Nedarim 39a

במאי עסקינן נכנס לבקרו:

אפילו יושב נמי יהא מותר שהרי נכסי חולה אין אסורין על המבקר ומותר ליהנות משלו:

אי בשנכסי כו' ולהכי אינו יושב בישיבה שלא יהנה משלו:

אפי' עומד לא דהנאה היא לו שנהנה:

ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה שכר שהולך לבקר את החולה ויושב עמו לצוותא ומשכירין אותו:

ואין נוטלין על העמידה ולהכי אינו יושב שאם היה יושב שם המבקר בחנם מוותר היה לו שכרו ומהנהו אם לא יטול שכר אבל עומד הואיל ואין נוטלין שכר על העמידה מותר:

מאי פסקא דעל זה נוטלין שכר ולא על זה:

על העמידה לא בעי למשקל דעראי הוא דכך הוא בכל מקום ולהכי עומד אבל לא יושב דכיון דליכא שכר [על העמידה] לא מהני ליה כלל:

אפי' עומד דקא מתהני מדריסת הרגל:

במקום שנוטלין שכר על הישיבה לכך אסור לבקר בחנם אבל בעמידה דאין נוטלין שכר עליה מותר בחנם דמצוה קעביד:

על העמידה לא בעי למשקל כיון דמצוה הוא ויש לו לעשות בחנם - על הישיבה בעי למשקל ואסור לעשות לו בחנם:

דלא אדריה מחיותיה כלומר היינו טעמא דעומד ואע"ג דאדריה מן ביתיה לא היה דעתו לאסור עליו ביתו לבא כאן בשביל חיותו לבקרו:

אפשר בעמידה והלכך בישיבה לא הוי חיותא שאפשר למבקר להיות בעמידה:

חלה בנו שואלו בשוק דאסור ליכנס בביתו [כיון שהדירו] וס"ד דברייתא מתפרשת כפי' דמתני':

בשלמא לעולא ניחא דשרי לבקרו הוא ולבנו אסור אחיותיה דבנו אדרה אלא לשמואל כי היכי דלאביו שרי בעמידה ה"נ בנו מותר בעמידה:

פסקת הדבר [דמתני' בשנכסי] מבקר אסור וברייתא כשחולה אסור הוה ליה לשנות התנא הברייתא בענין דמתניתין:

גזירה שמא ישהא בישיבה פירוש יתר מן המצוה המוטלת עליו ונמצא מהנהו שלא במקום מצוה דנפשיה, וכגון דלא אדריה מחיותיה. מסתברא דלאו דוקא דאמר הכי בפירוש, אלא סתמא דמלתא דכל מאן דמדיר לא מדיר מחיותיה וכגון לאו דוקא, ותדע לך מדתניא חלה הוא נכנס לבקרו, חלה בנו אינו נכנס לבקרו, ואמרינן בשלמא לעולא היינו דשאני בין חלה הוא לחלה בנו, ואם איתא מאן פסקה דבין חלה הוא בין חלה בנו, אי פריש דלא אדריה מחיותיה וחיותיה דברים דשרי, ואי לא פריש בין בזה ובין בזה אסור, אלא דאיכא לדחויה דסתמא דמלתא בדחיותיה מדכר ומפרש. והראשון נראה לי עיקר, משום דאם איתא מאי קאמר עולא יושב לא משום דאפשר בעמידה, ואי אמר בפירוש חוץ מחיותיה ודאי מסתברא דלא אפקיה לחצאין, אבל השתא דמאומדן דעתא שרי ליה, לא שרינן ליה אלא מאי דלא אפשר ליה בלאו הכי.

אלא לשמואל בשנכסי מבקר אסורין על החולה מאי שנא הוא ומאי שנא בנו. אין הלשון זה מכוון, אלא כך הוה ליה למימר בנו אמאי לא דהא לא אדריה.

[ולענין הלכה לפי שי"מ:] בשנכסי מבקר אסורין על החולה. במקום שנוטלין שכר על הביקור אסור לבקרו בחנם, ובמקום שאין נוטלין עליה שכר מותר לבקרו עומד אבל לא יושב, גזרה שמא ישהא בישיבה, ועולא נמי לא פליג אדשמואל לענין דינא אלא לענין פירושא דמתניתן, ומשום דברייתא מכרעת לה הכין דקסבר דברייתא פירושא דהא מתניתין היא. אבל בשנכסי חולה אסורין על המבקר פליגי שמואל ועולא, דעולא סבר דדוקא עומד אבל לא יושב הואיל ואפשר בעמידה, ושמואל סבר דאפילו יושב הואיל ואמדינן ליה לדעתיה דלא אדריה מחיותיה בין כך ובין כך שרי, וכסתמא דברייתא דלא פליג בין יושב לעומד, וקיימא לן כותיה דשמואל וכסתמא דברייתא, ומשמע נמי דרבא קאי כותיה מדמפרש טעמיה דשמואל, ושמעינן מיהא דדוקא משום דלא אדריה מחיותיה שרי לכנס לחצרו של מדיר הא לאו הכי אסור, אף על גב דלא עייל לצרכו (לצרכי') אלא [לצרכיה – לפי השי"מ] של מדיר, דמכל מקום בין כך ובין כך נהנה הוא.

גמ' נכנס לבקרו עומד במאי עסקינן אילימא בשנכסי מבקר אסורין על החולה פי' ואין המבקר אסור בנכסי חולה אפי' יושב נמי מותר שהרי המבקר מותר הוא ליכנס בביתו של חולה ולישב בכליו ואי בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפילו עומד נמי לא שהרי אסור הוא ליכנס לביתו והרי חל האיסור על הבית ואינו רשאי ליכנס שם אפילו לעשות מצוה ואפילו בשבועה שאינה חלה לבטל המצות בכה"ג חיילא דהויא ליה בכולל וכנשבע שלא לאכול מצה וכל שכן בנדרים שחלין בדבר מצוה אפי' בפרט וכיון שכן אף על גב דעביד מצות ביקור חולים אסור הוא ליכנס לבקר חולה בבית זה שאסר עליו ופרקינן ואמר שמואל לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה ואין נוטלין שכר על העמידה פי' וכיון דכן אם מבקרו ביושב בחנם קא מהני ליה ההוא אגרא וליכא למימר מצוה דידיה קא עביד דלמצוה בעמידה סגי ואקשינן מאי פסקא דהא זימנין דמשכחת לה איפכא דמותר לבקרו מיושב ולא מעומד (ולא) במקום שנוטלין שכר על העמידה ואין נוטלין שכר על הישיבה דאסור לבקרו עומד בחנם דהא מהני ליה אגרא דשביק ליה וכגון שמשתהה בעמידה טפי ממאי דמיחייב ביה משום מצות ביקור דליכא למימר מצוה דידיה קא עביד:

ומהדרינן דלהכי פסיק לה תנא הכי משום דקמ"ל שאפילו במקום שנוטלין שכר על הישיבה הוא דבעי למשקל. פי' כיון דלית בה חיוב מדין בקור. על העמידה לא בעי למשקל פי' דאסור למשקל אגרא על העמידה אפילו לשהות יותר מן החיוב כיון דאיכא שם חיוב כלל בעמידה דזמנין דאתי למשקל אגרא אפילו על עמידה גרידתא דמצוה כנ"ל:

ואי בעית אימא כדא"ר שמעון בן אליקים לקמן בפרקין [מב:] גזירה שמא ישהה בעמידה הכא נמי גזירה שמא ישהה בישיבה. פי' דמדינא מותר לבקרו יושב אלא דגזרינן שמא ישהה בעמידה (ב) כדגזרינן לקמן דהתם שכיח דמשתהי בתר דאכלינהו אבל הכא דלא (כולה) שכיח דמשתהי מעומד (ג) בלי האי דאיכא הנאה דבעי למיתן עלה אגרא וכן הלכה:

תניא חלה הוא נכנס לבקרו חלה בנו שואלו בשוק ואוקימנא בשנכסי חולה אסורין על המבקר שחולה אסר כל נכסיו על המבקר והרי המבקר אסור ליכנס לביתו של חולה אפילו לדבר מצוה כדאמרן לעיל דאע"ג דקי"ל [ר"ה דף כח.] מצות לאו ליהנות ניתנו חיישינן דלמא אגב אורחיה מתהני בכניסה והו"ל כנודר מן המעיין שאסור לטבול בו בימות החמה וכנודר מן המצה שאסור לאכול מצה של מצוה דלא סגיא דלא מתהני הכא נמי לא סגיא דלא מתהני כשנכנס לביתו אבל הכא מותר לבקרו אפילו יושב שם הרבה דמתהני:

דמן חיותיה לא אדריה פי' דמסתמא לא נתכוין המדיר לאסור הנאת נכסיו על המבקר במקום דמטי ליה פסידא במילתא דאית ליה בה חיותא דנפשיה כגון ביקור ורפואה וכיוצא בו ולאפוקי הנאת ממונו כגון רפוי בהמתו או לעשות מלאכתו ואע"ג דאדריה סתמא אנן סהדי דלא הוה בדעתו לאדוריה מן חיותיה ומסתברא דדוקא דחולה אדרינהו לנכסי עליה דמבקר דלא מדיר אינש לאפוקי חיותיה אבל אי מבקר הוא דאסרינהו לנכסי חולה עליה אסור דלא מסיק אדעתיה חיותא דחולה ולא אמרינן נמי דלא אסיק אדעתיה למיסר כניסה של מצוה כיון דסתמא אסריה עליה דאם כן נשבע שלא יאכל מצה סתם נימא שלא נתכוין אלא למצה של רשות ולמה הוא אסור לאכול מצה בלילי הפסח אלא ודאי לא אמרינן הכי באיסור כולל וכנ"ל ושמעינן מהכא שהאוסר בית עליו אסור ליכנס שם לברכת המילה ולחופת חתנים וכיוצא בו עד דשרו ליה נדריה אבל מצוה עליה לאיתשולי עליה כי היכי דלא ליבטיל ממצותו ואפילו נודר על דעת רבים יש לו הפרה לדבד מצוה כדאיתא לקמן במכלתין (ד) ובגמ' במס' גיטין פרק השולח [דף לו.]:

חלה בנו שואלו בשוק פי' דלגבי חיותא דבריה לא אמרינן דמיניה לא אדריה מסתמא הילכך אסור לו ליכנס לשם אפילו למצות ביקור כדי עמידת ביקור בעלמא הילכך אין לו אלא שישאל עליו בשוק ואי פריש בנדריה פשיטא מילתא שיעשו כפירושו:

תוספתא המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות פי' ואפילו משלו שאין הנאה למתים אבל אם הדיר נכסיו על קרובי המת החייבים בעסקי קבורתו פשיטא דאסור דהא מהני להו:

אמר המאירי המדיר הנאה מחבירו נכנס לבקרו ר"ל אם היה חולה ודוקא עומד שהוא ביקור של עראי אבל לא יושב ושאלו בגמ' במאי עסקינן אם בשנכסי מבקר אסורים על החולה כגון שהמבקר הדירו שלא יהנה ממנו זה שהוא חולה עכשו אפילו יושב שהרי המבקר מותר הוא בהנאת נכסי החולה ומותר לישב בביתו והנאה לחולה אין כאן שאין ביקורו מעלה ומוריד לו להנאה גמורה ואם בשנכסי החולה אסורים למבקר אפילו בעמידה נמי לא שהרי נהנה בדריסת רגלו בביתו של זה ופרשה שמואל כשנכסי המבקר אסורים על החולה אלא שהיו רגילים להיות החולה נותן שכר לאחד שיצוותהו בעוד שאין מבקרים עמו והיו נוהגין ליתן שכר ליושב עמו דרך קבע אבל לא לעומד דרך עראי ומעתה כשזה בא ומבקר שלא בשכר אם יושב עמו דרך קבע הרי מהנהו שאינו צריך ליתן שכר לאחר לצות אבל בעמידה אינו מהנהו שאף שאר העומדים אינן נוטלין שכר ולפי דרכו לימד שאף במקום שרגילין ליתן שכר אסור ליטלו אלא אם כן בישיבה ולדעת זה אם היו נוטלין שכר אף בעמידה נאסר המדיר אף בעמידה ואם לא היו נוטלין שכר אף בישיבה הותר אף ביושב אלא דאורחא דמלתא נקט:

ומכל מקום אחר כן חזרו ותרצוה שטעם איסורי ישיבה הוא מגזירה שמא ישהא בישיבה כלומר שאף הבקור בחנם הנאה היא לחולה ולא הותרה אלא לקיום מצות המדיר אלא שסתם הדברים במקום מצוה דנפשיה לא אדריה ובעמידה שרי שהרי מצות ביקור מתקיימת בכך בישיבה אסור שמא יתעכב שם יותר מכדי מצוה ונמצא מהנהו שלא במקום מצוה דנפשיה ולדעת זה אף במקום שאין נוטלין שכר על הישיבה כל בישיבה אסור ואין התר אלא בעמידה ובמקום שאין נוטלין שכר עליה וכן הלכה אלא שגדולי המחברים לא חששו לשהיית ישיבה ופסקו כטעם ראשון שלא נאסרה אף הישיבה אלא במקום שנוטלין עליה שכר:

ומכל מקום עולא פרשה למשנתנו בדרך אחרת ולא שיחלוק עם שמואל בענין פסק שאף הוא מודה במה שכתבנו ר"ל בשנכסי המבקר אסורים לחולה אלא שרצה לפרש משנתנו בשנכסי החולה אסורים על המבקר שהיה ראוי לאסור את המבקר אף בעמידה מצד דריסת הרגל אלא שהתירו מצד שסתם הדברים אין המדיר מדיר את חבירו לרעתו של עצמו והרי הבקור חיותו של חולה שמתוך המבקרים מתגלה ענינו ומתפרסמת רפואתו והוא שאמרו במקום חיותיה לא אדריה וזה שאמר כגון דלא אדריה מן חיותיה שהדבר מוכיח שבפירוש פרט מן הנדר כל שחיותו תלוי בו לאו לישנא דייקא הוא אלא סתם הדברים כך הוא ומכל מקום בישיבה אסור שהרי מה שחיותו תלוי בבקור אף בעמידה הוא נעשה ושמואל חולק בזו שכל שנכסי החולה אסורים על המבקר מותר המבקר לבקרו אף בישיבה שלא הדירו מחיותו לא בעמידה ולא בישיבה ואינו דומה בקור עראי לבקור קבע והוא שאמרו בבריתא חלה הוא נכנס לבקרו ר"ל המודר מבקר את המדיר ולא חלק בה בין עומד ליושב והלכה כשמואל כסתמא דבריתא ולמדת שאלמלא טעם חיותו אסור למודר הנאה ליכנס לביתו של מדיר אף לשאר צרכיו של מדיר כל שאין חיותו תלוי בהם ואם לא חלה הוא ר"ל המדיר אלא בנו והרי אין זה יכול ליכנס לביתו שהרי אינו חולה ואין אומרין במקום חיותא דבריה נמי לא אדריה שאם כן אין לדבר סוף אלא שלא אמרוה אלא במקום חיותא דנפשיה אלא שואלו בשוק עליו ומה שאמרו במקום אחר בתוספתא המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילים ומקוננות שאין הנאה למתים ומעידו בין עדות ממון בין עדות נפשות חלה נכנס לבקרו אבל אם היה לו חולה אינו נכנס לבקרו ולא שואל בשלומו ופשוט הוא שאין הדבור אסור אלא באומר קונם פיו וכו' כמו שהתבאר אלא ששאר הדברים שהזכרנו בה בארון ותכריכין ובעדות הלכה הם:

ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר שהמדיר מרפא את המודר רפואת נפשו ר"ל גופו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפילו במקום כמה רופאים שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות אבל לא רפוי ממון ופרשוה בגמרא בהמתו ופירשו בתוספות מפני שלא הותר אלא במקום מצוה ולדעתם אף במקום שאין שם רופא אחר לבהמתו אסור ואין נראה כן שהרי זו השבת אבידה גמורה היא אלא מפני שאפשר לו להודיעו סם פלני יפה לו סם פלני רע לו וכדאיתא בגמרא ובגופו מיהא לא דיו בכך וכן כל שאין יודעים לעשות על פי דברו אף הוא בעצמו מרפאה משום השבת אבדה וכן נראה מתלמוד המערב:

רוחץ באמבטי גדולה שאין הנאה מגעת לו בכך כלל אבל לא באמבטי קטנה שהרי מגביה עליו את המים בכניסתו ונמצא מהנהו אבל מזיע עמו אפילו בבית קטן וכן פרשוה בגמרא וישן עמו במטה בימות החמה שאין כאן הנאה אבל לא בימות הגשמים שמחממו ומהנהו ומיסב עמו על המטה כלומר אפילו בימות הגשמים ואין אומרין שמא יישן:

וכן אוכל עמו על שלחן אחד ואין גוזרין שמא יאכל עמו בקערה אחת אבל לא מן התמחוי ר"ל שלא יאכל עמו בקערה אחת אף בסעודה שאינה שלו שהרי כל אחד אוכל מחלק חבירו וכן שמא בעל הבית ירבה בשביל כבוד מדיר שהוא חשוב בעיניו ומודר נהנה עמו או שמא אף הוא ר"ל המדיר מהנהו על פי מדות מוסרו ומקרב נתח טוב שבה לחבירו אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר ופירשו בגמרא החוזר לבעל הבית ופירשו הענין בתלמוד המערב שאם היה בתמחוי זה יותר מכדי שובע שניהם עד שבודאי ישתייר שם מותר שהשמשים מסירים מלפניהם ומחזירין מותר שהרי אין הנאה לאחד מהם בחלק חברו שהרי יש לכל אחד בחלקו אכול והיתר וכן שנו שם שהדין כן בכותח החוזר ופירשו בו כוס של קונדיטון כלומר שאדם מספיק ממנו במעט ויש בו כדי לשתות לשניהם ולהחזיר ויש מפרשין שנוהגין היו שהשמש מחזיר תמחוי גדול בתבשיל (אם) על כל בני הסעודה ומוסיף בקערות לכל מי שרוצה בכך ואחר כך מחזירו ואוכל עמו מאותו תמחוי אחר שחזר לבעל הבית שהרי אין נהנין זה בשל זה אלא שניהם מזיקים לבעל הבית ואע"פ שלענין פסק ודאי כך היא לענין פירוש אין הדברים נראין וגדולי המחברים פרשו שאע"פ שאסרו לאכול שניהם כאחד מכל מקום אם אכל המדיר מקערה שהוא יודע שכשיחזרוה לבעל הבית חוזר בעל הבית ומניחה לפני המודר כגון פת של כסנין ודומיהם שאדם נותן לאחד ואחריו לסמוך לו על הסדר מותר למודר לאכול הימנה ואינו חושש שמא המדיר הניח נתח טוב בשבילו:

ולא יאכל עמו מן האבוס שלפני פועלים והוא שהיה מנהגם ליתן כלי גדול באבוס שלבהמה לפני הפועלים וממלאין אותו ואוכלין יחד ואף בזה אע"פ שהוא כלי גדול יותר מן התמחוי והקערה לא יאכל עמו ביחד:

ולא יעשה עמו באומן ופי' אומן תלם הכרם על הדרך שביארנו במציעא בפרק פועלים שאוכלים מאומן לאומן ר"ל כשהשלימו שורה אחת ובאין להתחיל באחרת ואמר כאן שהמדיר לא יעדור עם המודר בתלם אחד מפני שמרפה הקרקע עד שמצד חפירתו נוח לזה המודר לחפור ונמצא מהנהו וחכמים מתירין ברחוק הימנו כל שאין לחוש לכך אף בתלם אחד ואין גוזרין רחוק אטו קרוב וכן הלכה:

רש"י לבקרו הס"ד שנהה הס"ד:

בד"ה ואין נוטלין כו' המבקר בחנם כצ"ל:

בא"ד מוותר היה לו שכרו כצ"ל:

בד"ה גזירה כו' דאכל שהייה תמן אף על גב דקאי הכא דלא אכל כצ"ל עבדיו הס"ד לפטומא עבידא דטהורה כצ"ל לנכרי הס"ד לקמן הס"ד אפי' יושב כצ"ל חולה הס"ד:

בד"ה לעולם כו' כשנכסי מבקר כצ"ל:

בד"ה אפילו יושב נמי ליתא כו' כל זה נמחק ומתחיל הדבור במקום שנוטלין שכר כצ"ל:

בד"ה אבל כו' אגרא אעמידה כצ"ל:

בד"ה שהרי כו' התם גזרינן כצ"ל בישיבה הס"ד:

גמרא ואי בשנכסי חולה אסורין על מבקר אפילו עומד לא דהנאה דמבקר היא שעומד תחת צל ביתו וכדאמרינן ברישא דהך פירקא דאפילו דריסת הרגל אסור. פירוש. וזה לשון הרי"ץ ז"ל: אפילו עומד נמי בהא קיימא לן כרבי אליעזר דויתור אסור במודר הנאה ודריסת הרגל שדורס בביתו אסור. עד כאן. על העמידה לא בעי למשקל דמצוה הוא לבקר חולים שנאמר את הדרך ילכו בה ואמרינן התם בה זה בקור חולים ואמרינן לעיל מה אני בחנם אף אתם בחנם אבל מן הישיבה מותר לקבל שכר הואיל ואי בעי פטר נפשיה מההיא מצוה בעמידה. פירוש. כדאמר ר' שמעון בן אליקים גזירה שמא ישהא בעמידה לקמן בהאי פרקא הוא הכא נמי גזירה שמא ישהא בישיבה וישמש לפניו כשאר בני אדם המשמשין לפני החולה כי אין הפרש בין זה לאחרים היושבין ושוהין שם וישמשנו ולא יזכור נדרו אבל בעמידה איכא היכרא טובא הואיל והוא עומד ואחרים יושבים ולעולם מתניתין במקום שאין נוטלין (שם) שכר ובנכסי מבקר אסורין על החולה. הרי"ץ ז"ל.

וכגון דלא אדריה מחיותיה (אמר המגיה עיין בחידושי רשב"א כאן) וכגון לאו דוקא. ותדע לך מדתניא חלה הוא נכנס לבקרו חלה בנו אינו נכנס לבקרו. ואמרינן בשלמא לעולא היינו דשני בין חלה הוא לחלה בנו ואם איתא מאן פסקה דבין חלה הוא בין חלה בנו אי פריש דלא אדריה מחיותיה וחיותיה דבריה דשרי ואי לא פריש בין בזה ובין בזה אסור אלא דאיכא לדחויה דסתמא דמילתא בדחיותיה מדכר ומפרש. והראשון נראה לי עיקר משום דאם איתא מאי קאמר עולא יושב לא משום דאיפשר בעמידה ואי אמר בפירוש חוץ מחיותיה ודאי מסתברא דלא אפקיה לחצאין אבל השתא דמאומדן דעתא שריא ליה לא שריא ליה אלא מאי דלא איפשר ליה בלאו הכי. הרשב"א ז"ל. חלה בנו של מדיר ושוכב בביתו של אביו שואל לאביו בשוק מה בנו עושה אבל אינו נכנס לבית אביו לבקרו. בשלמא לעולא וכו' היינו דשני בין הוא לבין בנו וחלה הוא דנכנס לבקרו דהא לא אדריה מן חיותיה והכא הוי חיותיה דמדיר אבל חלה בנו אינו נכנס לבקרו דליכא חיותיה דמדיר דאביו והשתא אישתכח דאיתהני המודר בנכסי מדיר שעומד בצל ביתו ובהך ברייתא לא מפליג בין עומד ליושב דכי חלה הוא המדיר יכול המודר לישב לפניו משום דהאי תנא לא חייש לשמא ישהא בישיבה. פירוש.

אלא לשמואל בשנכסי מבקר אסורין על החולה מאי שנא הוא ומאי שנא בנו. אין הלשון מזה מכוון אלא כך היה לומר בנו אמאי לא דהא לא אדריה. הרשב"א ז"ל.