Ketubot 80a

רבי אבא אמר אפי' שיגרא דתמרי תמרים נידוכין יחד כדרך שדורסין תאנים יחד ליטראות ליטראות אף אלו כן ומיקרי שיגרא ואני שמעתי שיגרא טרויות כמין אשכול תמרים וקשיא לי מאי אפי' דרבי אבא הא גרוגרות גריעי מתמרים כדתנן אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא עליו ברכה ואי הוה גרסי' להא דרבי אבא ברישא מקמי דר' אסי לא הוה קשיא לי מידי יש ספרים משובשים וכתוב בהן וכמה הרבה אמר ר' אבא כו' וגירסת שוטים היא זו כמה הרבה למאי הלכתא איבעיא להו ומאי נפקא לן מינה כל כמה דהוי יותר על גרוגרת אחת הוי הרבה עד לעולם:

חובצא דתמרי לאחר שעשו בהן שכר ונשאר הפסולת אי נמי נידוכין הרבה כדי לעשות מהן שכר:

לא אכלה דרך כבוד מאי בכמה הויא אכילה:

בכאיסר שוה איסר:

דייני דפומבדיתא רב פפא בר שמואל בפ"ק דסנהדרין (דף יז:):

עבד רב יהודה עובדא דחשבה אכילה בחבילי זמורות שהן מאכל לפילין והאכיל מהן הבעל לבהמתו וגירש את אשתו ואמר רב יהודה מה שאכל אכל:

אכלה לוקח שני ערלה שאין הנאתן אלא בזמורות שהפרי אסור בהנאה או שביעית שהוא הפקר או שזרעה כלאים והזמורות לא נאסרו:

הרי זו חזקה עולין לו למנין שלש שנים אי אחת מהשלש שנים אחת מאלו:

שיגרא דתמרי הקשה בקונטרס מאי אפילו והא תמרים עדיפי מגרוגרות כדאמרי' אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא עליו ברכה ותירץ ר"ת דהא לא קאמר אפילו תמרי אלא שיגרא קבוצים הרבה יחד דאינן טובות כל כך:

אכלה ערלה והא דאמר רב יהודה בחזקת הבתים (ב"ב דף לו.) אכלה שביעית וכלאים אינה חזקה פירש שם רשב"א כגון שאכל פירות דאיסורא ולכך לא הוי חזקה שלא אכל כדרך האוכלים ומיהו מדלא מקשה להו אהדדי נראה דהתם נמי גרסינן הרי זו חזקה וכן גריס ר"ח וכן נמצא בספר של רבינו גרשום וא"ת דהכא משמע דעצי כלאים מותרים ומ"ש מקשין של כלאי הכרם דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אלמא אסורין וי"ל דהתם בזרוע מעיקרא דאז הכל נאסר אבל הכא איירי בזרוע ובא והוסיפו הפירות מאתים ולא בעצים דאמרינן בפר' כל שעה (פסחים דף כה. ושובפרק כל הבשר (חולין דף קטז. ושם) זרוע ובא הוסיף מאתים אין לא הוסיף מאתים לא ואין זה דוחק שהפירות הוסיפו מאתים ולא העצים דאורחא דמילתא הוי הכי דזמורות כבר הוי גדולות לפני זריעת כלאים:

ישבע כמה הוציא ויטול בפי' רבינו חננאל מקשין אמאי לא תנא האי נשבע ונוטל בהדי נשבעים ונוטלים דשבועות (דף מד:) ומשני דלא חשיב אלא מידי שמכחישין את הנשבע כגון שכיר וחשוד וחנווני על פנקסו אע"ג דאין הבעל הבית מכחישו מ"מ חנווני ופועלים מכחישין זה את זה אבל הכא ליכא שום הכחשה ומהאי טעמא נמי לא חשיב הבא ליפרע מנכסי יתומים ומיהו ההוא אפי' ביתומים מכחישים נוטל בשבועה ונראה דהתם לא חשיב אלא אותם שצריך להשמיענו דנוטלין דאי לאו דאשמעינן ה"א דאפילו בשבועה אין נוטלין ואע"פ דשכיר למאי דחשיב ליה טרוד בפועליו מן הדין היה לו ליטול בלא שבועה דהוי ליה כאומר הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך דחייב ואינו נשבע אלא להפיס דעתו של בעל הבית מ"מ אי לאו דאשמועינן לא הוה ידעינן דחשיב כאיני יודע ואפילו בשבועה לא היה נוטל אבל הנהו דחשיב בהדי הבא ליפרע מנכסי יתומים אי לאו דאשמועינן הוה אמינא דנוטלין בלא שבועה מחמת השטר לא חשיב להו התם והלשון מוכיח כן דהתם קתני נשבעין ונוטלין משמע דאתא לאשמועינן דנוטלין והכא קתני לא יפרעו אלא בשבועה משמע דאי לאו דאשמועינן הוה אמינא דנוטלין בלא שבועה ואע"ג דתנא דברייתא בהכותב (לקמן כתובות דף פז:) חשיב פוגם שטרו בהדי הנהו דנשבעין ונוטלין ההוא תנא לא מחלק אי נמי איכא למימר טעמא כמו שאפרש לקמן בעזרת השם:

איסתלק ליה בעל אסתלקו להו אע"ג דאמרינן (ב"מ דף עו.) השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם יש לומר דהכא האריסין יודעין שהקרקע של אשה היא ועל מנת כן נכנסו שאם תתגרש ויפסיד הבעל הכל אין להם עליו כלום דזה הם יודעים שהבעל לא יניח מלגרש אשתו בשבילם ודעתם להפסיד עמו כיון שלא התנו:

אמר רב חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי. איכא למימר דלהקל עליו תקנו, ולא להחמיר עליו. דאילו הוציא קמעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל דעלמא, אבל הוציא הרבה ואכל קמעא, מחשבין לו כאריס דעלמא.

