוה רבנן וקאמר ר"ש דאין ביאה אחר ביאה בב' יבמין אלמא אין מאמר אחר מאמר וא"ת אמאי לא פסלה השני על ראשון מדין סוטה שאסורה לבעל ולבועל דאע"ג דאין אשתו של ראשון אלא מדרבנן מ"מ כעין דאורייתא היא ותתסר עליה מדרבנן. ויש מתרצין דכיון דקתני דקנין הוא לא גזרו רבנן דליתסר עליה משום זנות באישות דידהו ואינו נכון ורש"י ז"ל תירץ כאן שאין האשה נאסרת על הבעל אלא על ידי קנוי וסתירה. וזה תימה גדול דהא ודאי בעידי ביאה מסתייה וכדאיתא בהדיא בפ"ק דכתובות (דף ט' ע"א) דאמרינן וליטעמיה קנוי וסתירה אין עדים לא ופרישנא אין האשה נאסרת (על בעלה) בעד א' אלא על עסקי קנוי וסתירה אבל בעדי' מיתסר' ואמרי' נמי דפתח פתוח כעדים דמו ולק' בפ' האשה (דף צ"ו ע"ב) חזר בו רבינו ז"ל ופי' דמיירי כשהיתה שוגגת או אנוסה דלא מיתסר' על ישר' בעלה ועוד יש לפרש אפי' במזיד וכגון שהיא קטנה דפיתוי קטנה אונס הוא וכ"ת אם קטנה היא ואין בה דעת איך נקני' ליה ואפי' במאמר הקל דמאמר דרבנן צריך דעת וי"ל כגון שנתאלמ' מן האירוסין מוסר אביה ליבם לביאה דהא איכא דעת האב שהוא מקנה אותה וק"ל אדמייתי האי סברא דר"ש הכא ע"י גלגול דביאה ניתי עלה ממאמר גופיה דשמעינן בפ' כיצד דתניא אמר להם ר"ש לחכמים אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל ואם מאמר של שני אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל וי"ל דדילמא דהתם לפי דבריהם דרבנן קאמר להו שגזרו גזירה גדולה לומר דב' יבמות הבאות ויב' בתים שיהיו חולצות ולא מתייבמות דפירשו בפ"ד אחים ומשמע ליה לר"ש שהיא גזירה גדולה ורחוקה וכיון שאין להם טעם של עיקר היה להם לסמוך על מה נפשך זה ואפי' תימא דבכל מאמר קונה ומשייר ולהכי מייתי ליה מהא דהכא דטעמא דרבנן דתריצו דיש מאמר אחר מאמר וביאה אחר ביאה כיון שהיא זיקה וכיון שכן אין לר"ש לבא עליהם אלא בטעם מספיק שיהא מאמר קונה קנין גמור וא"ת עוד מ"מ אף לר"ש ספוקי מספק' ליה אם המאמר או הביאה דכוותה קונה אם לאו וכדקתני אם ביאת ראשון ביאה והיכי נקטי' ליה דסבר דמאמר קונה קנין גמור וי"ל דאנן ה"ק דר"ש סבר דלכש"תל שיהא מאמר קונה שיקנה קנין גמור לענין זה ולא שיהא משייר:

רבי נחמיא דתניא וכו' והא ביאה פסולה דכי מאמר שויוה רבנן פי' דהא תנן דבעי גט וחליצה בבעלת מאמר ולא סגי לה בגט לחודיה אלא בעי חליצתו לזיקתו מדרבנן וא"ה קת' שאין אחריה כלום פי' דמאמר לא מהני אבתרא והיינו ודאי משום דס"ל שאין מאמר אחר מאמר ולפיכך אמר שאין מאמר אחר ביאה פסולה ושעשאוה כמאמר ובהא לא סבר כר"ג לגמרי דלדידיה אע"ג דאין מאמר אחר מאמר מודה שיש מאמר אחר ביאה פסולה כדתני' לעיל והיינו משום גזרה דלעיל דביא' אחר ביאה או ביאה אחר חליצה. והקשו בתוס' והא אפי' פסולה דביאה שהיא צריכה חליצה מההיא גזירה היא ואיהו לר' נחמיא לית ליה האי גזירה כדאמר לקמן בפרקי דר' חנינא סבר כיון דחליצה וביאה דאורייתא מידע ידעי ולא טעו בה. וא"כ אמאי אמרי' הכא דמודה ר' נחמיה שהיא פסולה וצריכה חליצה ועוד כיון דגזר עליה פסול מטעמא דביאה אחר ביאה אין אחריה כלום אף יש לו לגזור כדאיתא לעיל והרבה תרצו בזה והנכון דלר' נחמיא אלים ליה האי טעמא דאמר לקמן דביאה וחליצה מידע ידעי לענין שלא נפריז בגזרתינו לומר שיהא אחר ביאה פסולה כלום דהיינו מאמר דכולי האי צריכינן למגזר אבל מ"מ מודה הוא דעכ"ז ראוי לגזור פסול בביאה גופה להצריכה חליצה. עוד הקשו בתוס' מהא דאמר בפ' ב"ש דלר' נחמיא ביאה פסולה פטרא לגמרי ולא בעיא חליצה כדאיתא התם גמר קטנה וחרשת. ותימא דההוא סוגיא פליג על הא דר' יוחנן דסברי דלר' נחמיא אלים ליה דביאה לחליצה מידע ידיעי שלא נגזור אפילו בביאה גופא ור' יוחנן דמודה ר' נחמיא שנגזור בביאה עצמה וההיא דהתם הא לא קיימא אמסקנא ועוד תירצו ופי' בפנים אחרים ואינם נכונים בזה:

והקשה ומדלרבן גמליאל אין זיקה לרבנן יש זיקה ואע"ג דממילתייהו לא שמעינן הכי מכל מקום סברא הוא דמדפליגי בהא פליגי בהא אי נמי ממילתייהו איכא למשמע הכי דרבן גמליאל דאמר אין זיקה הוא דקאמר אין גט אחר גט דזיקה קלישתא היא ובחד גיטא מידחיא כלה ולרבנן יש זיקה ולא מידחיא זיקה דהאי בגיטא דאחוה ואם כן הא דקתני סיפא וכן אתה אומר בשני יבמין דהיכא דנתן זה גט וזה גט חולצת מאחד מהן דאלמא חליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחין קשיא לרב והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מרישא דשתי יבמות ר"ל ונתן גט לזו וגט לזו דקאמר חולץ לאחת מהן אע"ג דתרויהו פסולות נינהו דאלמא חליצה פסולה פוטרת צרתה וכל שכן דפטרא נפשה מאחים אלא דניחא ליה לאקשוייה מההיא דדמי ליה ממש ומכל מקום איכא מאן דדייק דמדפריך מסיפא דשני יבמין ולא מרישא דשתי יבמות שמע מינה דאע"ג דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין אינה צריכה לחזר על כל הצרות וטעמא דמילתא משום דשני יבמין ביבמה אחת אלימא זיקה ולא פקע חד זיקה דחבריה בחליצה פסולה אבל שתי יבמות ליבם אחד לא אלימא זיקה ומיפקעא זיקה דחדא בחליצה פסולה דאידך וראשון עיקר ולענין הסוגיא תירץ לו דלא פליגי בהא אלא כולהו סבירא להו אין זיקה ומשום הכי סברי דחליצה פסולה אינה צריכה כו' ואנא אדעתא דיש זיקה אמרי:

זהו ביאור הסוגיא וכבר ידעת דהלכתא יש זיקה וכן שהלכה כרבנן בשמועה זו ואם כן אי אפשר להעמיד שיהו הם סוברים אין זיקה אלא ודאי יש זיקה ואפילו הכי חליצה פסולה אינה צריכה כו' וקשיא לרב וזו ראיה למה שפסקנו בה כשמואל בפרק ארבעה אחין לעיל כ"ז א' כמו שכתבנוה שם וכן עיקר:

לענין ביאור זה שאמרו לשיטה זו מאמר קונה קנין גמור לא גמור ממש שהרי מדברי סופרים הוא אלא פירושו קנין חשוב אי נמי דלמאי דקני קני קנין גמור וכדקאמר רבן גמליאל אין מאמר אחר מאמר כלומר משום דמאמר קמא קנה כל שאיפשר למאמר לקנות וזו של שלשה אחים שנים נשואים שתי אחיות ואחד מופנה כו' כבר ביארנוה בפרק ארבעה אחין במשנה השלישית כ"ט א':

יבם בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה ומכל מקום ביאתו אינה אלא כמאמר ואם בא עליה אחד משאר אחין אפילו בן תשע אע"פ שלא נאסרה משום זנות כגון שנבעלה בשוגג או שהיא קטנה שפתויה אונס הוא פסלה לו וצריכה גט משניהם כמו שיתבאר בפרק האשה רבה לקמן צ"ו ב' ולענין הזנות מיהא כתבו גדולי קדמונינו שלא נאסרה לראשון משום זנות אף במזיד ואף בגדולה הואיל ואין הגדול מומת עליה משום אשת איש שהרי אשת קטן היא וכבר כתבנו ביבם בן תשע שבא על יבמתו שאינה אשת איש גמורה להרוג על ידה בראשון של קדושין י"ט א':

כבר ביארנו שיש מאמר אחר מאמר בין בשני יבמין ויבמה אחת בין בשתי יבמות ויבם אחד לדעת חכמים שהלכה כמותם ולרבן גמליאל אין מאמר אחר מאמר לא בשני יבמין ולא בשתי יבמות ומכל מקום לענין ביאור בן עזאי היה אומר שיש מאמר אחר מאמר בשני יבמין אבל לא בשתי יבמות שבשני יבמין אלימא זיקייהו דגברי ואין אחד דוחה את של חברו שאין האחד ביד חברו אבל שתי יבמות ליבם אחד הרי שתיהן בידו לברור אי זו שירצה וכבר בירר ונדחית זיקתו בחד מאמר הואיל ומאמר קונה קנין חשוב הוא ומכל מקום הלכה כחכמים כמו שהתבאר ומה שאמרו לר' נחמיה והא ביאה פסולה דכמאמר שויוה רבנן קשה לפרש דהא מאמר יש אחריו גט לדברי הכל ואלו ביאה פסולה לר' נחמיה ר"ל שאחר גט או מאמר אין אחריה כלום ואף חליצה אינה צריכה כדאיתא בפרק בית שמאי לקמן קי"א וכדפרישנא במתניתין ואיתא לקמן נ"ג ב' דר' נחמיה לית ליה גזירה דביאה אחר ביאה ודביאה אחר חליצה ומתוך כך פירשו גדולי קדמונינו כמאמר שויוה רבנן אף לר' נחמיה לומר שאינו מאכיל בתרומה בביאה זו ואיני יודע זו מנין להם שאם ביאה זו פוטרת מן החליצה למה אינה מאכלת בתרומה ואין לי בזה פירוש מספיק אלא שהנאני מה שראיתי לגדולי המפרשים כמכירים דוחק הענין שטרחו ופירשו דאף לר' נחמיה אע"ג דביאה פסולה פוטרת מכל מקום כמאמר הוא במקצת לענין שאסור לעשות ביאה אחר גט או מאמר:

תוס' בד"ה ביאה פסולה כמאמר שויוה רבנן כו' ועוד דא"כ הל"ל נמי דאין אחר הגט כלום עכ"ל צ"ע אמאי לא תקשי להו נמי דהול"ל דאין אחר מאמר כלום ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד אלא טעמא דרבנן דאי אמרינן דאין מאמר אחר מאמר אתי למימר נמי דאין מאמר אחר ביאה פסולה כו' עכ"ל ויש לדקדק לפי זה אמאי איצטריך תלמודא לעיל למימר טעמא דרבנן משום דכל חד וחד תקינו ליה רבנן גט ומאמר ביבמה דהא בלאו הכי ניחא טעמא דרבנן משום דאי אין מאמר אחר מאמר אתי למימר נמי דאין מאמר אחר ביאה פסולה דלא גרעה ביאה ממאמר כפר"י וי"ל דהוצרך לטעמא דלעיל דהא כיון דסברא דר"ג טובה דאין מאמר אחר מאמר לפי שקנה מאמר הראשון כל מה שיש לו לקנות היאך יטעה הטועה לומר כיון שאין מאמר אחר מאמר אתי למימר נמי דאין מאמר אחר ביאה פסולה ומש"ה קאמר דיטעה לומר דכל חד וחד תקינו ליה רבנן גט ומאמר ביבמה והשתא שפיר אתי למימר דכיון דאין מאמר אחר מאמר ה"נ אין מאמר אחר ביאה פסולה וק"ל:

תוס' ד"ה בן עזאי אומר וכו' עד ולהכי נקטיה אמתניתין דעשה מאמר וכו' לפרושי דעלה קאי וכו'. ר"ל דלהכי לא נקטי' אסיפא דמתניתין בין יבם א' ושתי יבמות ובין ב' יבמין ויבמה אחת ונקטי' ארישא דכיצד עשה מאמר בזו ומאמר בזו ראי נקטי' אסיפא דבין שני יבמין לא הוי ידעינן אאיזו חלוקה קאמר דלא כבן עזאי אי אמאמר בזו ומאמר בזו או מאמר בזו וגט לזו או מאמר בזו ובעל את זו דהא כמה חלוקים במתניתין להכי נקטי' ארישא מאמר בזו וכו' לפרושי דעל חלוקה זו דמאמר בזו ומאמר בזו קאי הא דקאמר מתניתין דלא כבן עזאי דהיינו אמאמר אחר מאמר אבל על כל פנים לא אדין דשתי יבמות ויבם א' קאי אלא אשני יבמין ויבמה אחת דקאי נמי אדין דמאמר אחר מאמר דרישא וק"ל ונראה דגירסת התוס' לא היה כגירסת הספרים שלנו דכתוב בהן אחד יבמה אחת אחד שתי יבמות דלא כבן עזאי אלא גירסת התוס' עשה מאמר בזו ומאמר בזו וכו' דלא כבן עזאי וכו':