Commentary page

Nedarim 36a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Nedarim 36a

Nedarim 36a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 268 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

אם היה כהן המדיר:

יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו קתני סתם דמשמע כל חטאות ואשמות ואע"ג דלא מחוסרי כפרה נינהו:

לא לעולם שלוחי דידן נינהו ומאי דם חטאתו ודם אשמו דקתני חטאתו של מצורע כו'. דהיינו מחוסרי כפרה וכו' וה"ה לגדול:

מזידין חייבין לשלם קרבן לבעלים:

אלא מעתה יביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהוא חייבת אפי' אם אכלה חלב: ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמי שתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו':

לתקוני שויתיך שליח ולא לעוותי:

אמרי לעולם שלוחי דידן נינהו ולהכי פיגולו פיגול:

לא יחשב לו פיגול יהיה מכל מקום:

11 more comments on this page.

Rashi on Nedarim 36a · Sefaria

Tosafot

אם היה כהן אותו המדיר ממנו זורק חטאתו ואשמו דמשמע ליה דמיירי בחטאת חלב ודם אלמא שלוחי דרחמנא נינהו וה"ה דמצי לאותובי ממתני' חטאות ואשמות:

אמאי פיגולו פיגול לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי:

אלמה אמר ר' אלעזר הפריש חטאת חלב וכו' תימה מדרבי יוחנן גופיה תיקשי דהכל צריכין דעת וצ"ע וי"ל דמצינן למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב שצריך דעת בעלים:

שוטה לאו בת קרבן היא והא דאמר לעיל זאת תורת היולדת בין פיקחת בין שוטה מיהו איהו לא מצי מייתי:

יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו כשהן קטנים וכו' אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא הוא - כלומר דקטנים אינם צריכים למנות דאם אוכלין מן הפסח לא הוי כנאכל שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייך בהו לא מיירי מידי דהוה אנשים דרשות הן שאע"פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואינו נקרא שלא למנוייו וכן בקטנים:

על בישרא קאי ומזכה להון בתמיה כלומר לאחר שחיטה יכול להמנותם והא תנן (פסחים דף פט.) מושכין ידיהן עד שישחטו אבל לאחר שחיטה לא אלמא דהמנאת קטנים לאו דאורייתא ובניו דקטנים מיירי:

בקטנים למה לי למימר להו כיון דלא המנום. לזרזן:

Tosafot on Nedarim 36a · Sefaria

Rashba

מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן כו' והא דלא מותיב לה ממתניתן דקתני נמי מקריב עליו חטאות ואשמות, משום דההיא לא מוכחא בחטאת חלב, דדלמא בחטאת ואשם של מצותו דומיא דקיני זבין וזבות, מדלא קתני מקריב עליו קרבנותיו וכדאמרינן לעיל.

ואי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול, לימא ליה לתקוני (שותיך) [שויתיך – לפי הש"מ] ולא לעוותי. קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהו וכדאמרינן בעבודה זרה [נד, א]. ויש לומר דהני מילי בשאר איסרים, אבל הכא אי בעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך, ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנותר, ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי, ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר, אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי.

גופא אמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת כו' וכאילו אמר כו' דהא הוה ליה למיתני שכן אדם מביא על אשתו שוטה, ובתר הכי אלא מעתה. כן נראה לי.

האי שוטה היכי דמי כו' אלא הא דאמר רב יהודה מביא אדם קרבן על אשתו שוטה. לא בחטאת חלב קאמר אלא ביולדות, ואי נמי בכל הקרבנות ובפקחת.

שה לבית לאו דאורייתא כלומר וקטנים אינן צריכין להמנות ואם מאכילים מפסחו לא הוי מאכיל פסח שלא למנויו, דלא אסר רחמנא פסח שלא למנוייו אלא להני דאיתנהו במצות תכוסו, אבל הני דלא שייך בהן הנאה לא מתסרי כדין שלא למנוייו, מידי דהוי אנשים דרשות. תוספות [כאן ד"ה יביאו אדם].