אם כן הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול מהאי לישנא משמע, דר' אמי לא מיטעא הוי טעי מעיקרא בדינא אלא דלא סיימוה קמיה, ואיהו סבר דההוא זוזא דאפיק למיעבד ביה עסקא אפקיה וקא רווח ביה ואכל, והשתא דסיימוה קמיה דלאו לאיתגורי ביה אפקיה אלא למיכליה, אמר, אם כן הוה ליה הוציא ולא אכל וישבע כמה הוציא ויטול. כלומר, עד כדי הארבע מאות זוזי, וכדאמרינן בסמוך שאם היתה הוצאה יתרה על השבח אין לו אלא הוצאה שעור שבח. ואם תאמר, הכא מאי נשבע ומאי נוטל, דהא ליכא שבח כלל, דקרנא קרית להו לכולהו ארבע מאה ושבח אין כאן, והוא אינו נוטל אלא הוצאת שעור שבח כדאמרן. יש לומר, לגבי הא ודאי כולהו כמי שהשביחו מחמת הוצאת הבעל הן, דאילו לא אזיל בעל לא הוו לה מינייהו כלל.

אי נמי בעל עריס פירש רבנו חננאל ז"ל: דהא איכא ריוח ביתא. ותמיהא לי, דאם כן בין לאביי בין לרבא ליכא, דמשום שמא תכסיף נמי ליכא דהא בעל גופיה הוא דמפרנס לה לארעא ולא מבייר לה. ונראה לפרש, דמשום שמא תכסיף ליכא משום ריוח ביתא איכא, דלית ליה אלא שליש הפירות או הרביע ואלו לא מכרו מאסף הבית כל הפירות.

הא דאמרינן לעיל חזינן אי בעל אריס הוא אסתלק ליה בעל איסתלקו כולהו. משום דאמרה להו לא אתניתו לי מידי דהא איכא בעל דטרח. כתב הראב"ד ז"ל: דהוא הדין לענין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, אם בעל הקרקע אריס הוא והוא בכאן, אינו נותן לו שכר טרחו בין בשדה העשויה ליטע בין בשדה שאינה עשויה ליטע, אבל דמי נטיעותיו בשעה שנטען נותן לו, והוא שהיה שבח כנגד הוצאה עד ואפשר לומר, דשאני אשה משום דאיכא בעל דטרח ומפרנס לה לארעא בלא טרחא כלל, אבל הכא דאי לאו האי הוה טרח איהו לנטעם, בכי הא לא אמרינן דלא יהיב ליה שכר טרחו כלל, אלא מיהו שמין כמה אדם רוצה ליתן וליבטיל ממלאכה ויהיב ליה, דומיא דההיא דאמרינן בריש פרק השוכר את האומנין (ב"מ עו, ב) הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרן משלם. אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל. הכא נמי אף על גב דאיהו גופיה אריס הוא, מכל מקום הא אהני ליה דלא טרח כלל ויושב ובטל, ויהיב ליה כל כמה דאדם רוצה ליתן ולא יהא יגע וחופר ונוטע ואחרים עושים לו מלאכתו. וזה נראה דין האמת והצדק.

גמרא אמרי בי רב אפילו שגרא דתמרי יש שפי' אשכול של תמרים והקשו רש"י ז"ל דא"כ מאי אפילו דהא תמרים עדיפא מגרוגרת כדאמרינן בפסחים אכל גרוגרת ושלם לו תמרים תבא עליו ברכה ויש מתרצים דהא בי רב אמתני' אמרה דאפילו שגרא דתמרי חשיבא אכילה לומר מה שהוציא הוציא ורש"י ז"ל פירש שגרא דתמרי תמרים הנופלים קודם גמר בשולן וזה יותר נכון לפי הלשון:

עביד ר' יהודא עובדא בחבילי זמורות פירש רש"י ז"ל שהאכיל מהם לבהמתו וחשיבא באכילה ואמר מה שהוציא הוציא וכגון שהיתה האכילה באיסר או בדינר ר' יהודא לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה. פירש רש"י ז"ל שהפרי בכל אלו אסור ולא אכל מהם אלא העצים ואפ"ה חשיבא אכילה למהוי חזקה והקשו בתוס' דהא עצים דבכלאים אסורים הם בהנאה כדקתני גבי תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ותירצו דהתם הוא שהיה זרוע בכלאים מעיקרא שנאסרו בהשרשה אבל הכא כשזרוע ובא שאינו נאסר אלא בתוספת כדאית' בפ' כל שעה וכיון שכן העצים שגדלו בהיתר מותרים והרמב"ן ז"ל פירש דכלאים דאמרינן הכא המחזיק זרעי כלאים וחסרה בעלים שהיו אוכלים אותה בהיתר וכיון שכן אע"פ שזה אכלה באיסור חזקה הוא וראייה דמייתינן הכא היינו מערלה ושביעית שאף הבעלים לא היו יכולים לאכול ממנה בהיתר אלא העצים וזה בלחוד אסרינהו ולפיכך הוה חזקה ואע"פ שאכל זה הפירות דסוף סוף כבר נהנה ומיהו אשכחן נסחי דגרסי בבבא בתרא אכלה ערלה ושביעית וכלאים אינו חזקה. ולפי' התוספת אפילו לקיימה כגון שאכל המזיק הפירות שהיתה אכילתו באיסור ולפיכך אינו חזקה וכן כתב בתוס' אבל אינו מחוור מן הטעם שכתבנו. והגירסא נכונה שם הרי הוא חזקה כדגרסי' הכא וכן פירש הרמב"ן ז"ל ושם פי' בס"ד:

ההיא אתתא דנפלו לה ד' מאות זוז וכו' האי קרנא אכיל הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. וא"ת מה שיש לו ליטול דהא הכא ליכא שבח אלא ארבעה מאות זוז ואמרינן לקמן שאינו נוטל להוצאה אלא שיעור שבח וי"ל דמהכא איכא שבח במה שזכאו גבי חוזאה אבל לא יטול אלא מה שראוי להוציא אדם בדרך:

המוציא הוצאות על נכסי אשתו הקטנה ופירש רש"י ז"ל קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ויכולה למאן דכמוציא על נכסי האח' דמי ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כאחד מאריסי העיר פירוש לפי' דבהא לא מחיל כלום כיון שיכולה למאן וכיון דכן לעולם דיני יורד ברשות ועבדי ליה רבנן תקנתא שיהא טורח ברשות כי היכי דלא ליפסידנהו דכל היכא דלא שקיל כאריס גמור מפסיד להו שיאכל ולא ישביח דחייש למיאון:

בעל שהוריד אריסיו תחתיו פי' ועמד וגרשה אחר שאכל קימעא מה שיטלו דינם כמו שהתנה מי אמרינן אדעתא דארעא נחית וארעא לאריסתיה קיימי פי' ונוטלים כאחד מאריסי העיר או דלמא אדעתא דבעל נחית ולית להו כלום. מתקיף להו רבה בר רב חנה היכי אפשר דלית להו כלום מאי שנא דהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחחונה ליטול הוצאות שיעור שבח מיהת ומהדרינן התם ליכא אינש דטרח בלא דמים הכא איכא בעל דטרח בלא דמים:

