Ketubot 7a

She seizes movable property meaning: he gives her movable items to be in her possession as collateral for the obligation of her ketubah, until they write her the ketubah document with a lien on real estate (land).

Mugmar spices placed on fire, used to perfume the utensils and the garments.

“Regarding you, the verse says ‘for every soul’ something that is equal for every soul is permitted; and sexual relations are equal for everyone. But mugmar (perfuming with incense) is only for delicate people.

Is there a ruling for prohibition? Is prohibition called a ruling? Because any person may be stringent, and one who forbids is not relying on grounds, for even out of doubt, when the halachah is not clear to him, he comes and forbids. But one who permits relies on what he heard or on the reasoning of his wisdom, and that is a ruling.

מתוך שהותרה לצורך Since it was permitted for a need O VERVIEW רב פפי assumed the reason רב פפא ruled מותר לבעול בתחלה ביו״ט is since חבורה is permitted on יו״ט for a need, it is also permitted when there is no need. תוספות qualifies this leniency of ׳מתוך׳, that there must be some need. -----------------------– פירוש לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש – The explanation of the phrase מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך is, that since a מלאכה is permitted for the sake of providing food for a person, it is also permitted even if there is no need of אוכל נפש — ובלבד שיהא צורך הנאת היום או צורך קיום מצוה ביום טוב – Provided that a need of enjoying the יום טוב, or a need to fulfil a מצוה, which needs to be done on יו״ט, is being met. תוספות offers examples of צורך קיום מצוה ביו״ט – כההיא דהוצאת קטן למולו וספר תורה לקרות בו ולולב לצאת בו (ביצה דף יב, א) – Like those cases of taking out a קטן into a רה״ר in order to circumcise him, and taking out a ס״ת into a רה״ר to read it, or taking out a לולב to a רה״ר to fulfill the מצוה of נטילת ד׳ מינים, which the ב״ה permit – אבל שלא לצורך היום כלל לא כמו הוצאת אבנים דמיחייב – However if there is no צורך היום at all, like taking out stones, it is not permitted, and he is חייב (מלקות) for doing a מלאכה ביו״ט. תוספות offers another example of שלא לצורך היום כלל: והאופה מיום טוב לחול לרב חסדא דאמר לוקה (שם דף כא, א) משום דלית ליה הואיל – And similarly one who bakes on יו״ט for the weekday, according to ר״ח who maintains that he receives מלקות, since ר״ח does not agree to the היתר of הואיל, therefore baking מיו״ט לחול is שלא לצורך היום כלל, and therefore he is לוקה. תוספות anticipates some difficulties with his ruling that there must be a צורך היום: ושחיטת עולת נדבה דשרי לבית הלל (שם דף כ, ב) – And regarding the ruling of ב״ה who permit offering an עולת נדבה on יו״ט, where there is seemingly no צורך היום – תוספות responds: היינו משום שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך חסר – That (עולת נדבה) is permitted in order that it should not be a situation where your table is full (there is ample food for all), and your master’s table (the מזבח) is lacking (because there are no עולות נדבה) – Another anticipated difficulty (in the opposite direction): ומוצא חמץ בתוך ביתו דאמרינן בפרק קמא דפסחים (דף ו, א ושם) דכופה עליו כלי – And regarding one who finds חמץ in his house on פסח, where רב states in the first פרק of מסכת פסחים, that he covers it with a utensil so he should not eat it – ולא שרינן לשורפו משום מתוך – So why do we not permit him to burn the חמץ on account of מתוך; for there is a צורך קיום מצוה ביו״ט? תוספות responds: היינו משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו – That is because it is forbidden מדרבנן to burn it, for it is מוקצה which is forbidden to be moved – תוספות rejects an alternate solution to this question: אבל אין לומר דאיירי כשביטלו – However we cannot answer that the case of כופה עליו כלי is where he was מבטל the חמץ and therefore there is no צורך מן התורה to burn it, this is not so – דמכל מקום מדרבנן מצוה לשורפו והוי צורך היום – For nevertheless, even if he was מבטל the חמץ, there is a מצוה מדרבנן to burn it and this would be considered a צורך היום which would allow us to burn it on account of מתוך – דבמצוה דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר מתוך – For by a מצוה דרבנן which we are obligated to do on יו״ט, we would also permit doing a מלאכה where we can apply the היתר of מתוך. תוספות anticipates an additional difficulty: והא דפליגי בית שמאי ובית הלל (ביצה דף יב, ב) במבשל גיד הנשה ביום טוב ואכלו – And that which ב״ש and ב״ה argue regarding one who cooks a גיד הנשה on יו״ט and ate it, where – דלבית שמאי דלית להו מתוך לוקה ולבית הלל דאית להו מתוך אינו לוקה – According to ב״ש who do not agree with מתוך, he is לוקה and according to ב״ה who maintain מתוך, he is not לוקה; how can we apply מתוך here; since this is a forbidden food there is no צורך היום – תוספות responds: צריך לומר אף על גב דלא חשיב אוכל נפש משום איסור דרכיב עליה – It will be necessary to answer, even though that on one hand it is not considered אוכל נפש because of the prohibition which is ‘riding’ on the גיד הנשה (which explains why he is לוקה according to ב״ש) – מכל מקום צורך היום הוא כיון דאכיל ליה – Nevertheless it is considered צורך היום since he is eating it (it satiates his hunger), so he is not לוקה [only] on account of מתוך according to the ב״ה. תוספות discusses various cases whether they are צורך היום or not: ונראה לרבינו יצחק דהוצאת תינוק לטייל הוי צורך היום And it is the view of the ר״י that carrying out a child to a רה״ר to play with him is a צורך היום – ומיהו הוצאה לצורך נכרי נראה דאסור – However it seems that carrying out something into a רה״ר for a gentile’s need is forbidden – תוספות finds a discrepancy in this ruling: ומה שנהגו עתה להוציא לצורך נכרי היה נראה לרבי שמשון בן אברהם – And initially it was the view of the רשב״א that the reason for the custom nowadays to carry out something for a gentile is – משום דרשות הרבים דידן לא הוי אלא כרמלית דאין רחבין ט״ז אמה – Because our רה״ר is only a כרמלית since they are not wide sixteen אמות – וגבי יום טוב לא גזור רבנן – And on יו״ט the רבנן did not decree not to carry into a כרמלית (as they were גוזר for שבת) – תוספות offers proof that we are more lenient by יו״ט than on שבת: כי היכי דלא תקון רבנן עירובי חצירות ביום טוב – Just as the רבנן did not institute עירובי חצירות on יו״ט, similarly they were not גוזר the איסור הוצאה by כרמלית on יו״ט – תוספות offers a proof that the רבנן did not institute עירובי חצרות on יו״ט – כדמשמע בריש פרק שני דביצה (דף טז, ב) דאמר יום טוב שחל להיות ערב שבת כולי – As it seems in the beginning of the second פרק of מסכת ביצה where the ברייתא states if a יו״ט occurred on ערב שבת, etc. – רבי אומר מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין – רבי maintains one may make עירובי חצירות, but not עירובי תחומין – לפי שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו – Because you may prohibit him in something which he is already prohibited, but you cannot prohibit him in something which he is already permitted – אלמא לא תקון עירובי חצירות ביום טוב והוא הדין דלא גזרו בכרמלית – It is evident (from the statement ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו) that the חכמים did not institute ערובי חצירות on יו״ט, and the same applies that they did not issue a decree against carrying in a כרמלית on יו״ט, therefore nowadays where there is no רה״ר דאורייתא only a כרמלית מדרבנן, it is permitted to carry into a כרמלית even לצורך נכרי only. תוספות anticipates a difficulty with the aforementioned that there is no ע״ח on יו״ט: והא דקיימא לן בפרק אמרו לו (כריתות דף יד, א ושם) ובפרק קמא דביצה (דף יב, א ושם) – And regarding this which we have established in פרק אמרו לו and in the first פרק of מסכת ביצה – דיש עירוב והוצאה ליום טוב – That there is עירוב והוצאה on יו״ט ; presumably referring to ע״ח, which contradicts this which תוס׳ just assumed that there is no (need for) עירובי חצירות on יו״ט – תוספות replies: נראה דאיירי בעירובי תחומין – It seems that the term עירוב there means עירובי תחומין but not עירובי חצירות. In summation; the רשב״א maintains one is permitted to carry on יו״ט even לצורך נכרי, since today there is no רה״ר דאורייתא, only a כרמלית, and the רבנן were not גוזר איסור הוצאה by a כרמלית on יו״ט, just as they did not require ע״ח on יו״ט. The רשב״א retracts his previous statement that we may carry for a נכרי: ושוב חזר בו דמחצר שאינה מעורבת אין ללמוד ממנה לכרמלית דחמיר טפי – And later the רשב״א retracted, for we cannot derive a leniency by a כרמלית from a חצר שאינה מעורבת, since the laws of כרמלית are stricter than the laws of ע״ח – כמו שפירשתי במסכת שבת (דף קיז, א) – As I explained in מס׳ שבת. תוספות presents an additional difficulty on the רשב״א: ועוד נראה דהא דקיימא לן דיש עירוב והוצאה ליום טוב בעירובי חצירות מיירי – And additionally it seems that this which we have established that there is עירוב והוצאה for יו״ט, it is referring to עירובי חצירות (and not to עירובי תחומין as the רשב״א claimed previously) – תוספות proves his point that עירוב ליו״ט refers to עירובי חצירות: מדבעי למימר בפרק אמרו לו (כריתות דף יד, א ושם) דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים – Since the גמרא wanted to derive in פרק אמרו לו, that there is no עירוב והוצאה on יו״כ (that one may carry on יו״כ מרשות לרשות) – מדתנן התם אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב – From the משנה which states there that ר״מ rules if יו״כ occurred on a שבת and he carried it out with his mouth, he is liable for an additional חטאת for transgressing the איסור הוצאה on שבת, but he will not be מחויב this extra חטאת if it is a regular יו״כ, which occurred on a weekday; indicating that there is no איסור הוצאה on יו״כ – וכן בביצה (דף יב, א ושם) בעי למידק דאין עירוב והוצאה ליום טוב – And similarly in מסכת ביצה where רבה wanted to infer that there is no עירוב והוצאה on יו״ט – מדשרו בית הלל להוציא קטן ולולב – Since ב״ה permitted to carry out into a רה״ר a minor or a לולב. In both places the גמרא said אין עירוב והוצאה וכו׳ even though the discussion is (only) about הוצאה – והיינו עירובי חצרות דהשתא מוכח לה שפיר מדשרו הוצאה – So we must say that the עירוב there means עירובי חצירות, for then (if עירוב means ע״ח) it can be properly proven that there is no עירוב for either יו״כ or יו״ט, since הוצאה is permitted מרשות לרשות it follows that ע״ח are also not required – דלא גזרו רבנן אעירובי חצירות אלא משום הוצאה – For the רבנן did not decree the need for ע״ח only because they were concerned about הוצאה. It therefore follows if there is no איסור הוצאה (on יו״כ or יו״ט) there is no need for ע״ח. Therefore the גמרא says אין עירוב (חצירות) והוצאה וכו׳ – אבל עירובי תחומין אין עניינה להוצאה – However the requirement for ע״ת has no connection to הוצאה. So when the גמרא lumps together עירוב והוצאה it must be referring to ע״ח. תוספות responds to the anticipated difficulty: והא דקאמר ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו היינו משום דמותר להוציא לצורך: And that which the גמרא said (regarding the ruling of רבי that מערבין ע״ח ואין מערבין ע״ת) ‘ but you cannot prohibit him in something in which he is permitted’, that is because he is permitted to carry out into the רה״ר for a יו״ט need, because of מתוך, but not that there is no דין of ע״ח on יו״ט (where there is no צורך at all). S UMMARY The היתר of מתוך is only if it is לצורך (הנאת) היום (even if it is not לצורך שמחת היום according to the ר״י) or לצורך קיום מצוה ביו״ט. The laws of ע״ח apply to יו״ט as well and we are not permitted to carry לצורך נכרי. T HINKING IT OVER 1. תוספות writes that we cannot burn חמץ on יו״ט since it is מוקצה. However one is permitted to move מוקצה לצורך אוכל נפש, so why do we not say regarding the איסור מוקצה (which is only a דרבנן) that מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי לצורך מצוה (as we say regarding איסור דאורייתא)?! 2. May one burn חמץ on יו״ט if he does not move it, so there is no איסור of טלטול מוקצה? 3. According to תוספות initial view that there is no גזירת כרמלית on יו״ט, is one permitted to carry into a כרמלית on יו״ט even if it is שלא לצורך כלל? 4. תוספות concludes that the meaning of ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו means that it is מותר (without עירובי חצירות) if it is לצורך, for then we say מתוך. Seemingly we should also say מתוך regarding עירובי תחומין (for what is the difference); so why does רבי say regarding ע״ת that אתה אוסרו בדבר האסור לו, since by ע״ת we should also say מתוך as we say by ע״ח?!