Rashba on Nedarim 36a · Sefaria

Meiri

הכהנים שפיגלו במקדש כגון שעשו אחת מן העבודות על מנת לאכלן חוץ לזמנן מזידין חייבין לשלם דמיהם לבעלים מתורת קנס כמו שביארנו בחמישי של גיטין שהרי חייבים הבעלים להביא אחרים ואף כשהיו נדבה ומכל מקום רוצה הוא להביא דורון ולשלם ובשוגג כגון שהיה סבור שהן שלמים ושחטה על מנת לאכלה לשני ימים ולילה אחד פטורים אלא שפיגולם פיגול שמאחר ששלוחי שמים הם התורה הפקיעה את הקרבן מרשות הבעלים ומסרתו לכהנים להיות ברשותם עד שאין הפגול תלוי במחשבת בעל הקרבן אלא במחשבת העובד כמו שיתבאר במקומו זו היא שיטתנו וכן כתבנוה בחמישי של גיטין ואף גדולי המחברים הסכימו בה וגדולי המגיהים כתבו שאף במזיד פטורים מדיני אדם ומפני שהלכה היזק שאינו נכר לא שמיה היזק ואין נראה כן שאף אנו לא כתבנוה אלא מתורת קנס:

ממה שכתבנו למדת שזה שאמרנו הפריש חטאת חלב על חברו לא עשה כלום פירושו שלא מדעת ואע"פ שבמחוסרי כפרה אף שלא מדעת מהני ומטעם שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים ואף זו היה לנו לומר כן הואיל ואדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה מכל מקום אין זה ראוי עד שתשתפה וזה שתירצו כאן אשתו שוטה היכי דמי כלומר שאין אדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה משום דסבירא ליה הואיל ונדחה ידחה ומכל מקום הלכה שחוזר ונראה כמו שכתבנו ואם כן אנו צריכין לתרץ קושייתו בזו שמכל מקום אינו ראוי עד שתשתפה:

אף מה שאמרו הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום דוקא שלא מדעתו אבל מדעתו רשאי ואע"פ שמתוך הטעם שהזכרנו במחוסרי כפרה היה לנו לומר אף בשלא מדעתו שהרי אדם שוחט פסח על בניו ובנותיו הקטנים אף שלא מדעתם מכל מקום שה לבית לאו דאוריתא ר"ל שהקטנים אין צריכים לימנות ואף בשלא שחטו לשמן רשאי להאכילן אע"פ שאינו נאכל אלא למנוייו שלא אסרה תורה לאכלו לשלא למנוייו אלא לאותם שישנם במצות הפסח ומאחר שמן התורה אינן צריכים מנין שוחט עליהם אף שלא מדעתם וכן בעבדו ושפחתו הכנעניים הא המחויבין בפסח ושצריכין מנין אין שוחטין עליהם אלא מדעתם:

הפסח אין נמנין עליו משנשחט אלא כשהוא חי נמנין עליו כמה שירצו כל שיגיע כזית לכל אחד ואחד ושוחטו לשם כולם וכל הנמנין עליו יכולין לחזור ולמשוך ידיהם בעוד שהוא חי אבל משנשחט לא אמר הריני שוחטו לשם כל מי שירצה לימנות עמי לאחר שחיטה או לשם מי שיבא ראשון לימנות עמי אינו כלום ואין אומרין הוברר הדבר שלשמו נשחט מכל מקום האומר לבניו הריני שוחט על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים דנין אותו מן הסתם שלא נתכוין אלא לזרזם ועל שם כלם שחט ומכיון שהכניס אחד ראשו ורובו זכה וזיכה את אחיו עמו ואלמלא טעם זה אף לנכנס ראשון לא הועיל שאין ברירה וכל שכן האחרים שכבר נשחט קודם מנינם ואין יכולין עוד לימנות והוא שתמה קאי אבישרא ר"ל שכבר נשחט וממני להון אלא לאו דאוריתא ואם תאמר אם כן למה להו לאבוהון דלימא להו לא אמרה אלא כדי לזרזם על הדרך שביארנו וזהו שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות וכו' ולא אמר בנות זוכות שאף הבנים זכו עמהן ושוחט אדם על ידי אשתו ובניו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים שלא בידיעתם אלא שאם מיחו מיחו ואם שחטו לעצמן הרי זו מחאה כמו שיתבאר במקומו:

Meiri on Nedarim 36a · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

ברש"י אשמו קתני כו' הד"א פגול לא יחשב כו' הד"א חלב על חבירו שכן כו' דאורייתא הוא מדתנן כו' הד"א הקטנים דאורייתא הד"א קטנים מיירי הס"ד כצ"ל:

ברא"ש דעת בעלים הס"ד על חבירו דכיון כו' אינן זוכין הס"ד:

בר"ן ממתניתין משום דכיון כו' דאין דנין אפשר כו' כצ"ל:

Chidushei Halachot on Nedarim 36a · Sefaria

Shita Mekubetzet

אימא דם חטאת ואשם של מצורע דהוי קרבן דמחוסר כפרה והני אין צריכין דעת דהא אשכחן ממשמעות דקרא דאדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו דכתיב זאת תהיה תורת המצורע בין גדול בין קטן וקטן ודאי לאו בר דעת הוא. הרי"ץ ז"ל.

ואי אמרת שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול לימא ליה לתקוני שויתיך ולא לעוותי. קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהא וכדאמרינן בעבודה זרה. וי"ל דהני מילי בשאר איסורין אבל הכא איבעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך ולא הוי כשוחט קרבן. אלא כנוחר ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: וא"ת היכי אמרינן אי שלוחי דידן הוו נימרו ליה בעלים לתקוני שדרתיך והא אפילו שאינו שלו אדם אוסר במעשה רבה מיהא. ויש שתירצו דלא דמי הא דהכא לההיא דהתם משום דהתם עשה מעשה שלא היה לו לעשות ששחט בהמת חברו לעבודה זרה או ניסך יינו לעבודה זרה אבל הכא כבר שחט הזבח כהלכתו ולא עשה מעשה שאין לו לעשות אלא שחישב לעשות אחת מן העבודות חוץ לזמנו או חוץ למקומו ואין זה מעשה. עד כאן.

וזה לשון הרי"ץ ו"ל שפגלו שחשבו בעבודת הקרבן מחשבת פיגול חייבין לשלם לבעלים כדמפורש בגיטין. אמאי פיגולן פיגול הואיל ושגג במחשבתו והוא אינו חייב לשלם יכול למימר ליה לא היה בדעתי לעשותך שליח אלא לתועלתי אבל להזק שלי לא דאין אדם אוסר בכי האי גוונא דבר שאינו שלו מאחר דליכא מעשה כדאמרינן במסכת חולין המשתחוה לבהמת חבירו וכו' לא אסרה אלא אם כן עשה בה מעשה. עד כאן. שאני גבי פיגול דאף על גב דאין אוסר דבר שאינו שלו וגם לא שלחו אלא לתקוני כיון דגלי קרא דבמקריב תלוי הוי כאילו אמרו לו הבעלים עשה לדעתך (ונראה לי דהא) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: והוי ליה כהא דאמרינן בשילהי השוחט עשה בה מעשה אסרה ולעולם שליח הבעלים הוא. המקריב מהא דריש דאי ממקריב לגופיה איצטריך. הרא"ם ז"ל. יביא אדם חטאת חלב על חברו קרבן שבא על חטאת שעשה כגון שאכל חלב ודם או שאר איסורין ובעבור שרובם באים על אכילת חלב בשוגג קרי ליה חטאת חלב. הרי"ץ ז"ל. אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חברו שלא מדעתו אף על פי דלא הוי מחוסר כפורים דגבי חטאת חלב אף על גב דלא הביא כפרה אוכל בקדשים דארבעה מחוסרי כפורים הן ותו לא. פירוש.

שהרי אדם מביא קרבן על בניו וכו' הכי נמי מצי למימר שהרי אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדאפקי מקרא דלעיל אלא מעתה דילפת איפשר משאי אפשר שאתה אומר כי היכי דלא בעינן דעת קטנים הכי נמי לא בעינן דעת חברו יביא חטאת חלב על חבירו שלא מדעתו שכן אדם מביא על אשתו שוטה. והשתא מצי למימר התם מנלן דהא לא אשכחנא שיביא אלא במחוסרי כפרה והיינו דמי דמסיק היכי דמי דהא לא אשכחנא שיביא. שטה.

אלמה א"ר אלעזר הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום צריך עיון דברייתא היא בערכין בפרק האומר משקלי על חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא עולתו ושלמיו של פלוני עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא ומוכח התם דבחטאת ואשם בעי דעת בשעת הפרשה ובשעת כפרה ובעילה פליגי התם שמואל ועולא ומילתא דרבי אלעזר ליתא התם. הרא"ם ז"ל. אשתו שוטה תירוצא היא לא ס"ד דמה שאדם מביא על אשתו חטאת חלב הוא אלא קרבן יולדת לבד דחטאת חלב לא איפשר דהיכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה לאו בת קרבן היא ואם אכלה כשהיא פקחת ונשתטית הא אמר רבי יוחנן דהשטות דוחה את האדם מן הקרבן המחוייב קודם שנשתטה ואפילו הוי עתה פקחת כל שכן אם היא שוטה עכשו דאין בעלה חייב להביא קרבן בשבילה. ואם כן מכאן לא תיקשי לרבי יוחנן אלא תרצה להקשות לרבי יוחנן כך תקשי יביא פסח על חברו דאשכחן בעלמא שמחוייב האדם מדין תורה להביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים ולא יתכן להיות כן לפי האמת דהא א"ר אלעזר דהעושה כן לא עשה כלום. הרי"ץ ז"ל.

שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים אף על פי שצריכין למנות על הפסח שפסח אינו נאכל אלא למנוייו ולהם אין דעת למנות מועיל דעת אביהם למנותם דהא כתיב שה לבית דמשמע שאמרה תורה שישחוט אדם פסח על כל בני ביתו ואפילו על הקטנים. ולדבריך שאתה למד למחוסרי כפרה דלא בעינן דעת אפילו בגדולים מדלא בעינן דעת בקטנים הכי נמי יביא פסח על חבירו וימננו שלא מדעתו מדאשכחנא דמימני קטנים שלא מדעתם. ומתרץ אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא. פירוש המנאת שה לבית לאו דאורייתא מה שאמרה תורה שה לבית לאו משום דלהוו דעת האב להמנותם במקום דעתם דאלו בעי המנאה לא הוו אכלי מפסח דהמנאתם לאו כלום היא ודעת אביהם לא מהני. אלא הא דאמר רחמנא שה לבית לאו דאורייתא שיאכלו הקטנים מפסח אביהם ואף על גב דלא בני המנאה נינהו אכלי וגזירת הכתוב היא להאכיל פסח שלא למנוייו בבני ביתו דכתיב שה לבית. אי נמי לא מיתסר פסח שלא למנוייו אלא בגדולים דבני המנאה שמצווין בעשה דתכוסו על השה אבל היכא דלאו בני המנאה נינהו לא מיתסרי מידי דהוה אנשים בראשון דהוי רשות דאכלי שלא אסרה תורה אלא במצווין בעשה דתכוסו כדפרי'. והא דאמר רבי זירא בפסחים דשה לבית דאורייתא (מכל מקום) הכי קאמר להאכילם שה שלא בהמנאה קאמר אבל המנאתם לאו הויא דאוריתא. ממאי ידעינן דהמנאת קטנים לאו דאורייתא מדתנן בפסחים בהאשה האומר לבניו הריני שוחט כו' ואי אמרת שה לבית אבות דאורייתא מן התורה להמנותם ובלאו המנאה לא מצי אכלי על בישרא קאי אחר שנשחט היכי מצי לאמנויי אחיהם הראשונים את האחרים והתנן נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט. אלא ודאי לא בעי המנאה אלא כיון דלא בעי המנאה למה להו דאמר להון אבוהון הריני שוחט וכו' שממנין אותן ומתרין כדי לזרזן במצות אבל המנאה לא בעי. תניא נמי הכי וכו' דכדי לזרזן הוי מעשה היה וכו' ונמצאו בנות זריזות אלמא דמשום לזרוזינהו עביד ובפסחים בפרק האשה אמרינן טעמא אחרינא דהא דאמנינהו על בישרא משום (דאזמני) דאמנינהו מעיקרא קודם שחיטה ובנים גדולים קאמר דבעי המנאה לפי ההוא טעמא. (ואין) ואיפשר לתרץ דתרי טעמי נינהו דהכא לרבי יוחנן קיימנא והתם לא רבי יוחנן קאמר לה אלא תלמודא קאמר לה אבל לרבי יוחנן טעמא לזרזן כדאמרינן הכא משום דלא בעי המנאה. ורבי אמר לי דלאו תרי טעמא נינהו ובפסחים לא מוקי לה בדאמנינהו מעיקרא והתם הכי פירושו יש ברירה ומתרץ לזרזן במצות ולאו משום דבעי המנאה דכיון דקטנים נינהו לא בעי המנאה דשה לבית כתב שיאכילם האב בלא המנאה דייקא נמי דקתני ומזכה אחיו עמו (דהימיני) דהיינו לאחר שחיטה. אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר פירוש אי (מאי) מצית למימר דמתניתין בגדולים דבני אמנויי מעיקרא ובדאמנינהו קודם שחיטה ועל מי שיעלה לירושלם ראשון שפיר כלומר יפה הוכחת ממתניתין דיש ברירה. אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא שלא זכו האחין עד לאחר שחיטה כדקתני הריני שוחט על מי שיעלה ראשון כיון שהגיע שאותו ראשון לא זוכה לאחיו עד לאחר שחיטה ואז אינן בני המנאה דבתר דאשתחיט מי מצי לאמנינהו הילכך כיון שהמשנה מוכחא דלאחר שתישחט קאמר אלמא בקטנים דלאו בני המנאה מיירי כדכתיב שה לבית אבות ואם כן למה המנה אותן אם לא לזרזן ולעולם בקטנים קאמר ולא בעי המנאה מהאי טעמא דאמרי הכא שה לבית כך שמעתי מרבי. שטה. וכן כתב הרא"ם ז"ל.

ויש לשון אחר בפסחים דבגדולים מיירי ובאמנינהו מעיקרא ורבינו תם מיישבו גם לפי זה ואין הלשונות חלוקים. והכי קאמר התם שמע מינה יש ברירה ומתרץ כדי לזרזן במצות וקטנים היו ולא בעי המנאה מגזרת הכתוב דשה לבית כדפריש' והכי פירושו דהא נמי בלאחר שחיטה מיירי מדקתני ומזכה אחיו עמו אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא ומצית למימר דבגדולים מיירי דבני אמנויי נינהו מעיקרא ובאמנינהו קודם שחיטה ועל מי שיעלה ראשון לירושלם שמע מינה דיש ברירה ממתניתין אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא ומפרש אתה המשנה כמשמעה דלא אמנינהו מעיקרא דכן משמע מדקתני הריני שוחט על מי שיעלה ומזכה אחיו עמו משמע נמי דלאחר שחיטה קאמר ובתר דאשתחיט מי מצי לאמנינהו והתנן נמנין וכו' אם כן קשיין מתניתין אהדדי לפירושך אם אתה מפרשה כמשמעה אלא על כרחך בקטנים מיירי והא דמשמע דאמנינהו לאחר כן דקטנים אינן צריכין הזמנה ולזרזן במצות אזמינהו ולא משום דצריך הזמנה דשה לבית לאו דאורייתא כמו שפירש כאן רבינו תם ועיקר. מצאתי. ויש אומרים דהתם ירד להשוות שתי המשניות בדאמנינהו מעיקרא ובכאן לא ירד לכן. עד כאן.

Shita Mekubbetzet on Nedarim 36a · Sefaria

Gilyon HaShas

גמ' שכן אדם מביא על אשתו שוטה כר"י קשה לי הא מה דאמרינן לעיל גבי יולדת שכן מביא על אשתו כר"י היינו כיון דחיובי קרבן דאשה על בעלה מוקמי לקרא דזאת תורת היולדת לרבות אשתו שוטה וכמ"ש הר"ן שם אבל בחלב דלא כתיב תורת ליכא רבויא ובאמת אין מביא על אשתו שוטה כיון דצריך דעת וצלע"ג:

Gilyon HaShas on Nedarim 36a · Sefaria

Original text

Segment 1

מֵתִיב רַב שִׁימִי בַּר אַבָּא: אִם הָיָה כֹּהֵן, יִזְרוֹק עָלָיו דַּם חַטָּאתוֹ וְדַם אֲשָׁמוֹ.

Rav Shimi bar Abba raised an objection from the Tosefta (2:7): If the one who vowed to prohibit another from benefiting from him was a priest, he may sprinkle the blood of his sin-offering and the blood of his guilt-offering on the other’s behalf. Apparently, the priest may perform all sacrificial rites for one prohibited from benefiting from him, even those that require knowledge of the one for whom the offering atones.

Segment 2

דַּם חַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וְדַם אֲשָׁמוֹ שֶׁל מְצוֹרָע. דִּכְתִיב: ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״, בֵּין גָּדוֹל וּבֵין קָטָן.

The Gemara answers. The reference is to blood of the sin-offering of a leper and blood of the guilt-offering of a leper. These are offerings brought by a leper who is lacking atonement, in order to complete his purification process, as it is written: “This is the law of the leper” (Leviticus 14:2). And the verse comes to teach that the halakhot of a leper apply to both an adult and a minor. This offering, too, does not require the knowledge of the one for whom the offering atones.

Segment 3

תְּנַן: הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּיגְּלוּ בַּמִּקְדָּשׁ, מְזִידִין — חַיָּיבִין. הָא שׁוֹגְגִין — פְּטוּרִין, אֶלָּא שֶׁפִּיגּוּלָן פִּיגּוּל.

The Gemara cites another proof to resolve the dilemma with regard to the nature of the agency of a priest. We learned in a mishna: In the case of priests who rendered an offering piggul in the Temple, i.e., they sacrificed an offering intending to consume it after its appointed time, if they did so intentionally, i.e., with full awareness of the period during which the offering may be consumed, they are obligated to pay. The Gemara infers: If they did so unwittingly, they are exempt from payment. However, in any event, when they rendered the offering piggul , it acquired the status of piggul and is disqualified.

Segment 4

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שְׁלוּחֵי דִשְׁמַיָּא הָווּ, הַיְינוּ שֶׁפִּיגּוּלָן פִּיגּוּל. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שְׁלוּחֵי דִידַן הָווּ, אַמַּאי פִּיגּוּלָן פִּיגּוּל? לֵימָא לֵיהּ: שְׁלִיחָא שַׁוֵּיתָיךְ לְתַקּוֹנֵי וְלָא לְעַוּוֹתֵי!

The Gemara asks: Granted, if you say that the priests are agents of Heaven, this is why when their actions cause piggul it is piggul ; their actions are independent of the one bringing the offering. However, if you say that the priests are our agents, why when their actions cause piggul is it piggul ? Let the one bringing the offering say to the priest: I designated you an agent to perform the task properly but not to perform the task improperly.

Segment 5

אָמְרִי: שָׁאנֵי גַּבֵּי פִּיגּוּל, דְּאָמַר קְרָא ״לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ״, מִכׇּל מָקוֹם.

The Sages say in response: It is different with regard to piggul , as in its regard the verse states and emphasizes: “He who offered it, it will not be imputed to him” (Leviticus 7:18). This implies that it is piggul in any case, e.g., even if one’s actions cause the offering to be piggul without the consent of the owner. Therefore, there is no proof with regard to the nature of the agency of the priest.

Segment 6

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל צְרִיכִין דַּעַת חוּץ מִמְּחוּסַּר כַּפָּרָה, שֶׁהֲרֵי אָדָם מֵבִיא קׇרְבָּן עַל בָּנָיו וְעַל בְּנוֹתָיו הַקְּטַנִּים. אֶלָּא מֵעַתָּה יָבִיא אָדָם חַטַּאת חֵלֶב עַל חֲבֵירוֹ, שֶׁכֵּן אָדָם מֵבִיא עַל אִשְׁתּוֹ שׁוֹטָה, כְּרַבִּי יְהוּדָה. אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הִפְרִישׁ חַטַּאת חֵלֶב עַל חֲבֵירוֹ — לֹא עָשָׂה כְּלוּם!

§ With regard to the matter itself, Rabbi Yoḥanan said: Everyone who brings an offering requires knowledge, except for those offerings brought by those lacking atonement; this can be proven from the fact that a person brings a purification offering for his minor sons and daughters. The Gemara asks: However, if that is so, let a person bring a sin-offering on behalf of another who unwittingly ate forbidden fat without his knowledge, just as a man brings an offering for his wife who is an imbecile, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Why then did Rabbi Elazar say: One who separated a sin-offering on behalf of another who unwittingly ate forbidden fat has done nothing?

Segment 7

אִשְׁתּוֹ שׁוֹטָה הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָכְלָה כְּשֶׁהִיא שׁוֹטָה — לָאו בַּת קׇרְבָּן הִיא.

The Gemara refutes the analogy between the cases. What are the circumstances of the case of his wife who is an imbecile? If she ate the forbidden fat when she was an imbecile, she is not subject to liability to bring an offering, as one lacking halakhic competence is exempt from punishment and needs no atonement.

Segment 8

וְאִי דְּאָכְלָה כְּשֶׁהִיא פִּקַּחַת, וְנִשְׁתַּטֵּית — הָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָכַל חֵלֶב וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה — פָּסוּל, הוֹאִיל וְנִדְחָה — יִדָּחֶה.

And if she ate the forbidden fat when she was halakhically competent and then became an imbecile, didn’t Rabbi Yirmeya say that Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: If one ate forbidden fat unwittingly, and separated an offering, and became an imbecile, and became competent again, the offering is disqualified. Since it was disqualified when he was demented, it will be disqualified forever. It is clear, therefore, that the sin-offering that one brings for his wife who is an imbecile is not a sin-offering for eating forbidden fat, as that would require halakhic intelligence. It is merely for completion of the purification process, e.g., a woman after childbirth, for which halakhic competence is not required. Therefore, no proof may be cited from the case of one’s wife who is an imbecile to the case of bringing a sin-offering on behalf of another who ate fat.

Segment 9

אֶלָּא מֵעַתָּה יָבִיא אָדָם פֶּסַח עַל חֲבֵירוֹ, שֶׁכֵּן אָדָם מֵבִיא עַל בָּנָיו וְעַל בְּנוֹתָיו הַקְּטַנִּים. אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הִפְרִישׁ פֶּסַח עַל חֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם!

The Gemara asks: However, if that is so, let a person bring a Paschal lamb on behalf of another without his knowledge, just as a person brings a Paschal lamb for his minor sons and daughters. Why then did Rabbi Elazar say: One who separated a Paschal lamb on behalf of another has done nothing?

Segment 10

אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״שֶׂה לְבֵית אָבֹת״ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא.

Rabbi Zeira said: The verse states: “A lamb for each father’s house, a lamb for the household” (Exodus 12:3). From here it is derived that all members of a household, including minor sons and daughters, are registered to the group eating a Paschal lamb. However, this is a custom; it is not by Torah law.

Segment 11

וּמִמַּאי — מִדִּתְנַן: הָאוֹמֵר לְבָנָיו: הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס רִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ — זָכָה בְּחֶלְקוֹ, וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ ״שֶׂה לְבֵית״ דְּאוֹרָיְיתָא, עַל בִּישְׂרָא קָאֵי וּמְזַכֵּי לְהוּ?!

And from where is this halakha learned? It is from that which we learned in a mishna ( Pesaḥim 89a): With regard to one who says to his minor sons: I am hereby slaughtering the Paschal lamb on behalf of the one of you who will ascend to Jerusalem first, and he will be privileged to eat from that lamb, then once the first of his children introduces his head and most of his body into Jerusalem, he acquires his portion and acquires portions on behalf of his brothers with him. And if you say that the halakha derived from the phrase “a lamb for the household” is by Torah law, and the minors are obligated to register for the Paschal lamb, although the son who reached Jerusalem first acquired his portion based on the stipulation of his father, how can he stand over the meat of the Paschal lamb after it was slaughtered and acquire it on behalf of his brothers? Apparently, minors are not required by Torah law to register as members of the group eating the Paschal lamb.

Segment 12

אֶלָּא לְמָה לְהוּ דְּאָמַר לְהוֹן אֲבוּהוֹן? כְּדֵי לְזָרְזָן בְּמִצְוֹת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מַעֲשֶׂה הָיָה וְקָדְמוּ בָּנוֹת לַבָּנִים, וְנִמְצְאוּ בָּנוֹת זְרִיזוֹת וּבָנִים שְׁפָלִים.

The Gemara asks: However, why do they require that their father say to them: The one of you who will ascend to Jerusalem first will be privileged to eat from that lamb, when no actual acquisition takes place? It is in order to motivate them in the performance of mitzvot. This is also taught in a baraita : There was an incident that transpired where a father said to his sons and daughters that they should compete to see who reaches the sacrifice of the Paschal lamb first, and the daughters preceded the sons, and the daughters were found to be motivated and the sons to be lazy [ shefalim ]. Since the baraita did not say that the result was that daughters acquired their portion, apparently the father’s statement was merely motivational.

Segment 13

וְתוֹרֵם אֶת תְּרוּמָתוֹ כּוּ׳.

§ We learned in the mishna that among the tasks that one may perform for someone who is prohibited by vow from benefiting from him is: And he separates his teruma .

Nedarim 36a

Nedarim 36a

Rashi

Tosafot

Rashba

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Shita Mekubetzet

Gilyon HaShas

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Original text