Ketubot 6b

מאי לאו הנך ארבעה לילות עד מוצאי שבת דקתני להכי תני להו דאי לא בעל בעילה גמורה מצי למיבעל וכל דם שהוא מוציא תמיד בהערותיו הוו דם בתולים ושמעינן מינה נמי דמותר לבעול בחבורה בשבת:

והא ארבעה לילות עד מוצאי שבת קתני ולא משכחת ליה לבר משבת דהא ברביעי ניסת ויש כאן לילי חמישי וששי ושבת ומוצאי שבת:

אי כשבעל ולא אתא לאורויי לן אלא היתר דם בתולים האי דנקט עד מוצאי שבת מאי קמ"ל ליתני נותנין לה ארבעה לילות על כרחך משום בעילת שבת נקט לה:

שמשיר צרורות והאי נמי דלמא מחבל פורתא ומספיקא לא אסרינן ליה:

מאי לאו האי דפטר ליה מק"ש בלילי שבת משום דטריד במצוה דבעי למיבעל והעוסק במצוה פטור מן המצוה:

דטריד דלא בעל מצטער שלא בעל:

משום דטריד פטור בתמיה ומשום צער פטור מאחר שאינו מחשב לעסוק במצוה:

שנאמר בהן פאר פארך חבוש עליך (יחזקאל כ״ד:י״ז) ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו ואין זה פאר לתפילין:

מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל Is it not so, that if he was not בעיל, he can be בעיל OVERVIEW רב חסדא cites a ברייתא in an attempt to prove that one may be בועל בשבת בתחלה. The ברייתא states that according to ב״ה we allow him to be בועל for four nights until מוצ״ש. רב חסדא assumed that the ברייתא means that if he was not בעיל until מוצ״ש, he may be בעיל, including that he may be בעיל (for the first time) even ליל שבת. Our תוספות explains why רב חסדא assumed that when the ברייתא states that we allow him four nights, it means even if he was not בעיל. ----------------------------– דלמאי נקט עד מוצאי שבת – Since for what reason does the ברייתא mention ‘until מוצאי שבת’ – אי לאו דאתא לאשמועינן דמצי בעיל בשבת אף על גב דמשיר בתולים – If not to teach us that one may be בועל (בתחלה) בשבת, even though he is removing her דם בתולים – תוספות responds to an anticipated difficulty: דליכא למימר דנקט עד מוצאי שבת לאשמועינן דבעינן רצופין – For we cannot say that the ברייתא mentions עד מוצ״ש to inform us that the four allotted days (which we are תולה בדם בתולים) must be consecutive – תוספות responds we cannot say the ברייתא teaches us דבעינן רצופין – דהא לא בעינן שיהו רצופין כדתניא בפרק בתרא דנדה (דף סד, ב ושם) – For there is no requirement that these four nights be רצופין, as we learnt in a ברייתא in the last פרק of מסכת נדה – מעשה ונתן לה ד׳ לילות מתוך י״ב חדש – ‘There was a story where רבי allowed her four nights within a span of twelve months’; it is evident that רצופין are not required, therefore we must conclude that the ברייתא is teaching us that מותר לבעול בשבת בתחלה – תוספות responds to the difficulty: והכי פירושו נותנין לה ד׳ לילות עד מוצאי שבת – And this is the explanation of the ברייתא; we allow her four nights until מוצ״ש – שיבעול בכל לילה וישיר מקצת בתולים עד מוצאי שבת – That he could be בועל every night and partially remove her בתולים (each night) until מוצ״ש – ואשמועינן דשרי להשיר בתולים בשבת – So the ברייתא is informing us that it is permitted to remove דם בתולים on שבת. תוספות continues with the explanation of the גמרא: ומשני לא לבר משבת ומוצאי שבת נקט לאשמועינן דבעינן רצופים – And רבא [רבה] responded; ‘no, except for שבת’ (he cannot be בועל and משיר בתולים on שבת), and the ברייתא mentions מוצ״ש to inform us that we do require רצופים – תוספות anticipates a difficulty: והוה מצי למיפרך מברייתא דפרק בתרא דנדה דמוכח דאפילו מפוזרין – And the גמרא could have challenged this answer (that בעינן רצופים) from the aforementioned ברייתא in the last פרק of מסכת נדה, where it is evident that the ד׳ לילות can be even spread out (over twelve months) – תוספות responds; the גמרא did not ask from the ברייתא in נדה – אלא דפריך ליה מגופה דברייתא והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני – But rather the גמרא preferred to challenge this view (that one may not be בועל בשבת) from this ברייתא itself, as אביי asked, ‘but the ברייתא states; four nights until מוצ״ש’, indicating that one may be בועל בשבת as well. תוספות asks: ואם תאמר מעיקרא דמשני לבר משבת מה עלה בדעתו והא קתני בהדיא ד׳ לילות – And if you will say; initially when רבא answered, ‘except for שבת’, what did he think, since the ברייתא explicitly states, ‘four nights’ (which must include שבת)?! תוספות answers: ויש לומר דהוה סלקא דעתין דהכי פירושו – And one can say; that רבא thought that this is the interpretation of the ברייתא – נותנין לה עד מוצאי שבת לבר משבת שהן בין הכל ד׳ לילות – We allow her the דם בתולים until מוצ״ש, except for ליל שבת, which altogether is four nights from the first night (which is Wednesday night) – ואיהו פריך דמשמע דבעיל ד׳ לילות – And אביי challenged this interpretation for the ברייתא seems to mean that he was בעיל all four nights – ומשני כשבעל וקא משמע לן כמו שמפרש בתר הכי אף על גב דהוי פירצה דחוקה – And רבא answered that the ברייתא is discussing a case where he made a complete ביאה the first night and the ברייתא is informing us, as the גמרא shortly clarifies, that it is permitted to be בועל on this שבת even though it is it tight opening – תוספות proves that (since it is a פירצה דחוקה) this is a novelty דהא אי חזיא תלינן בדם בתולין אפילו הכי שרי: For if she sees דם by the ביאה of שבת we assume it to be דם בתולים (meaning that he removed דם בתולים (by making a חבורה [or פתח]), and nevertheless it is permitted. SUMMARY The four nights need not be consecutive, and therefore since the משנה mentions מוצ״ש, it proves that he is still משיר בתולים on שבת and nevertheless it is permitted. THINKING IT OVER תוספות answers that רבא thought that ד׳ לילות merely means that by מוצ״ש there are ד׳ לילות (but not than you can be בועל בשבת). However this seems too obvious that from Wednesday to מוצ״ש there are ד׳ לילות; why would the תנא mention it?!

מאי קא משמע לן What is he informing us OVERVIEW The גמרא cites a dispute between רבא [רבה] and אביי regarding the משנה of נותנין לו וכו׳ עד מוצ״ש ד׳ לילות. According to אביי (and רב חסדא) the ברייתא is (also) teaching us that מותר לבעול בשבת בתחלה. However רבא maintains that he was already בעיל (a complete בעילה) before שבת. The גמרא asks, if he was בעיל, what is the ברייתא teaching us. תוספות qualifies the question of the גמרא. ---------------------------------– When the גמרא asked מאי קמ״ל it did not mean what the ברייתא in general is teaching us, but rather what is it teaching us – במאי דנקט עד מוצאי שבת דלענין רצופים ליכא למימר כדפרישית: With the fact that it mentioned ׳עד מוצאי שבת׳; why did the ברייתא find it necessary to mention this, for we cannot say that the ברייתא mentions עד מוצאי שבת, regarding that the four nights must be consecutive, as I previously explained. SUMMARY The question of מאי קמ״ל is, why mention עד מוצ״ש. THINKING IT OVER Why does the גמרא ask this question (מאי קמ״ל) which according to תוספות means why does the ברייתא mention ׳עד מוצ״ש׳, now. Seemingly this was the whole proof of ר״ח and for some reason רבא did not accept it, so why ask it?

מאי לאו דטריד דבעי למיבעל Is it not so; that he is preoccupied for he needs to be בעיל OVERVIEW רב יוסף cited a משנה which states that a חתן is exempt from reading the שמע up to מוצ״ש if he did not consummate the marriage. רב יוסף assumed that he is exempt since he is preoccupied with the בעילה. Our תוספות explains why previously רבא was able to establish a similar משנה that it excludes שבת, but not here. --------------------------– תוספות responds to an anticipated difficulty: הכא ליכא לשנויי לבר משבת כדלעיל דאם כן אינו פטור עד מוצאי שבת – The גמרא could not have answered here that when the משנה stated עד מוצ״ש it meant except for שבת as רבא answered previously, for if indeed this is what the משנה means, then he is not פטור until מוצ״ש, since he is obligated to read the שמע on ליל שבת – וקא משוית ליה לתנא טועה דפטר ליה עד מוצאי שבת – And you cause the תנא to be mistaken for the תנא exempted him all the days until מוצ״ש – אבל לעיל אפילו כי אמרינן לבר משבת ולא מצי למיבעל בשבת – However previously (in the משנה of ד׳ לילות) even if we assume that it means לבר משבת and he cannot be בעיל on שבת – מכל מקום דוקא נקט עד מוצאי שבת משום דעד למוצאי שבת תולין בדם בתולים – Nevertheless the תנא intentionally states עד מוצ״ש (and we do not make the תנא a טועה by saying לבר משבת), because until מוצ״ש we are תולה בדם בתולים in a case – היכא דעבר ובעל: Where he transgressed and was בעיל on ליל שבת. SUMMARY It is not possible to say לבר משבת here because we make the תנא a טועה, however we do not make the תנא a טועה regarding the משנה of דם בתולים since it can be discussing a case of עבר ובעל. THINKING IT OVER תוספות states that even if we maintain לבר משבת it is necessary to say עד מוצ״ש in a case where עבר ובעל. If indeed this is so then how did we refute רבא that it cannot mean לבר משבת since it says ד׳ לילות עד מוצ״ש perhaps that means if he was עבר ובעל, but not that you may be בועל בשבת בתחלה? APPENDIX תוספות answers that by דם בתולים we can say that the תנא is not a טועה for saying עד מוצ״ש since it refers to a case of עבר ובעל. Seemingly there is no need for תוס׳ to establish it in a case of עבר ובעל. There is a difference between the two משניות. Regarding the משנה of ק״ש we cannot say לבר משבת, since the משנה states that he is פטור מק״ש until מוצ״ש; however if it means לבר משבת then he is חייב on שבת, so how can you say פטור עד מוצ״ש. In the משנה of דם בתולים however we can say that we grant the דם בתולים for four nights until מוצ״ש, except for שבת, meaning that for three of these four nights (excluding שבת) when he is בועל we are תולה בדם בתולים. Where is the difficulty?! Perhaps we can say that the view of לבר משבת (that of רבא) assumes that עד מוצ״ש teaches us that it must be רצופים. However, it cannot be רצופים (which must include שבת) and לבר משבת (which excludes שבת and disrupts the רצופים), if it extends until מוצ״ש. We are again making the תנא a טועה. Therefore תוס׳ needs to answer that there is a possibility of רצופים (even if we maintain לבר משבת) because we are discussing a case of עבר ובעל.