אלא מעתה יהא מותר לעשות מוגמר ביום טוב But now it should be permitted to make Mugmor on Yom Tov O VERVIEW רב פפי challenged רב פפא (who ruled that it is מותר לבעול בתחלה ביו״ט), if you are permitting the בעילה on account of מתוך, you should also permit מוגמר on account of מתוך. Our תוספות discusses the view of רב פפי regarding מתוך. ---------------------– תוספות asks: ואם תאמר לדידיה נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא דבית הלל הכי הוא – And if you will say; the same question (which רב פפי asks רב פפא) applies to רב פפי as well, for does not רב פפי agree that we use the היתר of מתוך, since מתוך is the reason ב״ה allow carrying out on יו״ט – תוספות answers: ויש לומר שהיה סובר דטעמא דבית הלל משום דאין עירוב והוצאה – And one can say; that רב פפי thought that the reason ב״ה permits carrying out (a קטן וכו׳) is because ב״ה maintain there is no need for עירוב חצירות, and no prohibition against carrying out on יו״ט, however (even) ב״ה do not agree to מתוך – כדקא סלקא דעתין מעיקרא בביצה – As רבה initially assumed in מסכת ביצה, that ב״ה is מתיר only because אין עירוב והוצאה ביו״ט – תוספות responds to an anticipated difficulty: אף על גב דהתם פריך עלה דלמא לרב פפי לא שמיע לה – Even though רב יוסף there challenged and refuted this view of רבה (so how can we say that רב פפי follows this view)? תוספות responds; perhaps רב פפי did not hear this refutation (and/or disagrees that it is a refutation) and (therefore) still assumed that the reason of ב״ה is because of אין עירוב והוצאה, but not on account of מתוך. תוספות offers an additional answer to the original question: ועוד יש לומר שהיה סובר הותרה שלא לצורך ובלבד שיהא דבר הרגיל – And additionally one can say; that רב פפי also assumed that ב״ה maintainsמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, provided that this היתר applies to something usual as carrying out a child, etc. (but not regarding ביאה בתחלה ביו״ט) – ולהכי פריך דזה אינו רגיל טפי ממוגמר: And therefore רב פפי asked רב פפא that this בעילה בתחלה ביו״ט is not more common than מוגמר, and just as you permit (the uncommon) בעילה, you should also permit making מוגמר on יו״ט (which is equally uncommon), which we know is prohibited, so too בעילה should also be prohibited. S UMMARY Either רב פפי assumed that ב״ה maintain אין עירוב והוצאה ביו״ט, or he assumed that מתוך is only by something which is common but not by בעילה ומוגמר. T HINKING IT OVER According to תוספות first answer that רב פפי assumed the reason ב״ה permit הוצאה ביו״ט is because אין עירוב והוצאה ביו״ט (but they do not agree to מתוך), how can we explain the מחלוקת between ב״ש and ב״ה regarding המבשל גיד הנשה ביו״ט?

אמר ליה אנא דבר הצריך לכל נפש קאמינא וצבי צריך לכל נפש He said to him; ‘I said something which is necessary for all people, and a deer is necessary for all people’ O VERVIEW רב אשי explained to רב אחא בריה דרבא, that (slaughtering) a deer for eating is something in which all people are equal, since they all need to eat; however (making a fire for) מוגמר is only for pampered people and is not צריך לכל נפש. Our תוספות discusses whether ביאה is a דבר הצריך לכל נפש. ---------------------------– וכן ביאה – And similarly ביאה is a דבר הצריך לכל נפש, therefore we can say מתוך regarding ביאה, and consequently it is מותר לבעול בתחלה ביו״ט. תוספות asks: וקשה לרבינו יצחק דאמר בסוף פרק ב׳ דביצה (דף כב.) מהו לכבות הנר מפני דבר אחר – And the ר״י has a difficulty with this idea that we say מתוך regarding ביאה; for אבא בר מרתא in the end of the second פרק of מסכת ביצה, asked of אביי, what is the ruling whether it is permitted to extinguish a lamp because of דבר אחר – ומסיק דאסור הא הכא שרי משום דצריך לכל נפש – And אביי concluded that it is prohibited to extinguish the light; but here it is permitted to be בועל בתחלה ביו״ט since ביאה is something which is צריך לכל נפש, and we say מתוך, similarly there we should also say מתוך שהותרה כיבוי לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך, since ביאה is צריך לכל נפש and it should be permitted! תוספות answers: ויש לומר דהכא דוקא בבעילה ראשונה דמצוה היא דהוי צורך מצות היום – And one can say that only here where it is the first ביאה, which is a מצוה, so it is צורך מצוה for this day, that is why we can say מתוך – אבל שאר בעילות אין כל כך צורך היום – However the rest of the בעילות (after the first בעילה) is not considered that much of a צורך היום, for he can do it another time. תוספות offers an alternate answer: ועוד יש לומר דכיבוי הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין דאפילו באוכל נפש אסור – And furthermore one can say; that extinguishing a candle because of ד״א, is like מכשירין, which (regarding מכשירין it) is forbidden even if it is for אוכל נפש (and we certainly cannot apply the מתוך ruling to מכשירין – תוספות proves his point: וכן מוכח התם דפריך עלה מהא דתניא דמכבין את הבקעת כדי שלא יתעשן הבית – And this concept is also evident there, for the גמרא there challenges the view of אביי that the כיבוי is אסור, from the ברייתא which states that we may extinguish a log in order the house should not smoke up, so why cannot we extinguish the candle for ד״א – ומשני ההיא רבי יהודה היא דשרי מכשירי אוכל נפש כי קאמינא לרבנן: And אביי answered; that ברייתא is according to ר״י who permits doing מלאכה even if it only מכשירי אוכל נפש, however I gave my ruling prohibiting כבוי according to the רבנן who prohibit מכשירי אוכל נפש. S UMMARY בעילה ראשונה (which is a בעילת מצוה) is certainly a צורך מצות היום (as opposed to שאר ביאות). We do not allow מלאכות which are only מכשירי אוכל נפש (and certainly do not say מתוך by such מלאכות which are מכשירין, such as כבוי הנר for ד״א). T HINKING IT OVER תוספות writes on his second answer that it is מוכח. Why therefore is this (merely) the second answer and not the first (and why is the first answer altogether necessary)?