מאי הוה עלה אמר רב הונא בריה דרבי יהושע חזינן אי בעל אריס הוא דאסתלק בעל אסתלק אינהו פירוש דיכולה למימר הא איכא בעל דטרח ומיהו אם אמר הבעל שכרכם עלי חייב הבעל לפרעם אבל אם שכרם סתם פטור ולא דמי לשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו שנותן לו שכרו דהכא שפיר הוה ליה לפועל למידע כי קרקע של נכסי מלוג היה והיה לו להתנות ולפרש וכן כתוב בתוס':

בעל שמכר קרקע לפירות מהו מי אמרינן מאי דקני אקני ליה או דלמא כל תקינו רבנן משום ריוח ביתא תקינו וכתבו בתוס' דדוקא נקט שמכר קרקע לפירות דכיון שהקרקע ביד הלוקח תולש ואוכל ליכא רווח ביתא אבל אם לא מכר אלא הפירות והקרקע עומד בידו והוא מלקט הפירות אי אפשר שלא יאכלו מהם בני הבית ואיכא רווח ביתא והיינו דאמרינן לקמן מאי בינייהו ארעא וכו' ולא אמרינן א"ב שלא מכר הקרקע לפירות דמשום תכסיף ליכא ומשום רווח ביתא איכא דאלמא בההיא אף משום רווח ביתא ליכא מאן דחזי סבר מה שעשה עשה ולישנא קלילא נקט דאלו בעובדא דהכא הכל מודים שמה שעשה עשה אלא ודאי כדאמרינן ולא היא משום רווח ביתא הוא והא קא רווח פי' שאף עתה היא עושה צרכי הבית ואית לה הנאה ושמעינן מינה שהונשא אשה על אשתו ויכול למיקם בסיפוקה יכול להשרות שתיהן עמו בבית אחד ואין הראשונה יכולה לעכב דאי לאו הכי תצווח שלא תהא צרתה בבית וכיון שתצא מן הביה תו ליכא רווח ביתא אלא ודאי כדאמרן כנ"ל:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שכתבנו בדין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל לא סוף דבר באכילה ממש אלא כל שנהנה מן היוצא מנכסיה אף שלא בדרך אכילה מעשה היה ודנוה כן אף בחבלי זמורות ונראין הדברים דוקא בשוה דינר ואע"פ שאינן בנות אכילה מכל מקום הואיל ונהנה כך הוא הדין שהרי לענין חזקה אמרן אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה וודאי בהנאת עצים נאמרה שאין בהם איסור הנאה שאם בפרי אינה חזקה הואיל ואיסור הנאה יש בהן בערלה וכלאים וכן בשביעית אין חזקה באכילת הפרי הואיל והפקר הם אלמא בהנאת עצים נאמרה ולא נאמר בכלאים שהקשין אסורין אלא במה שנזרע או ניטע באיסור כמו שביארנו בשמועה זו במקומה בשלישי של בתרא ולמדנו ממנה מכל מקום שלענין חזקה הנאת עצים הנאה היא ואם כן אף בדין זה כן זהו עיקר הדברים שבשמועה זו וגדולי הרבנים גורסין בה לענין חזקה שאינה חזקה וכן לענין משנתנו הם מפרשים עבד רב יהודה עובדא בחבלי זמורות שלא לדונן במה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אלא בדין הוציא ולא אכל ואין הדברים נקשרים כלל אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:

גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שלא אמרו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אף בשבח יתר אלא במגרש אבל במורדת כל שהשבח יתר אע"פ שאכל הואיל ואין אכילותיו כנגד הוצאותיו ישבע כמה הוציא ויטול לא יהא אלא מתנה כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא:

קטנה שהשיאה אמה ואחיה והביאה קרקע בנכסי מלוג והוציא הבעל בו ואכל ומיאנה אין דנין אותו בדין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שאם כן אף הוא חושש במיאונה ואינו מכניס עצמו להוצאת התקון על הספק והקרקע מכחיש ומתנונה והולך ומתוך כך עשו בו תקנה לדונו כיורד לתוך שדה חברו ברשות ששמין לו וידו על העליונה אף בשאין עשוי ליטע כמו שיתבאר בשלישי של בתרא מ"ב ב' ר"ל שאם הוצאה יתירה או אפילו לא השביח כלום נוטל הוצאה ואם שבח יתר נוטל או חולק בו כאריס לפי מנהג המקום ולמדת שמה שנאמר כאן כמוציא על נכסי אחר דמי פירושו כמוציא על נכסי אחר ברשות ויש בזו פרושים אחרים ואל תחוש להם:

הוזכר בכאן מעשה באחד שנפלו לאשתו ארבע מאות זוז בירשה והלך בעלה והוציא שש מאות בהוצאת הדרך והביא ארבע מאות של ירשה ואלו הרויח בהם כלום היינו דנין בו מה שהוציא הוציא וכו' אבל זה לא הרויח כלום והוציא מהם דינר אחד להוצאתו ואחר שלא היה אותו דינר של ריוח לא היה בדין מה שהוציא הוציא וכו' [אלא] בדין הוציא ולא אכל וישבע כמה הוציא ויטול ומיהו דוקא כל אותם ארבע מאות ויש אומרין אף כל השש מאות אם יש לה נכסי מלוג מצד אחד ואע"פ שכתבנו שכל שלא השביח כלום אינו נוטל כלום אף אני אומר שהבאת המעות והוצאתם ממקום הקרוב להפסד נקרא שבח לפי ענין המקום או האדם שהוציאם משם או ממנו ואלמלא הבאתו לא היו שוים כלום ויש מפרשים שזה שאמרו שכל שלא השביח כלום אינו נוטל כלום דוקא כשעשה שלא במצות האשה אבל כל שעשה במצותה נוטל ולעיקר השמועה מיהא שאלו קצת מפרשים היאך לא מנאוה בכלל הנשבעין ונוטלין במסכת שבועות פרק כל הנשבעין מ"ד ב' ואינה שאלה שלא מנו שם אלא אותם שהנשבע מכחיש התובע אבל בזו הנתבע אינו יודע כלום ומאחר שאינו דומה להן לא נשנית בכללם ויש אומרין שהוא צריך להביא ראיה על הוצאתו אלא שרוב מפרשים ראיתי שכתבו שהוא נאמן ותלו בה הטעם הואיל וברשות הוא עושה וכן נמצאת בנימוקי רב חננאל ז"ל:

בעל שהוריד אריסים בקרקע של נכסי מלוג על פי מנהג העיר אם למחצה אם לשליש ולרביע וגירש את אשתו והיא מסלקתו מקרקעותיה במה שאכל ועכשו רוצה גם כן לסלק את האריסים שהוריד בעלה בהם רואים אם הבעל אריס הוא ר"ל שאף הוא יורד לשדות אחרים באריסות למחצה לשליש ולרביע כגון שהוא גם כן עובד אדמה הרי היא מסלקתם בלא כלום הואיל והבעל אכל קימעא שלא ירדו אלא במקום הבעל ואף בלא הם אף הבעל היה טורח בכך והילכך כל שנסתלק הבעל נסתלקו הם ואם אין דרך הבעל בכך ואלמלא הם אף הבעל לא היה טורח ארעא ודאי לאריסי קיימא ודנין בהם כיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה אם אינה עשויה ליטע ונטעה על הדרך שביארנו במציעא פרק שואל ק"א א' וכן אם נטעה והיא עשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן לנטעה ונוטל על הדרך שביארנו שם וגדולי המחברים כתבו ששמין להם לגמרי כאריס וכן כתבו בהיה הבעל אריס שנוטלין מן ההוצאה כשיעור שבח ובשבועה:

בד"ה אכלה ערלה כו' שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאים כו' עכ"ל לכך ל"ק להו אלא מקשין דכלאי כרם דהוי כמו עצים אבל בערלה ודאי דעצים שרו אלא הקליפים אסורים משום דהוי שומר לפירות וכן בשביעית אין איסור כלל בעצים ולכך הך דשביעית וכלאים אינה חזקה ליכא לאוקמא בכה"ג בהוסיפו גם העצים מאתים ודו"ק:

בד"ה ישבע כמה הוציא כו' ומה"ט נמי לא חשיב הבא ליפרע מנכסי יתומים כו' עכ"ל ק"ק אמאי נקטו במלתייהו הך דהבא ליפרע מנכסי יתומים ולא נקטו כל הנהו דקתני להו לקמן במתני' דפרק הכותב מקמיה הך דהבא ליפרע מנכסי יתומים וק"ל:

בא"ד ואע"ג דתנא דברייתא בהכותב חשיב פוגם כו' ההוא תנא לא מחלק כו' עכ"ל וק"ק דא"כ אמאי לא קחשיב נמי כל הנהו דקתני להו במתני' בהכותב בהדי הך דפוגם שטרו וי"ל דחשיב פוגם דהיינו קמייתא דקתני במתני' דהכותב וה"ה כל אינך דקתני להו במתני' בהדיה וק"ל:

אמרי בי רב אפילו שגרא דתמרי יש שפירשו אשכול של תמרים והקשה רש"י דא"כ מאי אפילו דהא תמרים עדיפא מגרוגרות כדאמרינן בפסחים אכל גרוגרות ושלם לו תמרים תבא עליו ברכה ויש מתרצים דהא דבי רב אמתני' אמרה דאפילו שגרא דתמרי חשיבא אכילה לומר מה שהוציא הוציא. הריטב"א ז"ל:

ומיהו רש"י גריס ר' אבא אומר אפילו שגרא כו' דמשמע דקאי אדרב אסי ולהכי קשיא ליה מאי אפילו דהא תמרי עדיפי מגרוגרות ואפ"ה יש לתרץ בדוחק דאמתני' קאי ואפשר דלהכי כתב רש"י ואי הוה גרסינן להא דרבי אבא ברישא מקמי כו' לאורויי הך שינויא דוק ותשכח כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל וכמה קמעא דאמרינן מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. גרוגרות תאנה דרך כבוד בקביעות על שולחנו ר' אבא אומר אפילו שגרא דתמרי דאפילו לא אכל אלא אשכול של תמרים שעדיין לא נתבשל כל צורכו ואינו חשוב כגרוגרות אבל תמרים שנתבשלו כל צורכן ודאי חשיבי מגרוגרות כדאמרינן התם אכל גרוגרות ושלם לו תמרים תבא עליו ברכה ע"כ. ובמהדורא בתרא כתב רבי אבא אמר אפילו שגרא דתמרי. תמרים נדוכים כו' ואני שמעתי שגרא טרויות כמין אשכול כו' וקשיא לי מאי אפילו כו' פירוש לא קשיא ליה אלא לפירושו ולא למאי דשמע וכמו שכתב במהדורא קמא: וה"ר חיים תירץ דגרוגרות עדיפי מתמרים כדמשמע הכא לפי שהיא יותר גדולה אבל קב תמרי עדיף מקב גרוגרות לפי שיש בחשבון תמרים בקב יותר מגרוגרות ולכך קאמר תבא עליו ברכה דאיירי במדה. הרא"ש ז"ל. ורש"י פי' שגרא דתמרי תמרים עשויין כגון קציעות וגריעי מגרוגרות ואחרים פירשו שיגרא דתמרי תמרים הנופלים קודם גמר בשולן וזה יותר נכון לפי הלשון. הריטב"א ז"ל. פי' מלשון שגר בהמה שגר אלפיך: לא אכלה לאותה אכילה קמעא דרך כבוד מאי כמה אכל שלא בדרך כבוד דאמרי מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. בחבילי זמורות שהאכיל אדם אחד חבילי זמורות פחות משוה איסר או דינר לבהמתו מכרם אשתו וגרשה ואמר רב יהודה ישבע כמה הוציא ויטול דאכילת בהמתו לא הויא אכילה עד דאיכא כאיסר או כדינר דאמר רב יהודה בפרק חזקת הבתים [בבא בתרא לו א'] אכלה ערלה שהאכיל זמורות לחין לבהמתו שני ערלה אינה חזקה דאכילת בהמתו אינה אכילה ולא קפיד אינש עלה לעשות מחאה בחזקה כזו וכן אם אכלה שתי שנים כראוי ושנה שלישית הויא שביעית ואכלה לא הויא חזקה דכיון דהפקר הוא לכל אדם לא קפיד אינש אהך חזקה ולא איכפת ליה לערער ואינה חזקה לשמואל.

ונראה דזמורות כלאי הכרם אינן אסורים בהנאה שהרי גפנים לזרעים וקשים שלהם נאסרו והאכיל לבהמתו זמורות של כלאי הכרם. ע"א עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות דחשבה לה אכילה שהן מאכל לפילין והאכיל לבהמתו וגרש את אשתו ואמר מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ורב יהודה לטעמיה דאמר בחזקת הבתים אכלה ערלה הרי זו חזקה דאכילת בהמתו חשיב אכילה ומה שכתוב בפרק חזקת אינה חזקה שבוש שהרי בספר ישועות רבינו הגדול רבי גרשון ז"ל כתב כן אמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה כמ"ש. רש"י במהדורא קמא: וז"ל הריטב"א עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות. פרש"י ז"ל שהאכיל מהם לבהמתו וחשבה כאכילה ואמר מה שהוציא הוציא וכגון שהיתה האכילה כאיסר או כדינר. רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה פרש"י שהפרי בכל אלו אסור ולא אכל מהם אלא העצים ואפ"ה חשיבא אכילה למהוי חזקה והקשו בתוס' דהא עצים דבכלאים אסורין הן בהנאה כדתניא גבי תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ותירצו דהתם הוא כשהיה זרוע כלאים מעיקרו שנאסר בה שרשה אבל הכא כשזרוע ובא שאינו נאסר אלא בתוספת כדאיתא בפרק כל שעה וכיון שכן העצים שגדלו בהיתר מותרים. ורבינו הרמב"ן ז"ל פי' דכלאים דאמרינן הכא המחזיק זרעי כלאים ואסרה על הבעלים שהיו אוכלים אותם בהיתר וכיון שכן אף על פי שזה אכלה באיסור חזקה היא וראיה דמייתי' הכא היינו מערלה ושביעית שאף הבעלים לא היו יכולין לאכול ממנה בהיתר אלא העצים והא בלחוד אסרינהו ולפיכך הויא חזקה ואף על פי שאכל זה הפירות דסוף סוף הרי כבר נהנה ומיהו אשכחן נוסחי דגרסי בבבא בתרא אכלה ערלה ושביעית וכלאים אינה חזקה ולפי' התוס' אפשר לקיימה כגון שאכל המחזיק את הפירות שהיתה אכילתו באיסור ולפיכך אינה חזקה וכן כתבו התוספות אבל אינו מחוור מן הטעם שכתבנו והגירסא הנכונה שם הרי זו חזקה כדגרסי' הכא וכן פי' הרמב"ן ז"ל ושם פירשתיה בס"ד ע"כ. ועיין בחדושי הרמב"ן בפרק חזקת הבתים: וז"ל הרא"ה אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה פי' כלאים דאכילת פירות דאף על גב דהוי להו איסורי הנאה מ"מ הרי היה יכול לאוכלה בהיתר כשם שאכלה באיסור אבל ערלה ושביעית אכילת פירי דידהו ודאי לא הויא ראיה דערלה הרי הן איסורי הנאה ואינו יכול לאכול בהיתר דשביעית נמי משום דהוו להו הפקר לכ"ע אבל בחבילי זמורות רב יהודה חשיב לה אכילה כדאמרינן הכא ע"כ. ואכתי קשה מדאמרינן הכא זמורות של ערלה מותרות ומ"ש מקליפי ערלה דאסורין ואפשר לומר בזו דקליפין שאני שהן שומר לפירי והוו כפירות אבל זמורות לא. תלמידי הרשב"א: וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וז"ל עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות לכאורה נראה שאף על פי שנהנה מן הזמורות דרך כבוד כיון שלא אכל אכילה ממש צריך שיהנה מהם כאיסר דכי אמר דדרך כבוד סגי ליה בפחות משוה פרוטה הני מילי באכילה אבל בהנאה צריך כאיסר ורב יהודה לא בא לחלוק אלא לומר שצריך שיהנה בכאיסר. מפי מורי הרב נר"ו: המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שיכולה למאן כמוציא על נכסי אחר דמי כאדם שיורד לתוך שדה חבירו ברשות דידו על העליונה ויש לו במה שהשביח או כאריס לפי מנהג המדינה ובעל קטנה נמי בין שאכל קימעא והוציא הרבה ובין לא אכל כלום יש לו כמה שהשביחן דעבוד רבנן תקנתא לקטנה כי היכי דלא ליפסיד לנכסי דידה דאי אמר מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא כיון דלא סמכא בעל דעתי' סבר למחר ממאנת ואזלא ומפסדינא מאי דאפיקנא על נכסי דידה ואזל ומפסיד להו לנכסי כ"ש. כמוציא על נכסי אחר דמי ואמרינן לקמן היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שמין לו מה שהוציא וידו על התחתונה ונוטל כנגד השבח או כאריס לדעתו של בעל השדה. קטנה שהשיאה אמה או אחי' יורד בעל בנכסים שלא ברשות וזה עיקר. רש"י במהדורא קמא: וז"ל הריטב"א המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה. פי' רש"י ז"ל קטנה שהשיאה אמה או אחיה ויכולה למאן כמוציא על נכסי אחר דמי ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כאחד מאריסי העיר. פירוש לפירושו דבהא לא מחל כלום כיון שיכולה למאן וכיון דכן לעולם דינו כיורד ברשות. עבדו ליה רבנן תקנתא שיהא כיורד ברשות כי היכי דלא לפסדינהו דכל היכא דלא שקיל כאריס גמור מפסיד להו שיאכל ולא ישביח דחייש למיאון. ע"כ:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל המוציא הוצאות כו' פי' קטנה שהשיאוה אמה או אחיה יכולה למאן ומתוך כך אם נפלו לה נכסי מלוג והוא הוציא עליהם הרבה ואכל קימעא לא נאמר בזה מה שהוציא הוציא כו' אלא כיורד לתוך שדה חברו ונטעה ברשות דיינינן ושמינן ליה כאריס היורד ברשות לפי מנהג אריסי המקום ומאי טעמא עביד רבנן האי תקנתא ולא אמרו מה שהוציא הוציא כו' כי היכי דלא נפסדינהו שיאמר הוא בלבו למה אטרח ואוציא על אלו הנכסים כי היא קטנה ושמא היום או מחר תמאן בי ונמצא שטרחתי בחנם ולפיכך לא ירצה להוציא עליהם ובנתיים יפסידו הקרקעות ולפיכך תקנו חכמים שאם תמאן שיהיה דינו כיורד תוך שדה חברו ברשות ויקח בשבח שהשביח כמו אריס אבל הפירות שאכל אינו משלם דבתקנתא דרבנן אכל אותם דהא תנן הממאנת והשוטה והאיילונית אין להם כתובה ולא פירות. וכתב הר"מ הלוי ואם הוציא ולא אכל וניחא ליה לדידיה טפי למשקל שיעור הוצאת שיעור שבח ולאסתלוקי הדין עמו דכי תקינו ליה רבנן למהוי כמוציא על נכסי אחר לארווחי אבל לאפסודי לא תקינו ליה דמצי אמר מאי טעמא אמור רבנן המוציא על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי משום תקנתא דידי אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא והאי דמי לההיא דאמרינן האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו והני מילי בקטנה ממאנת אבל קטנה יוצאה בגט לענין המוציא הוצאות על נכסי אשתו כי דינא דגדולה דמי לכל מילין דהא לא שייכא בהאי חששא ולא האי תקנתא כלל. ומסתברא דלא עבדו בה רבנן האי תקנתא למישם ליה לבעל כאריס היורד ברשות אלא בקטנה ממאנת אבל גדולה מורדת דינא אחרינא אית לה דבין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ולא מנכינן ליה מחמת מאי דאכל ולא מידי דבתקנתא דרבנן אכלינהו דתקינו ליה לבעל פירי והטעם שאמרו ישבע כמה הוציא ויטול משום דכי אקני ליה אדעתא דמיקם קמיה אדעתא דמשקל ומיפק לא אקני ליה והוא שהיה השבח כנגד ההוצאה או יותר מכאן אבל אם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח דלא שייך למימר אדעתא דמישקל ומיפק לא אקני לה אלא גבי הוצאה דאיכא שבח כנגד ההוצאה דהוצאה דידיה גבי' הוא ואיהי קא מתהניא ביה אבל בהוצאה שהיא יתירה על השבח כיון דליכא שבחה כנגדה מאי אקני לה ומאי קא שביק לה. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל: וכתב הרשב"א כמוציא על נכסי אחר דמי איכא למימר דלהקל עליו תקנו ולא להחמיר עליו דאלו הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל דעלמא אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבין לו כאריס דעלמא. ע"כ:

אפיק שית מאה בהוצאת הדרך ומשלו איצטריך ליה חד זוזא להוצאת הדרך ושקל מהנהו ד' מאה זוזי דאשה דקרנא נינהו אתא לקמיה דר' אמי כו'. ואיהו קא תבע שית מאה שהוציא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא היכא דאיכא פירי ואכל מרווחא קרנא קא אכיל שהרי פיחת מד' מאות זוזי ועליו לשלם קרן וההוצאה הוא דאכתי נמי מוציא הוא על נכסיה בין דשקל מדידיה בין דשקל מדידה ושית מאה וחד זוזא אפיק א"כ כדאמרת ה"ל כו'. רש"י במהדורא קמא: א"כ הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול מהאי לישנא משמע דר' אמי לא מטעא הוה טעי מעיקרא בדינא אלא דלא סיימוה קמיה ואיהו סבר דההוא זוזא דאפיק למיעבד ביה עיסקא אפקיה וקא רווח ביה ואכל והשתא דסיימוה קמיה דלאו לאתגורי ביה אפקיה אלא למכליה אמר א"כ ה"ל הוציא ולא אכל וישבע כמה הוציא ויטול כלומר עד כדי הד' מאות זוזי וכדאמרינן בסמוך שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. וא"ת הכא מאי נשבע ומאי נוטל דהא ליכא שבח כלל דקרנא קרית להו לכולהו ארבע ושבח אין כאן והוא אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח כדאמרן. י"ל דגבי הא ודאי כולה נמי שהשביחו מחמת הוצאת הבעל הן דאלו לא אזיל בעל לא הוה לה(ו) מינייהו כלל. הרשב"א ז"ל: וז"ל תלמידי רבינו יונה ויש לתרץ דהכא נמי איכא שבח ומאי ניהו שהשביח שהביאם שאותו השיעור ששיערו כמה היו מניחין מן המעות למי שיתנם בכאן הוו ניהו השבח ולפיכך אמרו ישבע כמה הוציא ויטול הוצאה כשיעור אותו השבח ע"כ. ובסמוך אכתוב מה שכתב בזה רש"י במהדורא קמא בס"ד:

אמר רב אסי והוא שיש שבח כו' הא דתנן דנוטל כמה שהוציא היינו כי הוי השבח כנגד ההוצאה למאי הלכתא דאיכא למשמע מדרב אסי דאי הוי שבח יתר על ההוצאה נוטל בלא שבועה והכי משמע כי אמרינן דנשבע היכא דהוי שבח כנגד הוצאה אבל אם הי' יותר אינו נשבע ואיכא למימר נמי שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא שיעור שבח והכי משמע כי אמרינן דנשבע ונוטל כמה שהוציא היכא דהוי שבח כנגד הוצאה אתו לאערומי שאם השביחה מאתים יאמר שהוציא עליה מאתים פחות דינר כי היכי דלשקול בלא שבועה ואיהו לא אפיק אלא פלגא. רש"י במהדורא קמא: וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל שפעמים שלא תהיה ההוצאה אלא שלשים והשבח יהיה מנה ויאמר לא הוצאתי אלא תשעים כדי שיהיה השבח יותר ולא יצטרך לישבע ונמצא נוטל חמשים שלא כדין ואף על פי שיש בשבח יותר מן ההוצאה לא נאמין אותו מטעם משיב אבידה כי אמרי' משיב אבדה ה"מ גבי נתבע אבל גבי תובע דקא אתי לאפוקי לא אמרינן משיב אבידה למיהב ליה בלא שבועה ע"כ: ובשבועה והכי משמע כי אמרינן דנוטל בשבועה כמה שהוציא ביש שבח כנגד הוצאה אבל אי הויא הוצאה יתירה אינו נוטל כמה שהוציא אלא שיעור שבח והכי נמי אמרינן לעיל גבי ההוא עובדא דבי חוזאי שהוצאה יתירא על השבח דאפיק שית מאה ולא אייתי אלא ד' מאה ואמרינן ישבע כמה הוציא ויטול והאי ד' מאה חשבינן שבח לפי שהביאה מרחוק והוו להו כמה שהרויחה. מצד שהוריד אריסין בנכסי מלוג של אשתו למחצית ולשליש ולרביע מהו לסלקן כשהוא מגרשה כי היכי דאיהו מסתלק איסתלקו אינהו ולא שקלי מידי היכא דאכל קימעא וסתם ארעא לאריסא קיימא ולא מסלקינן להו בלא שבחא דמנהג אריסין מחצית או שליש או רביע שמין לו כמה שוה שבח שהשביחה וידו על התחתונה שנותן לו בעל השדה איזו שירצה או נותן לו כאריס או נותן לו את ההוצאה ואם דינו כאריס מועט מן ההוצאה נותן לו כאריס. ואית דמפרש נותן לו את השבח או את ההוצאה המועט שבשניהם ולאו מלתא דאי יהיב ליה כולי שבח אשתכח דשקיל טפי מאריס הכא נמי באריס שהוריד בעל לא גרע מאריס שירד שלא ברשות אפי' אסתלק בעל לא אסתלק אריס לגמרי אלא שקיל וידו על התחתונה התם אהכי שקיל כאריס או הוצאה דליכא אינש דטרח בשדהו בכדי הכא אי הוה בעל דטרח קודם שיגרשנה ואינהו אדעתא דבעל נחית וכי היכי דמפסיד בעל מפסיד אינהו דיכלה איתתא לטעון לאריס אי לא טרחת את הוה טרח בעל וכי היכי דבעל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הכי נמי את. מאי הוי עלה דההוא בעל שהוריד אריסין אי בעל גופיה אריס הוי שהיה מקבל שדות למחצה לשליש ולרביע לומר שהיה עובד אדמה אסתלקו להו דאי לא הוו נחתי אינהו בעל גופיה הוה טרח בהו ויכלה למימר הא איכא בעל דטרח אי לא טרחיתו ואדעתא דבעל נחית ואי לא אריס הוא ליכא מאן טרח בהו וסתם ארעא לאריסי קיימא ושמין להם וידו על התחתונה. לשון אחר אי שויוהו רבנן לדבעל דין אריס. רש"י במהדורא קמא: וז"ל הריטב"א ז"ל בעל שהוריד אריסין תחתיו פי' ועמד וגרשה אחר שאכל קימעא מהו שיטלו דינם כמו שהתנו מי אמרינן אדעתא דארעא נחית ארעא לאריסי קיימא פי' ונוטלין כאחד מאריסי העיר או דילמא אדעתא דבעל נחית ולית להו כלום ואתקיף לה רבה בר בר חנה אפשר דלית להו כלום מאי שנא מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה ליטול הוצאה שיעור שבח מיהת ומהדרינן התם ליכא איניש דטרח בלא דמים הכא איכא בעל דטרח בלא דמים. מאי הוה עלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינן אי בעל אריס כו' פירוש דיכלה למימר הא איכא בעל דטרח ומיהו אם אמר להם בעל שכרכם עלי חייב הבעל לפרעם אבל אם שכרם סתם פטור ולא דמי לשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו שנותן לו שכרו דהכא שפיר הוה ליה לפועל למידע כי שמא קרקע של נכסי מלוג היה והיה לו להתנות ולפרש וכן כתוב בתוס' ע"כ: וכתב הרא"ה דאף על גב דאמרינן אסתלק ליה בעל אסתלקו כולהו ומסתברא דאריס לא מפסיד אלא משתלם מבעל ע"כ: והא דאמרינן דאי בעל אריס הוא לית להו ולא מידי מטעם דאית לה דטרח הני מילי כשגרש הוא אבל במורדת על בעלה שמין להם וידם על התחתונה מפני שיכולין לומר לה נהי דאית לך בעל דטרח אם היה הוא טורח והיית מורדת בו היה לך ליתן לו חלק במה שהשביח גם עכשיו תתן אלינו במקומו. תלמידי רבינו יונה:

וכתב הרשב"א ז"ל הא דאמרינן לעיל חזינן אי בעל אריס הוא כו' כתב הראב"ד ז"ל דה"ה לענין יורד לשדה חברו שלא ברשות אם בעל הקרקע אריס הוא והוא בכאן אינו נותן לו שכר טרחו בין בשדה העשויה ליטע בין בשדה שאינה עשויה ליטע אבל דמי נטיעותיו בשעה שנטען נותן לו והוא שבח כנגד הוצאה ע"כ. ואפשר לומר דשאני אשה משום דאיכא בעל דטרח ומפרנס לה לארעא בלא טרחא כלל אבל הכא דאי האי, הוה טרח בהו לנוטעם בכי הא לא אמרינן דלא יהיב ליה שכר טורחו כלל אלא מיהו שמין כמה אדם רוצה ליתן וליבטל ממלאכה ויהיב ליה דומיא דההיא דאמרינן בריש פרק האומנין הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל הכא נמי אף על גב דאיהו גופיה אריס הוא מ"מ הא אחלי ליה דלא טרח כלל ויושב ובטל ויהיב ליה כל כמה דאם רוצה ליתן ולא יהא יגע וחופר ואחרים עושין לו מלאכתו. וזה נראה דין האמת והצדק. ע"כ: איבעיא להו בעל שמכר קרקע נכסי מלוג לפירו' שיהא לוקח אוכל פירו' בחיי האשה במקום בעל מאי דאקנו רבנן לבעל כדאמרינן תקנו פירות תחת פרקונה. הקנה בעל לפירות ללוקח כי תקינו רבנן פירות לבעל משום רווח ביתא תקינו. רש"י במהדורא קמא: וכתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל בעל שמכר קרקע לפירות מהו כלומר מכר פירות קרקע אחד שהיה מנכסי מלוג של אשתו ומתוך כך אמר שמכר קרקע לפירות מפני שצריך למכור בזה הלשון דהא קיימא לן דאם אמר פירות דקל זה אני מוכר לך דהוה ליה מקנה דבר שלא בא לעולם וצריך שיאמר דקל זה לפירות זו:

ורבינו יהונתן הכהן פירש וז"ל בעל שמכר קרקע לפירות כלומר קרקע של נכסי מלוג לפירות שיהא הלוקח אוכל פירות השנה בחיי האשה והוא נותן לו עשרים דינרים בכל שנה ושנה מי אמרינן מאי דקני כו'. כלומר ובאה האשה למחות מי אמרינן מאי דאקנו רבנן לבעל לאכול פירות תחת פרקונה כו' או דילמא מציא אמרה כי תקינו רבנן פירות לבעל תחת פרקונה דוקא היכא דאיכא רווח ביתא כלומר שיהו שניהם מתפרנסין בכבוד יחד מן הפירות שיצאו מהן בכל יום ויום אבל לזבוני לא אקנו ליה לפי שבשעה קלילא יוציאו אותן עשרה דינרין ויצטערו וילכו כל השנה. [ע"כ]:

גמרא אמר ר' יעקב אמר ר' חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי ופירש"י דשמין לו השבח כמשפט אריסי המדינה ומדלא אמר שאם הוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה משמע דבהא נמי לא שקיל אלא הוצאה שיעור שבח כמו באשתו גדולה אלא הא דקאמר כמוציא על נכסי אחר היינו להא מילתא לחוד שאין מנכין לו מה שאכל ובס' נתיבות המשפט דף ע' מייתי שתי נוסחאות מכתיבת יד רש"י עצמו דלחד נוסחא חשיב כיורד ברשות ולאידך חשיב כיורד שלא ברשות ונראה דלכל הנוסחאות אם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא ההוצאה שיעור שבח דלא הוי כיורד ברשות ממש אלא כשותף ע"ש ועיין עוד בסמוך:

קונטרס אחרון גמרא אמר ר' יעקב בר אידי המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' ומשמע מפרש"י דאם הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ובספר נתיבות המשפט הביא שני נוסחאות מכתיבת יד רש"י ז"ל בעצמו ובנוסחא אחת מפרש דהוי כיורד ברשות אלא דאפ"ה לא הוי כיורד ברשות ממש אלא כשותף בעלמא:

שם ההיא איתתא כו' א"כ הו"ל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. ויש לדקדק דבההיא עובדא משמע שהיה ידוע מיהא שהוציא והכניס דהא אזיל לבי חוזאה ואפיק זוזי ואייתי וא"כ אמאי לא דיינינן הכא דין מחוייב שבועה וא"י לישבע ומשלם דהו"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ולא תהא הודאת פיו נמי גדולה מהעדאת עדים כדאמרינן בריש פ"ק דמציעא מדרבי חייא קמייתא. מיהו לחד שינוייא שכתבו התוספות בריש פ' הפרה משמע דלא אמרינן הכי אלא היכא דהו"ל לנתבע למידע וא"כ א"ש ההיא דהכא דלא הו"ל למידע. ובזה היה נ"ל ללמד זכות על הסמ"ע סימן צ"א שכתב במוציא הוצאות ברשות חבירו דאין עליו אלא שבועת היסת ע"ש והקשו עליו כיון שעיקר הדין ממשנתינו א"כ משמע דשבועת המשנה היא ולמאי דפרישית יש ליישב דבמתניתין דהוי שלא ברשות א"כ לא הוי לה למידע וה"ה באשתו קטנה אפילו אי חשבינן ליה כיורד ברשות אפ"ה לא הוי יורד ברשות ובודאי לא הוי לה למידע ומש"ה משמע דצריך נמי שבועת המשנה מדלא פירש"י כן בהא דכמוציא על נכסי אחר דמי משא"כ בהוציא ברשות ממש שצוה לו להוציא אפשר דחשיב כהו"ל למידע דמן הדין א"צ שבועה כלל והו"ל כחמשין ידענא ומש"ה כתב דאין עליו אלא שבועת היסת בעלמא כן נ"ל ועיין בס' עבודת הגרשוני:

קונטרס אחרון ההיא איתתא דנפלו לה ת' זוזי בי חוזאי כו' כתבתי טעם אמאי לא דיינינן הכא דין מחוייב שבועה ואיל"מ. ועפמ"ש ממילא נתיישב לשון הסמ"ע סי' צ"א שכתב במוציא הוצאות על נכסי חבירו ישבע היסת והקשו עליו כיון שעיקר הדין ממשנתינו דקתני ישבע א"כ שבועת המשנה בעי אישתבועי ולמאי דפרישית א"ש:

תוספות בד"ה ישבע כמה הוציא ויטול בפי' רבינו חננאל מקשין אמאי לא תנא האי נשבע ונוטל בהדי נשבעים ונוטלים בשבועות עכ"ל. ובר"פ כל הנשבעין ביארו יותר דליכא למימר דתנא ושייר דהא ואלו קתני כדאיתא בפ"ק דקידושין גבי ואלו מעניקין דלא שייך לומר דתנא ושייר עכ"ל. ואני בעניי לא הבנתי קושיא זו דכיון דתנא לה הכא בהדיא במתני' אמאי ליתנייה בפרק כל הנשבעין דמיהדר ומיתני ל"ל דהא לא קא חשיב התם אלא הנך דלא קתני להו בשום דוכתא ובכה"ג לא שייך להקשות הא ואלו קתני כדאיתא להדיא בגמרא בשילהי מסכת עבודת כוכבים גבי ואלו אסורים ואוסרין בכל שהוא דמקשה הש"ס ולחשוב אגוזי פרך כו' ומשני הא תני לה בהדיא וע"ש בתוס' משא"כ בקידושין מקשה שפיר כיון דלא קתני לה בדוכתא אחריתי וצ"ע ליישב:

תד"ה ישבע, דאפילו בשבועה אין נוטלין בזה מדוקדק לישנא דמתני' דקתני וחנוני על פנקסו ולא נקט נמי והפועלים דגם הם נשבעים ונוטלים, היינו דגבי פועלים פשיטא דנוטלים דהא הוי א"י אם פרעתיך אבל החנוני דהוי הבעה"ב כטוען א"י אם נתחייבתי והוי ס"ד דאפילו בשבועה לא יטול, ואף לר"ה דסבר דגם בא"י אם נתחייבתי ברי ושמא ברי עדיף מ"מ הא בברי גרוע ושמא טוב מודה דלא אמרינן ברי עדיף כמ"ש תוס' לעיל (בפ"ק דף יג ע"ב) ואף לס"ד דשם דלר"ג אפילו בברי גרוע ושמא טוב אמרינן ברי עדיף י"ל דס"ד דלא יטול כלום דיאמר בעה"ב אמאי לא נתת להפועלים בעדים ולזה אשמועינן דיטעון החנוני אמאי לא אמרת הב לי' בסהדי כדאיתא בפ"ק דבב"מ: