Nedarim 51a

דבכל גריוא דבעינא באיזה מדה שארצה אקח:

חפייה כופרא זיפתו מבחוץ כדי שיחזיק החטים:

ליכיל לי ימוד לי:

דרשינא בך כלומר שאתה חייב לי:

שתינא חמרא ברקודא דאבוך שאביך ירקד:

ובקירקני דאמך במזיגתה שאמך תמזוג לי הכוס:

מאי תועבה עשו שניהם:

תרמי לי נטלא תמזוג לי הכוס כמו אנטל:

טחייה כופרא טחו בכופרא:

דיקולא סל גדול:

דרשינא בך שהלויתיך ומילי דבדיחותא היה אומר:

ברקודא דאבוך ובקורקני דאימך כמו מרקדים טרפיי"ד:

תועה אתה בה שמניחין נשותיהן והולכין אצל משכב זכור:

תבלין יש בביאה זו משניא הדא ביאה מכל ביאות:

קרי קרקוזאי דילועין של אותו מקום שאינו בכלל תבשיל:

דלעת הטמונה ברמץ אינו בכלל תבשיל:

מתני' הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתא כגון חילקא וטרגיס וטיסני סלת וארז זריד וערסן. פי' כולם מיני דייסא ומיני קמחים שנאכלין לעצמן בלא פת:

אמר קונם היורד לקדרה עלי שאני טועם אסור בכל מיני המתבשלים בקדרה ואפילו באותן שהן ליפתן לפת ודוקא דקאמר יורד לקדרה הא לאו הכי אע"ג דאמר מעשה קדרה שאני טועם אינו אסור אלא במעשה קדרה וכי אמר היורד לקדרה אע"פ שלא אמר שאני טועם אסור בכל המתבשל בקדרה אלא תשלום נדרא דנודר הוא דנקט תנא ולאו דוקא:

תניא הנודר מן היורד לקדרה אסור ביורד לאילפס שכבר ירד לקדרה קודם שירד לאלפס. פי' דרכן היה במעשה אלפס לבשלו תחלה בקדרה ואח"כ באילפס הלכך כשנודר מן היורד לקדרה אסור במעשה אילפס שהרי ירד מתחלה לקדרה:

מן הנעשה בקדרה פי' דמשמע שנגמר בשולו בקדרה מותר במעשה אילפס לפי שנגמר מלאכתו באילפס:

מן הנעשה באילפס מותר הנעשה בקדרה פי' מותר במה שנגמרו מלאכתן בקדרה:

גרסת ההלכות הנודר מן היורד לתנור אינו אסור אלא בפת פי' לפי שמעשה של תנור אינו אלא לאפות את הפת ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור. פי' כגון גדי שצלאו בתנור וכיוצא בו והאי גירסא לא נהירא דלישנא דיורד לתנור טפי משמע לשון נופל לכל (ב) הנודר לתנור כדאמרינן ברישא בכל היורד לקדרה ותו לישנא דמעשה תנור לא משמע אלא פת שהיא מלאכה מיוחדת לתנור ואיכא נסחי דגרסי איפכא קונם יורד לתנור עלי אסור בכל הנעשין בתנור אבל מעשה תנור עלי אינו אסור אלא בפת והאי נסחא דייק טפי:

יש בכלאי זרעים הרבה דברים שהם מין אחד אלא שחלוקין זה מזה בדמיון כגון חיטין וזונין או שעורים ושבולת שועל ושיפון ומתוך שהן מין אחד אע"פ שחלוקין בדמיון צורתם אינן כלאים זה בזה ודלעת מצרית עם דלעת הרמוצה והוא שם מקום הוא ממין זה ולדעת המפרש ברמוצה הטמנה ברמץ פירושה בכאן הראויה להטמנה ברמץ והוא מין ידוע ענינו בכך ומפני כך אינן כלאים זה בזה ויש בהן דברים בהפך זה שהם דומים בצורה והם מינים חלוקים ודלעת יונית עם המצרית או הרמוצה הוא ממין זה והרי הן כלאים זו בזו כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

הנודר ממעשה קדרה כבר ביארנו במשנה שאינו אסור אלא במעשה רתחתא והוא דבר הנגמר בקדרה ומכל מקום נדר מן היורד לקדרה אסור בכל שנתבשל בקדרה אע"פ שהוא דבר שגמר מלאכתו באלפס שהרי ירד לקדרה קודם שירד לאלפס מן היורד לאלפס מותר ביורד לקדרה שאין דרך שום דבר היורד באלפס שיורידוהו אחר כן לקדרה מן הנעשה בקדרה מותר במעשה אלפס וכן מן הנעשה באלפס מותר במעשה קדרה מן היורד לתנור אינו אסור אלא בפת כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור:

ברש"י קרי קרקוזאי הד"א:

בד"ה כלאים עם דלעת כצ"ל ברמץ אלא כצ"ל באילפס הס"ד מניחו באילפס כן כו' כצ"ל לכן בקדירה הד"א והס"ד:

אמר ליה תבל תבלין יש בה בתמיהא ומה היא משונה האי ביאה מכל ביאות פירוש ביאת אשתו המותרת לו ועוסק בזו. ואיכא דאמרי בניחותא זו ביאת אשתו. וראשון עיקר שזה לא באת תורה להשמיענו. הרא"ם ז"ל. תבל תבלין יש בה בתמיהא כלומר מאי שנא הדא ביאה מכולהו ביאות דהיתרא שמנחת (הימנא) הימנו ונרבעת לבהמה דלגבי בהמה כתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא. נוסחא אחרת תבלין יש בה כלומר תערובת יש בביאה זו דומיא דתבלין שכל ביאה מין במינו אבל אשה הנרבעת לבהמה זרע מעורב הוא.

זימה זו מה האי שהקדוש ברוך הוא צר את הולד כדמות הנואף ואומרים בני אדם זו מה היא אין זה בן פלוני אלא בן פלוני. הרא"ם ז"ל. והפירוש כתב וז"ל: זימה כדגרסינן ביבמות לעולם הבא מביאין את הזונה ואת הנואף אם רוצה לומר לא היו דברים מעולם אומרים זו מה היא. עד כאן. ואי אמרת דלעת הטמונה ברמץ אמאי הוי כלאים הא כל דלועים אם יטמנם ברמץ יקראו דלעת הרמוצה ולא מין אחר בפני עצמה.

שָׁקַל דִּיקוּלָא רַבָּה, טַחְיָיהּ בְּכַוְרָא, וְסַחְפֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ פירוש האי דִּיקוּלָא רַבָּה עשוי מערבה מעשה רשת שכולה נקבים וטרח לטחותו בכופרא כדי להגדיל השחוק וְסַחְפֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ כדי שלא יכיר בו רבינו הקדוש אלא עד אחר שידבר עמו לתבוע החיטים ממנו שבזה יצחק יותר על מעשיו משום שפתאום הכירו שהוא בר קפרא ועושה מעשה חלקאה לסחוף הסל על ראשו. ומה שאמר חִיטֵּי דְּרָשִׁינָן בָּךְ כלומר אתה אמרת לא תבדחן ויהיבנא כך וכך חיטים וכונתך על אותו היום דוקא ואני שמרתי מצותך ובאותו היום לא עשיתי לך בדיחות, אם כן תתן לי החיטים שנתחייבת לי אתמול באותו היום שצותני וקיימתי דבריך! והשיב לו לָאו אַזְהַרְתָּךָ דְּלָא תְּבַדְחָן? כלומר אני לא צויתי אותך על יום אחד הלא הזהרתיך בסתם וכל אזהרה בסתם משמע לעולם ולאו על יום אחד בלבד, ולכן עתה שבדחתני אין לך אצלי כלום! וצריך להבין מאחר דודאי בר קפרא ידע דיומא דאחיך ביה רבי אתי פרענותא לעלמא, איך היה משתדל להבדיחו ולא חש לנזק העולם? ונראה לי בס"ד כי רבי היה סובל יסורין של אהבה כדי לדחות הפורענות מן העולם וכמו שאמרו במציעא (בבא מציעא פה.) דכל אותם שנים שהיה רבי ביסורין לא אצטריך עלמא למטרא, ופירש מהרש"א דלא הוה דינא בעלמא ולא היה מדת הדין שולטת בעולם עיין שם. ולכן באותם הימים כל יום דאחיך ביה רבי אתי פרענותא לעלמא ששולטת מדת הדין ובר קפרא ידע זה ולא רצה להבדיחו בכל יום אלא לפרקים וכונתו בזה לטובת העולם! והוא כי היסורין אשר דוחין הפרענות ומסלקים מדת הדין מן העולם היינו דוקא אם האדם מקבלם מאהבה כאשר קבלום רבי אלעזר ברבי שמעון ורבינו הקדוש, ואיך יתברר שקבלום מאהבה? לכך התחכם בר קפרא להבדיחו והוא יודע דרבי לא יערב לו הבדיחות ואדרבה ישתדל להזהירו שלא יבדחנו וכדהוה הכי באמת ובזה יתברר שהיה רבי מקבל היסורין מאהבה שלא רצה לתת מרגוע לעצמו מן היסורין אפילו יום אחד ושעה אחת! ולכן אף על פי שאותו היום אשר יבדיחו יגיע פרענות לעולם עם כל זה הוא גורם בזה שירבה כוחם של היסורין שהיה מקבלם מאהבה לדחות את הפרענות.

לְמָחָר שַׁתִּינָא חַמְרָא בְּרִיקוּדָא דַּאֲבוּךְ, וּבְקוּרְקְנֵי דְּאִמֵּךְ כלומר אביך ירקד ואמך מזמרת זמרת נשים בהוצאת קול בלבד בפה שקורין בלשון ערבי הלאהי"ל שאין מוציאין תיבות אלא קול בלשון בלבד שהוא עולה ויורד בתוך הפה בהוצאת הקול כדרכן של נשים לעשות כן בחתונה וכיוצא, ובודאי אשתו של הנשיא אין דרכה לעשות כך וגנאי הוא לה שתזמר בכך וקרי לזמרה זו שקורין הלאהי"ל בשם קורקני שהוא קרקור בלבד בפה שאין מוציאין תיבות שלימות. ונראה כי זמרה זו של הנשים היא היתה מזמן דורות ראשונים דמצינו במדרש רבא פרשת ויצא (בראשית רבה ע, יט) וזה לשונו: והיו מקלסין קודמוי ואמרין: הא ליא הא ליא, היא לאה היא לאה. עיין שם. ונראה שאלו המלות היו מוציאין אותם בעת שעושין זמר שבפה הנזכר שקורין אותו הלאהי"ל שאין הדברים האלה ניכרין להדיא בפירוש אלא נבלעים זה בזה בנעימות הקול והאומרים זה היו נשים ולא אנשים דאם היו אנשים היה מרגיש יעקב אבינו עליו השלום אך כיון דהיו אומרים הדברים האלה נשים בזמרת פיהם ויעקב אבינו עליו השלום היה חסיד שאינו משים דעתו על זמרתם משום דקול באשה ערוה לכך לא דייק לישנא ולא הרגיש באלו הדברים. והנה הגם שדברים אלו שאמר בר קפרא לפי פשוטן הם כמו שכתבנו, נראה לי בס"ד לומר דבר קפרא לא היה מדבר דברים חיצונים אלא היה מלביש דברים נסתרים ועליונים בדברים חיצונים כי כן היה דרכו דרך הקודש וכאשר פרשתי בגמרא דברכות (ברכות סב:) במאמר דאתמר התם בר קפרא הוה מזבין מילי בדינרי עיין שם. ונראה לי בס"ד דנתכוון בדברים אלו על עניינים נסתרים דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בסוד הדילוג שעושין באמירת הקדושה של 'קדוש קדוש קדוש' שהוא להעלות את יעקב ורחל. גם מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים כי רבינו הקדוש היה מיסוד יעקב המזדווג עם רחל. גם עוד מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף ט' ע"ד) וזה לשונו: בחצי הלילה יורדת הספירה העשירית דרחל בעולם הבריאה בהיכל השביעי העליון הנקרא היכל קודש קדשים דבריאה ועומדת שם עד אור הבוקר וכל אותה חצות לילה יושבת ומזמרת וקוראה אל ז"א [זעיר אנפין] וזהו סוד אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵ־ל (תהלים פג, ב) כנזכר בזוהר (פרשת לך לך דף פו.) עד כאן לשונו עיין שם. ובזה יובן בס"ד דבריו של בר קפרא שהלביש בדברים ההם עניינים נסתרים ועליונים באומרו לְמָחָר שַׁתִּינָא חַמְרָא בְּרִיקוּדָא דַּאֲבוּךְ פירוש למחר אומר אני דברי תורה המכונים בשם יין בענין הנוגע לסוד הקדושה שעושים בה דלוג שהוא רקוד השייך לבחינת אבוך שהוא ביעקב וגם עוד אומר אני דברי תורה בענין סוד ספירה העשירית של רחל שמזמרת בעולם הבריאה ועל זה אמר בְּקוּרְקְנֵי דְּאִמֵּךְ היא רחל והבן היטב. ודע כי מה שאמר בְּרִיקוּדָא דַּאֲבוּךְ וּבְקוּרְקְנֵי דְּאִמֵּךְ אמר כן לבדיחותא לשמח חתן כי היה זה בהילולא דרבי שמעון אבל ודאי לא רקיד רבי ולא זימרה דביתהו! ולכן במזגא אמר להדיה בגמרא רמיא ליה אבל ברקוד וקורקני לא אמר רקיד ליה ולא אמר דקרקרא. ומה שאמר למחר לרבי קוּם רְקוֹד לִי אמר ליה לבדיחותא כלומר אני הוא החתן וצריך שתרקד לפני ובזה שחקו החתן והכלה ובדחי המסובין.

אָמַר לֵיהּ תֵּיתִי דְּבִיתְהוּ, תִּרְמִי לִי נַטְלָא! אַתְּיָא רַמְיָא לֵיהּ. קשא והלא קיימא לן אין משתמשין באשה כלל! ומזיגת הכוס לכולי עלמא אסור מדינא! ואין לומר צדיק וחסיד שאני, דהא חזינן בקדושין (קידושין ע.) גבי תיתי דונג תשקינן דאסור גם בכהאי גונא דהא רב יהודה היה צדיק וחסיד גדול ודונג היתה קטנה ופנויה ומצינו להרמב"ם שפסק לאסור מזיגת הכוס ודכוותה דאפיק לה מדברי הירושלמי כמו שכתב הרב המגיד ז"ל ולא חילקו בזה בין צדיק וחסיד ובין אדם פשוט כי כן המדה בכל דבר האסור מן התורה או מתקנת חז"ל בפירוש דאין לחלק בין צדיק וחסיד לבין אדם פשוט. ואין החסיד יוכל לומר אני ארבה ולא אסור ובהך דעולא דהוה מנשק לאחותיו וכו' וכמו שאמרו בקדושין דף פ"א תרגמה הגאון תורת חיים ז"ל בשיטתו לעבודה זרה על דף י"ז דלא הוה מנשק על היד ועל החזה גופייהו אלא על המלבוש שמכסין בו היד והחזה שהיה מנשק למעלה מן הבגדים וקיימא לן לא מצינו איסור בדברי חכמים ומשום דאיכא צד חשש הרהור בזה יש טעם לחלק בין אדם לאדם. וכהך דרב אחא דמרכיב הכלה אכתפיה פירשנו בחדושינו דהיה נושא אותה בהיותה יושבת על הכסא והיה מרכיב הכסא על כתפו ומרקד, ועל כן תמיהא לי הכא איך ביקש דאשתו של רבי תמזוג לו הכוס ורמיא ליה? והייתי רוצה לומר דהכא מזגה לו הכוס והניחתו לפניו ולא קבלו מידה מיהו נראה מגמרא דקדושין דף ע' גבי דונג בתו של רב נחמן דסבירא ליה לרב יהודה דגם בכהאי גונא אסור דהא רב נחמן אמר לו תיתי דונג תשקינן ואמר לו רב יהודה דאסור משום הך דשמואל ואם היכא שתביא ותניח לפניו שרי מאי תקשי ליה מהא דשמואל? לימא ליה תמזוג לנו ותניח לפנינו! וצריך עיון בזה. והנה להרמב"ם ז"ל טעמא דשמואל דאמר 'אין משתמשין באשה כלל' הוא משום הרהור אך לרש"י והר"ן ז"ל הטעם משום דגזרו חז"ל בזה כדי שלא תלמד להיות רגילה בין האנשים וכנזכר שם בקדושין וכמפורש טעמייהו בפוסקים דאיכא פלוגתא בזה בין רש"י והר"ן ובין הרמב"ם והטור. ולפי טעמו של רש"י והר"ן אין מקום לחלק בין צדיק וחסיד ובין אדם פשוט דהטעם תלוי 'בה'. ואם באנו לומר בדבר זה של בר קפרא לפי טעמו של הרמב"ם והטור דסבירא ליה לבר קפרא כל שאינו עושה דרך חיבה רק כונתו לצורך אחר שרי משום דסבר לא אסרו חז"ל דבר זה אלא בעושה דרך חיבה דאיכא חשש הרהור ולהכי בר קפרא דעבד כן לצורך דבר אחר לית לן בה, אם כן השתא לפי זה האי דינא דרמ"א ז"ל בהגה"ה באבן העזר (שולחן ערוך אבן העזר כא, ה) שכתב יש אומרים כל שאינו עושה דרך חיבה רק לשם שמים מותר, ומייתי לה מתוספת קדושין דף פ"ב עיין שם. הנה כל זה אינו אלא לפי טעם הרמב"ם והטור אבל לטעם רש"י והר"ן אין לחלק בהכי. ואם ירצה השם במקום אחר נדבר בזה, ועיין מה שכתבתי בהמאסף שנה שניה גליון י"ט סימן פ"ד אות ה' ועוד בהמאסף שנה שלישית גליון ח' סימן כ"ו יעוין שם.

הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא 'תּוֹעֵבָה', תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו בס"ד במאמר אביגיל לדוד המלך ע"ה וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת הֳ' אֱלֹקֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע (שמואל א' כה, כט) דיש להבין 'קלע' מאי דכר שמיה הכא? ופרשתי בס"ד דחוטא בערוה נידון בקלע מלבד עונש גהינם דהיינו נותנים נפשו בתוך כף הקלע ובזה עושים לה חנק בהיותה כבושה בתוך הקלע וסקילה כשזורקין אותה מלמעלה למטה ומייסרים אותה בכך כמה אלפים פעמים! ואמרתי דנרמז זה העונש של הקלע באות ר' דערוה ונשאר עוה [81] שהוא מספר אף [81]. ולכן אמרה לו מאחר שפרשת מאיסור ערוה תהיה נפשך צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש אויביך זה יצר הרע שרוצה להכשילך באיסור ערוה כדי להניחך בכף הקלע הנה אדרבה נפשו יקלענה בכף הקלע המוכן לחוטא בערוה. והנה ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש בסוד פגם של עון משכב זכור שפוגם פגם גדול להוריד חכמה ובינה למקום נצח והוד שהם סוד 'רגל' לכך יתענה רל"ג תעניות וצריך שיכוין בכל יום מימי תעניותיו אלו בשני שמות של הוי־ה דיודי"ן [יו־ד ה־י וי־ו ה־י=72] שהוא בסוד חכמה ושל אהי־ה דיודי"ן [אל־ף ה־י יו־ד ה־י=161] שהוא סוד בינה אשר עולים ב' שמות אלו מספר רגל [233] שהורידם בחטאו עד מקום הרגל שהם נצח והוד שצריך עתה להעלותם למקומם למעלה עיין שם. נמצא עון משכב זכור שהוא איסור ערוה פוגם בקו חכמה שמורידה עד רגל ימין שהוא נצח ופוגם בקו בינה שמורידה עד רגל שמאל שהוא הוד. ולכן כיון דעונש זה של איסור ערוה הוא בקלע הרמוז באות ר' של ערוה צריך לזה החוטא קלע כפול אחד בשביל פגם הורדת קו החכמה לרגל ימין ואחד בשביל הורדת קו בינה לרגל שמאל וב' פעמים קלע [200] הוא ת' [400]. אם כן לזה החוטא חטא כפול בהורדת שני קוין של חכמה ובינה שראוי להתחייב ב' פעמים קלע שהם מספר ת' אז ראוי להיות אצלו אותיות ערוה אותיות תועה כי במקום ר' שרומז לקלע צריך להיות ת' ולזה אמר על עבירה דמשכב זכור תּוֹעֵבָה מַאי 'תּוֹעֵבָה' תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ.

אָמַר לֵיה 'תֶּבֶל הוּא' תַּבְלִין יֵשׁ בָּהּ. נראה לי בס"ד אותיות בהמה במלוי זה בי־ת ה־א מ־ם ה־א עולים מספר תבלין [492] כלומר הבהמה אומרת לאדם הבא עליה וכי יש תבלין בי שאתה שוכב עמי? או אם תמלאם כך בי־ת ה־ה מ־ם ה־ה [512] עולים מספר תבלין בביאה [512] כלומר וכי יש תבלין בביאה של זו הבהמה שבאת עליה? והא דנקיט לשון תבלין בבהמה משום דכתבו חכמי הטבע אין תאוה אלא בדומין ולכן אין תאוה טבעית לאדם לשכב עם בהמה ולכן אומרים לו וכי תבלין יש בה שנתאויתה לה? והלא אין תאוה אלא בדומים! והנה הגם דבר קפרא דרש תבל לשון תבלין נראה לי בס"ד לפרש דנקיט גבי בהמה לרמוז מקום הפגם על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער רוח הקודש תיקון י"ט) בתיקון הבא על הבהמה שיתענה רי"ו תעניות במספר 'עב קדם' [216] שפוגם בהם עיין שם. נמצא הפגם הוא ברי"ו וידוע כל דבר שבקדושה יש בו חצוניות ופנימיות ואם כן הרי"ו הנזכר הם כפולים וב' פעמים רי"ו גימטריא תבל [432] ולכן כתיב בה תֶּבֶל.

אָמַר לֵיהּ זוֹ מָה הִיא. עיין רש"י דמפרש כמו שאמרו ביבמות דף ל"ז עיין שם. והנה הפירוש לא שייך למימר בזימה דכתיב גבי איש כי יקח אשה ובתה (ויקרא כ, יד) והר"ן ז"ל כתב זו מה היא שאין ידוע ממי היא מתעברת, ואם מפרש כרש"י הוה ליה למימר ממי היא נולדה! ונראה לי בס"ד לפרש זימה דגבי אשה ובתה זו מה היא, כלומר זו הבת שלקח זה האיש עם אמה מה היא נקראת אצלו, אם נקראת אשתו או נקראת בת אשתו? דתרי קריאות אלו שייכי בה והם הפכיים מסדרו של עולם. וכן נמי עוד על האם יש להקשות זו מה היא נקראת, אם נקראת אשתו או אם אשתו? והא דעסק עתה בסעודת חתן וכלה בפרשת עריות מפני דנשואין הוא גדר ערוה אי נמי מפני שרצה לעשות בדיחות באומרו תיתי אשתו של רבי ותמזוג לו את הכוס, רצה לדבר בפרשת עריות כדי שלא יבואו לידי הרהור חס ושלום! וכמו הטעם שכתבו התוספות ז"ל במה שקורין במנחה ביום כיפור בפרשת עריות מפני שאותו היום באים הנשים לבית הכנסת מקושטות להזהיר שלא יהרהרו בהם עיין שם וכן כאן דרש בזה בעבור זה.

אָמַר רָבָא רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד עִקָּרוֹ שֶׁל זֶה, וְהַיְנוּ תִּסְפֹּרֶת שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל. נראה לי בס"ד הטעם שעושין תספורת של כהן גדול כך, כדי לרמוז לו על ענוה ושפלות שאם האדם יזכור עיקרו מאין בא, מטיפה סרוחה! לא יתגאה וכנזכר במשנה דע מאין באת (משנה אבות ג, א) וכן כתב הרב החסיד בחובת הלבבות מי שיודע בעצמו שעבר במעבר השתן פעמים איך יתגאה?! ולכן עושין התגלחת כך ראשו של זה בצד עקרו של זה לרמוז לו שיביט בחכמה שבראש על עיקרו מאין בא כי הענוה צריכה מאד לכהן גדול שכל כפרת ישראל תלויה בו ואין מעשיו רצויים לפני הקדוש ברוך הוא אלא על ידי מדת הענוה שתהיה בו.