(שייך לע״א) הורוה בית הלל ruled for her בית הלל O VERVIEW The גמרא cites this משנה of הורוה ב״ה to prove the term הורוה applies to a הוראה of איסור (as well as היתר). Our תוספות clarifies a difficulty from a historical perspective. ----------------------– גבי הילני המלכה – This הוראה of ב״ה was to הילני the queen as the משנה in נזיר states explicitly. תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דמבית חשמונאי היתה שהרי אם מונבז המלך היתה כדאמר ביומא (דף לז, א ושם) – Even though הילני was from the house of the חשמונאים, for she was the mother of King מונבז as the משנה states in מסכת יומא – ומלכות הורדוס מאה ושלש שנה בפני הבית – And the reign of הורדוס began one hundred and three years before the בית המקדש was destroyed – והלל לא נהג נשיאותו עד שלש שנים לאחר מלכות הורדוס – And הלל did not conduct his ‘presidency’ (over the סנהדרין) until three years after the beginning of the הורדוס reign – כדאמרינן (שבת טו, א) הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה – As the גמרא states that הלל, his son שמעון, his son גמליאל and his son שמעון conducted their נשיאות the last hundred years that the בית המקדש stood, so הלל became a נשיא three years after the reign of הורדוס began. תוספות replies: מכל מקום כבר היו לו אז תלמידים שהורו: Nevertheless, הלל already then (during the time of הילני המלכה) had students who gave rulings. S UMMARY The ב״ה existed and gave rulings even before הלל became a נשיא. T HINKING IT OVER Why did תוספות ask this question here, when he should have asked this question on the משנה in מסכת נזיר (יט, ב), where the source of the story is?

והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת And the ruling is; it is permitted to be בועל initially on Shabbos O VERVIEW The גמרא concluded the discussion whether it is permitted to be בועל בתחלה בשבת with the final ruling that it is permitted. תוספות derives a subsequent ruling from this. -------------------------– ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף ואהא סמכינן למיעבד סעודה בשבת: And we are also not concerned that he may slaughter a bird for the meal, and we rely on this ruling to make a feast on שבת for the wedding (since we derive from this גמרא that there is no concern for שמא ישחוט בן עוף). S UMMARY One may make a wedding feast on שבת and there is no concern for שמא ישחוט בן עוף. T HINKING IT OVER Our גמרא merely rules that one is permitted לבעול בתחלה בשבת; how can one derive from this that it is permitted to make a feast on שבת (for we are not חייש לשמא ישחוט בן עוף), perhaps this rule (of מותר לבעול בתחלה בשבת) is limited to the law of ביאה that it is permitted, but it does not (necessarily) allow us to make a feast on שבת, for we are concerned שמא ישחוט בן עוף?

(שייך לע״א) באלמנה שנשאת לבחור By a widow who became married to a bachelor O VERVIEW The גמרא explained that when ר״ה said in the name of רב that an אלמנה requires ברכת חתנים (all seven days) that was in a case of אלמנה שנשאת לבחור (but not in a case of אלמון שנשא אלמנה). Our תוספות explains the difference. -------------------------– דכיון שאין שניהם אלמונים יש לברך כל שבעה: That since both of them are not widowed (just the woman is a widow; the man is a בחור), it is proper to make the ברכת חתנים all seven days. S UMMARY If they are both not widowed we make the ברכת חתנים all seven days. T HINKING IT OVER 1. What was תוספות difficulty that required an explanation? 2. What will be the ruling (regarding ברכת חתנים) by an אלמן שנשא בתולה? 3. How does תוספות know that the reason we are מברך כל שבעה by a בחור שנשא אלמנה, is because they are not both אלמונים, perhaps the reason is because one of them never received the ברכות?

(שייך לע״א) והא בועז אלמון שנשא אלמנה הוה But בועז was a widower who married a widow O VERVIEW The גמרא asked on the ruling that an אלמון שנשא אלמנה does not require ברכת חתנים, from the fact that by בועז, who was an אלמון שנשא אלמנה and they performed ברכת חתנים there. תוספות clarifies what is meant that בועז was an אלמון שנשא אלמנה. -----------------------------– לאו דוקא אלמנה דכשנשאת למחלון (וכליון) היתה נכרית – רות the wife of בועז was not exactly an אלמנה, for when she married מחלון (her first husband, who eventually died) she was (as of yet) non-Jewish. תוספות explains why we refer to רות as an אלמנה – אלא כיון דבעולה היא כאלמנה חשיב לה: However since she was a בעולה (from מחלון) she is considered as an אלמנה. S UMMARY The logic that an אלמנה does not require ברכת חתנים, applies to a בעולה as well. T HINKING IT OVER Seemingly it should be obvious that a בעולה is like an אלמנה regarding ברכות (since they are the same regarding כתובתן מנה); what is תוספות teaching us?

ואסיקנא, והלכתא מותר לבעול בשבת ואי קשיא, והא איכא משום גזירת בן עוף כדתניא ברייתא דלעיל (כתובות ה, א). איכא למימר דבמקום דליכא למיגזר קאמרינן, כגון שנשאת כבר ועשה סעודה. אי נמי, במקום שלא נהגו לעשות סעודה. אי נמי, דלית לן גזירת בן עוף בערב שבת אלא במוצאי שבת, והא דתניא לעיל (כתובות ג, ב) במפרישין את החתן לילי שבת תחילה משום שהוא עושה חבורה, דילמא רבי יהודה היא.

אמרי ליה רבנן והא לא כתיבה כתובה דאף על גב דמי שלא כתב כמי שכתב דמי וגובה כתובתא מפני שהוא תנאי בית דין, מכל מקום איהי לא סמכא דעתא ועושה בעילת זנות.

אמר להו אתפסוה מטלטלי ואף על גב דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (לקמן כתובות פ, ב) לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת לך על השולחן, הכא שאני דלצורך שעה הוא עד מוצאי שבת שיכתוב לה כתובתה על נכסיו. וא"ת והיכי שרי לאתפוסה מטלטלי דהא אין קונין בשבת, וכדאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין סט, ב), לענין ביטול רשות בשבת בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, ומפרשינן טעמייהו דבית שמאי דקסברי מיקנא רשות היא ומיקנא ביתא בשבת אסור, ואמרינן נמי בירושלמי (בפרקין ה"א), אין נושאין נשים בשבת וכו' לפי שהוא כקונה קנין בשבת שזוכה במציאתה ובמעשה ידיה, ותנן נמי (ביצה לו, ב) אין מקדישין ביום טוב, וכל שכן לאקנויי בשבת להדיוט דאסור. ונראה לי, דהכא לא הקנו לה המטלטלין הקנאה גמורה, אלא יחוד בעלמא הוא כדי שתהא דעתא סומכת בכך לפי שעה, וכאותה שאמרו בפרק הזורק (גיטין עז, ב) ותיזול ותחוד ותפתח, ולא הקנאה גמורה הייתה אלא כעין שאלה לפי שעה כדי להקנות לה הגט. ואי נמי, הכא משום מצוה דחוקה התירו. וכן נמי ההיא דהזורק, משום דתקיף עליה עלמא טובא. ואף על פי שאסרו בירושלמי (שם) לישא נשים בשבת, הכא כיון שכבר כינס מצוה הוא יותר לבעול. ואפשר לפרש כאן דבערב שבת הוה דלא היה שהות ביום לכתוב כתובה והיה שהות להתפיסה מטלטלי.

אמר ליה רב פפי לרב פפא מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו'. קשיא לי, וכי לית ליה לרב פפי מתוך והא תנן (ביצה יב, א) בית שמאי אומרים אין מוציאין את הקטן ואת הלולב ואת ספר תורה ובית הלל מתירים, אלמא לבית הלל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. יש לומר, דרב פפי סבירא ליה דטעמייהו דבית הלל משום דערוב הוצאה לשבת ואין עירוב הוצאה ליום טוב, כלומר, דלא נאסרה הוצאה ביום טוב. כן תירץ הראב"ד ז"ל, (הובא בשיטה ישנה ובשטמ"ק ד"ה אלא מעתה) ורבינו נר"ו תירץ, דרב פפא סבירא ליה דלא אמרינן מתוך אלא לצורך מצוי כאוכל נפש, לאפוקי בעילת בתולה שאינו מצוי נמי לפי שאינו צורך לכל נפש דומיא דאוכל נפש, והיינו דקא מקשה ליה לרב פפא, לדידך דשרית בעילה אלמא לא בעינן דומיא דאוכל נפש, אי הכי מוגמר נמי לישתרי. אמר ליה, ההוא בפירוש אפיקיה קרא, דכתיב (שמות יב, טז) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש, ובעילה שוה לכל נפש היא, שמצוה אצל הכל אף על פי שאינה תדירה, לאפוקי מוגמר שאינו שוה לכל נפש.

אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו' דקא סלקא דעתך דשוה לכל נפש שמצוי אצל כל נפש קאמרינן, וצבי לא מצוי אצל הכל הוא ואם כן ליתסר, ומפרקינן, דבר הצריך לכל נפש קאמרינן וצבי הוא צריך לכל נפש, דמזון לכל הוא, אבל מוגמר אינו צורך אלא לאסיתניס בלבד. וקיימא לן דמתוך דאמרינן, ובלבד שיהא בו צורך היום קצת כגון קטן או לולב (ביצה יב, א) שיש בהם צורך היום, קטן למולו או לטיילו בשוק שיש בו צורך לשמחת היום, וספר תורה לקרות בו ולולב ליטלו, ולא צורך מצוה דוקא אלא כל שיש בו צורך יום, דאם לא כן, כי מקשה ליה רב פפי אי הכי מותר לעשות מוגמר, לימא ליה הותרה שלא לצורך אכילה והוא שיש בו צורך מצוה קאמרינן, וכדאיתא נמי בהדיא בפרק קמא דביצה (שם), אבל הוצאה לצורך חול אסורה ולא אמרינן בה מתוך, דגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים מו, ב), האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה, ואפילו רבה דאמר אינו לוקה אינו מטעם דאמרינן הואיל והותרה אפיה לצורך הותרה שלא לצורך, אלא משום דאמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים, ומילקא הוא דלא לקי, הא איסורא איכא לכולי עלמא, ולא אמרינן הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ולצורך חול. ובפרק קמא דביצה נכתוב אותה בארוכה בסיעתא דשמיא.

אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים במאי. דקא סלקא דעתך דימי ברכה כימי שמחה, ואהדר ליה דלא תלי הא בהא, דאיכא דנפישא ברכה משמחה ואיכא שמחה דנפישא מברכה. וקשיא לי, מה דחקו לומר כן שזמן ברכה חלוק מזמן שמחה, לוקמה באלמן שנשא אלמנה ולימא דאלמן שנשא אלמנה שלשה לברכה ושלשה לשמחה. והא דאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה, אינה טעונה שבעה בברכה קאמר, ולעולם שלשה כימי שמחתה בעינן, דהא משמע, דאכתי קא דייק ואזיל ולא ידע הא ברייתא דלקמן (כתובות ז ע"ב), דתני מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד, ואם כן, מאי דוחקיה דלא מוקי לה הכין. ויש לומר, דאינה טעונה משמע אינה טעונה אלא יום אחד לבד, דאי טעונה כל ג' ימים מאי אינה טעונה, הא ודאי טעונה היא כל זמנה כבתולה כל זמנה. ואם תאמר, לוקמה בבחור שנשא אלמנה, והא דאמר רב הונא אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה, זו כל זמנה וזו כל זמנה קאמר, ולעולם בחור שנשא אלמנה שלשה בין לשמחה בין לברכה. יש לומר, דמדסתם ואמר אחת זו ואחת זו טעונה ברכה, משמע, דזמן אחד יש לשתיהן, דאי לאשמועינן דתרווייהו טעונות ברכה, הוה ליה לפרש בתולה שבעה ואלמנה שלשה, כדמפרש בברייתא, מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד, כן נראה לי.

איבעית אימא בבחור ואיבעית אימא באלמון יש מי שפירש (הרמב"ן) דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי, דליכא אלמנה דבצירא ויתירא לשמחה משלשה וברייתא דקא תני שקדו על תקנת בנות ישראל כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים, כללא הוא לכל האלמנות בין שנשאו לאלמן בין שנשאו לבחור, והא דנפישא ברכה בבחור משמחה ובאלמן שנשא אלמנה נפישא שמחה מברכה, הכל לפי עניינו. הברכה באה על שמחת הלב, והילכך בחור כיון שלא נשא עדיין שמחת לבו נפישא בין שנשא בתולה בין שנשא אלמנה, ולפיכך מברכין לה שבעה, אבל שמחה דהיינו ביטול מלאכה כדי לשמחה, כיון דאלמנה אינה צריכה פיתוי, ואינו זקוק להתבטל מפני שמחה יתר משלשה. אבל אלמן שנשא אלמנה שאין שמחת לבו גדולה כל כך די לו ביום אחד, ומכל מקום צריך הוא להתבטל ממלאכה שלשה כדי לשמחה, דשקדו חכמים על תקנת הכל כדי לחבבה על בעלה. ואלמן שנשא בתולה דמברכין לה שבעה, נמי מהאי טעמא הוא, דכיון שהוא נושא בתולה שמחת לבו נפישא, וכן דעת הנגיד רב שמואל (הובא ברמב"ן, תמים דעים לראב"ד סי' קפט, עיטור דף סה, ב) והרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות אישות הלכה יב), דליכא אלמנה דבצירא ודיתירא משלשה לשמחה. ויש מי שפירש (תר"י, י"מ ברמב"ן ועי' מאירי), דהני לישני פליגין ונקטינן כלישנא בתרא, דבאלמן שנשא אלמנה שלשה לשמחה, אבל בחור שנשא אלמנה שבעה לשמחה כשם שמברכין לה שבעה, דימי שמחה לא בצירי מימי ברכה, וברייתא דקתני שקדו, בנשאת לאלמון היא וליכא דבצירה קאמר. ונראין הדברים, דהיאך אפשר משכים למלאכתו וחבילתו על כתיפו ומברכין לו ברכת חתנים, והא אין חתן יוצא מחדרו, זכר לדבר (יואל ב, טז) יצא חתן מחדרו. והא דקאמר ואיבעית אימא באלמון, מיהדר הוא דהדר מלישנא קמא משום האי טעמא דאמרן, ואף על פי שמברכין שהשמחה במעונו כל שנים עשר חודש ואף על פי שמחמר אחר בהמתו, ההיא לאו ברכת חתנים היא, אבל כל שקורין לו חתן ומברכין לו ברכת חתנים אסור בעשיית מלאכה ולצאת מפתח ביתו יחידי, וכדאמרינן בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק טז) החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימי המשתה. ואף על פי שאתה יכול לפרשה בנושא את הבתולה, ממנה אתה דן לכל שהוא חתן. ואלמון שנשא בתולה לשמחה לא נתבאר בגמרא אם שלשה ואם שבעה, ולפי מה שכתבנו דאין שמחה פחות מימי ברכה, הא ודאי אף זו שבעה לשמחה דהא מברכין לבתולה שבעה, אלא אפילו למאן דאמר בבחור שנשא אלמנה שלשה לשמחה, הכא נראין הדברים דשבעה לשמחה אית לה, דהא בעי לפיתויה ולמיחדי בהדה בדרדוגי משחא, וכן כתב הרב ן' מיגש ז"ל (הובא ברמב"ן, ועמ"ש העיטור שם בשמו, ובית שמואל סד, א).

והא לא כתיבא כתובתה פי' וכיון דכן לא סמכא דעתה והוי כבעילת זנות כמו שאמרו במשהה את אשתו בלא כתובה והכא מקום שכותבין הוא דאלו במקום שאין כותבין כתובה על תנאי ב"ד סומכות בכשר' אמר להו אתפסוה מטלטלי בכתובתה ומה שפיר' שיתפסוהו מבעוד יום ואלו בשבת אסור לעשות כן וה"ל קנה קנין בשבת שהוא אסור אפילו לדבר מצוה אלא אם כן בשעה דחוקה וגבי שכיב מרע כדי שלא תטרף דעתו עליו כדקאמר בפרק מי שמת וכן הוא במסכת גיטין בההוא דתקף ליה עלמא טובא ונכון הוא זה אבל א"צ לכך והכא אינו משכון גמור אלא שתסמוך דעתו עליו בכך והוה ליה כההוא דאמר שואל אדם לחבירו כדי יין ואם אינו מאמין מניח טליתו עליו ואע"ג דאמר לקמן במכילתן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מניח על השולחן התם בעושה כן לעולם אבל הכא שאינו עושה אלא לפי שעה עד לאחר שבת מותר:

אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט מתוך שהותרה וכו' ותימא ר"פ לא ס"ל דאמר מתוך והא משנה מפורשת היא בש"א אין מוציאין את הקט' ולא את הלולב וכו' וב"ה מתירין וי"ל דהתם ודאי הוא לצורך מצוה אבל לדבר הרשות לא אע"ג דאיכא צורך ולית הלכתא כוותיה:

אינה טעונה ברכה וכו' וא"ת ואמאי לא אוקמינא ליה לקמייתא באלמון שנשא אלמנה ומאי טעונה ברכה טעונה יום א' וי"ל דהא ליתא מדקתני הבתולה והאלמנה אלמא דכי הדדי נינהו וליכא בתולה דבצירה משבעה:

במאי אי בבחור אי באלמון א"א בבחור וא"א בחלמין לפום פשטא דשמעתין משמע דהני תרי פרוקי איתנהו ולא פליגו כלל ואע"ג דבבחור שנשא אלמנה נפישי יומי שמחה הא ל"ק הא כדאיתא והא כדאיתא כי ענין ברכה תלוי בין בדידיה ובין בדידה כל היכא דאיכא בחור או בתולה איכא ברכה כל שבעה אבל לענין שמחה אינו תלוי אלא בדידה לתקנות בנות ישראל נתקנה ולפי' אלמנה שנשאת לבחור אין לה אלא ג' ימים לשמחה והיא הנותנת שכל בתולה אפילו נשאת לאלמון יש לה שבעה לשמחה וכדאמרינן בהגדה ובפרקין דר' אליעזר אומר החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא מפתח ביתו וכו' ומה המלך מקלסין לפניו אף החתן ומה המלך שמחה ומשתה לפניו אף החתן שמחה ומשתה כל שבעה אין זה אלא בנושא את הבתולה דאלו בנושא את האלמנה פעמים שמקלסין לפניו ברכת חתנים והוא משכים למלאכתו אחר ג' ימים. יש בדבר ג' דינים בחור ובתולה או אלמון ובתולה יש להם שבע לברכה ושבעה לשמחה בחור ואלמנה יש להם שבעה לברכה ושלשה לשמחה אלמון ואלמנה יש להם יום א' לברכה ושלשה לשמחה וכן פסק הרמב"ם ז"ל והמגיד ויש מי שפירש דהני לישני פליגין ולישנא קמא סבירא ליה באלמון שנשא אלמנה ג' לשמחה אבל בחור שנשא אלמנה שבע לשמחה דיומי שמחה לא בציר מיומי דברכה וברייתא דשקדו באלמון שנשא אלמנה היא כי היאך ישכים לאומנתו אחר ג' ומברכים לו ברכת חתנים דאלו שהשמחה במעונו שמברכין כל י"ב חידש ההיא לאו ברכת חתנים היא וזה וודאי היה דבר של טעם אבל אין הלשון הגמרא מוכיח אלא לשון הא' והסכימו עליו רוב הפוסקים אבל מורי הרשב"א ז"ל הסכים לסברא השנית:

הבועל בלא כתבה בעילתו בעילת זנות ואע"פ שתנאי בית דין הוא וכל שלא נכתבה ככתובה דמיא מכל מקום במקום שכותבין כתבה אין דעתה סומכת עד שיכתוב ובעילתו בעילת זנות ואם קנו מידו כתבו חכמי האחרונים שבספרד שיכול לבעול אע"פ שלא נכתבה וכן במקום שאין כותבין כתבה מותר לבעול על סמך תנאי ב"ד הא במקום שכותבין ולא קנו מידו אסור ואם התפיס לה או ייחד לה מטלטלין לשיעור כתבה אע"פ שלא נעשה דרך קנין במשיכה או בהגבהה בועל על סמך אותו ייחוד וכל שכן בהתפסה ואם רצה לבעול בתחילה בשבת ולא כתב מתפיס לה מטלטלין או מיחד שהתפסה זו מותרת אף בשבת שהרי אינו קונה דבר בחלופן עד שיהא הדבר בקנין או בהנחת משכון ואין זה אלא דרך נחת רוח שתהא דעתה סומכת על כך לפי שעה ועל הדרך שאמרו בהזורק שבגיטין דף ע"ז ע"ב תיחוד ותפתח שלא היתה הקנאה גמורה אלא דרך שאלה ואע"פ שבשבת לא הותר כיוצא בזה בפרק שואל קמ"ח ע"א במה שאמרו שם ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו אלא בהנחה אצלו מאליו שתהא דעתו סומכת ולא שיאמר לו בפירוש תהא טליתי משכון בידך ולא שיחשב עמו ביומו אלא שמניחו סתם ומחשב עמו לאחר שבת בזו מכל מקום הואיל ואין זה דרך קנין מותר להתפיסה אף על דעת כך או שמא מתוך מצות ביאה בכאן והכרח צורך הגט באותה של פרק הזורק התירו ויש מפרשין זו שבכאן שעדין ערב שבת היה אלא שלא היה שהות ביום לכתוב כתבה והתפיסוה מטלטלין ואע"פ שהתקינו שלא ליחד מטלטלין לכתבה כמו שיתבאר במסכתא זו בפרק נכסים פ' ע"ב אין זה אלא סמך בעלמא עד שיכתוב לה כתבה כראוי:

מה שנתגלגל כאן בדין מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובדין מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כבר ביארנוהו בראשון של יום טוב בסוגיית המשנה העשירית וכן מה שנתגלגל כאן בענין גמור כלים ר"ל הנחת בשמים על האש לגמר את הכלים ואת הבגדים או להריח למסבין כבר ביארנוהו בשני של יום טוב במשנה הששית ובסוגיא שלה:

ארץ העמים טמאה וכל שנדר בה בנזיר צריך לעלות לירושלים ולנהגו שם וכל זמן שהוא בחוצה לארץ נוהג נזירותו ואינו עולה לו אלא הרי הוא כנזיר שנטמא ומעשה בהילנאי המלכה שיצא בנה למלחמה ונדרה שבע שנים בנזירות בחוצה לארץ עלתה לארץ והורו לה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות לסוף שבע שנים נטמאה ונמצאת נזירה כ"א שנה:

חוט השדרה שנפסקה אם ברבו טרפה נפסק מיעוטו או אפילו חציו ואין צריך לומר ניקב כשרה:

כל שנושא את האשה ומכניסה לחפה צריך לברך ברכת חתנים ובעשרה ולא סוף דבר בבחור בבחורה אלא אפילו אלמון באלמנה כן שהרי בעז אלמון ואלמנה היו וכתוב ביה ויקח בעז עשרה אנשים מזקני העיר והוא שאמרו בתלמוד המערב מכאן לבית הזה ר"ל הזיווג שממנין זקנים במשתאות שלהם ויאמר שבו פה וישבו מכאן שאין רשות לקטן לישב עד שיאמר לו הגדול שב ואמ"ר אלעזר מכאן לברכת חתנים שהיא בעשרה ומה שאמרו בבעז שאלמון היה פירשוה בתלמוד המערב דכתיב ותהום כל העיר עליהן ויאמרו הזאת נעמי איפשר כל קרתא מיתבהלא בגין נעמי עליבתא אלא אותו היום מתה אשתו של בעז עד די כל עמא גמיל לה חסדא נכנסה רות ונמצאת זו נכנסת וזו יוצאת היינו דאמרי אינשי עד דלא שכיב שיכבא קיימא מנובייתא ומכל מקום אין המדה שוה בהם וכיצד הוא הדין כל שיש בו צד בחרות הן משני צדדין כגון בחור בבתולה הן מצד אחד כגון אלמון בבתולה או בחור באלמנה מברכין ברכת חתנים כל שבעה אם שבע ברכות בכל יום ובפנים חדשות אם שבע ברכות בראשון ואשר ברא בכל יום בלא פנים חדשות וכן נוהג שמחה כל שבעה ר"ל שלא לדחוק במלאכתו ושלא לישא וליתן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח עמה ומה שאמרו בסוגיא זו שבעה לברכה ושלשה לשמחה שנויא דחיקא היא וכן כתבוה חכמי האחרונים של ספרד וכן עיקר ומכל מקום קצת גאונים כתבו שהבתולה בין לבחור בין לאלמון שבעה לשמחה ולברכה אבל בחור באלמנה שבעה לברכה ושלשה לשמחה ויש מפרשין שכל שיש צד אלמנות עם צד בחרות שבעה לברכה ושלשה לשמחה וכל שאין צד בחרות אלא שהוא אלמון באלמנה יום אחד לברכה ושלשה לשמחה מתקנת שקדו ועקר הדברים כדעת ראשון:

בא"ד ועוד דמדבר שאין מתכוין דשרי ר"ש ה"ל לאקשויי כו' עכ"ל דבדבר שאין מתכוין סבר שמואל כר"ש דשרי מיהו למאי דמסיק חבורי מיחבר ולדם הוא צריך מיתרצא נמי הך וק"ל:

גמ' ביו"ט שרי בשבת אסור כו' מאי דעתיך מתוך כו' ק"ק דאימא טעמא דידיה דבשבת אסור משום שמא ישחוט בן עוף כדתניא לעיל בברייתא וביו"ט שרי דליכא למיחש ליה ויש ליישב דא"כ לא ה"ל למנקט בשבת אלא בע"ש ובמ"ש כדתניא לעיל וק"ל:

שם ואיבעית אימא בבחור ז' לברכה וג' לשמחה כו' לפי מ"ש התוס' לעיל דתקנת שקדו לא הצריכו בבתולה משום דבלאו הכי אינו משכים לאומנתו לפי שיש בה ז' ימי המשתה ומהאי טעמא נראה שפסק הרא"ש בבתולה ז' לשמחה וקשה הא בבחור שנשא אלמנה אמרינן הכא דז' לברכה דהיינו ז' ימי משתה ואפ"ה קאמר בה דתקנו בה ג' לשמחה כדי שלא ישכים לאומנתו ואין נראה לחלק בין ז' לברכה לז' ימי המשתה דז' לברכה בבחור היינו נמי ז' ברכות לפנים חדשות ז' ימים כמ"ש הפוסקים וצ"ל דז' ימי המשתה הם יותר בשמחה בבתולה מבחור שנושא אלמנה אע"ג דבברכת ז' שוין הן וצ"ע:

תוס' בד"ה מתוך שהותרה כו' ובלבד שיהא צורך הנאת היום כו' ומיהו נראה דהוצאה לצורך עכו"ם ודאי דאסור כו' עכ"ל ר"ל ולית לן למשרי משום דה"ל צורך היום מיהת וק"ל:

בא"ד אבל עירובי תחומין אין ענינה להוצאה כו' עכ"ל מלישנא דעירוב והוצאה גופיה ליכא לאוכחי משום דלשון הוצאה יפול גם בתחומין דהיינו שאל יצא הוא מחוץ לתחום אבל הוצאה כהך דהוציא בפיו ולהוציא קטן ולולב דהיינו אל יוציא ד"א אין ענינה לתחומין וק"ל:

בא"ד והא דקאמר ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו היינו משום דמותר להוציאו לצורך עכ"ל וצריך ליתן טעם אמאי לא התירו נמי תחומין לצורך דהא אפילו מלאכה גמורה התירו מהאי טעמא דמתוך ויש ליישב (א) וק"ל:

בד"ה אלא מעתה כו' וי"ל שהיה סובר דטעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה כו' עכ"ל צ"ל נמי למאי דס"ד דטעמא דב"ה משום הכי דלא פליגי נמי בית שמאי ובית הלל במבשל גיד הנשה בי"ט כו' וק"ל:

בגמ' אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו' פי' דהמקשה סבר דפי' השוה לכל נפש היינו דבר המצוי לכל נפש ולכך פריך אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו' דצבי אינו מצוי כי אם לעשירים ולא לעניים:

והא לא כתיבא כתובה פי' וכיון דכן לא סמכה דעתה והויא כבעילת זנות כמו שאמרו במשהה את אשתו בלא כתובה והכא מקום שכותבין כתובה הואי דאלו במקום שאין כותבין כתובה על תנאי ב"ד סומכת. הריטב"א ז"ל:

אתפסוה מטלטלי תמיהא לי הרי נמצאת כקונה קנין בשבת ואסור כדאמרינן בי"ט [יז א'] דלמקני בשבת ביתא לא ואפשר שמפני מצוה התירו כדאמרינן בפרק (המגרש) [הזורק עז ב'] ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ואף ע"פ שהיא קונה בשבת התירו משום מצוה דחוקה ואע"פ שאמרו בירושלמי אילין דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהיה כקונה קנין בשבת כיון שכבר כנס זה מצוה גדולה היא יותר לבעול א"נ בנישואין מלתא דפרהסיא היא ולא התירו אפי' משום מצוה לקנות בפני כל העם קנין גמור בשבת [איכא למימר בבין השמשות שאלו דלא היה שהות למכתב אבל מ"מ היה שהות להתפסוהו מטלטלין]. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו וכתב והא ה"ל כקונה קנין גמור בשבת איכא למימר כיון דהא מחוייב הוא בכתובתה ואינו אלא משכון כדי שתהא דעתה סומכת במקום מצוה מותר ואפשר דכל במקום מצוה מותר כדמוכח התם בגיטין בפ' הזורק דאמרינן ותיזול ותיחוד כו'. והתם איכא מצוה כגון שהיה יבם שאינו הגון לה ע"כ. וכן כתב הרשב"א וז"ל ואם תאמר והיכי שרי לאתפיסה מטלטלין דהא קי"ל דאין קונין בשבת וכדאמרינן בפ' בכל מערבין [עא א'] לענין בטול רשות בשבת ב"ש אוסרין ובית הלל מתירין ומפרשי' טעמייהו דב"ש דקסברי מיקנא רשותא היא ומקנא ביתא בשבת אסור ואמרינן נמי בירושלמי אין נושאים נשים בשבת לפי שהוא כקונה קנין בשבת שזוכה במציאתה ובמעשה ידיה ותנן נמי אין מקדישין ביום טוב וכ"ש לאקנויי בשבת להדיוט דאסור ונ"ל דהכא לא הקנו לה המטלטלין הקנאה גמורה אלא יחוד בעלמא הוא כדי שתהא דעתה סומכת בכך לפי שעה ודבר מועט כזה שרי וכדתנן אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו וכאותה שאמרו בפ' הזורק ותיזול ותיחוד ותפתח ולא הקנאה גמורה היתה אלא כעין שאלה לפי שעה כדי להקנות לה הגט עליו וא"נ הכא משום מצוה דחוקה התירו וכן נמי ההיא דהזורק משום דתקיף ליה עלמא טובא ואף ע"ג שאסרו בירושלמי לישא נשים בשבת הכא כיון דכבר כנס מצוה הוא יותר לבעול. ע"כ:

וז"ל הריטב"א אתפסוה כו' יש שפירשו שיתפיסנה מבעוד יום דאילו בשבת אסור לעשות כן דה"ל קונה קנין בשבת שהוא אסור אפילו לדבר מצוה אא"כ בשעת דוחקא וגבי ש"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאמרינן בפרק מי שמת [בבא בתרא קנו ב'] וכן בגטין בההוא דתקיף ליה עלמא טובא ונכון הוא זה אבל אין צריך לכך דהכא אינו משכון גמור אלא שתסמך דעתה בכך וה"ל כההיא דאמר פ' שואל ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ואף ע"ג דאמרינן לקמן במכילתין לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת כו' התם הוא בעושה כן לעולם אבל הכא שאינו עושה אלא לפי שעה עד לאחר השבת מותר ע"כ. והכין דייק פרש"י מיהו התוספות כתבו לקמן פ' אף ע"פ גבי הא דאמרינן אין עושין כתובה מטלטלין דהכא מיירי בשקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו. והרשב"א תירץ כתירוץ הריטב"א ז"ל. וז"ל רבינו שרירא ורבינו האיי ז"ל אנן בהא דרב אמי ורב זביד אמרינן וכן היה מנהג באותו מקום שמקדשין את האשה ומברכין ברכת אירוסין ופוסקין ביניהם כמה היא כתובה ותוספת ואין כותבין כתובה עד שעת נישואין וזו האשה מקודשת היתה לאיש הזה וכבר ברכה ברכת אירוסין ונזדמן לה להכנס לחופה בשבת והתיר רב זביד לבועלה בשבת אמרי ליה רבנן ודאי מותר לבעול בתחלה בשבת אלא שהאשה זו עדיין לא נכתבה כתובתה א"ל טעמא מאי שלא יבעול עד שיכתוב כתובה כדי שיתחייב לה בכתובתה ותהא יכולה לגבותה אם מת או שגרשה על קרקעות היא אחריותה התפיסו את זאת מטלטלין שיעור כתובתה כדי שתהא כתובתה תחת ידיה ונמצאת יותר טוב ממה שכתבו לה שטר בכתובתה ואין בכך כלום. ע"כ: וז"ל שיטה ישנה אמר לו אתפסוה מטלטלין ואם תאמר והלא אסור להקנות בשבת ובירוש' אסרו לכנוס אשה בשבת מפני שזוכה בכך במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ואין קונין בשבת יש לומר לא היתה הקנאה אלא משכון בעלמא ואם תאמר והא תניא לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן יש לומר הכא לשעה עשו כן אבל למחר כתבו לה כתובה אבל התם מיירי שתעמוד הכתובה ימים רבי' ואינו רשאי לעשות כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל הכא לא עשו כן אלא לשעה לפי ששבת לא היו יכולים לכתוב לה כתובה וא"ל אתפסוה מטלטלין עד למחר שיכתבוה וכ"ת והא קי"ל דאף על פי שלא כתב כמו שכתב דמי דגביא בתנאי ב"ד יש לומר כיון דלא כתיבא כתובה לא סמכה דעתה והויא בעילתו זנות והכי מוכח בפרק אף על פי גבי אחתיה דרמי בר חמא דאירכסא כתובתה כו': וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י אחד הכותב כתובה ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מנה או מאתים הרי זה מותר וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה הרי זה מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב ע"כ. וכ"ת לדברי הרב ז"ל אמאי היו צריכין להתפיס מטלטלין ליקנו מיניה בפני עדים בקנין ואי משום דאין עושין קנין בשבת אם כן היאך התפיסוה מטלטלין דהא אין נותנין בשבת כדאמרינן במסכת י"ט אין מקדשין דמשמע כ"ש שאין נותנין ויש לומר דודאי אין נותנין ואין קנין בשבת והתפסת מטלטלי לאו הקנאה גמורה היא אלא יחוד בעלמא כמו משכון כדי שתהא סומכת דעתה וכה"ג מותר. וה"ר משה כתב בפ"י שאסור לישא אשה בשבת ופי' הטעם משום דאין מערבין שמחה בשמחה ולא נהירא דלא אישתמיט תנא דליתני הכי כי קתני אין נושאין נשים במועד ונראה דבמועד הוא דשייך למימר ביה ערבוב שמחה בשמחה משום דכתיב ביה ושמחת בחגך כו' אבל בשבת לא כתיב ביה שמחה וגם עוד כתב שאסור לישא שתי נשים כאחד משום דאין מערבין שמחה בשמחה וחזי לה מדכתיב מלא שבוע זאת ונתנה לך כו' ובתלמוד דידן במסכת מ"ק דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים וגו' כדאיתא התם ע"כ:

מאי דעתך מתוך שהותרה כו' ואם תאמר ודילמא מש"ה אסור בשבת משום גזרה דשמא ישחוט בן עוף וביו"ט שרי דהא מותר לשחוט ויש לומר דא"ה לא ה"ל למנקט בי"ט שרי דפשיטא דבי"ט שרי דהא מותר לשחוט בי"ט אלא מדנקט בי"ט שרי בשבת אסור משמע דיש סברא לדמות י"ט לשבת ולא מדמים ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל מאי דעתך. למשרי בי"ט מבשבת ודוק כנ"ל וגם נשמר רש"י ז"ל שלא תפרש מאי דעתך למיסר בשבת טפי מי"ט דהא איהו קא שרי בתרווייהו ובעי לאקשויי אמאן דאסר אין לפרש כן דהא קושיתו הוא דליתסר בתרווייהו וכדפריך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו' וקל להבין:

מתוך שהותרה חבורה לצורך כו' ואיכא למידק למה ליה לאורוכי כולי האי לימא בקוצר מאי דעתך דהא מותר לעשות הבערה ותירצו בתוס' דאי הוה קאמר הכי הוה משמע דכל חבורה והבערה מותר בי"ט ואפילו שלא לצורך כלל והא ודאי ליתא כדאיתא בכמה דוכתי להכי קאמר מתוך שהותרה חבורה לצורך כו' דלא אסקינן היתרא אלא חדא דרגא דאף על פי דלא הוי לצורך אוכל נפש שרי ומיהו בעי' שיהא צורך היום או למחר צורך קיום מצוה כמ"ש בההיא דמוציאין קטן פי' למולו וס"ת לקרות בו ולולב לצאת בו אבל שלא לצורך היום כלל לא כמו הוצאת אבנים דמחייב וכן כתב הרא"ה וז"ל הא דאמרינן הותרה שלא לצורך פי' שלא לצורך אוכל נפש והוא שיהיה צורך היום או שאר הנאות הגוף והוא שיהא כעין אוכל נפש בכל דבר כמו שאמרו שיהא שוה לכל וכן ענין אכילה דבר השוה לכל נפש כדמוכח הכא ובמקומו יתבאר בעז"ה. ע"כ: וז"ל הרשב"א והי"ל דמתוך דאמרינן ובלבד שיהא בו צורך היום קצת כגון קטן ולולב שיהא בהן צורך לשמחת היום וס"ת לקרות בו ולולב ליטלו ולא צורך מצוה דוקא אלא כל שיש בו צורך היום דאם לא כן כי מקשה ליה רב פפי אי הכי מותר לעשות מוגמר לימא ליה הותרה שלא לצורך אכילה שיש בו צורך מצוה קאמרינן וכדאיתא נמי בהדיא בפ"ק דביצה אבל הוצאה לצורך חול אסורה ולא אמרינן בה מתוך דגרסינן בפרק אלו עוברין [פסחים מו ב'] האופה מי"ט לחול ר"ח אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה ואפילו רבה דאמר אינו לוקה אינו מטעם דאמרי' הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה שלא לצורך אלא משום דאמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים ומילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא לכולי עלמא ולא אמרינן הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולצורך חול. ובפרק קמא דביצה נכתוב אותה בארוכה בסייעתא דשמיא. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה א"ל רב פפי כו' מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה כו' כלומר כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל לא תעשה והאי דכתב רחמנא אשר יאכל לכל נפש לסימנא בעלמא הוא דכתבוה שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות בי"ט ובלבד לצורכי ישראל אבל לא לצורכי עובדי כוכבים אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט להריח ולגמר בו את הכלים דאי משום אולודי ריחא לית ביה דהא בלא הבערה אית להו ריחא לסימנין ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא ע"י האור וקי"ל במסכת י"ט בפרק ב' דאסור אלא לאו ש"מ דלא אמרינן האי מתוך שלא התיר הכתוב אלא לצרכי אכילה בלבד והאי דקא שרינא אנא אף בשבת משום דמקלקל בחבורה הוא וס"ל כר' יהודה בהאי והאי דקא שרו ב"ה במסכת י"ט [יב א'] להוציא את הקטן ואת הלולב והס"ת לר"ה לאו משום מתוך אלא משום דאין עירוב והוצאה לי"ט כדכתיב אל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת והוא הדין דפליגי נמי באבנים אלא אורחא דמילתא נקט ולהודיעך נמי כחו דב"ש כדאיתא התם. א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל וכו' לעולם אמרינן מתוך מיהו בדבר הדומה לאכילה שהיא צריכה ושוה לכל נפש כגון בעילה והוצאת ספר תורה ולולב וקטן שהן מצוה וצריכין כל ישראל לעשותן אבל מוגמר אין צרכו שוה לכל נפש אלא למעונגים והבערה ובישול דגיד הנשה נמי דבר הצריך לאכילת כל נפש הוא ואיסורא הוא דרכיב עליה הילכך לא לקי עלה משום הבערה ובישול שלא לצורך מיהו האי קושיא מתוך מנא לן ומנין לו להתיר אלא מה שהתירו הכתוב כל שיש בו צורך אכילה ממש ונראה מדכתיב לכם ומשמע לכל צרכיכם ונראה כמו כן דמאן דשרי בעילה בי"ט משום מתוך לא שרי לה אא"כ אי אפשר לו לבעול מערב י"ט כגון שלא הגיע זמנו לכנוס עד היום או שהיתה חולה או שפירסה נדה או שלא מצא צרכי חופה עד היום אבל היכא דהוה אפשר ליה מעיקרא לא דלא עדיף ממכשירי אוכל נפש דממעטינן להו כשאפשר לעשותן מערב יום טוב מדכתיב הוא לבדו עכ"ל הראב"ד ז"ל. וזה שכתב דלא שרינן מתוך אלא באי אפשר לא נהירא לרבינו יצ"ו ובודאי מתוך שרינן בכל ענין ובלבד שיהא צורך מצוה או צורך היום ועוד דכל הא מילתא הנאת הגוף היא בבעילה ובריח מוגמר ודמיא לאכילה ולא דייקינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין דוקא ע"כ. והיה נראה לפרש דה"ק מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' פי' כל שם שחיטה חדא היא וכיון שהותרה שחיטה לצורך אוכל נפש הרי לא היתה שחיטה בכלל לא תעשה כל מלאכה ומעתה כל שחיטה מותרת והיינו דשחיטת עולת נדבה שרי לכ"ע אבל מין חבורה אחרת הרי היא עדיין בכלל לא תעשה כל מלאכה והכי קאמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך פי' החבורה העשויה לצורך אוכל כגון שחיטה הותרה נמי החבורה שאינה עשויה לצורך אוכל כגון ההיא דבעילה כיון דמ"מ הרי יש כאן צורך הנאת הגוף ונמצא לפי זה דכל שחיטההותרה אפילו שלא לצורך כיון דעיקר שחיטה עשויה ורגילה לצורך אוכל נפש ושאר חבורה לא הותרה כי אם לצורך הנאה. והיה נראה לדקדק כן מלשון רש"י ז"ל שכתב לצורך. אוכל נפש כגון שחיטה. ע"כ. והכי נמי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' פי' מתוך שהותרה הבערה העשויה לצורך אוכל נפש להדליק האש כדי לבשל עליו או כדי לאפות בו הותרה נמי שלא לצורך אוכל כגון ההיא דמוגמר ומ"מ צורך הנאת הגוף איכא והילכך כל הבערה לצורך תבשיל שרי וכל בישול שרי והיינו מבשל גיד הנשה דלא לקי לב"ה ואע"ג דהאופה מי"ט לחול לוקה לרב חסדא היינו משום דמכין לחול וה"ה נמי שוחט לצורך חול אסור דלא התירו אלא כעין שחיטת עולת נדבה שאינו לצורך חול אע"ג דלצורך י"ט נמי ליתא. והא דאמרינן בפ"ק דפסחים [ו א'] המוצא חמץ בתוך ביתו כופה עליו כלי ולא שרינן לשורפו היינו משום דלא הוי הבערה לצורך בישול אלא לשרוף ובכה"ג לא שרינן אלא לצורך הנאת הגוף. והכי נמי אמרינן גבי הוצאה מתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה וכל הוצאה דלצורך אכילה אף ע"ג דאין בה צורך לישראל שרי כיון דמ"מ הרי כאן צורך אכילה ולכך נהגו להוציא לצורך עובדי כוכבים ושלא לצורך אכילה בעינן שיהא לצורך הנאת הגוף א"נ למצוה גמורה כגון למול או ליטול לולב ואי לאו הכי אסור. כך היה נראה לפרש ומיהו התוס' לא פירשו כן ולדידהו אין טעם למנהג והוי מנהג בטעות. והא דלא שרינן לשרוף החמץ הנמצא בתוך הבית היינו משום מוקצה והאריכו בתו'. ע"כ:

אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו' הקשו בתוס' וכי לית ליה לרב פפי מתוך והא משנה מפורשת היא ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב וכו' וב"ה מתירין אלמא לב"ה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ותירצו בתוס' דרב פפי ס"ל דטעמייהו דב"ה משום דעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ט כלומר דלא נאסרה הוצאה בי"ט וכן תירץ הראב"ד ז"ל וכדכתיבנא לעיל בשם שיטה ישנה וכן כתב הרשב"א ז"ל בשמו. והריטב"א ז"ל תירץ דס"ל דהתם הוא דאיכא צורך מצוה אבל לדבר הרשות לא אף ע"ג דאיכא צורך י"ט ולית הילכתא כותיה. עוד תירצו בתוס' שהיה סובר הותרה שלא לצורך ובלבד שיהא דבר הרגיל וכן תירץ הרשב"א ז"ל בשם רבו דרב פפי ס"ל דלא אמרינן מתוך אלא בצורך מצוי כאוכל נפש לאפוקי בעילת בתולה שאינו מצוי נמי לפי שאינו צורך לכל נפש דומיא דאוכל נפש והיינו דקא מקשה לרב פפא לדידך דשרית בעילה אלמא לא בעי' דומיא אי הכי מוגמר נמי לשתרי א"ל ההוא בפי' אפקיה קרא דכתיב אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש ובעילה שוה לכל נפש היא שמצוה אצל הכל אע"פ שאינה תדירה לאפוקי מוגמר שאינו שוה לכל נפש. ע"כ:

בגמרא רבי אמי שרי למיבעל וכו' ואיכא דאמרי ר' זביד גופא בעל בתחלה בשבת כל הנהו אמוראים בבליים הן וא"כ משמע להדיא דבכל ענין שרי למיבעל אפילו לשאינן בקיאין והיינו כדפרישית לעיל דרב ושמואל פליגי בהכי ורב שרי אפי' לבבליים ובזה עולה יפה הפסק של הש"ע דלדידן שרי למיבעל בשבת ולא מפליג בין בקיאין לשאינן בקיאין והיינו כדפרישית דאע"ג דסתמא דתלמודא משני הכא פקיד ולא עקיר והיינו דחבורי מיחבר אפ"ה שרי דמקלקל בחבורה פטור ובמקום מצוה שרי וכן לענין פתח הו"ל מקלקל ומש"ה שרי רב וקי"ל הלכתא כוותיה באיסורא וכדאיפסקא הלכתא בגמרא מותר לבעול והיינו אפי' לשאינן בקיאין ועיין בפרישה סי' ס"ג ובהגהות אשר"י הניחו בצ"ע:

שם א"ל רב פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' מכאן קשה לי על שיטת הרמב"ם ז"ל שסובר דחובל לאו משום נטילת נשמה חייב ולאו תולדה דשוחט הוא אלא משום מפרק שהוא תולדה דדש וא"כ תיקשי ליה סוגיא דהכא דאמר מתוך שהותרה חבורה לצורך מהיכן אשכחן דהותרה לצורך דדישה גופא אסורה בי"ט. דלא הותר אפילו לצורך אלא מלאכות שהם מלישה ואילך כדאיתא בירושלמי הביאו התוס' במס' ביצה ונהי דלשיטת הרמב"ם האי דירושלמי אסמכתא היא וכל מלאכות שהן באוכל נפש שרי מדאורייתא אלא דאכתי לשון מתוך שהותרה חבורה לא מתיישב שפיר וצ"ע:

קונטרס אחרון גמרא א"ל רב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך כו'. ומכאן הקשיתי על שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות שבת דחובל תולדה דמפרק וא"כ לא שייך לשון מתוך שהותרה חבורה לצורך ובמסכת ביצה הארכתי:

בתוספות בד"ה מתוך שהותרה וכו' ובלבד שיהא צורך היום ע"ש בתוס' פ"ק דביצה דף י"ב ובחידושינו שם:

בא"ד ובפ"ק דביצה דאמרי דיש עירוב וכו' נראה דאיירי בעירובי תחומין עכ"ל וכ' מהרש"א ז"ל דצריך ליתן טעם לזה למה לא התירו תחומין לצורך וכו' ע"ש ולענ"ד משנה שלימה היא בפסחים ריש פרק אלו דברים דאמר רבי יהושע יום טוב יוכיח שהתירו משום מלאכה ואסרו משום שבות והתם אתחומין קאי והטעם דתחומין היא כמכשירי אוכל נפש ואפשר לעשותו מעי"ט:

קונטרס אחרון והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת והגה' אשירי כתב דלבו מהסס דמשמע מהסוגיא דלא שרינן אלא לבקיאין וע"י הטייה והאידנא אין בקיאין בהטייה ועוד דמתכוין לבעילה גמורה. אמנם כבר הרגישו בזה הבעל דרישה ופרישה והב"ח בק"א והט"ז בא"ח וכתבו ליישב ולמאי שכתבתי בפנים כ"ש דא"ש טפי דאדרבה עיקר פלוגתא דרב ושמואל ע"כ היינו לבבליים ובהא הוא דמסיק הש"ס דמותר והנך אמוראי ר' זביד ור' אמי נמי בבליים היו ואפ"ה עבדו עובדא בנפשייהו:

קונטרס אחרון ויתיישב יותר לפמ"ש בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל דהא דקאמר לא כהללו הבבליים שאינן בקיאין בהטייה לאו משום דמחלק בין בקיאין לאין בקיאין אלא ה"ק לא כהללו הבבליים שאין יודעין דאפשר שיזדמן הטייה אלא רוב בקיאין ויודעין שאפשר שיזדמן הטייה ותו לא הוי פסיק רישא. ואם כן נ"ל דאדרבה יש להתיר יותר באינן בקיאין דהו"ל לא אפשר ולא מכוון דשרי טפי כדאיתא בפרק כל שעה וע"ש בתוספות ובחידושי שם הארכתי. ועוד דאף את"ל דהוי פסיק רישא אפשר דשרי לפי' הערוך דמתיר בפסיק רישא דלא ניחא ליה. וה"נ אפשר דלא ניחא ליה לבעול בעילה גמורה למאי דקיימא לן בועל בעילת מצוה ופורש. משא"כ בלא יצא דם כתב רמ"א בהג"ה בי"ד סי' קצ"ד דנהגו להקל וכ"ש דשרי ע"י הטייה שאין צריך לפרוש ממנה. ועוד דלא שייך האידנא לומר לדם הוא צריך לראות אם היא בתולה דהא נוהגין ברוב המקומות שלנו לקדש ולבעול לאלתר דתו לא שייך טענת בתולים כן נראה לי לקיים המנהג במקום שנהגו היתר. אבל במקום שנהגו איסור אין להקל אם לא היכא דאי אפשר להמתין עד לאחר שבת כגון דבמוצאי שבת יהיה סמוך לווסתה דאז כדאי הם רוב הפוסקים שכתבו דמותר בלי פקפוק כן נ"ל:

בתוספות בד"ה והלכתא מותר לבעול וכו' ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף ואהא סמכינן עכ"ל. כתבו כן לפי שיטתם דלעיל באיבעיא להו דמהו לבעול בתחלה בשבת דאי אפשר לבעילת מצוה בלא סעודה וע"ש במהרש"ל ואע"ג דבהדיא אמרינן בברייתא דלעיל דחיישינן שמא ישחוט בן עוף מ"מ אידחי מהלכה כיון דחזינן דאידך ברייתא דקתני מפני שהוא עושה חבורה לית לה טעמא דשמא ישחוט בן עוף וכן הני תנאי דפליגי בבעילה בשבת מוקמינן להו משום חבורה וכדאוקמיה רבה וכן רבי אמי דמותיב ממפיס מורסא משמע דלא חיישי' כלל לטעמא דשמא ישחוט ובזה נתיישב' קושית מהרש"א דהא דא"ל רב פפי מאי דעתיך ולא משמע ליה לחלק בין שבת לי"ט משו' שמא ישחוט משום דפשיטא ליה דלא פליג אכל הנך אמוראי דלא חיישי לשמא ישחוט. ולשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דאנן נמי חיישינן שמא ישחוט י"ל דהא דאיפסק הלכתא מותר לבעול היינו שכנסה כבר מקודם ולית ליה האי סברא שעושין סעודה חדשה בשעת בעילת מצוה ולדידיה נמי אתי שפיר הא דא"ל רב פפי לרב פפא מאי דעתך משום דהתם נמי איירי שכנסה קודם שבת דבלא"ה אסור לכנוס בשבת לדינא דגמרא דחיישינן לאיקרורי דעתא דבשבת אין ב"ד יושבין כנ"ל וק"ל:

גמרא א"ל רב פפי לרב פפא מה דעתך (דאמרת משמיה דרבא דרק ביום טוב שרי למבעול בתחילה אבל בשבת לא). תימא הא בריש פרק הנחנקין בסנהדרין (דף פד ע"א) מבואר דשגגת סקילה אסור ושגגת לאו מותר (ובתוס' שם ד"ה ור"ש הקשו דא"כ שמואל דס"ל במלאכה שא"צ לגופיה כר"י איך סבר בשבת דבשא"מ מותר גבי מיחס הא הוי שגגת סקילה, ועיי"ש מה שתירצו, ותוכן דבריהם דדוקא בסלוא דהחשש קרוב דשמא יהפוך ידו בענין שיהא פסיק רישא בזה החמירו באיסור סקילה) א"כ דלמא רבא ס"ל כשמואל דהלכה כר' שמעון בדבר שא"מ והלכה כר"י במלאכה שאצ"ל, וס"ל דלא הוי מקלקל אצל הפתח, ומש"ה בשבת אף דלא הוי פ"ר אסור דשמא לא יטה כראוי, ויבעול בענין דיהיה פ"ר (והרי אביי הקשה דהוי פ"ר אלא דמשנינן יש בקיאין בהטיה עכ"פ חשש איכא שמא יבעול בענין דהוי פ"ר) ובשבת דאיסור סקילה אסור וביו"ט דאיסור לאו שרי, וצריך תלמוד: