Ketubot 27b

מה לי לשקר אי בעיא אמרה נחביתי:

במקום עדים דאנן סהדי דכל שעתא איכא מיא:

ודאי איטמי בתמיה:

לא תתייחד עמו במסכת גיטין היא שכיב מרע שכתב ומסר גט לאשתו על מנת שאם מת יהא גט למפרע ולא תיזקק לחליצה לא תתייחד עמו שמא יבא עליה והוה ליה גט ישן ותנן בית הלל אוסרין לפטור בגט ישן ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה וטעמא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה:

ואפילו על פי עבד דייה בעבד שהיה עמה:

שלבה גס בשפחתה ותשמש בפניה:

רב אשי אמר הא והא בשפחה דידה והיינו טעמא דבמתני' מהימנא והתם לא מהימנא דשפחה דידה מיחזא חזיא בקילקול גבירתה ושתקה:

התם גבי גט:

לא תתיחד עמו אלא בעדים She should not seclude herself with him; only if there are witnesses OVERVIEW The גמרא cites a משנה, which rules that she should not seclude herself with her husband if he gave her a provisional גט. There are varying views as to which case the משנה is referencing, and the reason for this ruling. ---------------------– פירוש בקונטרס משום גט ישן – רש״י explained that the reason she should not be מתייחד with her husband is because we are concerned for a גט ישן. ולא פירש לטעמיה דפירש בגיטין (דף עג, א) – And רש״י here did not explain this משנה of לא תתייחד עמו according to his view as he explained it in מס׳ גיטין, where רש״י explains that the rule of לא תתיחד עמו is referring to (the previous משנה [see footnote # 1] which cites) a case where a man gave a גט to his wife and said, this גט should be effective from today, if I will die. The reason why לא תתייחד עמו is as רש״י explains there – דבמהיום אם מתי מגורשת למפרע משעת נתינה ולא תתיחד עמו משום חשש קידושין – Because in the case where one states when giving a גט, ‘the גט should be effective from today if I die’ (מהיום אם מתי), the rule is that when the husband dies, she becomes divorced retroactively, from the time of the giving of the גט, and therefore she should not be מתיחד with her husband after she receives the גט, because there is the concern that during this יחוד, there will be a ביאה for the sake of קידושין, and she will regain her marital status, while she thinks (after her husband died) that she is divorced. This concern and interpretation is – כמו המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי בית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני (שם דף פא, א) – Like the case of one who divorced his wife and she slept over with him in an inn, where ב״ה rules that she needs a second גט from him in order to be divorced, for the same reason that there may have been ביאה לשם קידושין. This is how רש״י explains the משנה of לא תתייחד עמו in מס׳ גיטין – [ולא שייך גט ישן כלל לפירוש דהתם] – [And the idea of גט ישן is not at all applicable to his explanation there in גיטין] וכן משמע התם בגמרא – And this is what it seems from the גמרא there that the concern is that she will be מקודשת. This concludes the discussion of פירש״י in גיטין (and here in כתובות). תוספות offers his interpretation: אבל לרבינו תם דמפרש מה היא באותן הימים קאי אמהיום אם מתי – However according to the ר״ת who explains that the question (which the משנה asks there in גיטין עג, א), ‘what is her status in those days’; the ר״ת explains that ‘those days’ refer to the case where the man said to his wife, ‘here is your גט, מהיום אם מתי’; the question of the משנה there is what is her marital status until the husband dies (and according to ר׳ יהודה who maintains that she is considered to be fully married, the גמרא there explains that she is not divorced למפרע from the time of the giving of the גט) - ונעשה כאומר מעת שאני בעולם – for we assume that (when he said מהיום אם מתי) it is as if he said, the גט will be effective from the last moment that I am in the world (alive) – שאין דעתו לגרשה אף על פי שאומר מהיום אלא שעה אחת לפני מיתתו – For even though he said מהיום, nevertheless he does not intend the גירושין to retroactively take effect as of now, but rather his intent is that it takes effect, one ‘hour’ before he dies; according to this explanation – הוי טעמא משום גט ישן ובתוספתא משמע כפירוש רבינו תם : The reason why לא תתייחד עמו is because of גט ישן, and not because of קידושין (since she is still married to him). And in the תוספתא it seems that the reason for לא תתייחד עמו is as the ר״ת explained, on account of גט ישן, for מהיום אם מתי means that the גט goes into effect right before he dies, so there can be no חשש of קידושין. SUMMARY The reason why the משנה rules אל תתייחד עמו בעדים in a case of מהיום אם מתי depends on whether she is מגורשת למפרע (so the reason is because of a ביאה לשם קידושין) or whether she is מגורשת סמוך למיתה (where the reason is because of גט ישן). THINKING IT OVER Why indeed did רש״י change his פשט in כתובות from his explanation in גיטין?!

שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף He answered you properly, for it is written and Yosef recognized OVERVIEW The גמרא cites the story of the two brothers, that when מרי said he did not recognize the newcomer, ר׳ חסדא (seemingly) supported his claim, by saying he is justified in not recognizing you, etc. תוספות will explain why it was necessary to justify his claim; did רב חסדא know whether or not he was the (missing) brother?! -------------------------– זה שבא נולד כאן והלך עם אביו למדינת הים – This new brother that came, was born here and lived here together with his brother מרי, and he later went with his father overseas – ועתה כשחזר ואמר לא ידענא לך מיחזי כשיקרא – And now when he returned and מרי told him, ‘I do not know you’, it appears as a lie – כי היה לו לידע אם הוא אחיו אם לאו כיון שמכירו קודם – For מרי should have known definitely whether he is his brother or not, since he recognized him previously when he lived here with his father; מרי should not have equivocated – להכי קאמר רב חסדא דשפיר קאמר ליה שאינו מכירו כדאשכחן ביוסף: Therefore רב חסדא said that (nevertheless מרי is not necessarily lying for) he answered you correctly that he does not recognize you, as we find by יוסף. SUMMARY מרי knew his brother when the brother was younger. THINKING IT OVER If מרי would have said, ‘he is definitely not my brother’; what would/could/should have been the response of רב חסדא?

אמר ליה אית לי סהדי ומסתפינו מיניה דאיניש אלמא הוא He said to him, I have witnesses but they are afraid of him for he is a strong man OVERVIEW In the story of מרי and his alleged brother, the brother responded to רב חסדא that he has witnesses that he is a brother, however the witnesses are afraid to testify since מרי is a powerful person. ר״ח then told מרי that he should bring witnesses that they are not brothers. The גמרא (perhaps מרי or the brother) asked that that this too is of no avail since the witnesses will lie (out of fear of מרי), to which the גמרא responded that nevertheless they will not lie. תוספות qualifies this גמרא. -----------------------------– נראה לרבינו יצחק דמיירי שהביא עדים – It is the view of the ר״י that we are discussing a case where the brother (of מרי) brought witnesses to support his claim – ואומרים אותו עדות שאתה שואל לא נאמר לך כלום עליו דרגלים לדבר שהוא אלים – However the witnesses said, ‘we refuse to testify (on your behalf) the testimony which you are requesting’ (regarding his status as a brother to מרי); therefore there are grounds to suspect that מרי is a feared person. תוספות continues with the גמרא – אמר ליה זיל כולי פירוש לך הבא אותם עדים עצמם שיראים להעיד עליך – רב חסדא said to מרי, ‘go, etc. bring witnesses that he is not your brother’; the explanation of the request was, go and bring these same witnesses who are afraid to testify on behalf of your brother (as previously mentioned) – שיעידו שאינו אחיך או שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך אם לאו – That they should testify that he is not you brother, or they should say that they do not know whether he is your brother or not – וקאמר השתא נמי כיון שיראים ממנו ישקרו לומר אינו אחיו או שאינן יודעין אם הוא אחיו – And the brother [or מרי] asked on the ruling of ר״ח, since the witnesses are afraid of מרי, now when מרי will present them they will still lie and either say he is not his brother, or that they do not know whether he is his brother (and ר״ח answered that even though they are afraid to testify but nevertheless they will not lie.) תוספות explains that this ruling of ר״ח was only because the עדים said they will not testify – אבל אם אין רגלים לדבר אין נראה כלל שיהא נאמן לומר דגברא אלמא הוא – However if there are no grounds for the accusation that מרי is a גבר אלים, it does not seem that the brother will be believed at all to claim that מרי is a גברא אלמא – תוספות proves his point: דאם לא כן כל אדם יאמר על חבירו שהוא גברא אלמא ויביא הוא עדים ואם לא יביא יפסיד – For if you will not say so, but rather maintain that the brother merely claimed that מרי was a גבר אלים without any substantiating evidence, then every person will claim regarding his (responding) litigant that the opposing litigant is a גברא אלמא and therefore the opposing litigant should bring witnesses to disprove my claim against him, and if he will not bring appropriate witnesses he loses the case. This would be a ludicrous proposition; therefore this proves that the claim of גבר אלים will not be accepted unless it is substantiated. תוספות offers (additional) proof that מרי was required to bring the same עדים: ועוד דקאמר השתא נמי אתו ומסהדי – And in addition the brother [or מרי] said, that now also they will testify falsely on behalf of מרי, this proves that they are the same witnesses, for otherwise if מרי was to bring new witnesses how can the brother claim that the new witnesses will lie because they are afraid of מרי – אטו משום דמסתפו מיניה הני סהדי מסתפו מיניה כולי עלמא: Just because these witnesses that the brother brought are afraid of מרי, does that imply that everybody is afraid of מרי?! Obviously not, therefore we must say we are discussing the same witnesses. SUMMARY One can claim that the opposing litigant is a גבר אלים only if he can substantiate this claim; for instance that the עדים declare that they will not testify; in which case the גבר אלים must (can) use these עדים to validate his claim. THINKING IT OVER תוספות is teaching us two (seemingly) separate rules; one that the claim of גבר אלים is valid only when there is רגלים לדבר, and also that מרי [needed to] (could) use these עדים to prove his point. תוספות however seems to mingle the two rules and considers them as one, because first תוספות brings proof to the first rule and then תוספות writes ועוד and brings a proof (only) to the second rule; are these two rules intertwined?!

תרתי לא עבדי They will not do two wrongs OVERVIEW רב אשי resolved the contradiction between our משנה where her שפחה is believed that she was not defiled, and the משנה of לא תתייחד עמו where her שפחה is not believed (by her silence) that there was no intimacy, because a שפחה is generally quiet, so regarding לא תתייחד we are concerned that she will be quiet (even if something untoward happened), however by שבויה when she states that לא נטמאה she would not openly lie. The גמרא supported this view of ר״א from the story of מרי where רב חסדא said that the עדים will not do two wrongs. תוספות explains the comparison. תוספות explains that the two wrongs are; one – שישתקו ולא יעידו האמת ועוד שיאמרו שקר וכן גבי שפחה: That they remain silent and not testify to the truth that he is the brother of מרי, and secondly that they will lie and testify that he is not the brother, and similarly regarding the maidservant that she will remain silent regarding the טומאה and in addition lie that her mistress was לא נטמאה; this she will not do. SUMMARY It is easier to be passively wrong than actively wrong. THINKING IT OVER Would the same thinking of ר״ח apply if רמי were to bring different עדים; would we also believe them because תרתי לא עבדי, or is it only regarding the same עדים who were initially silent?

במסיחה לפי תומה When she was speaking innocently OVERVIEW רב פפא differentiated between the testimonies of her שפחה regarding a שבויה; that generally שפחתה is not believed, however if she is מסיחה לפי תומה, even שפחתה is believed. תוספות will differentiate between שפחתה who is believed by מסיחה לפי תומה and herself and her husband who are not believed even if they were מסיח לפי תומם. -------------------------– ואפילו הכי היא ובעלה אינן נאמנין – But nevertheless (even though that שפחתה [who is generally not believed] is believed by מסיחה לפי תומה, however), the שבויה and her husband are not believed even במל״ת to say that she was not defiled. תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דיוחנן אוכל חלות (לעיל דף כו, א) היה נאמן על עצמו במסיח לפי תומו – Even though יוחנן אוכל חלות was believed regarding himself במל״ת regarding his כהונה status, so why by שבויה, the captive and her husband are not believed במל״ת – תוספות replies: הני מילי לתרומה אבל הכא מעלה עשו ביוחסין – When is the subject believed במסל״ת, only regarding תרומה, however here by שבויה, they raised the bar and were more stringent regarding יוחסין, that by יוחסין even מסל״ת is not sufficient for the שבויה and her husband. [אומר רבינו יצחק דמסיח לפי תומו אינו כשר אלא לעדות אשה דרבנן כדאמר ביבמות – The ר״י says that מל״ת is only accepted for testifying for a woman that her husband died (to permit her to remarry) [or for a rabbinic law] as the גמרא states in מס׳ יבמות – והכא בשבויה הקילו]: And here by a שבויה [which is a דרבנן] they were lenient and also accepted מסל״ת (except for her or her husband). SUMMARY The שפחה is believed במל״ת for her mistress but not the subject or her husband. By תרומה (דרבנן) the subject is believed מל״ת. Generally מל״ת is believed by a דרבנן or שבויה and also by עדות אשה. THINKING IT OVER Previously we leant that according to ר״י we do not believe the testimony of an ע״א regarding כהונה (for eating תרומה); however an ע״א is believed regarding שבויה; indicating that תרומה is stricter than שבויה. However here תוספות rules that by מל״ת the subject is believed by תרומה (the case of יוחנן וכו׳), but not by שבויה; indicating that שבויה is stricter that תרומה. How can we reconcile these seemingly opposing rulings?

ורמנהו לא תתיחד עמו אלא בעדים אפילו עבד אפילו שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה. ואם תאמר מי דמי התם מפני שלבו גס בה ואינה נמנעת מלהתעסק בדבר אחר בפניה, וכאלו נתיחד עמה כיחוד דמי, אבל הכא דמשום נאמנות הוא, שפחתה מנא לן דלא מהימנא, וכדמתרץ רב אשי בסמוך. ויש לומר, דקסבר האי מקשה דהא בהא תליא, דאף היא אינה משמשת בפני מי שרואה ומספרת דבריה בין שכנותיה, ואפילו בחקירה אינה מגלה, דכל בפני מי שמגלה כבפני הכל דמי.

דרב פפא מי לימא תנאי היא אמר לך רב פפא כי תניא ההיא במסיחה לפי תרומה. ואם תאמר, מאי דוחקיה דרב פפא לאוקומה בהכי, לישניה כדשני מתניתין עבד ושפחה נמי כעצמה דמי. תירץ הנגיד רב שמואל הלוי דשאני הכא כיון דנחת לפרק חוץ מהימנא ובעלה, אלמא תו ליכא דלא מהימנא, אבל במתניתין דקתני אין אדם נאמן על ידי עצמו, איכא לפרושי דכל שהוא כעצמו קאמר. ורש"י ז"ל פירש, דהכי קאמר: מי לימא תנאי היא, כלום הוא דחוק לומר אנא דאמרי במתניתא קמייתא. או יכול נמי לתרץ מתניתא בתרייתא נמי כותיה, ומכל מקום שפחתה כעצמה דמי והרי הוא בכלל חוץ מהימנא, דקתני בה, או תירוצא אחרינא, עד כאדן.

ואוקמה רב פפא במסיחה לפי תרומה ואפילו הכי היא ובעלה אינן נאמנים, דדילמא אערומי קא מערמי להראות עצמן כמסיחין לפי תומן ואינו אלא ואם תאמר והא גבי תרומה מהמנין ליה במשיח לפי תומו ומאכילין אותו על פיו, כדאיתא לעיל (כתובות כה, ב), והעלהו רבי לכהונה על פיו. ויש לומר, דשאני הכא דכיון שהיתה כשרה מתחלה ועל ידי מקרה זה אתה בא לאוסרה על בעלה או מלינשא לכהונה, דילמא מיערמא ומשקרא, אבל בתרומה לא עביד איניש לשקורי ולמימר דרך הערמה שהוא כהן והוא אינו כהן. והראב"ד ז"ל תירץ, דשאני תרומה דאקילו בה טפי מיוחסין, וצריך עיון, דהא בשבויה הקלו טפי בכל מקום, וכאן נמי בתרומה לא הימנו לקטן ובשבויה מהימן. ולענין פסק הלכה, כתב רבינו אלפסי ז"ל דשפחתה לא מהימנא כרב פפא. ונראה שהצריכו לפסוק כן, אף על גב דרב אשי בתרא הוא, דלרב פפא מסייעא ליה ברייתא קמייתא, דקתני בהדיה ולא עבדה ושפחתה, ואידך ברייתא הא מתרצא ליה במסיחה לפי תומה, ולרב אשי אית לן לדחויא לקמייתא ולאוקמה בתנאי. והראב"ד פסק כרב אשי דהוא בתרא.

וכשהיא נכנסת נכנסת בראש בניה וכשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה בפני בניה מיהא מותרת להתייחד, דאף על פי שהן אינן נאמנים להעידה, היינו משום דאי אנסה שבאי אתי לשקורי, לפי שהוא שייך בבושתה ופגמה. אבל היא אינה מתעסקת בפניהם מדעתה דבושה היא מהן שאין לבה גס בהן, דכל שאינה בושה היא מלהתעסק בפניהן אינן מגלין כעבדה ויש לך שאינן מגלין, ואף על פי כן בושה היא מלהתעסק בפניהם בבנה ובתה לפי שאין לבה גס בהן.

מ"ש מההיא מעשה וכו' וההוא עובדא דנהר פקוד כבר פרשנו לה בפרק המפקיד ובפרק חזקת הבתים בס"ד דכל היכא דהוה מגו במקום עדים מ"מ אפילו רבא מודה שאין אדם נאמן בשופי מגו במקום עדים אבל הכא לא היו יודעים העדים ממש כנגדו אלא שעל הרוב שכיחא תמן מים וכיון דכן סבר אביי הא הות במקום עדים ורבא סבר כיון דזימנין ליכא מגו אע"ג דמיעוטא שפיר עבדא לה מגו אי נמי דהכא מתרצה לה דבורה משום מגו דהכי קאמר לא הוה תמן מים דלאותבינהו תמן חמרא. התם בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואייתי סהדי דאבהתי' היא ואייתי האי סהדי דאכלה שני חזקה דאמר רבא מה לי לשקר במקום עדים וטעמא דרבא איבעית אימא אינך זבינתי ואכלה שני חזקה ואמר ליה אביי לרבא מה לי לשקר במקום עדם וטעמא דרבא משום דכיון דאית ליה מגו מתרצינן טעותיה דבעי לומר של אבותי שלקחו מאבותיך א"נ דסמיכי עלי בדאבהתי ואביי ורבא דלית לתרוצי לישנא כלל אחר שבאו עדי' כנגד הרגלה שבטעותו והלכתא כוותיה ולא תתייחד. מתני' איתא במס' גיטין גבי שכיב מרע שנתן גט לאשתו במעכשיו אם מתי דקתני סיפא לא תתייחד עמו אלא בפני עדים. ופרש"י ז"ל טעמא משום דלא הוי גט ישן דק"ל כב"ה דאמרינן שלא תתייחד עמו מאחר שכתבו ליה וטעמא שלא יהא גיטה קודם לבנה והקשו בתוספות והא הכא ליכא גזירה דגט ישן הוא לפי שנתייחד עמה קודם שנתן לה והיא אינה מגורשת אלא מנתינתה ואילך ואם נתעברה בנתיים דאמר היום או מחר דגיטה קודם לבנה כסבורים שנהנם לה ביום שנכתב ונחתם אבל שכבר נתנה לה ואם ימות הוא מגורשת בשעת נתינה כי נתעברה אח"כ ויאמר גיטה קודם לבנה קושטא קאמרו ואם לא ימות הרי אינה מגורשת כלל והא ל"ק כלל דהא אוקימנא מתני' דהתם באומר מעתה שאני בעולם שאין דעתו לגרשה אלא שעה אחת קודם למיתתו כדי שיהיה גט מחיים ולא תפול לפני יבם וכיון שכך הרי זה כמתייחד בין כתיבה לכתיבה. ובתוספות פירשו טעמא דלא תתייחד משום יחוד של פנויה אי נמי שמא יבעול לשם קדושין וצריכא גט אחר ולא נהירא וכדפרישית בדוכתא בס"ד:

התם דשתיקתה מתירתה לא מהימנא פירוש דהתם אינה צריכה צריכה להעיד בב"ד שלא נבעלה אלא כשתאמר אני הייתי עמה הלכך לא מהימנא אבל הכי שתיקתה אוסרתה כי צריכא להעיד בב"ד שלא נבעלה ופרכינן השתא נמי אתיא ומשקרא להעיד בב"ד שלא נבעלה כדי לחפות עליה. ומהדרינן תרתי לא עבדי פירש רש"י ז"ל תרתי לא עבדי חדא למשתקי בקלקולא ועוד דתיתי ומשקרא. ואיכא למידק דלא תרתי הוי דהא כי שתקא לא עבדי ולא מידי כי שתיקתה אוסרתה ר"מ תרתי לאו בההיא בחדא עובדא אמרי' אלא לומר אע"ג דעבדי שתיקתה כי התם למשריה לא עבדה הא דהכא לאסהוד' בשיקר' ועוד י"ל דהכא נמי אלו אמרי' חבירתה טהורה אני וזו יודעת ושותקת היינו סבורים לומר דמהימנא דשתיקותא כעדות להכי ס"ל דאפילו בהא לא מהימנא דדלמא מאהבה או מיראה שתקה אבל שאלנוה ותעיד בפירוש שהיא טהורה נאמנת דהשתא ודאי תרתי לא עבדית למשתק בקלקולא ולהעיד:

שפיר קאמר לך ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו פירש רש"י ז"ל פירש קאמר לך שאינו מכירך לפי שיצא בלא חתימת זקן יבא בחתימת זקן ע"כ ונראה מדבריהם אלו דהאח זה בא לכאן כבר וראהו מרי בר איסק אלא שאינו מכירו אם הוא זה אם לאו להכי דייק לישנא דסוגיין דאתינא עלה לישנא דהאי קרא ויכר וגו' ואיכא למידק דהתם בפרק המפקיד דאמר להו למפלג בשבחא דמשבח ואמר להו לא יהיבנא לך דאמרי לך דשפיר קאמר ולא יהיב ליה ואף על גב דאמרינן דשביחי גדולים את הנכסים השביחו דהתם הוא דידע דמחיל אבל הכא מי ידע דמחיל ופירש רש"י ז"ל מי ידע דאית ליה אחא וי"ל כי ע"י שהיה זמן גדול שהלך מכאן ולא שמענוהו ממנו סבר שהיה מת או אולי מיירי בשמע בו שמת ויש מקשים אכתי למה ליה לרב חסדא למייתי מהאי קרא ומשום שהלך בלא חתימת זקן תיפוק ליה דאפילו הלך בחתימת זקן כיון דאמר שאינו מכירו עליו להביא ראיה שהוא אחיו וכדאיתא בפרק יש נוחלין ומתרצין אין הכי נמי אלא לפי שזה צועק שזה היה רמאי והיה טוען טענות רמאות שאינו אחרי שכבר ראוהו בודאי אלא הניחו בחתימת זקן לא היה נאמן לומר אני מכירך ויש לו לטעון בבריא שאינו אחיו כיון שהוא ראוהו אותו כבר בחתימת זקן אנן סהדי שיש לו להכירו ושיקרא טעין והא דתנן התם שאם אמר אין אני יודע עליו להביא ראיה התם אמר אין אנו יודעים שלא ראינוך מעולם או אין אנו יודעין אם ראינוך אם לאו אבל השתא שהניחו בלא חתימת זקן הרי הוא נאמן לומר שאינו מכירך כדכתיב ויכר יוסף את אחיו:

הכי גרסי' זיל איתנהו כלומר הכא עדים הללו שזה אומר דמסתפי מינך והכי מוכח מהא דאמר ליה השתא נמי אתי ומשקרי ומהדרי' תרתי לא עבדי אלמא אותן העדים עצמם אמרו לו שיביאם וכן בדין שאם אתה אומר מחייבהו להביא עדים שאינו אחיו זה דבר רחוק הוא ועוד דא"כ לא שבקת חיי לכולהו עלמא שאם יתבועי תביעה על פה ויאמר התובע שיש לו עדים ומסתפי מיניה שנחייב לזה להביא עדים שהוא כדבריו וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל וכן פירשו תוספת. תרתי לא עבדי פירוש שימנעו מלהעיד אמת ויעידו שקר וכדפירש רש"י ז"ל וליכא למימר דתיפוק ליה דלא משתבע בשיקרא דהא ליתא הא אין העדים חיוב שבועה על עדותם אלא השביעום ואומר אחים שיש עליהם חיוב קרבן כדאיתא בקראי ובמסכת שבועות. דרב פפי ורב אשי ודאי תנאי פירוש דברייתא קמייתא פליגי עלייהו בהדיא. אלא דרב פפא מי לימא תנאי היא פירוש דלפום פשטא דמתניתין פליגי עלייהו דקתני חוץ מהימנא ובעלה הא שפחתה מהימנא. וא"ת אמאי משני דשפחה היא בכלל הימנוה וכדמשני לעיל דשפחה לעצמה דמי וי"ל דשאני הכא דקתני חוץ מהימנה ובעלה כיון שהוציא בפירוש לבעלה מן הכלל ולא חתמי בכללה ולא הוציאן בפירוש בשפחה איכא למימר דשפחה במסיח לפי תומה פירוש ואפ"ה היא ובעלה אינו נאמנים ואעיג דלעיל גבי תרומה הימנוה במסיח לפי תומו התם הוא בתרומה דרבנן אבל לא ליוחסין דאסורה דאוריית' היא דחיישי' דלמא מערמי'. אעפ"כ:

יחד לה בית בחצירו פירוש אע"פ שאסורה לו התירו לו לעשות כן פי' רש"י ז"ל כהן שגירש אשתו מה לעשות כן דהא ודאי פסול כהונה הוא או דלמא בשבוי' הקילו דאפשר שלא נבעלה כלל ואינה נאסרת עליו ובהא הוא דאבעיא לן אבל ישראל שגירש את אשתו דכל זמן שלא נשאת לאחר אינה נאסרת עליו ואין כאן אלא משום יחוד דפנויה בעלמא ופשיטא דשרי וכדקתני בסמוך לא תנשא בשכונתו ואלו מקמי נשואין יכולה לדור עמו בחצר משום דפנויה בעלמא וכולי סוגין דלקמן אינו אלא בכהן שגירש את אשתו אע"פ שלא נשאת מזו ישראל שגירש את אשתו ונשאת הא לאו הכי אין לה להיות נדחית מפניו ואין לה לעשות שליח לדון עמו וכן פירש"י דלקמן דבכהן שגירש את אשתו מיירי ופשוט הוא זה אלא שראיתי מי שטעה בדבר הזה:

ומה שנתגלגל כאן בההוא דאוגר חמרא לחבריה ואמר ליה לא תיזיל בארחא דנהר פקוד דאיכא מיא וכו' כבר ביארנו היוצא ממנו לענין פסק בגמרא מציעא פרק האומנין:

שכיב מרע שנתן גט לאשתו מהיום אם ימות על הדרך שיתבאר במקומו לא תתיחד אשתו עמו אלא בפני עדים שמאחר שלכשימות הוי גט למפרע נמצאת מתיחדת למפרע אחר שנתגרשה והן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה ויש מפרשין בה מטעם גט ישן ואינו כן שלא אסרו גט ישן אלא לגרש בו לכתחלה הא כל שעבר וגירשה בו מותרת לכתחלה וזו כבר נתגרשה ובא גט לידה ואע"פ שנעשה הגט ישן אין ייחודה גורם לה שום איסור ומכל מקום כל שהיה בייחודה שום אדם מותר ולא סוף דבר עדים אלא אפילו עבד אפילו שפחה ר"ל שפחה שלו שסתם הדברים אינו משמש בפניהם חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה ואינה נמנעת מלשמש בשבילה:

אף בשבויה שבמשנתנו שביארנו שאפילו שפחה נאמנת עליה כתבו גדולי הפוסקים ששפחה שלה אינה נאמנת כדעת רב פפא שתירץ הא בשפחה דידיה הא בשפחה דידה ומכל מקום נראין הדברים לפסוק כרב אשי שתירץ הא והא בשפחה דידה ושפחה מחזא חזיא ושתקה התם דשתיקותא מתרתה לא מהימנא הכא דשתיקותא אוסרתה ר"ל עד שתעיד שלא נבעלה מהימנא והילכך כל שהשפחה מעידה שלא נבעלה אף בגט מותר ולא אמרו שם חוץ משפחתה אלא לומר שאין בידיעה שהשפחה היתה שם שאין בזו חזקה שלא תשמש בפניה ושאר שפחות מותרות אע"פ שלא העידה שכל שהיא שם חזקה שלא שמשה הא כל שהעידה שלא נבעלה מותרת אף בגט ומכל מקום בשבויה ששתיקותה אוסרתה עד שתעיד שלא נבעלה אף שפחה שלה נאמנת בכך הואיל וזקוקה היא להעיד:

יראה מסוגיא זו שאף שפחה שלה במסיחה לפי תמה מיהא נאמנת הא היא ובעלה אף במסיח לפי תמו לא ואע"פ שביארנו למעלה שהמסיח לפי תמו אף על פי עצמו נאמן דוקא לתרומה אבל ליוחסין לא ובנה ובתה יראה ממשנתנו שנאמנין הם עליה להכשירה ומכל מקום יש פוסקין בהם דוקא במסיחים לפי תמם וכמעשה שהוזכר באחד שאמר לפי תמו אני ואמי נשבינו לבין הגוים יצאתי לשאוב מים ודעתי על אמי והשיאה ר' לכהנה על פיו:

אע"פ שביארנו שהבעל אינו נאמן בה יתבאר בפרק שלישי שהכהן הפודה את השבויה משלו מותר לנשאה חזקה אין אדם מאבד מעותיו בידים וודאי כבר בדק בה וטהורה היא הא אם לא פדאה והוא מעיד בה לא ישאנה שמא עיניו נתן בה:

ומה שנתגלגל כאן מענין מרי בר איסק דאתא ליה אחא מבי חוזאי כבר ביארנוהו בשלישי של מציעא:

שבויה זו שיש בה עדי שבויה ואין לה מי שיעיד עליה לטהרה שאסרנוה על בעלה כהן אינו צריך לגרשה אלא מותר ליחד לו בית בחצרו כשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה ודוקא בשבויה שהקלו בה אבל גרושה שאסור לה להתיחד עם בעלה לא וכבר אמרו המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו שמתוך שמכירים זה את זה ברמיזות ובקריצות יש לחוש בהן ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נדון כשכונה ומי נדחה מפני מי בחצר של שכירות או של שניהם היא נדחית מפניו אבל בחצר שלה הוא נדחה מפניה וכל אלו בגרושה מן הנשואין אבל מן האירוסין לא מפני שאין לבו גס בה ומכל מקום אם ראינו אותם גיסי אהדדי אסור אלא שאם נתיחד מכל מקום אינה צריכה גט שני אלא בנתגרשה מן הנשואין כמו שיתבאר במסכת גיטין פרק זורק:

בפרש"י בד"ה מי לימא כו' או יוכל לתרץ כו' למימר שפחתה כעצמה כו' עכ"ל ואולמיה ליה הכא ממתני' דמוקמינן אין אדם מעיד על עצמו ושפחתה כעצמה משום דהכא קתני הכל נאמנין כו' חוץ מהימנה ובעלה ואיכא למאן דאמר בפרק בכל מערבין דלמדין מן הכללות במקום שנאמר בו חוץ ולכך המתרץ נמי לא מוקמי לה בהכי אלא במסיח לפי תומו וק"ק אמאי לא משני נמי מתניתין במל"ת ויש ליישב וק"ל:

תוס' בד"ה במל"ת ואפ"ה היא ובעלה אין נאמנין אע"ג דיוחנן כו' עכ"ל אהך מילתא גופיה כתבו לעיל ב' תירוצים ויש לפרש דבריהם דהכא על פי תירוץ ראשון שכתבו שם וק"ל:

או דילמא לא אמרינן מה לי לשקר כלומר או דילמא לא אמרינן מה לי לשקר גבי הא דטענת נחבאתי אינה ברורה כל כך והיינו דאמרינן ומאי שנא מההוא מעשה וכו'. וקושיין מדאביי דהילכתא כותיה דאמר דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ואע"ג דלא דמי לה ממש קס"ד דכיון שהיא סבורה דידיעא טענתה לומר בב"ד שהיא לבדה נחבאת אף ע"פ ששורת הדין שנאמנת בכך מ"מ אין לנו לומר בזה מה לי לשקר דאיהי סברה דלא אמרה נחבאתי לא מהימנא ואין לומר מגו אלא כשהיה יכול לטעון טענה אחרת שיאמינוהו ב"ד ושיהא נראית לטוען שהטענה ההיא היתה ברורה לו ומהדרינן דלא דמי וכו' והאי עובדא דנהר פקוד כבר פרישנא לה בפרק המפקיד גם בפרק חזקת הבתים בס"ד דכל היכא דהוו מגו במקום עדים ממש אפילו רבא מודה שאין אדם נאמן בשום מגו כנגד העדים אבל הכא לא היו עדים ממש כנגדן אלא שעל הרוב שכיחי תמן מיא וכיון דכן סבר אביי דהא הות בעדים ורבא סבר דכיון דזמנין דליכא מיא אע"ג דמיעוטא הוא שפי' עבדינן מינה מגו א"נ דהכא מתרצינן דיבוריה משום מגו דה"ק לא היו תמן מיא דלימות בהו חמרא וכדאמר התם בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואייתי האי סהדי דאבהתיה היא ואייתי האי סהדי דאכלה שני חזקה דאמר רבא מה לי לשקר איבעי אמר מינך זבנתיה ואכילתיה שני חזקה ואמרו ליה אביי ורבא מה לי לשקר במקום עדים וטעמא דרבא משום דכיון דאית ליה מגו מתרצינן טענתיה דבעי לומר של אבותי שלקחוה מאבותיך א"נ דסמיכי עלה כדאבהתי ואביי ורבא ס"ל דלית לן לתרוצי לישני' כלל אחר שבאו עדים כנגד הרגילות שבטענתו והילכתא כותייהו. הריטב"א ז"ל: ה"ג בקצת ספרים הכא ודאי איטמי חששא הוא ומקום חששא אמרינן ופרש"י ז"ל ודאי איטמי. בתמיה. ע"כ. פי' לפירושו אין התמיה בכולי לישנא פי' וה"ק הכא ודאי איטמי חששא הוא ובמקום חששא אמרינן כלומר דע"כ יש לנו לומר מ"ל לשקר במקום חששא והילכך יש לנו לומר דנפשטה בעיין דאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי טהורה ואפילו אינה מחזרת אלא אחת לכך כתב רש"י ז"ל דאין התמיה אלא במאי דקאמר ודאי איטמי ושאר הלשון דחויה היא ואינו מוכרח לומר כן. ומיהו יש ספרים דגרסי הכי השתא התם כיון דאיכא עדים דודאי איכא מיא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי' דהא ודאי איטמי חששא הוא ובמקום חששא אמרינן לה. וכתוב בשיטה ישנה וז"ל בעי רב אשי אאם יש מחבואה אחת מחזקת כולן קאי. או דילמא לא אמרינן וכו' פי' כיון דלא נחבית הרי היא בחזקת טומאה מאחר דאיכא עדים שנשבית ובעיא ולא אפשיטא היא ופסק רבי יצחק ז"ל דטהורה היא ונראה טעמו משום דבשבויה הקלו והכי השתא לא שדיחויא היא אלא שינויא מעליא היא וראיה לדבר מהא דגרסינן במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשין אמר ר' אלעא לא היו מוחזקין בו שהיה בכור ובא אחד ואמר בכור ומומו עמו נאמן ומקשי' מאי שנא מההוא דאוגר כו' ומשני הכי השתא התם ודאי איכא מיא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן הכא ודאי שדיא ביה מומא חששא היא ובמקום חששא אמרינן מה לי לשקר אלמא דהכי השתא אינו דיחוי דהא התם לתרוצי מלתא דר' אלעאי אתינן והלכתא כותיה דהא מימרא היא וליכא מאן דפליג עליה ובאינה מחזקת אלא אחת נמי פסק הגאון ז"ל דמצלת על כלן. עד כאן:

ואפילו שפחה דידה מהימנא פי' מדקתני ואין אדם נאמן על ידי עצמו דאלת"ה למה לי למתנייה כלל והא מדקתני ואם יש להן עדים וכו'. הרי אלו נאמנין שמעינן דעדים מיהא בעינן ואין אדם מעיד על ידי עצמו ומדקתני נמי בסיפא אמר רבי זכריה בן הקצב וכו' שמעינן לה והילכך קשיא למה לי למתנייא כלל אי לאו להשמיענו דאפילו שפחה דידה מהימנה. ועוד נפרש זה בסמוך גבי שינויא דרב פפא בס"ד כן נראה לי: לא תתיחד עמו אלא על פי עדים הא מתני' איתא במסכת גיטין [עב א'] גבי שכיב מרע שנתן גט לאשתו במעכשו אם מתי דקתני סיפא לא תתיחד עמו אלא על פי עדים ופרש"י ז"ל טעמא משום דלא ליהוי גט ישן דקי"ל כב"ה דאמרינן שלא יפטור אדם את אשתו בגט ישן ואיזהו גט ישן כל שנתיחד עמה מאחר שכתבו לה וטעמא גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה והקשו בתוספות דהכא ליכא גזרה דגט ישן דהתם הוא לפי שנתיחד עמה קודם שנתנו לה והיא אינה מגורשת אלא מנתינה ואילך ואם נתעברה בנתים יאמרו היום או מחר דגיטה קודם לבנה כסבורים שנתנו לה ביום שנכתב ונחתם אבל הכא שכבר נתנו לה ואם ימות היא מגורשת משעת נתינה כי נתעברה אחרי כן ויאמרו גיטה קודם לבנה קושטא קאמרי ואם לא ימות הרי אינה מגורשת כלל והא לא קשיא כלל דהא אוקימנא למתני' דהתם באומר מעת שאני בעולם שאין דעתו לגרשה אלא שעה אחת קודם למיתתו כדי שיהא גט מחיים ולא תפול לפני יבם וכיון שכן הרי זה כמתיחד בין כתיבה לנתינה. ובתוספות פירשו טעמא דלא תתיחד משום ייחוד של פנויה א"נ שמא יבעול לשם קידושין וצריכה גט אחר ולא נהירא וכדפרישנא בדוכתא בס"ד. הריטב"א ז"ל: ועוד הקשו בתוספות דמה שפרש"י ז"ל הכא משום גט ישן לא אזיל לשיטתו דפי' בפרק מי שאחזו עיין שם דלפירושו דהתם היה צריך לפרש טעמא דלא תתיחד משום חשש קידושין ואפשר לומר דלהכי פירש כאן משום גט ישן ושינה פירושו ממאי דפי' התם בגיטין משום שינוייהו דרב פפא ורב אשי שלא רצו לתרץ כדרב פפי דבשבויה הקלו דאי משום קדושין הרי התירוץ מבואר דבשבויה הקלו אבל חשש לעז בעלמא ולכך פירש שפיר ואפילו הכי משני רב פפי דבשבויה יש לנו להקל טפי כנ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל ומאי קא רמי מי דמי התם מפני שלבו גס בה ואינה נמנעת מלהתעסק בדבר אחר בפניה וכאלו נתיחד עמה כיחדו דמי אבל הכא דמשום נאמנות הוא שפחתה מנלן דלא מהימנא וכדמתרץ רב אשי בסמוך ותירץ דקסבר האי מקשה דהא בהא תליא דאף היא אינה משמשת בפני מי שרואה ומספר' דבריה בין שכנותיה ואפילו בחקירה אינה מגלה דכל בפני מי שמגלה כבפני הכל דמי. ע"כ. ובקונטריסין כתוב חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה ואין לומר דמתני' איירי במסיחה לפי תומה לכך נאמנת דלא משמע כן במתני' דאיירי במסיח מדתלינן טעמא דקאמר ואם יש עדים משמע דמטעם עדות ועוד אומר מהר"ז דלא נוכל לומר במסיח דהא אמר במתני' ואם יש להן עדים ואין עדים מסיחים לפי תומם דאינם קרויין עדים דומיא דהכי הוו אחריני. ע"כ:

רב פפא אמר הא בשפחה דידה וכו' וקשה קצת דלשון הא והא לא שייך דהא השתא נדינן ממאי דאמרי' לעיל ואפי' שפחה דידה מהימנא ומאי הא והא דקאמר וי"ל דהא פרישנא לעיל דמכח דייתורא דמתני' הוא דאמרינן דאפילו שפחה דידה מהימנא והשתא מתרץ רב פפא דייתורא דמתני' אתא לאשמועינן אפי' דשפחה דידיה מהימנא והיינו לישנא דהא והא דקאמר דקאי עלה דמתניתין וכדפרשי'. ומ"מ פריך עלה תלמודא דאע"ג דמתרצא שפיר ייתורא דמתני' מ"מ מלישנא דמתני' דקתני אין אדם מעיד על עצמו משמע דדוקא אדם על עצמו אין אדם מעיד הא שפחה בעלמא ואפילו שפחה דידה מהימנא ומשני שפחתה נמי כעצמה דמי כנ"ל. וכתוב בשיטה ישנה וז"ל שפחתה נמי כעצמה דמיא א"ת א"כ שפחה דידיה נמי כעצמו דמי יש לומר שפחתו לתועלתו מתכוונת ואם היא טמאה לא תעיד שהיא טהורה שהרי בעלה הוזהר על הפסולות והא דאיהו לא מהימן דאגב דתקיף יצריה אף על פי שהיא טמאה ישאנה אבל שפחה דידה מתכוונת לכבוד גבירתה שלא יפסלנה ואפילו הכי גבי גט האשה בושה מלשמש בפניה שאין לבה גס בה. אמי"ץ: ויש אומרים שפחתה כעצמה לפי שרגילה עם גבירתה יותר ממה שרגילה שפחתו עמו שהנשים רגילות זו בזו ולא נהירא דהא לקמן חזינן דעבדה כשפחתה. אמי"ץ. עכ"ל שיטה ישנה. ודע שבמשניות שלנו גרסינן ואין אדם נאמן על ידי עצמו והכא בגמרין גרסינן הא קתני אין אדם מעיד על עצמו פירוש היינו לישנא דקתני בסיפא גבי הא דזכריה בן הקצב. סוף הלשון חסר: וז"ל הרא"ה ז"ל. רב אשי אמר וכו' עד תרתי לא עבדה אלא דרב פפא מי לימא תנאי היא. פי' רש"י ז"ל אי מפרקי' לה כדלעיל דאמרינן שפחתה דידה כעצמה דמיא ה"נ כיון דאמרינן חוץ מהיא ובעלה הרי בכלל שפחתה או איכא תירוצא אחרינא. אבל הנגיד ז"ל תירץ דהכא ליכא לפרוקי כדלעיל דקתני בכלל' סתמא ואין אדם נאמן ע"י עצמו איכא למימר דשפחתה כעצמה דמי' דהא במאי דקאמר ע"י עצמו שמעי' איהי ובעלה. וכיון שכן אפשר דה"ה נמי לשפחתה אבל השתא דקאמר בהדיא חוץ מהיא ובעלה מסתמא דהני תנן ותו לא. כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה ואפ"ה איהי ובעלה לא מהימנה. וכ"ת ומאי שנא מהא דאמרן לעיל שמעלין לכהונה במסיח לפי תומו. י"ל דשאני התם דלית ליה חזקה דפסלות אבל הכא דאית לה חזקה דפסלות איהי ובעלה לא מהימני דבעינן עלה עדות ואין אדם מעיד ע"י עצמו:

מתניתין אמר רבי זכריה בן הקצב וכו' תנא אף על פי כן יחד לה בית וכו' עד בסוף בניה וכ"ת אכתי מאי הוי והא אמרינן לעיל אבל לא בנה ובתה י"ל התם הוא לענין עדות שחוששין להם שלא יעידו עדות שקר בשביל' אבל ודאי לענין יחוס אין חוששין לה שתבעול בפניהם וכי מקשי' לעיל אמתני' ממתני' דהתם דלא תתיחד מק"ו פרכינן דהשתא התם לענין יחוס לא מהימנא כ"ש הכא במתני' לענין עדות דהוי דינא דלא מהימנא. בעי אביי וכו' עד חצר של שניהם מהו. לאו דהוי בינייהו בשותפא אלא כלומר שחצר שכל אחד דר בו הוא ואיידי דתנא במתניתא ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה מיבעיא לן היכא דהוי חצר שכל אחד דר בו בשלו וזהו אחד מן המקומות שיש בתלמוד לשון אחד בב' מקומות פירשו מתחלה דהכי בעי למימר חצר שכל אחד דר בו בשלו ובעלמא דאמרינן חצר של שניהם ר"ל שהיו משותפין בין שניהם. ת"ש היא נדחית מפניו כו' עד דגייסי אהדדי. [ע"כ הרא"ה ז"ל]: וז"ל הרא"ש דרב פפא מי לימא תנאי היא. תי' מאי קא בעי דילמא הא דקאמר חוץ ממנה ובעלה ה"ה שפחתה דשפחתה בכלל הימנה כדשני לעיל שפחתה כעצמה דמיא. ועוד אמאי לא שני הכי. ותירץ הנגיד ר' שמואל דשאני הכא כיון דנחת לפרש חוץ ממנה ובעלה אלמא דוקא קתני ותו ליכא דלא מהימנא אבל מתני' דקתני אין אדם נאמן על ידי עצמו איכא לפרושי דכל שהוא בעצמו קאמר. ופסק רב אלפס דשפחתה לא מהימנה כרב פפא אף ע"ג דרב אשי בתראה הוא משום דרב פפא מסייע ליה מתניתא קמייתא בהדיא ולא עבדה ושפחתה ואידך ברייתא מתרץ לה במסיחה לפי תומה וכן פסק הנגיד והראב"ד פסק כרב אלפס דהוא בתראה. במסיח' לפי תומה אפילו הכי היא ובעלה אין אף על גב דאמרינן לעיל הוא עצמו מסיח לפי תומו נאמן גבי יוחנן אוכל חלות ה"מ לתרומה אבל ליוחסין מעלה עשו. נגודי נמי מנגדינן ליה. פי' תרתי עבדי ליה דהא כל אחד מוסיף והולך. ואלו דוקא קאמר מנגדי ליה ולא יותר אם כן הוא מקיל טפי דשמתא חמירא מנגידא כדאיתא בפרק מקום שנהגו ובפרק הכל מגלחין:

וז"ל הריטב"א ז"ל שם בפרק המפקיד מרי בר איסק וכו' פרש"י ז"ל כי מרי הלך עם אביו וראה לאחיו זה וכשמת אביו חזר לעירו והוצרך לפרש כן דהא מדמינן ליה לההוא דויכר יוסף וגו' אלמא דכבר ראה הוא בלא חתימת זקן מיהא והא דאמרינן לקמן התם ידעי ומחלי וכו' אבל יש מי שפירש כי מרי אומר היה שלא ראהו מעולם וכו' והא דאמרינן שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף וגו' איכא למידק דבלאו האי טעמא נמי כיון שטוען זה שאינו מכירו המע"ה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא להפיס דעתו אמר כן שהיה טוען עליו שהוא מכירו כשהוא אומר שאינו מכירו ולכך אמר ליה אפילו לדבריך אין כאן הוכחת רמאות כיון שראה אותך בלא חתימת זקן ולפי פרש"י ז"ל פי' בתוס' דכיון שכבר ראהו ויודע שיש לו אח הו"ל להודות או לכפור לגמרי ולומר אינך אחי ושקורי משקר אבל השתא דליכא טעמא דויכר יוסף יכול היה לומר אינו מכירו ועל זה המוציא ממנו עליו הראיה שהוא אחיו וגם זה נכון ע"כ. ואני לפי שמצאתי כאן בפירושי רש"י ז"ל כתבתי מה שכתבתי לעיל. ונ"ל נכון כלשונו ז"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל אמר ליה אית לי סהדי ומסתפי מיניה דאיניש אלמא הוא ומיירי כגון שאמרו העדים אותו העדות שאתה שואל לנו לא נאמר לך כלום עליו דהשתא יש רגלים לדבר שמחמת אלמותו יראים להעיד הילכך א"ל זיל אייתינהו את כלומר לך והבא אותם עדים שיראים להעיד עליך ויעידו שאינו אחיך או שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך אם לאו ודוקא בה"ג דאיכא רגלים לדבר אבל בלאו הכי לא דאי לא תימא הכי אם כן כל אדם יאמר כן וגברא אלמא אם לא הביא עדים יפסיד ע"כ. וקשיא לשיטת התוס' דמאי קאמר זיל וכו' הרי סהדי הוו קיימי קמיה דהא כבר הביא עדים ואומרים דלא יאמרו אותו עדות וכדכתיבנא לעיל ואם היינו מפרשים שהב"ד שאלו לאותם העדים שלא בפני הבעלי דינין וכבר הלכו להם וכדמשמע מלשון התוס' שלנו לא משמע הכין ועוד דכבר אמרו העדים שלא יאמרו בזה לא הן ולא לאו ומאי קאמר ליה רב חסדא זיל אייתינהו את דלאו אחוך הוא. ויש לומר דה"ק ליה רב חסדא אף על גב דאותם העדים כבר אמרו שיראים ממך מכל מקום הבא אותם ואם יעידו לך אפילו שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך אני אאמין אותם ומשום דמעיקרא לא רצו ליכנס בזה להכי קאמר ליה זיל שיפתה אותם שיעידו והוי להו כעדים אחרים. ומיהו קשה דאם כן מחמת יראתו שמא יעידו שקר דהא כנגדו מעיקרא לא רצו להעיד מחמת יראתו. וי"ל דהיינו דקאמר השתא נמי כיון דיראים ממנו ישקרו לומר אין הוא אחיו או שאינן יודעים אם הוא אחיו. ואכתי קשיא לשיטה זו דמשמע שמפני האלמים דחקי מפרשים לשמעתין בהכי ומה לנו לחייב האלמים והרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ובידו לחייב האלם כפי ראות עיניו וכיון שכן היכי דחקי ומוקמי שמעתין במידי דלא מפרשא בהדיא ואדרבה משמע דלא היה אלא טענה בעלמא דהוה טעין דאית ליה סהדי ומסתפו מיניה ולא שהביא העדים לפנינו. ומתרצים התוס' דע"כ יש לנו לומר דרגלים לדבר בכה"ג (חסר מעט מסוף הלשון) זו היא שיטת התוס' ז"ל. ומיהו מלשון רש"י ז"ל לא משמע כן אלא דהרגלים היינו דלא מצינו איש שיקרא למי שאינו אחיו אחי אתה וכמו שכתב נמוקי יוסף בפרק המפקיד ועוד שזה כבר הכיר שיש לו אח שהרי אביו הוליכו עמו וטענות של רמאות הויא מאי דטעין לא ידענא לך וכדכתבינן ומ"ה בגברא אלמא בכה"ג הוה דחיק ליה רב חסדא והא דקאמר זיל אייתינהו היינו עדים בעלמא ואף על גב דקאמר זיל אייתינהו דמשמע דכבר באו מעיקרא ה"ק זיל אייתינהו את להנהו סהדי המכירין אותך ויעידוך שאינו בן אביך וכדפרש"י ז"ל אבל לא קאמר ליה שיביא אותם העדים דאמר עליהם אחיו דמסתפו מיניה ומיהו איהו אהדר ליה אפילו הכי הוה רמינן מינה אמתני' מדקתני מפני שלבה גס בה ומפליג בין שפחתה לשאר עבדים ושפחות. ותירץ עלה רב פפי דאף על פי שלבה גס בה בשבויה הקלו. ר"ת. והגאון ר' יצחק ז"ל פסק כרב פפא דאמר דשפחתה לעולם לא מהימנא אפילו בשבויה ואע"ג דרב אשי דבתרא הוא משום דלרב פפא מיתרצן תרתי ברייתא ולאו תנאי נינהו. שיטה ישנה: מתניתין לא זזה ידו על אשתו היה מעיד ואמרו אינו נאמן דאשתו כגופו ואין אדם מעיד על ידי עצמו כיון שבידוע ששלטה עליהן ידי האומות העולם:

גמרא תנא אף על פי כן ייחד לה בית וכו' פרש"י ז"ל אף על פי שאסרוה לו היה עושה כן ואף על גב דבגרושה אסור והטעם משום דבשבויה הקלו ויש אומרים אף על פי שנשבע שלא זזה ידה מתוך ידו אסורה לו. שיטה ישנה: וז"ל הריטב"א ז"ל אף על פי כן ייחד לה בית בחצרו פי' אף על פי שאסורה עליו התירו לו לעשות כן. ע"כ: ובליקוטי הגאונים ז"ל כתוב תנא אף על פי כן שיודע בה שלא נטמאת היה מתרחק ממנה כל כך שהיתה נכנסת בסוף בניה שהבנים נכנסין תחלה והיא בסוף ויוצאה בראש בניה היא יצאה בתחלה ובניה אחריה ועומדים בחצר וכל כך כדי שלא תתייחד עמו כלל ואסורה עליו: מהו לעשות בגרושה כן פרש"י ז"ל כהן שגירש את אשתו מהו לעשות כן דהא והא פסול כהונה היא או דילמא בשבויה הקלו דאפשר שלא נבעלה כלל ואינה נאסרת לו ובהא הוא דאיבעיא לן אבל בישראל שגרש את אשתו כל זמן שלא נשאת לאחר הרי לא נאסרה עליו ואין כאן אלא משום יחוד של פנויה בעלמא ופשיטא דשרי וכדקתני בסמוך לא תנשא בשכונתו דאילו מקמי נשואין יכולה לדור עמו בחצר כפנויה דעלמא וכולא סוגיין דלקמן אינה אלא או בכהן שגרש את אשתו אף על פי שלא נשאת או בישראל שגרש את אשתו ונשאת הא לאו הכי אין לה להיות נדחית מפניו ואין לה לעשות שליח לדון עמו וכן פרש"י ז"ל לקמן דבכהן שגרש את אשתו מיירי ופשוט הוא זה אלא שראיתי מי שטועה בדבר. הריטב"א ז"ל: אבל בלקוטי הגאונים ז"ל כתוב והני מילי בשבויה פי' שייחד לה בית ולא מיחו בידו אבל בגרושה לא פי' לא ייחד לה בית בחצרו לא קודם שיתן לה את הגט ולא לאחר שיתן לה את הגט קודם נתינתו חיישינן משום גט ישן ולאחר נתינתו חיישינן שמא יבא עליה לשם קידושין. דתניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו פי' מפני שלבו גס בה ויודעת בקריצותיו וברמיזותיו כדמפרש בגמרא ולבו גס בה וחיישינן שמא יתייחד עמה אבל במבוי לא אסרינן לה להנשא דכיון דאשת איש היא לא חיישינן בה כל כך והא דקתני לא תנשא בשכונתו ולא קתני לא תדור משום דעד שלא נשאת רשאה ודאי לדור בשכונתו כדי שתהא קרובה אליו אולי יחזור ויקדש אותה ויתפייסו ואם גרושת כהן היא דאסור להחזיר גרושתו אפילו קודם שנשאת לא תדור בכל המבוי שלו דחיישינן שמא יתייחד עמה ולפיכך הרחיקו בגרושת כהן טפי מגרושת ישראל אפילו לאחר שנשאת דמעלה יתירה עשו ביוחסין. ע"כ:

גמרא ומאי שנא מההיא מעשה כו' וא"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. הא דס"ד דהכא נמי מיקרי מה לי לשקר במקום עדים נראה דהיינו נמי מה"ט דפרישית בסמוך דכיון דרוב עכו"ם פרוצין בעריות א"כ כל שאומרת לא נחבאתי קס"ד דהיא בחזקת שודאי נבעלה וכדאמרו לו נמי חכמים לר' יהושע בפ"ק דף י"ג ע"ב לזו יש עדים ולזו אין עדים ופרש"י שם דכיון שנשבית ביניהם ורובם פרוצין בעריות כולנו עדים שנבעלה ע"ש ובחידושינו. וקס"ד נמי דבכרקום גרע טפי משבויה דמנוולא נפשה וכדפרישית בדף הקודם דמנוולא שלא יעלה אותה בדמים א"נ בכרקום שבאו פתאום אפשר דלא שייך טעמא דמנוולא נפשה ומסיק הש"ס דאפילו הכי לא קרי במקום עדים דמאן יימר דאטמי כן נראה נ"ל:

תוספות בד"ה לא תתיחד פי' בקונטרס משום גט ישן ולא פירש לטעמיה כו' ולענ"ד יש ליישב דרש"י הוצרך לפרש כן בשמעתין דמדמי לה לשבויה ור' פפא הוצרך לדחוקי משום הך קושיא למימר דשפחתה כגופה דמיא ואמאי לא משני נמי בפשיטות דבשבויה הקילו טפי כדאשכחן האי שינוי' בדוכתי טובא שהחמירו בשאר איסורין יותר מבשבויה וה"נ אי הוי טעמא דגט משום חשש קידושין דנתבטל הגט לגמרי ואם תנשא לשוק ע"י גט זה איכא חשש איסור חמור. לכך הוצרך לפרש כאן דקס"ד דטעמא משום גט ישן לחוד דליכא אלא חשש בעלמא דהא אפילו אם יבא עליה והוי גט ישן דפסול לכתחלה משום לעז דגיטה קודם לבנה. הא קיי"ל דבגט ישן גופא אם ניסת לא תצא ואפ"ה החמירו לייחד בפני שפחתה אלמא דשפחתה כמאן דליתא דמיא שאין שום אדם בוש לבא עליה בפני שפחתה א"כ מקשה שפיר אשבויה. משא"כ לאוקימתא דרב אשי דמשמע דלאו משום שאין אדם בוש נגעו בה אלא משום דשפחתה אין נאמנת עליה וא"כ משמע טפי דמשום חשש קידושין איירי שהוא איסור חמור. אלא דרב אשי קושטא דמילתא אמר אפילו בלא טעמא דשבויה הקילו אתי נמי שפיר דתרתי לא עבדה. וא"כ רש"י בגיטין נמי ניחא ליה לפרש משום חשש קדושין שהוא איסור יותר חמור מגט ישן וכמ"ש בזה בחידושי גיטין ע"ש ודוק היטב. ובזה מדוקדק ג"כ לשון רש"י שפירש מפני שלבה גס בשפחתה ואינו בוש מלבא עליה שזה היה עיקר סברת המקשה ורב אשי הוא דחדית דנהי שאינו בוש לבא עליה אפ"ה במתניתין מהני אפילו בשפחתה מצד עדות השפחה דתרתי לא עבדה. משא"כ בגיטין דלא מהני מצד עדות דחזיא ושתקה ואינו בוש ג"כ שלבה גס בה מש"ה אסורה כן נ"ל נכון:

בגמרא דרב פפא מי לימא תנאי ופרש"י או יוכל לתרץ מתניתין בתרייתא נמי כוותיה למימר שפחתה כעצמה דמי וכו' או תירוצא אחרינא עכ"ל. ואע"ג דלמאי דלא סליק אדעתא הא דמסיח לפ"ת א"כ בלא"ה הנך תרתי ברייתא ע"כ תנאי היא. אף אם נאמר דשפחתה כעצמה דמי. דאכתי קשיין אהדדי מבנה ובתה. אלא דהכא לאו לתרוצי ברייתא איירי אלא לתרוצי מתני' דידן דלר"פ לא אתא כשום תנא מהנך דשני ברייתות דהא במתניתין משמע דבנה ובתה נאמנין ושפחתה אינה נאמנת לר"פ. ובזה נתיישב ג"כ הא דהוצרך רש"י לפרש כן ולא מפרש בפשיטות מי לימא תנאי היא או דאיכא לאוקמי במסיח לפ"ת כסוגית הש"ס בכל דוכתי דקאמר כהאי לישנא מי לימא תנאי היא או דלמא כדדחי הש"ס בתר הכי אמר לך. ולמאי דפרישית א"ש דאי הוי מסיק אדעתא הא מילתא לחלק בין מסל"ת פשיטא דהוה מוקי לה בהכי לתרץ נמי קושיא דבנה ובתה אע"כ דמעיקרא לא ס"ד לחלק כלל בין מל"ת אליבא דר"פ מדלא מוקי בפשיטות נמי מתניתין דידן במל"ת כקושית מהרש"א ז"ל א"ו דלא בעי לאוקמי ברייתא במל"ת משום דא"כ אף היא ובעלה מהימני כקושית התוס'. אלא דאפ"ה מסיק הש"ס אמר לך ר"פ כי תניא ההיא במל"ת דע"כ יש לחלק דהא מייתי עובדא דריב"ל ורבי והיינו כמו שתירצו בתוס' לחלק בין תרומה לשבויה והשתא נמי מתורץ קושיית מהרש"א ז"ל דלא מוקי ר"פ למתניתין דידן במל"ת והיינו לפמ"ש במשנתינו דהא דקתני בלשון כלל ואין האדם נאמן ע"י עצמו ולא קתני בהדיא שאין האשה נאמנת ע"י עצמה או חוץ מהימנה ובעלה אע"כ שבא לכלול ג"כ לענין כהונה ותרומה דאיירי במשנה דלעיל וא"כ תו לא מתוקמא במל"ת דהא לענין תרומה נאמן ע"י עצמו במל"ת כן נראה לי נכון ודוק היטב:

גמרא ושפחה מחזי חזי ושתקה תמיהני למאי צריכנא לכך הא אף אם לא שתקה, מ"מ אנן חיישי' שלא תתבייש מלהבעל והשפחה תעיד באמת שנבעלה והיא תהיה מגורשת בגט זה, דהא בגט ישן בדיעבד מהני וא"כ תהיה מגורשת בגט ישן, ואף דכתבו תוס' גיטין דכ"מ דבודאי נבעלה אף דיעבד תצא, מ"מ בעדות שפחה דנטמאה איך תהיה נאמנת להצריכה גט אחר:

גמרא השתא נמי אתי ומשקרה תרתי לא עבדה לשון זה איני מבין דבמה נקרא תרתי הא אם שותקת אין עול בידה דהא בשתיקתה אסורה כיון דליכא עדות על טהרתה, ובעדותה בשקר דטהורה לא עבדה אלא חד והו"ל למנקט דמעשה לא עבדה, אבל לשון תרתי לא עבדה לא מתיישב שפיר:

במתני' א"ר זכרי' וכו' לא זזה ידה כו' אמרו לו אין אדם מעיד על עצמו. תימא מ"ש בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבנשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי לא תצא, דודאי לאו מדין עדות אתינן עלה, ומשום דבשעה שהעיד עדיין לא היה בעלה ולא העיד על עצמו, דהא מ"מ הוי תרי ותרי ומה כח בעדותו, אע"כ משום דבספיקות אם בעלי דברים שניהם היינו היא והבעל אומרים ברי לי לא מפקינן אותה, והרי התם הוי ספיקא דאורייתא והבא עליה באשם תלוי מ"מ מהני ברי דבעלי דברים, ומכ"ש בשבויה דהספק הוא רק מדרבנן אסור, דמדאוריי' שבויה מותרת לבעלה דיועיל ברי דידה ודהבעל, ונהי דמדין עדות ליכא, דאין אדם מעיד על עצמו מ"מ מדין ברי דידיה ודידה לא תצא מר' זכרי' כמו בתרי ותרי דבנשאת לא תצא, (אב"ה עי' מ"ש אבא מארי מ"ו זצ"ל בתשובותיו חלק א' מהפסקים):