והא אמר רבי אבא אבל חייב בכל המצות כולי But ר׳ אבא said a mourner is obligated in all the commandments, etc. OVERVIEW אביי explained the reason a חתן is פטור from ק״ש on ליל שבת (if he was not בעיל yet) because he is stressed since he cannot be בעיל. רבא challenged אביי; stress does not free one from his obligations to observe the מצות, as ר׳ אבא ruled that an אבל (who is stressed) is (nevertheless) obligated in all the מצות. Our תוספות explains why אביי rejects the comparison to an אבל. ---------------------------– ואביי סבר דטירדא דליכא מצוה כלל מחייב – And אביי maintains that by a stress where there is no מצוה at all (as by an אבל), there is an obligation to observe all the מצות – אבל טירדא דלא מצי בעיל חשיב טירדא דמצוה כיון שטרוד במה שאינו יכול לעשות מצוה: However the טרדא that he is not permitted to be בעיל is considered a טירדא on account of a מצוה, since he is stressed by the fact that he cannot perform the מצוה of פרו ורבו, and for such a טירדא one may be exempted from observing the מצות. SUMMARY אביי differentiates between a personal stress (such as by an אבל), and a stress of not being able to perform a מצוה. THINKING IT OVER What is the difference between the חתן who (according to תוס׳) is פטור from ק״ש since he is טרוד that he cannot be מקיים a מצוה, and a person who is טרוד on שבת since he cannot put on תפילין; would that exempt him from reciting ק״ש on שבת?!

חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר Except for תפילין; regarding which it states, פאר OVERVIEW ר׳ אבא taught that an אבל is obligated in all the מצות except for תפילין since the פסוק refers to it as פאר (splendor). תוספות discusses how this explains that an אבל is exempt from donning תפילין. ---------------------------– ואמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (דף טו, א) מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך בוש עליך – And the גמרא states in the last פרק of מסכת מועד קטן, since the merciful One said to יחזקאל ‘put on your splendor’ (meaning your תפילין) – מכלל דלעלמא אסור – It is inferred from this that for everyone else it is forbidden – תוספות cites a seemingly differing opinion: ובקונטרס דפירש שנאמר בהן פאר ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו – And when רש״י explained that since the verse refers to תפילין as פאר, an אבל should not wear them since the radiance and the head of an אבל is dirtied with dust; seemingly indicating that the reason an אבל does not wear תפילין is because it is not appropriate to expose the פאר of תפילין to the עפר on his head (but not that we derive it from the פסוק of פארך חבוש עליך). תוספות responds that indeed (even) רש״י agrees with תוספות explanation that we derive the איסור from the פסוק of פארך חבוש עליך) and the reason רש״י mentions that ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו – היינו ליתן טעם דלא נילף שאר מצות מתפילין – Is to give a reason why we do not derive other מצות from תפילין and say just as the אבל is פטור from תפילין he is also פטור from other מצות, therefore רש״י explains that תפילין is unique since it is a פאר and therefore inappropriate to have it on an אבל. תוספות asks: ואם תאמר ומאי שנא לגבי תפילין אמרינן דדוקא ליחזקאל נאמר ולא לשאר אבלים – And if you will say; and why is there this difference; that regarding תפילין we assume that the statement of פארך חבוש עליך was said only to יחזקאל and not to other mourners (for they are forbidden to wear תפילין) – וגבי תלמוד תורה ילפינן שאר אבלים מיחזקאל – And regarding the (prohibition of) studying the תורה, we do derive other אבלים from יחזקאל that the other אבלים are the same as יחזקאל – דאמרינן (שם) אבל אסור בתלמוד תורה מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום – For the גמרא states there, ‘an אבל is forbidden to study תורה since the merciful One said to יחזקאל, ‘refrain (be silent) from sighing’. תוספות answers: ויש לומר דלאסור גמרינן דמדאסר רחמנא ליחזקאל לכולי עלמא נמי אסור – And one can say that regarding a prohibition we derive from יחזקאל, that since the merciful One forbade יחזקאל from ת״ת, it is also forbidden for everyone else – אבל להתיר לא גמרינן דליה לחודיה למשרי אתא: However to permit wearing תפילין we cannot derive from יחזקאל, for the verse comes to permit יחזקאל exclusively to wear תפילין, but not anyone else. SUMMARY תפילין are called פאר and a mourner is forbidden from wearing them (but is obligated in all other מצות), since ה׳ told יחזקאל not to mourn and wear his פאר. However a mourner is אסור בת״ת just as יחזקאל was also forbidden בת״ת. THINKING IT OVER תוספות insists that we derive the איסור of תפילין for an אבל from the פסוק פארך חבוש עליך (and interprets רש״י to agree with this as well). However our גמרא merely states that an אבל is אסור בתפילין because they are called פאר (without mentioning the פסוק in יחזקאל). How can we reconcile פי׳ התוס׳ with our גמרא here?!

והני תנאי כי הני תנאי And these Tanaim are like those Tanaim OVERVIEW The גמרא states that the dispute of the two ברייתות (whether the חתן is פטור מק״ש on ליל שבת) is the same dispute that we find in another ברייתא (whether it is permitted to be בעיל בתחלה בשבת. Our תוספות explains the view of אביי (who does not subscribe to sרבא׳ view that הני תנאי כהני תנאי) in light of the fact that there is a מחלוקת תנאים whether one is permitted לבעול בתחלה בשבת or not. ------------------------– תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דפליגי תנאי בהדיא בהכי – Even though that the תנאים argue explicitly regarding whether it is מותר לבעול בתחלה בשבת (and אביי was aware of it) – מכל מקום דחיק אביי לעיל דחשיב טירדא דמצוה הא דלא מצי בעיל – Nevertheless אביי previously persisted that the fact that he cannot be בעיל בתחלה on שבת is considered a מצוה related stress – תוספות responds; the reason אביי did not establish the משנה according to those תנאים is – דניחא ליה לאקומי מתניתין כשמואל דאסר לבעול – For it was preferable for אביי to establish that משנה (of אם לא עשה מעשה) according to שמואל, who forbids to be בעיל בתחלה בשבת. תוספות shows how important it was to אביי to establish the ruling of שמואל: ומוקי נמי פלוגתא דברייתא אי חשיב טירדא הא דלא מצי בעיל – And אביי also established that the dispute of the ברייתות (whether the חתן is פטור מק״ש on ליל שבת), is dependent on whether we assume that not being able to be בעיל is considered a טירדא דמצוה or not. אביי preferred that interpretation of the argument of the two ברייתות, rather than interpreting that they argue whether it is מותר לבעול בתחלה בשבת or not. The reason for sאביי׳ preference is – כדי לאוקמי כשמואל כל מה שיכול: In order to establish the ruling of שמואל (that it is אסור לבעול בתחלה בשבת) as much as possible. SUMMARY אביי preferred (whenever possible) to offer a dubious answer (of טרדא דמצוה) which nonetheless establishes the תנאים according to שמואל (that אסור לבעול בתחלה בשבת), rather than saying there are (other) תנאים who disagree with שמואל. THINKING IT OVER 1. תוספות writes that אביי prefers to establish the various תנאים like שמואל who maintains אסור לבעול בתחלה בשבת. Firstly, why does אביי follow the ruling of שמואל, since we know that הלכתא כרב באיסורי? Secondly, previously the גמרא had two versions regarding the views of רב ושמואל; why does אביי assume one of these versions? 2. There is the version of נהרדעא who maintain that it is רב who is of the opinion that אסור לבעול בתחלה בשבת. Would that view also be contradicted from the משנה of חתן פטור מק״ש אם לא עשה מעשה?

לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה Not like these Babylonians who are not acquainted with Hatoyoh OVERVIEW The גמרא cited a ברייתא which stated that the חכמים permitted לבעול בתחלה בשבת. רבה explained that חכמים refers to ר״ש, who maintains that a דבר שאין מתכוין is מותר. אביי asked רבה but it is a פסיק רישיה, to which רבה responded לא כהללו בבליים וכו׳. The גמרא continues with the dialogue between אביי ורבה. Our תוספות leads us through this dialogue. ---------------------– פירוש אינו פסיק רישיה דכל העולם אינן כמו בבליים אלא בקיאין הן – The explanation of this answer ׳לא כהללו בבליים וכו׳ is that it is not a פס״ר, for everyone is not like the בבליים, who are not בקיאין בהטייה, but rather they are (mostly) בקיאין בהטייה – הילכך שרי להו למיבעל ובלבד שלא יתכונו לבעול בעילה גמורה – Therefore it is permitted for them to be בעיל בתחלה בשבת provided they do not intent to be בעיל a complete בעילה (without הטייה) which would be a פס״ר and be אסור. תוספות explains the continuation of the גמרא: ופריך אם כן טורד למה פירוש בשבת אמאי פטר ליה לעיל מקריאת שמע כיון דבקיאין הן – ‘And אביי asked רבה; if indeed it is so that the people are בקיאין בהטייה, why is there a stress’; the explanation of sאביי׳ question is why the משנה exempted the חתן from reciting ק״ש on שבת (not during the weekdays), since they are בקיאין בהטייה. תוספות explains sאביי׳ question: בשלמא בחול איכא טירדא לפי שמתכוין לבעול בעילה גמורה – Regarding the (exemption from reciting ק״ש on the) weekdays it is understood that there is stress, since he intends to be בעיל a complete ביאה (without הטייה) – ואף לבקיאין יש טירדא לבעול בעילה גמורה – And even for the experts (in הטייה) there is טרדא to be בעיל a בעילה גמורה (and therefore he is פטור מק״ש since he is טריד במצוה). תוספות goes on to prove that there is a טירדא (even for a בקי) to be בעיל בעילה גמורה – כדאמר בפרק שני דברכות (דף טז, א ושם) דרבן גמליאל היה פטור ומחמיר על עצמו – As the משנה states in the second פרק of מסכת ברכות; that ר״ג was פטור from ק״ש, but was stringent on himself and read ק״ש even though he was a חתן – אף על גב דבקי היה שלא היה בבלי – Even though he was a בקי since he was not a בבלי, nevertheless he read ק״ש [only] as a חומרא but not that he was legally obligated; proving that even for בקיאין there is a טרדא; otherwise if there is no טרדא for a בקי then he should be obligated בק״ש legally (without any חומרא). This explains why on the weekdays the חתן is פטור מק״ש for he is טרוד since he is בעיל בעילה גמורה – אבל בשבת שאינו מתכוין לבעול בעילה גמורה טורד למה – However on שבת where the חתן has no intent to be בעיל בעילה גמורה, what טרדא is there to exempt him from reciting ק״ש – ומשני לשאינו בקי פירוש לפי שאינו בקי בשעת קריאת שמע – And the גמרא answered ‘there is a טרדא to the one who is not a בקי’; the explanation of this answer is that even the בקי is not a בקי at the time when one is obligated in ק״ש — דאפילו הבקיאין בשעת מעשה קודם מעשה יראים שלא יהיו בקיאין הילכך טרודים כולם: For even the בקיאין during the time of בעילה, however before the act (when it is the time to recite ק״ש) they are concerned that they will not be בקיאין; therefore everyone is טרוד at the time of ק״ש. SUMMARY There is no פס״ר since בקיאין בהטייה; however they are still פטור מק״ש (on שבת) since they are not confident in their בקיאות. There can be more טרדא by a בעילה גמורה than by הטייה. THINKING IT OVER תוספות explains the sגמרא׳ answer ׳לשאינו בקי׳, to include everyone (even the בקי). Why did not תוס׳ explain the גמרא simply that the אינו בקי is טרוד (but not the בקי)?!

רוב בקיאין הן The majority are experts OVERVIEW The question of יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור is (not a continuation of sאביי׳ question on the משנה of ק״ש, but rather it is) referring to the ruling of the רבנן (who follow the view of ר״ש that אינו מתכוין is מותר) that it is permitted to be בעיל בתחלה בשבת, the question is why do we permit everyone; we should only permit those who are בקיאין בהטייה but not those who are not בקיאין since it is a פס״ר. The גמרא answered that רוב בקיאין הן. Our תוספות first explains how רוב בקיאין answers the question, and then discusses the veracity of this statement that רוב בקיאין הן. -----------------------– וכל חד וחד מספקינן ליה ברוב וכולם מותרים – And regarding each individual there is a reasonable doubt that he is part of the majority who are בקיאין, and therefore all are permitted to be בועל בתחלה בשבת. תוספות sets up the grounds for a question: משמע הכא דרובן בקיאין בהטייה – It appears from this גמרא that the majority of people are בקיאין בהטייה. תוספות asks: ואם תאמר דאמרינן בפרק ב׳ דחגיגה (דף יד, ב ושם) בתולה שעיברה מהו לכהונה – And if you will say; for we learnt in the second פרק of מסכת חגיגה regarding a known בתולה who is pregnant; what is her status regarding marrying a כהן גדול – תוספות explains how is that we assume that she is still a בתולה if she is מעוברת – כגון שבדקוה על פי חבית ולא היה ריחה נודף – For instance that they tested her on the opening of a barrel of wine and there was no scent of wine coming from her mouth. The גמרא there explains the query – מי חיישינן לדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם או דלמא באמבטי עיברה – Are we concerned for what שמואל said that, I can be בעיל many בעילות without extracting דם בתולים (and she is therefore אסורה לכה״ג since she is a בעולה), or perhaps she became pregnant in a bath without having any relations to a man (and she is therefore מותרת לכה״ג since she is still a בתולה and not a בעולה, even though she is pregnant). ומסיק דשמואל לא שכיח – And the גמרא concludes that this what שמאול said (that he can be בועל without דם) is uncommon and we assume that she was נתעברה באמבטי; seemingly indicating that it is uncommon to be בועל בהטייה without being מוציא דם – תוספות offers another example testifying to the rarity of בעילה בהטייה: ובפרק בתרא דנדה (דף סד, ב ושם) נמי קאמר שאני שמואל דרב גובריה הוא – And in the last פרק of מסכת נדה the גמרא also states; ‘שמואל is different for he is very capable, indicating again that it is unusual to be בועל without דם בתולים – והא אמרינן הכא דרוב בקיאין הן – But here the גמרא states that the majority of people are בקיאין; how can we reconcile these seemingly contradictory גמרות?! תוספות answers: ויש לומר דשמואל היה יכול לבעול בעילה גמורה שאשה מתעברת בו בלא דם – And one can say; that שמואל was able to be בעיל a complete ביאה that will impregnate a woman without extracting דם בתולים – אבל בהטייה אין אשה מתעברת – However by a ‘regular’ הטייה (regarding which the גמרא here states רוב בקיאין הן) a woman will not become pregnant from such a ביאה with הטייה – ולהכי בההיא דחגיגה ליכא למיחש בהטייה אלא לדשמואל: And therefore by that case in מסכת חגיגה (where the בתולה was pregnant) there is no concern that she became pregnant through a regular הטייה; she could become pregnant only with the type of הטייה which שמואל was capable, and that הטייה is uncommon. SUMMARY We assume that each person is part of the רוב בקיאין בהטייה. Only שמואל was able to impregnate a woman בהטייה. THINKING IT OVER Can one who does not know that he is בקי בהטייה be בעיל בתחלה בשבת (by assuming he is part of the רוב)?!

ובית הלל אומרים עד מוצאי שבת ארבעה לילות מאי לאו דאי לא בעיל בעילה גמורה ולא שבת בתוליה

מצי בעיל כל אותן ארבעה לילות,

ואפילו בשבת, דקסבר רב חסדא דאי בעל בעילה גמורה שוב אין תולין בדם בתולים. ואי נמי דאי בשבעל, ואתא לאשמועינן דכל ארבעה תלי בדם בתולים, למה ליה למיתני עד מוצאי שבת, וכדאקשיה לבסוף אי בשבעל מאי קא משמע לן. אמר רבא, לא, לבד משבת. אמר ליה אביי והא עד מוצאי שבת ד' לילות קתני. ורבא, אפשר דדחיק בה דעד סוף ארבעה לילות קאמר, וכדאיתא בנדה בריש פרק תינוקת (נדה סד, ב) דמתרץ לה הכין לוי, וכשבעל בימים, כלומר שנותנין לה ארבע עונות בין ימים ולילות, וקסבר דאי בעל בימים מפסידה לילות כלוי. אלא אמר רבא, בשבעל בעילה גמורה, ואפילו הכי נותנין לה ארבעה לילות דתלינן בדם בתולים. אי בשבעל בעילה גמורה מאי קמ"ל דקתני עד מוצאי שבת, דאי לאכשורי כל דם הבא תוך אותו זמן ליתני ארבעה לילות ותו לא, כדקתני בדבית שמאי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות. והוה מצי לפרוקי, דעד מוצאי שבת קמ"ל דאי בעל בימים לא הפסידה לילות, והיינו עד מוצאי שבת, לומר שנותנין לה כל העונות שיש עד מוצאי שבת, וכדאמר רב התם בריש פרק תינוקת (שם), אלא שרצו לתרץ אפילו אליבא דלוי דהתם, דלית ליה הכין. ואוקמה כשמואל, כלומר, בשבעל בעילה גמורה ודם הבא דם הצדדין הוא שנשתייר, ואין בו לא משום חבורה ולא משום פתח אלא כפרצה דחוקה שמשיר בה צרורות דרך כניסתו. ובנדה פרק תינוקת (שם) דייק תלמודא בהדייא, למה לי למתני עד מוצאי שבת ליתני ארבעה לילות, זהו לפי שיטת פירושו של רש"י ז"ל, ויש בו פירושים אחרים (עי' תוד"ה מאי, ראב"ד בשטמ"ק, רמב"ן, ריטב"א ורא"ה), וזה נכון.

חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. כלומר, בין הודיעוהו שמיחדין אותה לו בין לא הודיעוהו, לפי שדרכן ליחדה באותן ד' לילות, אבל מכאן ואילך, אם הודיעוהו פטור ואם לא הודיעוהו חייב. ומדקתני עד מוצאי שבת, דייקינן דלהשוות כל הלילות בא, דאפילו בשבת פטור, דטריד דבעי למיבעל.

חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר כלומר, ומדאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עלך מכלל דבעלמא אסור, והכי דייקינן לה במקומה במועד קטן (טו, א). ומה שפירש רש"י ז"ל שנאמר בהם פאר ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו ואינו בדין לשים פאר על האפר, לאו למימרא דמהכא תיפוק לן איסור תפילין לאבל, אלא טעמא דמילתא קאמר וטעמיה דקרא קא דריש.

ואביי התם נמי בטירדא דלא מצי בעיל פליג כלומר, דלא דמי לטירדתו של אבל, דהתם ליכא מצוה כלל דאיבעי ליה לאיתוביה דעתא, אבל הכא טירדא דמצוה הוא דטריד דלא מציא למיעבד מצוה. והא דמידחה אפירכי ומנקיטי מתניאתא. ורבא דדחיק לאיתנא תנאי, דאיכא לדחויי כדדחי אביי ולא דייקי ממתניאתא דלעיל דקתני בהדיא ומפרישין את הכלה לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה, איכא למימר דברייתא לא שמיע להו כלשון הראשון שכתב רש"י ז"ל ברישא דשמעתא.

אמר רבא רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר פירוש, כך קבלה מרבו דר' שמעון הוא.

אמר ליה, לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייא אלא כהללו שבקיאין בהטייא וללישנא דאמרינן דם מיפקד פקיד ולדם הוא צריך, בקיאין בהטייא שמוציאין דם בלא פתיחת פתח. ולאידך לישנא דאמרת דם חבורי מחבר ולהנאת עצמו הוא צריך, אפשר בהטייא בלא פתיחת פתח ובלא השרת דמים. ואף על גב דאמר שמואל במסכת נדה (סד, ב) יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם, ואמרינן עלה שאני שמואל דרב גובריה, דאלמא אין הרבה בקיאין בהטייא כזו כבר פירשו בתוספות (ד"ה רוב) אותה הטייא הייתה בבעילה גמורה שמתעברת ממנה, ובכי הא רוב בקיאין אצלה.

ה"ג אמר אביי לא דטריד דלא מצי בעיל אמר רבא וטרדו פטור אלא מעתה ויש נוסחאות שמהפכין אביי במקום רבא ורבא במקום אביי וטעות הוא ;

אבל חייב פירש"י דכתיב פארך חבוש עליך והקשו בתוס' למה ליה למנקט האי טעמא דאבל מעולל בעפר קרנו תיפוק ליה מדאמרינן במסכת מועד קטן מדאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכ"ע אסור וכ"ת דבעי מרן לפרושי לן טעמא דקרא ומאי מרווחי' בהאי טעמא ופרושו משום דלא נימא ניליף מתפילין לשאר מצות אתא רבינו לומר דשאני תפילין שיש בהן פאר ואין פאר במקום אפר ולישנא דרב מסייע לפירוש זה דרבינו ז"ל דנקט לפי שנאמר בהן פאר ולא נקיט קרא דפארך חבוש עליך ;

חוץ מן התפילין אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר חוץ שהרי היא פטור מן התורה כדילפי' התם מדכתיב האנק דום דנילף מיחזקאל שלא היה אבל גמור ואסור בתורה כ"ש לאבלים דקולא דאבילות לא ילפינן מיחזקאל אבל חומרא דאבילות ילפי' מיניה מכ"ש:

ואביי התם בטרדא פליגו דלכ"ע אסור לבעול בתחלה בשבת אלא דמר סבר דטריד דלא מצי בעיל ומ"ס דלא הוי טרדא וא"ת ולמאן דסבר טרדא היא תקשה ליה אבל לספינה וי"ל דשאני התם דטרידי טרדא דרשי' לגמרי משא"כ בזו דנהי דלא טריד במצוה ממש המצוה גורמת טרדתו והלכתא כבבא דטרדא דלאו כמעשה חשיבא טרדא לפטרה מק"ש:

והני תנאי כהני תנאי פי' אליבא דרבא דאמר בבעילה גופא איפלגי תנאי דלעיל וקשה לאביי דאמר דכ"ע אסור לבעול בתחלה בשבת ובטרדא איפלגו והרי זה כאלו אמרינן תניא כוותיה דרבא אלא משום דהא דרבא לאו מימרא היא אלא דמתרץ מתניתין נקטיה האי לישנא לאמר והני תנאי כהני תנאי:

מאן חכמים אמר רבא רבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוון מותר וא"ת אם כן ת"ק דאסר רבי יהודא ותקשה ליה לרב דשרי והוא סבר הלכה כרבי יהודא וי"ל דהא דרבא לאו הכרחה היא אלא סברא דנפשיה ורב אמר לך דאדרבה מאן חכמים רבי יהודה ומשום דלהנאת עצמו הוא צריך ומקלקל בחבורה הוא ותנא קמא רבי שמעון דסבר לדם הוא צריך ומקלקל חייב:

אמר ליה אביי והא מודה פירוש בשלמא לדידי טעמא דמאן דשרי משום דדבר שאין מתכווין מותר כרבי שמעון הא פסיק רישיה ולא ימות אמר ליה לא כהללו בבליים אלא כהללו שאין פתח נפתח:

אמר רבי טרדו למה כלומר מה טרדו של בועל להיפטר מק"ש אפילו בחול ומהדרינן לשאין בקי ופריך יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור כלומר בקי מותר לבעול ושאינו בקי אסור לבעול ולדידיה פסיק רישיה ולא ימות הוא וה"ה דמצי פריך שיאמר בקי חייב ושאינו בקי פטור אלא דאידך עדיפא ליה דהוה עיקר פרכי' מעיקרא שיהא כולם אסורים לבעול משום פסיק רישיה והשתא פריך דשאינו בקי מיהא ליתסר ופרקינן רוב בקיאין הן. נראה לפום פשטא דשמעתין דה"ק רוב העולם בקיאין בהטיה ולפיכך אמר סתם מותר לבעול ולא חש להוציא את המועט מן הכלל ואע"ג דאותו מיעוט אסורים מיהו אי אפשר לפרש כן חדא דלאו אורחא דתנא למימר סתמא במידי דאיכא אסורי אפילו למעוטי והכא קתני וחכמים מתירין ופסקינן לקמן סתמא מותר לכתחלה לבעול בשבת וליכא למימר בתר רובא אזלינן ושרי לכולהו מן הסתם שהרי המיעוט ניכר הוא כי הוא יודע בעצמו שאין בקי ועוד דר"ג שקרא ק"ש בלילה ראשונה למה אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו חתן פטור דלמא ר"ג מרוב דבקיאין היה ועוד דהא בבליים הם שאין בקיאין בהטיה ור"ג מא"י היה ועוד פטור מק"ש למאן אי בקיאים לא טרידי אי לשאינו בקי הרי הוא אסור לבעול ולרבא טרדא דלא מצי בעיל לאו טרדא הוא ועוד דהתם במס' נדה דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם אמר רבא שאני שמואל דרב גוברי' ומאי גוברי' דרוב בקיאין הן ואין השכל ולא הטבע נותן שתהא שם בעילה אחרת בלא דם ובלא הטי' לכך יש לפרש שזה הלשון שאמר רבה לא כהללו בבליים היה לשון סתם וכוונת רבה לומר לא כהללו בבליים שאינם בקיאין בהטי' וסבורים שאין הטי' מזדמנת לשום אדם אלא כהללו שבקיאין וסבורים שפעמים שמזדמנת הטי' לכל אדם ולא הוה פסיק רישיה ואביי הוא סבר שכוונת רבה לומר שלא התירו בשבת לבעול לכתחלה אלא לאותן שבקיאין במעשה הטי' לבעול בהטי'. ועל זה הקשה א"כ (שם) טורד למה בשבת כלומר כיון שבקיאין במעשה למה פטרו אותו מק"ש כדקתני פטור ורבא סבור דהכי פריך ליה כיון דאפשר בהטי' כיון שאנו בקיאין במעשה הרי יש לו טרדא ועדיין לא הבין אביי דבריו של רבא והיה סבור כי כוונת רבא לומר שאין אלא למי שאינו בקי וה"ק מ"מ יאמרו בקי מותר לבעול ושאינו בקי אסור לבעול וחד מתרתי פרכי נקט כדפרשי' לעיל ועכשיו הבין רבא דברי אביי ואמר לו רוב בקיאים הם כלומר שאפי' הבבליים בקיאין הם חשובים בשעת מעשה שאף להני מזדמן הטיה ולכן שנו סתם וחכמים מתירין ואפ"ה פטור מק"ש ואפילו בני ארץ ישראל משום טרדא שאין בקיאין בשעת מעשה לדעת לכוון ממש לבעול בהטיה בר מדשמואל דרב גוברי' וכן פי' ר"ת ורש"י פי' רוב בקיאים הם הלכך סתמא לא פסיק רישיה ונראה לי לפי פשיטא מן הלשון הזה שלכל אדם התירו אפי' למי שאינו בקי במעשה כיון שהרוב בקיאין יש לומר שאפשר ובדרך ר"ת ז"ל. אבל ממה שפירש בסמוך גבי שושבינים למה נראה שהוא סובר בקיאין ממש קאמר שבקיאין לבעול בלא דם וכפי פשוטו של לשון שפי' לעיל דכיון שרוב בקיאין תולין סתם כל אדם שהוא מן הרוב ולפיכך אמר שהוא מותר לבעול ולא חשו למעוטי אבל אין לפרש כן מן הטעם שאמר לעיל. אלא מעתה שושבינים למה פירש"י כיון שיש בקיאים לבעול בלא דם מה מועיל שושבינים שתקנו חכמים לבקר אחריהם שלא ינהגו מנהג רמאות ומפה למה לברר הבתולים ואהדר ליה שמא יראה ויאבד שמא לא יטה ויצא דם ויאבדינו ויאמר לא מצאתי דם דאלו בהטיה אם בא לטעון תאמר לו עדיין בתולה אני שהאשה מרגשת בהטיה והקשו בתוס' דלפ"ז כל תירוץ זה שתירץ עיקר חסר מן הספר כי רב חנן הכי קאמר לו מה יועילו שושבינים לבקיאין בהטיה ובזה לא תירץ כלום וה"ל לומר דאמרת ליה בתולה עדיין אני לכך פירש ר"ת ז"ל לפי פירוש של מעלה דה"ק שושבינים ומפה בשבת למה כיון שכל עיקר לא התירו בעילה בשבת אלא על דעת הטיה מה ענין לשושבינים ומפה דהא מתחזי לכ"ע תרתי דסתרן אהדדי א"ל שמא יראה ויאבד כלומר כיון שאינם בקיאין במעשה אין לחסר מן התקנה אף בשבת שמא יראה ויאבד ולזות שפתים דעמי הארץ דתרתי דסתרן אהדדי לא חיישינן ורש"י פירש שמא יראה ויאבד כי לפעמים שיצא קצת דם הטיה מן הצדדים וכיון דמזדמן כן אפי' פעם באלף פעמים ראוי הוא לעמוד שם שושבינים ומפה א"נ דליכא לזות שפתים שהעולם יסברו שאפילו בהטיה שמא יראה ויאבד:

חתן פטור מקרית שמע מלילה הראשון עד מוצאי שבת ועד בכלל שהן ארבעה לילות אם לא עשה מעשה שמתוך טרדתו אי איפשר לו לכוין אבל אם עשה מעשה מאותה הלילה שעשה מעשה ואילך חייב אע"פ שטרוד בעניני חפתו הואיל ואינו טרוד לעיקר מעשה ומשם ואילך אע"פ שלא עשה מעשה גדולי המחברים מחייבים מפני שכבר נתקררה דעתו ודיה לטירדא בשעתה ומכל מקום יש פוטרין אף לאחר כמה כל שלא עשה מעשה ולא הזכיר לדעתם עד מוצאי שבת אלא ללמד שאף לילי שבת פטור ולפי דרכו לימד שמותר לבעול בתחלה בשבת ויש מכריעין לומר שעד מוצאי שבת אף מן הסתם פטור ר"ל בין שהודיעוהו שבאותה הלילה ייחדוה לו ונתן לב על כך בין שלא הודיעוהו ולא נתן לבו לכך שכל ארבעה לילות סתמן ביחוד ומשם ואילך אינו פטור אלא אם כן נותן לבו לעשות מעשה באותה הלילה ודברים אלו לא נאמרו אלא בכונס את הבתולה אבל בכונס את האלמנה אין כאן טירדא וחייב ואם מפני שהוא עוסק במצוה אין עוסק במצוה פטור אלא במצוה שאי אפשר לקיימה אם יקרא את שמע היתה לו טירדא אחרת שאינה של מצוה כגון מי שטבעה ספינתו בים לא נפקע ממנו חיוב קריאת שמע בכך שאין פוטרין אותו משום טירדא אלא בטירדא של מצוה וכן אבל אחר שנקבר מתו חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאסר בהם ביום ראשון מפני שנאמר בהם פאר ושאר הימים חייב בהם וכן דברי תורה שאסור בהם כל שבעה אלא אם כן רבים צריכים לו או בדברים המכניעים לבו של אדם ומעוררים אותו לתשובה כמו שביארנו במקומו:

לענין ביאור סוגיא מה שאמרו כאן טורד למה פירושו אחר שבקי בהטיה מהו טרדו ליפטר מק"ש ואחתן קאי ותירץ למי שאינו בקי והקשה ויאמרו בקי מותר וזו ודאי אבעילת שבת קאי כלומר אחר שאתה מחלק בפטור ק"ש בין בקי לשאינו בקי אף בבעילת שבת יש לך לחלק ואם כן יאמרו וכו' והשיב רוב בקיאין הן וכל אחד דנין אותו אחר הרוב ומותר הא לענין ק"ש על כרחיך כל שאינו בקי טריד הוא וטרדתו פוטרתו ומכאן כתבו גדולי הדורות שאין חתן פטור מק"ש אלא בשאינו בקי בהטיה שיש לו טרדא ומה שאמרו תלמידיו לרבן גמליאל במסכת ברכות למדתנו רבנו חתן פטור מק"ש בשאינו בקי וכן מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל שם לא כל הרוצה ליטול את השם יטול בשאינו בקי ואין הדברים נראין שלא נאמר אלא דרך משא ומתן וודאי אין אנו צריכין להתירו מצד הרוב שמאחר שאפשר בהטיה אין כאן פסיק רישיה שהרי אפשר שיזדמן כן ומכל מקום אחר כך שאל מאחר שרוב בקיאין מה הועלנו בשושבין ומפה אף הוא מטה ואומר שלא הטה והשיב שהועיל שמא לא יטה ויראה ויאבד והשושבין והמפה מעידין וגרסת הספרים לפירוש זה אלא מעתה שושבין למה מפה למה והשיב שמא יראה ויאבד שאלו הטה אף היא אומרת עדין בתולה אני אלא שמא לא הטה ונאבד הדם אלא שנמצא על ידי שושבין ומפה ומכל מקום יש גורסין סודר למה כלומר אחר שאיפשר לו לבעול בלא דם מה הסודר מועיל שהרי אינו בא אלא לבא לטעון עליה שלא מצא דם שרואין בסודר ותירץ למי שאינו בקי ושאל אחר שאתה חושש לשאינו בקי אלמא רובן אינן בקיאין ואם כן תהא בעילת שבת פסיק רישיה אצל מי שאינו בקי ותירץ רוב בקיאין הם ואם כן אין כאן פסיק רישיה אף למי שאינו בקי ולא אמרה אלא לרוחא דמילתא שאף אם לא היו רובן בקיאין מכל מקום הואיל ואפשר שיזדמן כך אין כאן פסיק רישיה כמו שביארנו וגדולי הדורות נדחקו בזו מפני סוגיא זו ואין הדברים נראין וחזר ושאל שושבין למה כלומר אחר שרוב בקיאין דיינו למי שאינו בקי בתקון סודר והשיב ולטעמיך מפה למה והרי בסודר די אלא שמוסיפין בשמירות שאם לא הטה ואבד הסודר יראה במפה והמפה הוא שמקנח בה והסודר הוא שפורסתו תחתיה שלא להטריח בראיה על הסדין ודברים אלו כלם אינם אלא סוגיא בעלמא ואין ממנה סתירה לענין פסק וגדולי הדורות טרחו בה ואין צורך בכך:

בד"ה מאי לאו דאי לא בעיל כו' שיבעול בכל לילה וישיר מקצת בתולים כו' ואשמעינן דשרי להשיר כו' עכ"ל ודקאמר דאי לא בעיל כו' היינו דאי לא בעיל בעילה גמורה כפרש"י אלא שהשיר מקצת בתולים מצי בעיל להשיר עוד אפילו בשבת ואין סברא לחלק בין השיר כבר מקצתן קודם השבת ללא השיר כלל קודם השבת ובעל בתחלה בשבת ופירשו כן משום דעד מוצאי שבת ד' לילות היינו לאשמועינן שמותר לו לבעול בכולן ולתלות כולן בדם בתולים וק"ל:

בד"ה מאי קא משמע לן כו' דלענין רצופין ליכא למימר כדפי' עכ"ל הסוגיא דחוקה דמעיקרא נמי פריך ליה ממאי דנקט מ"ש וסמך אהך ברייתא דנדה דלא בעי רצופין והמתרץ לא חש ליה או דלא ידע הך ברייתא דנדה וקאמר דנקט במ"ש דבעי רצופין והשתא חזר להקשות לו מהך ברייתא דנדה וה"ל לאתויי הך ברייתא ולולי דברי התוס' הייתי אומר כיון דבבעל איירי ואפ"ה תלינן בדם בתולים מסברא לית לן למימר דבעינן רצופין וק"ל:

בד"ה מאי לאו דטריד כו' דעד מ"ש תולין בדם בתולים היכא דעבר ובעל עכ"ל ור"ל דמהאי טעמא לא קא משוינן לתנא כטועה ומיהו הא דד' לילות ליכא לאוקמי בכה"ג דתני ליה משום היכא דעבר ובעל ודו"ק:

בד"ה והני כו' אע"ג דפליגי תנאי בהדיא בהכי כו' כדי לאוקמא כשמואל כל מה שיכול עכ"ל יש לדקדק לפי זה מאי פריך אביי לקמן א"כ טורד למה דאימא ודאי למ"ד דבעיל בשבת באינו מתכוון לא הוה טריד והך ברייתא אתיא כמ"ד דאסור לבעול וטריד משום דלא בעיל כדקאמר אביי ויש ליישב דמשמע ליה דהך ברייתא דפטור מק"ש אתיא ככ"ע אפילו למאן דשרי לבעול בשבת באין מתכוין ולהכי פריך א"כ טורד למה ודו"ק:

בד"ה לא כהללו כו' פי' לפי שאינו בקי בשעת ק"ש דאפילו הבקיאין כו' יראים שלא יהיו בקיאין כו' עכ"ל הוצרכו לפרש כן דאי לשאינו בקי ממש קאמר אבל הבקיאין אינן טרודין ושרו לקרות ק"ש וא"כ ע"כ הברייתא דפוטר מק"ש במיעוט קמיירי דאינן בקיאין ומאי קא משני אהא דפריך יאמרו שאינו בקי אסור לבעול דרוב בקיאין הן ולא איירי בהו הא לענין ק"ש איירי בהו ולכך פירשו דשאינו בקי דקאמר הכא לענין ק"ש הוא דקודם מעשה יראים אבל בשעת מעשה בקיאין הן ושרי לבעול וק"ל:

בד"ה אלא מעתה כו' ואם יטה ויאמר שלא מצאתי כו' יכולה לומר עדיין בתולה אני כו' עכ"ל ואם לא יטה ותאמר בתולה אני אפשר לבודקה ע"פ חבית וק"ל:

בד"ה ואם להוציא כו' אלא לפי מאי דקים ליה לדם הוא צריך משני ליה בו' עכ"ל וכיון דלדם הוא צריך הו"ל מלאכה שצריכה לגופה לפר"י דלדם הוא צריך לראות בו אם היא בתולה ומהרש"ל כתב והוי פסיק רישא לענין חבורה מאחר שלדם הוא צריך עכ"ל והיינו לפירוש ר"ת דלדם הוא צריך שלא יתלכלך דה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא דהוי פסיק רישא ומכל מקום אינו דומה למפיס מורסא דשרי משום צערא והכא גבי מצוה אסור כמ"ש התוספות לעיל והיינו למאי דמסיק הכא דחבורי מיחבר ודו"ק:

מאי לאו דאי לא בעל וכו' כתב רש"י ז"ל מאי לאו. הנך ד' לילות עד מוצאי שבת דקתני להכי תני להו דאי לא בעל בעילה גמורה מצי למיבעל וכל דם שהוא מוציא תמיד בהערותיו הוו דם בתולים ושמעינן מינה נמי דמותר לבעול בחבורה בשבת, ע"כ. פירוש לפירושו הא דקאמר דאי לא בעל וכו' היינו בעילה גמורה ועלה דמתני' דתינוקת קאי דמיתפרשא בתרי אנפי או שנאמר נותנין לה עד מוצאי שבת ד' לילות ואפילו שבעל בעילה גמורה בלילה הראשון ומצא דם ושוב בעל בעילה גמורה בלילה שניה נותנין לה לילה שלישית וכן עד ארבעה לילות אם כן יש לפרש דאי בעל בעילה גמורה תו ליכא למיתלי בדם בתולים אלא מתניתין מיירי בדלא בעל בעילה גמורה בשום פעם ולכך כל דם שמוציא בהערותיו עד ד' לילות הוו בתולים ואם נפרש בפירוש ראשון דבעל בעילה גמורה אין הכרח ממתניתין שמותר לבעול בחבורה בשבת דהא הכא במתני' דתינוקת מיירי בשבעל כבר בעילה גמורה לכך קאמר מאי לאו דאי לא בעל פי' במתני' מיירי בדלא בעל בעילה גמורה וכו' וכדכתיבנא וכיון שכן ממילא שמעינן נמי דמותר לבעול בחבורה בשבת והיינו דקאמר אפילו בשבת ואין לחלק בין שלא בעל כלל להיכא דבעל קצת כבר דמ"מ הרי הוא בעל בחבורה והיינו בעיין מהו לבעול בתחלה בשבת והכרחא דרב חסדא דקאמר מאי לאו דאי לא בעל וכו' דאוקי מתני' בדלא בעל בעילה גמורה תו ליכא למיתלי בדם בתולים והשתא אין אנו צריכין להכריח מלישנא יתירה דקתני מתני' במוצאי שבת ודחי רבא לא לבד משבת והא דקתני ארבעה לילות עד מוצאי שבת לאו דוקא ארבעה לילות אלא יום רביעי וליל חמישי וליל ששי וליל מוצאי שבת הרי כאן ארבעה יום אחד ושלשה לילות ואי נשאת בליל ד' ונבעלה בו בלילה כגון דלא אכפת ליה בברכה הרי כאן ד' לילות ופריך ליה אביי והא עד מוצאי שבת ד' לילות קתני ולא משכחת לה ד' לילות לבד משבת דהא ברביעי נשאת ויש כאן ליל חמישי וששי ומוצאי שבת אלא אמר רבא כשבעל פי' מתני' מיירי כשבעל בעילה גמורה ופריך אי כשבעל ולא אתא לאורויי לן אלא היתר בתולים האי דנקט עד מוצאי שבת מאי קמ"ל ליתני נותנין לה ד' לילות כנ"ל פירוש לפירוש רש"י ז"ל והשתא לשיטה זו הא דדייקינן מאי קמ"ל וכו' מייתורא דמתני' דנקט עד מוצאי שבת הויא קושיא חדשה שלא הוזכרה לעיל כלל וכיון שכן קשיא דהעיקר חסר מן הספר דכי פריך מאי קמ"ל הוה ליה לפרושי קושיא דמאי דקתני עד מוצאי שבת הוא דקשיא ליה. ועוד דהא דקאמרינן מאי לאו דאי לא בעיל וכו' לא דייק שפיר דמשמע דלא בעיל כלל:

והתוספות כתבו וז"ל מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל וכו' דלמאי נקט עד מוצאי שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דמצי בעיל בשבת אף על גב דמשיר בתולים דליכא למימר דנקט עד מוצאי שבת לאשמועינן דבעינן רצופין דהא לא בעינן שיהו רצופין כדתניא בפרק בתרא דנדה מעשה ונתן לה ד' לילות מתוך שנים עשר חדש והכי פירושו נותנין לה ארבעה לילות עד מוצאי שבת שיבעול בכל לילה וישייר מקצת בתולים עד מוצאי שבת ואשמועינן דשרי להשיר בתולים בשבת ומשני לא לבד משבת ומוצאי שבת נקט לאשמועינן דבעינן רצופין והוה מצי למפרך מברייתא דפרק בתרא דנדה דמוכח דאפילו מפוזרין אלא דפריך ליה מגופה דברייתא ע"כ. פירוש לפירושם ז"ל סבירא להו לתוספות דאיברא ודאי דפירושא דמתני' דקתני נותנים לה ד' לילות וכו' מיירי בשלא בעל בעילה גמורה וכדפרש"י ז"ל מיהו כי קאמר רב חסדא מאי לאו דאי לא בעל מצי בעיל וכו' פי' דלא בעיל כלל ולא קאי עלה דהכא דבעינן למילף ממתני' קיימינן וה"ק מאי לאו דנשמע ממשנה זו דלא בעיל כלל מצי בעיל אפילו בשבת דמותר לבעול בתחלה בשבת וכיון שכן ע"כ הכרחיה דרב חסדא היינו מדנקט עד מוצאי שבת ומעתה קשיא טובא מאי קא פריך ומאי קא משני ליה רבא לא לבד משבת אי היינו הכרח דרב חסדא מדנקט עד מוצאי שבת מאי קא דחי רבא ותירצו בתוספות דהאי דינא דרצופין איכא בינייהו דלרב חסדא לא אתא לאשמועינן רצופין דהא לא בעינן רצופין ולרבא אתא לאשמועינן דבעי רצופין ועוד יש לי לומר דבפירושא דמתני' נמי פליגי תוספות על רש"י ז"ל אליבא דרב חסדא דלרש"י מיירי מתניתין אליבא דרב חסדא בשלא בעל בעילה גמורה ולשיטת התוספות מיירי שפיר דבעל בעילה גמורה אלא דהשתא משמע לן דחידושא דאשמועינן מתני' הוא דשרי להשיר בתולין בשבת דה"פ נותנין לה ד' לילות עד מוצאי שבת שיבעול בכל לילה וישיר מקצת בתולים פי' שיבעול בעילה גמורה ומדנקט עד מוצאי שבת משמע דבעילת שבת בעי לאשמועינן דשרי להשיר בתולין בשבת ואם תקשה אם כן מאי משני לקמן אלא אמר רבא כשבעל הא מעיקרא נמי כשבעל עסקינן כבר הרגישו התוס' ז"ל קושיא זו בדיבור האחד המתחיל והא עד מוצאי שבת וכו' שכתבו ז"ל ומשני כשבעל וקמ"ל כמו שמפרש בתר הכי אף על גב דהוי פרצה דחוקה דהא אי חזיא תלינן בדם בתולים אפ"ה שרי פירוש לפירושם ז"ל דעיקר תירוץ התוספות היינו מאי דקאמר וקמשמע לן דשרי למבעל כדשמואל וכו' דמעיקרא ס"ד דחידושא דמתני' היינו דשרי להשיר בתולין בשבת והשתא משני דחידושיה היינו דשרי למבעל אף על גב דהוי פרצה דחוקה ואפשר שישיר בתולין אבל אינו בהכרח שישיר כדי דנשמע מיניה דשרי להשיר בתולין בשבת ומותר לבעול בתחילה בשבת וקשה לזה הפירוש דקא פריך לקמן מאי קמ"ל אלמא דמעיקרא חדש רבא שינויא אחרינא במאי דקאמר אלא אמר רבא כשבעל ופריך עלה ואפשר דרבא ה"ק כשבעל פי' דשאני הכא משום שבעל כבר להכי מותר לבעול בשבת ואינה אוקימתא חדשה ואפשר דאיהו גופיה מפרש לשינויא בדרך שקלא וטריא וכן כתבו המפרשים בכמה דוכתי וכן כתב הר"ן ז"ל בפי' על ההלכות בפ' ב' דגיטין דף (תקס"א) [ח'] גבי הא דאמרינן לרמאי לא חיישינן מיהו אכתי קשיא דמעיקרא דמשני רבא לא לבד משבת הוה ניחא ליה דקמ"ל מתני' רצופין והשתא קשיא ליה איהו גופיה ומאי קמ"ל וצריך לומר בדוחק דגם מזה חזר בו רבא ומשמע ליה דלענין רצופין ליכא למימר כדפירשנו לרב חסדא וזהו שכתבו התוס' לקמן מאי קמשמע לן במאי דנקט עד מוצאי השבת דלענין רצופין ליכא למימר כדפירשתי ע"כ. ובספר קלף ישן גרסינן לעיל רבה וגבי הא דקאמר אלא אמר רבא גרסינן רבא ומיהו בספרים שלנו גרסינן אמר רבא לבד משבת ורבא גופיה חזר בו ולקמן בס"ד נכתוב בגירסא זו. ואפשר דתלמודא הוא דפריך מאי קמ"ל ולא השלים רבא תירוצו עד דמקשו עליה ועיקר תירוצו מעיקרא הוי מאי דשני קמ"ל דשרי למיבעל וכו' וכדכתיבנא כנ"ל: ומיהו מצאתי להרא"ש ז"ל שכתב בתוספות וז"ל דאי לא בעיל בעילה גמורה מצי בעיל אפי' בשבת דלהכי נקט עד מוצאי שבת משנה יתירה לאשמועינן דמותר לבעול בשבת אעפ"י שעושה חבורה דאין לומר דמיירי בבעל בעילה גמורה ומוצאי שבת דנקט לאשמועינן דבעי' רצופין דהא בפ' בתרא דנדה דתניא מעשה ונתן לה ד' לילות מתוך י"ב חדש ומשני לבד משבת ומוצאי שבת דנקיט לאשמועינן דבעי רצופין והוה ליה למפרך מברייתא דנדה אלא דניחא ליה למפרך מגופא דמתני' והא עד מוצאי שבת ד' לילות קתני דמשמע ד' לילות של בעילה ומעיקרא הוה סבר דה"פ עד מוצאי שבת שהוא ד' לילות לאשמועינן דבעינן רצופין ואיהו פריך ליה דד' לילות משמע דבעיל כל ד' לילות עד כאן. ואני מה שנראה לי בלשון התוספות כתבתי והוא נכון ועל מה שכתוב בתוספות ומשני לא לבד משבת ומ"ש נקט לאשמועינן דבעינן רצופין ראיתי מי שהקשה בקונטריסין דהא תירץ לבד משבת ושבת אסור וכיון שכן היאך תמצא ד' לילות רצופין ותירצו בקונטריסין דמשכחת לה רצופין היכא דעבר ובעל ולי אפשר דלילה ויום בלא בעילה לא מיקרי סרוג ושפיר מיקרי רצופין והא אתא תנא לאשמועינן דעד מ"ש היינו רצופין אף ע"ג דלא בעיל בשבת, טפי כגון עד יום ב' בשבת לא מיקרי רצופין עוד כתבו בתוס' וע"ד והא עד מ"ש ד' לילות קתני ואם תאמר מעיקרא דמשני לבד משבת מה עלה בדעתו והא קתני בהדיא ד' לילות והקשו בקונטריסין דמאי מקשו נימא דמיירי הנך ד' דעבר ובעיל ותירצו דאם כן אמאי קאמר נותנין דנותנין משמע לכתחילה ולא איירי בעבר ובעל ע"כ. ולי נראה דמאי דקשיא להו לקונטריסין מעיקרא היאך תמצא ד' לילות רצופין היא קושיית התוס' עצמה דמקשו הכא וה"פ ואם תאמר מעיקרא דמשני לבד משבת מה עלה בדעתו והא קתני בהדיא ד' לילות. פי' דכיון דס"ל לרבא דאתא לאשמועינן דבעינן רצופין היכי מצינן למימר לבד משבת וקתני בהדיא ארבעה לילות דבעינן שיבעול ד' לילות רצופין ותירצו בתוס' דהוה ס"ד דה"פ נותנין לה עד מוצאי שבת לבד משבת שהן בין הכל ד' לילות. פי' דשלשה לילי בעילה בתוך ד' לילות שפיר מיקרי רצופין וכדכתיבנא לעיל ופריך ליה אביי והא עד מוצאי שבת וכו' דמשמע דבעיל ד' לילות ובהכי מיקרי רצופין. א"נ יש לפרש תירוץ התוספות על דרך מה שתירצו הקונטריסין כשעבר ובעל וה"ק נותנין לה עד מוצאי שבת לבד משבת שהן בין הכל ד' לילות פי' דינא דדם בתולים קא בעי תנא לאשמועינן דיש לה ד' לילות של דם בתולים וכגון שעבר ובעל בליל שבת ואביי פריך דמשמע דבעיל לכתחילה ד' לילות כדקתני נותנין וכן כתבו התוס' ז"ל בסמוך לקמן. ומ"מ קשיא דמאי פריך לקמן מאי קמ"ל והא כי תירץ רבא לא לבד משבת לא הוה קשיא לן אלא כיון דבעינן רצופין אלמא דבעיל כל ד' לילות וכשתירץ לו כשבעל ניחא הכל ורצופין קמ"ל וי"ל דמ"מ לא ניחא ליה בהכי דהא ברייתא קתני בהדיא מעשה ונתן לה ארבעה לילות מתוך י"ב חדש וכדכתיבנא לעיל וזהו שכתבו בתוס' מאי קמ"ל במאי דנקט עד מוצאי שבת דלענין רצופין ליכא למימר כדפי' ע"כ. וניחא לשיטת התוספות דסתם קושייתו ולא הזכיר אהיכא קאי מאי דפריך מאי קמ"ל דהא עד השתא בהאי יתירה דעד מוצאי שבת שקלינן וטרינן כנ"ל. ועל מה שכתבו התוס' וי"ל דהוה ס"ד דה"פ נותנין כו' כתוב בגליון תוס' אבל קשה דמאי דוחקיה לאוקמה בשלא בעל ולבד משבת לוקמה בשבעל כדמוקי לה לבסוף וי"ל דהשתא ס"ד דאי בעיל בעילה גמורה תו ליכא למתלי בדם בתולים ועוד נראה דרבא לא חייש אפירכא דאביי דהא דתנן עד מוצאי שבת לאשמועינן דאם שמשה ימים לא הפסידה לילות והכי דייק רב במסכת נדה ע"כ. פי' לפירושם דהא כתבינן לעיל דלשיטת התוס' שפיר ס"ד דרב חסדא דמתני' מיירי בשבעל בעילה גמורה ואפ"ה פריך שפיר דנשמע מינה דמותר להשיר דם בתולים בשבת וכדכתיבנא לעיל מעתה קשה ליה לגליון דמאי דוחקיה לרבא לאוקמה בשלא בעל ולבד משבת לוקמה בשבעל. ובקונטריסין מצאתי וז"ל כתוב בגליון תוספות אבל קשה מאי דוחקיה וכו' תימה מה מקשה הגליון וכי הספר פסקן הוא שיאמר המסקנא וי"ל שדעת הגליון כיון שתרצת לבד משבת וכשלא בעל בעילה גמורה ובמוצאי שבת דנקט לאשמועינן דבעינן תוספת רצופין לוקי בשבעל בעילה גמורה ויעמיד כמו שהעמיד דמוצאי שבת דנקט לאשמועינן כר"ג דבעינן רצופין על כן מתרץ דהשתא הויא ס"ד הא דקאמר לבד משבת דאי בעל בעילה גמורה תו ליכא למיתלי בדם בתולים וקשה אם כן כשהקשה הספר מאי קמ"ל יעמיד אוקמתא דקמ"ל דהיכא דבעל בעילה גמורה דתלינן בדם בתולים ויש לומר אם כן אמאי נקט עד מוצאי שבת לא יאמר אלא ד' לילות וכ"ת דמ"ה נקט עד מוצאי שבת לאשמועינן דאפי' בעל בעילה גמורה תלינן בדם בתולים וד' לילות לאשמועינן דבעי רצופין ולעולם אסור לבעול בשבת דאי לאו דנקט מוצאי שבת הוה אמינא דאיירי בחול ובלא בעל בעילה גמורה לא תלינן בדם בתולים. די"ל אדרבה נאמר להפך דמאי דנקט מוצאי שבת וד' לילות לאשמועינן דמותר לבעול בשבת דכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מעתה אם איתא דאתא לאשמועינן דאפילו בעל בעילה גמורה תלינן בדם בתולים א"כ לא יאמר עד מוצאי שבת אבל אכתי נימא דהאי דנקט עד מוצאי שבת לאשמועינן דאם בעל בעילה גמורה בעינן רצופין וההיא ברייתא דמוכחא דלא בעי רצופין היינו בשלא בעל בעילה גמורה, וי"ל דהתם בנדה מוכח דלא בעינן רצופין בכל ענין בין בעל בעילה גמורה ובין לא בעל דהא מייתי התם האי סוגיא דהכא. ועוד תירץ הגליון דרבא לא חייש אפירכא דאביי דהא דתנן עד מ"ש לאשמועינן דאם שמשה כו' וקשה אם כן כשתירץ לבד משבת ומשמע דאיירי בשלא בעל בעילה גמורה יעמיד כשבעל בעילה גמורה ומ"ש דתנן לאשמועינן דאם שמשה בימים לא הפסידה לילות ועיקר חידוש הגליון בזה התירוץ האחרון לחדש לנו שאין לומר דנקט עד מוצאי השבת לאשמועינן דבעינן רצופין כמו שרצה לומר בתירוץ הראשון ואם כן יעמיד דאתא לאשמועינן דלא הפסידה לילות וי"ל א"כ לא יאמר ד' לילות אלא יאמר עד מוצאי שבת לבד וכ"ת אורחא דמילתא נקט שדרך לשמש בלילות ולא בימים די"ל שזהו דוקא לרב דשרי למבעל בתחילה בשבת אבל לא לשמואל דאסר למאי דאמרי בי רב לעיל א"כ לא אמרינן לא הפסידה לילות אלא היכא דלא בעל בעילה גמורה שזה התירוץ האחרון של הגליון קאי על היכא דלא בעל בעילה גמורה כדאמר דרבא לא חייש אפירכא דאביי אבל היכא דבעל בעילה גמורה הפסידה לילות כדמוכח התם בנדה ובזה מתרץ נמי קושיא אחריתי שהוא קשה לפי תירוץ שני של הגי' דכשהקשה הספר מאי קמ"ל יתרץ דאתא לאשמועינן דלא הפסידה לילות אלא יש לתרץ כמו שתירצנו דאם לאו לא יאמר ד' לילות כדמוכח התם בנדה. עכ"ל הקונטריסין. עוד כתבו בקונטריסין וז"ל לפי המתרץ שתירץ לבד משבת כיון דאיירי דלא בעל בעילה גמורה ואסור לבעול ואמאי מתרץ נקט ד' לילות ויש לומר דאי לאו דנקט ד' לילות הוה אמינא דלא תלינן בדם בתולים אלא ג' לילות הלכך נקט ד' לילות לאשמועינן דתלינן בדם בתולים ד' לילות היכא דעבר ובעל ע"כ. כתבתי זה להתלמד לתלמידים הגם כי למבינים פלפול בטל הוא ויש לו שכר טוב בעמלו והיה מנוחתו כבוד. והרשב"א ז"ל אזיל בשיטת רש"י ז"ל וז"ל וב"ש אומרים עד מוצאי שבת ד' לילות מאי לאו דאי לא בעיל בעילה גמורה ולא שבר בתוליה מצי בעיל כל אותן ד' לילות ואפילו בשבת דקסבר רב חסדא דאי בעל בעילה גמורה שוב אין תולין בדם בתולים וא"נ דאי בשבעל ואתא לאשמועינן דכל ארבעה לילות תלי בדם בתולים למה ליה למתני עד מוצאי שבת וכדאקשינן לבסוף אי בשבעל מאי קמ"ל. אמר רבא לא לבד משבת א"ל אביי והא עד מוצאי שבת ד' לילות קתני ורבא אפשר דדחיק בה דעד סוף ד' לילות קאמר וכדאיתא בנדה בריש פ' תינוקת דמתרץ לה הכין לוי וכשבעל בימים לומר שנותנין לה ד' (לילות) עונות בין ימים ולילות וקסבר דאי בעיל בימים הפסידה לילות כלוי. אלא אמר רבא בשבעל בעילה גמורה ואפ"ה נותנין לה ד' לילות דתלינן בדם בתולים אי בשבעל בעילה גמורה מאי קמ"ל דקתני עד מוצאי שבת דאי לאכשורי כל דם הבא תוך אותו זמן ליתני ד' לילות ותו לא כדקתני בדב"ש בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות והוה מצי לפרוקי דעד מוצאי שבת קמשמע לן דאי בעל בימים לא הפסידה לילות והיינו עד מוצאי שבת שנותנין לה כל העונות עד מוצאי שבת וכדאמר רב התם בפ' תינוקת אלא שרצה לתרץ אפילו אליבא דלוי דהתם דלית ליה הכין ואוקמה כדשמואל כלומר בשבעל בעילה גמורה ודם הבא דם הצדדין הוא שנשתייר ואין בו משום חבורה ולא משום פתח אלא כפרצה דחוקה שמשייר בה צרורות דרך כניסתו ובנדה פרק תינוקת דייק תלמודא בהדיא למה לי למתני עד מוצאי שבת ליתני ד' לילות. זהו לפי פשוטו של רש"י ז"ל ויש בו פירושים אחרים וזה נכון. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל: והרא"ה כתב וז"ל מאי לאו דאי לא בעיל מצי למבעל פי' מדקתני משנה יתירה עד מוצאי שבת ד' לילות תרתי קאמר דאי בעיל להתיר לה ד' לילות ואי לא בעיל מצי בעיל עד מוצאי שבת והא נמי דאמרינן והא עד מוצאי שבת ד' לילות קתני פי' לישנא יתירא נמי דאיק דאי תנא עד מוצאי שבת הוה אמינא לבד משבת ושלשה לילות הוא שנותנין לה ואי תנא ד' לילות נמי ותו לא הוה אמינא ד' לילות לבד משבת אבל השתא דתני ד' לילות עד מוצאי שבת לא סגיא דליתיה בשבת כלל. והא דאמרינן אי בשבעל מאי קמ"ל כלומר בהאי לישנא יתירא דתנא. וק"ל דהא במסכת נדה [סד ב'] אמרינן דשמעינן מינה דשמשה בימים לא הפסידה לילות מלישנא יתירא דקתני עד מוצאי שבת ד' לילות ולא קתני ד' לילות ותו לא וכיון שכן לימא ליה דהא קמ"ל. יש לומר דהא אתיא אליבא דמ"ד התם שמשה בימים הפסידה לילות. עד כאן: וכן תירץ הריטב"א ז"ל דקושייתו למ"ד שמשה ימים הפסידה לילות וזמנין דפריך תלמודא אליבא דחד ואפי' לית הלכתא כותיה וכדפרכינן במסכת קידושין [נא ב'] את וחמור לא קנה ואנן קי"ל דקנה. עד כאן: וז"ל הרמב"ן אי בשבעל מאי קמ"ל פרש"י ז"ל ליתני ד' לילות עד מוצאי שבת למה לי וקשיא לי דהא במסכת נדה מפרש לה (לוי משום דשמואל ואי קשיא לך דהתם) ללמדך דאם שמשה בימים לא הפסידה לילות ואיכא למימר דאליבא דלוי מקשה דס"ל הפסידה לילות והתם נמי הכי מפרש לה לוי משום דשמואל ואי קשיא לך דהתם אמרינן הא קמשמע לן דשרי למבעל בתחילה בשבת כדשמואל והכא אמרינן לכתחילה אסור וכשבעל עסקינן כדשמואל איכא למימר לכתחלה דהתם לאו דוקא אלא כל אימת דלא בעיל בעילה גמורה לכתחלה קרי ליה ואיכא נוסחי דלא גרסי בהו התם לכתחלה א"נ לא קשיא דהשתא קס"ד דאסור לבעול ודם חבורי מחבר הלכך כי בעל נמי משיר צרורות הוא הכא כיון דאסקינן דשרי דדם מפקד פקיד בבעילה ראשונה נמי משיר צרורות הוא ולהכי אמרינן התם מותר לבעול בתחלה ואמסקנא דהכא סמך דדם מפקד פקיד וליכא אלא משום צרור שמשיר ושמואל שרי. ע"כ:

וכן תירץ הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל קשיא לן דאמרינן (פרצה וכו' דמדמי הא דשמואל) הכא קמשמע לן דשרי למבעל בשבת כדשמואל דאמר פרצה וכו' והתם אמרינן קמ"ל דשרי למבעל בתחלה בשבת כדשמואל דאמר פרצה וכו' דמדמי הא דשמואל לבעילה בתחלה ויש לומר דהכי הוא דהכא קס"ד דדם חבורי מחבר וכיון שכן אף על פי שבעל עדיין היא פרצה דחוקה אבל התם אמרינן לה אליבא דהלכתא דדם מפקיד פקיד וכיון דכן אפי' בתחלת בעילה אינו חשוב פתח גמור אלא פירצה דחוקה ע"כ. והיה נראה לי לפרש שמעתין בענין אחר דלעולם ס"ל לתלמודא דמתני' דתנוקת מיירי בדלא בעל בעילה גמורה תו ליכא למיתלי בדם בתולים אלא דמעיקרא ס"ד דכיון דלא בעיל בעילה גמורה כמאן דלא בעיל כלל דמי וקמ"ל מתני' דמותר לבעול בתחילה בשבת ואסיק רבא בשבעל לפי' דכיון דסוף סוף כבר בעל אף על גב דלא בעיל בעילה גמורה ליכא לדמויי לבועל בתחילה ולא תשמע מהכא דמותר לבעול בתחילה בשבת ופריך מאי קמ"ל במאי דנקט עד מוצאי שבת אי לאו לאשמועינן היתרא בבעילת שבת ומשני כדשמואל וכו' וכיון דכן ניחא האי קושיא דכיון דלא בעל בעילה גמורה עסקינן שפיר מייתי לה להך דשמואל התם בנדה לענין ביאה ראשונה וקרוב תירוצנו זה לתירוץ ראשון דתירץ הרמב"ן ז"ל ובתוס' התם בנדה תירצו כתירוץ שני דתירצו הרמב"ן והרא"ה ז"ל ואזלי לשיטתייהו ז"ל דכתבינן לעיל:

וז"ל שיטה ישנה מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל אפילו בשבת דמדאיצטריך למיתני עד מוצאי שבת משמע דאתא לאשמועינן שכל הלילות שוין ואפילו בשבת יכול לבעול בתחילה אמר רבא לא לבד משבת פי' לעולם אינו יכול לבעול בתחילה אלא בימות החול ולא בשבת וה"ה לא אתי לאשמועינן אלא דם בתולים דד' לילות תלינן בבתולים ורבא לא הבין דלדידן הוה קשיא לן למאי אצטריך למיתני עד מוצאי שבת ואביי פירש לו אחר כך הקושיא ופירש רבא דודאי היתר בעילת שבת אתא לאשמועינן מיהו דוקא כשבעל כבר וקמשמע לן דפירצה דחוקה מותר ליכנס וכו'. כך פי' הראב"ד ז"ל. עד כאן לשון שיטה ישנה: וז"ל הריטב"א ז"ל מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל אפילו בשבת פי' דאף על גב דלא שייך למיתני היתר דם בתולים ד' לילות [או עד שתחיה המכה אלא למי שבעל כבר אדלקמן סמיך דדייק לה מיתורא דמתני' דקתני לישנא יתירא עד מוצאי שבת ארבע לילות] וכדפרש"י ז"ל לקמן דאי לא אתא לאשמועינן אלא היתר דם בתולים אמאי נקט עד מ"ש לתני נותנין לה ד' לילות אלא ע"כ דתני לישנא יתירא משום בעילת שבת ומלתא אגב אורחין קמשמע לן שנותנין לה היתר בעילה לכתחלה בשבת והיינו דקתני עד מ"ש וה"ק נותנין לו לבעול עד מ"ש לכתחלה ומהתחלה ואילך משלימין לה ד' לילות לדם טוהר וזה ברור ואין צריך לפנים ודחינן דאף על גב דלא בעל בליל ששי שרי למבעל ביאה שניה בשבת דדילמא האי יתירא לאו לאשמועי' דשרי לבעול בתחלה בשבת אלא דאף על גב דבעיל ביאה שניה בשבת ואף על פי שעדיין היא פרצה דחוקה וכדשמואל וכו' והקשו בתוספות דהכא מדמינן ביאה שניה לפרצה דחוקה דשמואל ואלו במסכת נדה פרק תינוקת [נדה סד ב'] מדמינן לה לביאה ראשונה ותירצו דההיא לפום לישנא דדם מפקד פקיד והכא לפום לישנא דדם חבורי מחבר ע"כ: וכתב הרא"ש דשרי למבעל לא גרסינן הכא בתחילה ובנדה גרסינן הכא בתחילה ובנדה גרסינן שפיר לכתחלה דההיא סוגיא לפי האמת דפסקינן דמותר לבעול בתחילה בשבת ע"כ:

מתיב רב יוסף חתן פטור וכו' מצאתי בקונטריסין של מורי ורבי הגדול מוהר"ר דוד בן אבי זמרה ז"ל שכתב וז"ל יש בכאן ג' ספקות הא' דאם בעל בתחלת הלילה חייב בק"ש אח"כ או דילמא כיון שעבר עיקר זמן חיובו ונפטר נפטר לגמרי. ב' בימים מאי חייב בק"ש או לא ויש ללמוד אלו הספקות מלשון התנא דקאמר לילה הא' הא בימים חייב דכיון דאין דרך לייחדם ביום אינו יחוד ומדקאמר פטור לילה א' אם לא עשה מעשה משמע דאם עשה מעשה חייב אפי' באותה הלילה כיון דעדיין לא עבר זמנה והוא אינו טרוד שכבר בעל חייב בק"ש ויש לדקדק דמ"ש עד מ"ש אדרבה משם ולהלן יש לו יותר מד' ימים טרדא ויש מי שפי' דה"ה אם לא בעל שהוא פטור אלא משום דאורחא דמילתא שאינו יושב יותר מד' ימים בלא בעילה לכך נקט עד מ"ש אבל הרמב"ם כתב דמשם ואילך פטור לגמרי לכך י"ל דיותר מד' הואיל והורגל בזה הצער אין לו טרדא כל כך דכיון דדש דש ע"כ. והרשב"א ז"ל כתב וז"ל חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה כלומר בין הודיעוהו שמייחדין אותה לו בין לא הודיעוהו לפי שדרכן ליחדה לו באותן ד' לילות אבל מכאן ואילך אם הודיעוהו פטור לא הודיעוהו חייב ע"כ. וכן כתוב בשיטה ישנה עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה אם תאמר אפי' מכאן ואילך אם לא עשה מעשה ליפטר דהא טרוד יש לומר הנך ד' לילות כיון שמיוחדות לבעילה פטור בכולן אף על פי שלא הודיעוהו שיבעול הלילה אבל מכאן ואילך אינו פטור אלא הלילה שיודיעוהו שיבעול בה. כך פירש הראב"ד ז"ל. עכ"מ בשיטה ישנה:

מאי לאו דטריד דבעי למבעל כתב הרשב"א ז"ל דמדקתני עד מוצאי שבת דייקינן דלהשוות כל הלילות בא דאפילו בשבת פטור משום דטריד דבעי למבעל ע"כ. והקשו אמאי לא משני הכא לבד משבת כדמשני לעיל ולא הוה מצי לאקשוי עליה מידי דהא לא קתני ד' לילות ותירצו בתוס' דאם כן משוית ליה לתנא טועה דקתני פטור עד מ"ש ואינו פטור עד מוצאי שבת אבל לעיל אפילו כי אמרינן לבד משבת ולא מצי למבעל בשבת מ"מ דוקא נקט עד מ"ש להשמיענו דתולין בדם בתולים היכא דעבר ובעיל והכין דייק לשון רש"י ז"ל. ומכל מקום קשיא ליה לעיל מדקתני נותנין דמשמע נותנין לבעול לכתחילה וכדכתיבנא לעיל. ובגליון תוספות תירצו דהכא אין מ"ש בכלל ולהכי אין שייך כלל לתרץ לבד משבת ע"כ. והכין דייק דקתני בברייתא לקמן אם לא עשה מעשה בראשון פטור אף בשני בשני פטור אף בשלישי אלמא דאין מוצאי שבת בכלל ואין כאן כי אם ג' לילות מיהו הרב רבינו עובדיה פי' בפירוש המשנה דאף מוצאי שבת בכלל וד' לילות קתני:

אמר ליה אביי לא דטריד דלא בעיל אמר רבא ומשום טירדא כו' ה"ג בכל הספרים ויש נסחאות שמהפכין אביי במקום רבא ורבא במקום אביי וכתב הריטב"א ז"ל דטעותא הוא:

אלא מעתה טבעה ספינתו כו' קשה קצת למה ליה למנקט טבעה ספינתו בים הוה ליה למינקט אבל כדמסיק וכ"ת הכי נמי והאמר ר' אבא בר זבדא אמר רב אבל כו' ויש לומר דבעי למימר דכיון דלא עסיק במצוה ואינו מחשב בה אע"ג דמצטער על אשר לא עשה מצוה לטבעה ספינתו בים דמיא דאין כאן עסק מצוה כלל ולהכי לא נקט אבל דאבל סוף סוף אבלותו מצוה היא ואיהו בעי למימר דאין כאן רמז עסק מצוה כלל כנ"ל. ויש לדייק כן מלשון רש"י ז"ל דוק ותשכח:

בתוספות בד"ה והני תנאי וכו' מ"מ דחיק אביי לעיל וכו' לולי דבריהם נלע"ד לפרש דהא דמקשה רב יוסף מעיקרא ממתניתין דחתן ולא מוקי לה כתנא דשרי לבעול היינו משום דלא שרי אלא בהטייה וההיא דחתן פטור מק"ש משמע ליה דאיירי דוקא בבעילה גמורה דהו"ל עוסק במצוה כמ"ש התוספות דביאה ראשונה מקרי בעילת מצוה לפי שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי משא"כ בעילה בהטייה לא מיקרי בעילת מצוה כיון שאין נעשית כלי ואע"ג דמשיטת התוס' בשמעתין משמע דבהטייה נמי מיקרי בעילת מצוה היינו להתיר בשבילה שבות דרבנן כמו משום צערא משא"כ לפטור מק"ש דאורייתא דילפינן מקרא איכא לאוקמי בדדמי דקרא איירי מבעילת מצוה גמורה והיינו נמי דמוקי לה אביי בטירדא דלא מצי בעיל דהו"ל מצטער משא"כ אי בעיל בהטייה ליכא לא מצוה ולא צערא כנ"ל נכון:

בא"ד דניחא ליה לאוקמי כשמואל כל מה שיכול עכ"ל הא דפסיקא להו דשמואל אוסר אף ע"ג דלעיל איכא תרי לישני מיהו מדאיפסקא הלכתא לקמן מותר לבעול ואם כן מסתמא היינו כרב דקיי"ל הלכה כרב באיסורי מיהו מ"ש דניחא לאביי לאוקמי הכל כשמואל א"כ משמע דאביי סבר כשמואל ולכאורה מסוגיא דפסחים פרק כל שעה משמע דלאביי היכא דלא אפשר עדיף טפי וא"כ באין בקיאין משמע דמתיר טפי וא"כ לית ליה אוקימתא דרבה בסמוך וצ"ע ודו"ק:

בגמרא מאן חכמים אמר רבה רבי שמעון היא ולא ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו במקלקל בחבורה למאי דמסקינן דחבורי מיחבר אלא דניחא ליה לאוקמי חכמים כר' שמעון משום דרבה ס"ל כשמואל בהני תלת דהלכה כר"ש בגרירה דדבר שאינו מתכוון מותר. אלא דלפ"ז תקשי א"כ הא שמואל גופיה סבר דדבר שאין מתכוון מותר ואפ"ה אוסר הכא מאיזה טעם וא"כ מאי קאמר רבה מאן חכמים רבי שמעון היא דהא אליבא דר"ש נמי לא פסיקא וטפי הו"ל למימר דכ"ע סבר כר"ש ואפ"ה אוסר ת"ק מטעמ' דאסר שמואל. אמנם למאי דפרישית לעיל א"ש דשמואל לגמרי כחכמים דהכא ס"ל דהיינו כר' שמעון והא דמתירין הכא היינו לבקיאין בהטייה והא דאסר שמואל היינו לבבליים דהו"ל פסיק רישא ואי משום דהו"ל מקלקל איהו בהא נמי כר' שמעון ס"ל דמקלקל בחבורה חייב והא דסתם מתניתין דמחט של יד מוקי לה מטעמא דדבר שאין מתכוין וכדפרישית לעיל והשתא א"ש הא דמותיב רבי אמי ממפיס מורסא ואאוקימתא דרבה גופא קאי דהא מוכח מאוקימתא דרבה דרב ושמואל ע"כ ס"ל דדם חבורי מיחבר ופליגי במקלקל בחבורה דאי לא תימא הכי לא משכחת לפלוגתא דרב ושמואל אפילו בבבליים וכ"ש בבקיאין דלענין דבר שאינו מתכוון איפכא שמעינן ליה וא"כ מקשה ר' אמי שפיר דמההיא דמפיס מורסא דאמרינן אם להוציא ממנה ליחה מותר משמע להדיא דדם מיפקיד פקיד וקס"ד דר' אמי דדם בתולים דמי לליחה דמפיס מורסא ומשני הש"ס דלא דמי דהתם מיפקיד פקיד והכא חבורי מיחבר כנ"ל נכון בעזה"י אבל לשיטת התוספת לא היה צריך לשנויי התם מיפקיד פקיד ועקיר דהמקשן נמי סבר הכי וכמ"ש התוספת עצמן אלא שפירושם דחוק והנלע"ד כתבתי. ואף דלעיל כתבתי דאשכחן נמי פלוגתא דרב ושמואל להאי לישנא דמיפקיד פקיד ואפ"ה פליגי בבבליים אי שרינן להו משום דהו"ל מקלקל אצל הפתח ותליא פלוגתייהו בההיא דמחט של יד ליטול הקוץ מ"מ לא ניחא ליה לרבי אמי למימר דפליגי בהכי דהא ההיא דמפיס מורסא נמי מתניתין היא בעדיות וקי"ל דכל מה דאיתמר בבחירתא הלכתא היא וחזינן להדיא דשרינן משום צערא איסורא דרבנן לשיטת התוס' דהו"ל פסיק רישא לענין הפתח או לשיטת רש"י ז"ל מטעמא דתקוני גברא כמו שאפרש בסמוך ולפ"ז ע"כ לא משכחת דשמואל אוסר אי מדמה מצוה לצערא אלא אי סבר דחבורי מיחבר ויש כאן איסור דאורייתא לבבליים דמקלקל בחבורה חייב וא"כ מקשה שפיר ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ואם להוציא ממנה ליחה וכו' דהוי מלאכה שאין צריך לגופה וכו' דהכא ודאי דהוי פסיק רישא לענין פתח עכ"ל. וכן כתבו בסוף פ' האורג והקשו שם אסוגיא דהתם משא"כ לפרש"י בשמעתין שכתב אם לעשות לה פה שמתכוין ליפותה ושיהיה זה הפתח ליום מחר א"כ משמע להדיא דלא הוי פתח אלא בכה"ג וכן מייתי רש"י בס"פ האורג שכן הוא בתוספת' ע"ש ולפ"ז אם לא נתכוון לעשות פתח אלא להוציא ליחה לא הוי פסיק רישא כלל לענין פתח ובזה אין מקום כלל לקושית התוספות ס"פ האורג אלא מה שהוצרך שמואל שם לאתויי ראייה דלהוציא ליחה פטור ומותר היינו דלא תימא דמיחזי כמתקן גברא וליתסר משום שבות ע"ז מייתי ממחט של יד ליטול את הקוץ וכדאיתא להדיא ריש פרק כל הכלים ולמאי דפרישית דלשיטת רש"י דמפיס מורסא לא הוי פסיק רישא לענין פתח צריך לפרש אתקפתא דר' אמי בע"א דלא כפי' התוספת וכבר כתבתי הנלע"ד ועיין בספר מגיני שלמה:

רש"י ד"ה חייב וכו' דאשכחן בנין בבע"ח שבת צה ע"א: