Ketubot 22b

לא עבד שמואל עובדא בנפשיה פעם אחת אמרה לו אשתו כן ונתנה אמתלא לדבריה ופירש הימנה עד שטבלה:

לא תצא ולקמיה פריך תרי ותרי נינהו:

שבאו עדים שאמרו לא מת:

באשם תלוי בא על ספק כרת:

לאחד מעדיה שאמרו מת דאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו וזה אומר ברי לי:

באומרת ברי לי אין לבי נוקפי שברי לי אילו היה קיים היה בא:

תרגמה להא דר' יוחנן:

בעד אחד ולאו שנים איתמר אלא עד אומר כו' ועד אומר כו':

ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה And nevertheless, שמואל did not practice this ruling for himself OVERVIEW The גמרא states that שמואל learnt from רב forty times the ruling that אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, and nevertheless שמואל was reluctant to follow this leniency for himself. תוספות cites an actual example where this issue was relevant to שמואל personally. --------------– רבינו חננאל הביא ירושלמי שמואל בעא לאזדקוקי לאתתיה – The ר״ח cited a גמרא in תלמוד ירושלמי which states; שמואל wanted to have relations with his wife – אמרה ליה טמאה אני ולמחר אמרה טהורה אני – She said to him, ‘I am טמאה’, and on the morrow she said, ‘I am טהורה’ – אמר לה אתמול טמאה יומא דין טהורה – שמואל said to her, ‘yesterday you were טמאה, and this day you are טהורה’! אמרה ליה אתמול לא הוות בי חילא כי ההיא שעתא – She replied, ‘yesterday I had no strength at that time’. שמואל – אתא שאיל לרב אמר ליה אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת: came and asked רב (if she is permitted to him today). רב answered him, ‘if she provided an אמתלא to her statement, she is believed’, and therefore she is permitted to שמואל. SUMMARY שמואל consulted with רב concerning a personal issue, and רב ruled that אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. THINKING IT OVER What would be the conduct of שמואל (who was לא עבד עובדא בנפשיה), if she initially claimed, ‘I am טמאה on account of a (long) past נדות’, and subsequently claimed (with a proper אמתלא), ‘I was not a נדה’, in a case where she has a מגו and could have claimed טבלתי?

הבא עליה באשם תלוי קאי Whoever comes upon her is liable for an אשם תלוי OVERVIEW The גמרא is discussing a case of a married woman, where two contradictory sets of עדים came, and one group claims that her husband died (or divorced her) while the other set denies that this took place; the rule is that if she remarries (illegally) she may remain married. The גמרא challenges this ruling; how can she remain married since there are contradictory witnesses (one set of which claims that she is still a married woman), whoever lives with her may be transgressing a תורה prohibition, and is liable to bring a קרבן אשם תלוי! The issue in this תוספות is whether this woman is considered a ספק אשת איש, on account of the תרי ותרי; or perhaps she should be considered a ודאי אשת איש on account of her חזקה דמעיקרא that she was an אשת איש. -----------------– תוספות asks: תימה דבחטאת קאי דהא מסקינן בפרק ד׳ אחים (יבמות דף לא, א ושם) – It is astounding to maintain that whoever is בועל this woman is obligated (only) for an אשם תלוי, when in fact he should be obligated for a קרבן חטאת, for the גמרא concludes in פרק ד׳ אחים – דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמה אחזקה – For a case of two עדים against two עדים, is deemed to be a ספק only מדרבנן; however מן התורה we place this woman on her original presumptive status that she is married. If she is בחזקת אשת איש, then whoever is בועל her בשוגג, is liable for a חטאת, and not for an אשם תלוי! תוספות has an additional question: ומאי משני נמי כשניסת לאחד מעדיה הא עד נמי בחנק קאי דאוקמה אחזקה – And in addition, what does the גמרא answer, that she married one of her witnesses (who testified that her husband died or divorced her); the answer is insufficient, for that witness too, is liable for the חנק death penalty (for there is no ספק), since we place her on her חזקת אשת איש. תוספות answers: ואומר רבינו תם דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעה לה להך חזקה – And the ר״ת answers that the (opposing) חזקה, which is that a woman is meticulous and marries only after a scrutinizing investigation, diminishes the strength of this חזקת אשת איש. These two חזקות cancel out each other. It is therefore considered as if there is no חזקה דמעיקרא and the תרי ותרי is ruled as a ספיקא דאורייתא. Therefore הבא עליה באשם תלוי קאי since it is a ספיקא דאורייתא, and if נשאת לאחד מעדיה there is no problem (for the עד), for he maintains that there is no ספק; he observed the מיתת הבעל. תוספות now proves that the חזקה of דייקא ומנסבא cancels the חזקת אשת איש: דמהאי טעמא נמי שרינן לה כי ליכא עדים כלל אף על פי שהיא בחזקת אשת איש: For it is also for this very same reason that we permit her to remarry even if there are no witnesses at all, even though she is בחזקת אשת איש; for the abovementioned reason that the חזקה of דייקא ומנסבא cancels the חזקת אשת איש, and we permit her to remarry. SUMMARY תרי ותרי is only a ספק מדרבנן; and מדאורייתא we follow the חזקת א״א דמעיקרא; however the חזקה of דייקא ומנסבא cancels out the חזקת א״א and it remains a ספיקא דאורייתא. THINKING IT OVER If a person is aware that there is a ספק דאורייתא in the act that he is performing, is he required to bring an אשם תלוי?

באשם תלוי For an Ambiguous Guilt offering OVERVIEW There is a מחלוקת concerning the obligation of bringing an קרבן אשם תלוי for transgressing a ספק איסור. One opinion maintains that this obligation exists (even) if there was one ‘piece’ of ספק איסור, and the person transgressed this ספק איסור בשוגג. The other opinion maintains that there is a חיוב for an אשם תלוי only if there were two mixed ‘pieces’ one אסור and one מותר, and the person interacted with one of the pieces. [The גמרא there cites various reasons for the latter opinion, which תוספות will discuss.] Our גמרא which states that whoever is בא on this woman is liable for an אשם תלוי seems to be following the view of the ‘one piece’ opinion; the woman is merely one piece of ספק איסור. Our תוספות will offer two views on this matter. ---------------– אפילו למאן דבעי חתיכה אחת משתי חתיכות הכא לא בעינן שתי חתיכות – Even according to the one who requires that it be ‘one piece from two pieces’, in order to be liable for an אשם תלוי; nevertheless here there is no requirement of ‘two pieces’. Seemingly here the woman is comparable to a ‘one piece’ ספק (whether she is מותר or not) and not to a ‘two piece’ ספק. Why is there a חיוב for an אשם תלוי according to the מ״ד that requires חתיכה אחת משתי חתיכות?! תוספות explains: דמאן דמפרש בפרק ספק אכל (כריתות דף יז: ושם) טעמא דבעינן חתיכה משתי חתיכות – For according to the one who explains in פרק ספק אכל the reason why one חתיכה of two חתיכות is required, is – משום דאפשר לברר איסורו פירוש אפשר לברר על ידי בקי – Because it is possible to verify the איסור; meaning that the איסור is verifiable through an expert – שיכיר חתיכה הנשארת אם חלב היא אם שומן היא – Who will recognize the remaining חתיכה whether it is (forbidden) חלב or (permissible) fat – הכא נמי אפשר לברר על ידי הזמה – Here too it is possible to verify the testimonies of the witnesses through the הזמה process. Therefore it is understood that הבא עליה באשם תלוי קאי. If the עדי מיתה will be מוזם we will know that she is an אשת איש (and מחויב בחטאת). תוספות will now explain according to the reason of the other מ״ד. ולמאן דמפרש משום דבשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן איקבע איסורא – And according to the one who explains that the reason שתי חתיכות are required is because that when there are שתי חתיכות, one of חלב and the other of שומן, there is an establishment of איסור; we are certain that there was a presence of איסור (as opposed to one חתיכה of ספק איסור where there is no איקבע איסורא), then – הכא נמי איקבע איסורא שהיתה בחזקת אשת איש – Here too it is איקבע איסורא for she was בחזקת אשת איש. We certainly know that for a specific time this woman was אסור (and we do not know that this איסור has been removed). תוספות offers a different approach: אי נמי לאו אשם תלוי ממש קאמר אלא כלומר באיסור אשם תלוי – Or you may also say that the גמרא did not mean an actual אשם תלוי (for since there are no שתי חתיכות, there can be no אשם תלוי), but rather the גמרא meant that it is a an אשם תלוי type of transgression; meaning that there is a ספק איסור, which is prohibited [לכתחלה] (even though there will be no actual חיוב for an אשם תלוי). SUMMARY The phrase הבא עליה באשם תלוי קאי can be understood literally, even if there is a requirement for חתיכה אחת משתי חתיכות; since the reasons for those requirements are met. Or it merely means that there is a ספק איסור. THINKING IT OVER 1. תוספות states that here it is איקבע איסורא since she was בחזקת אשת איש. In the previous תוספות it was stated that the חזקה of דייקא ומנסבא negates the חזקת א״א and it remains a ספק. How can we reconcile these two תוספות? 2. The גמרא states היא גופא באשם תלוי קיימא; how will the first פשט of תוספות interpret this? 3. What would the ruling be in a case where two עדים state that this חתיכה is חלב and two other עדים state that it is שומן; should this be considered איקבע איסורא or not?

כגון שניסת לאחד מעדיה For instance, that she got married to one of her witnesses OVERVIEW The גמרא states that in the case of תרי ותרי the reason the woman may remain married is because she married one of the עדים who testified that her husband died (and he is certain of it). The issue at hand in this תוספות is whether we should not be suspicious of a witness who claims that the husband died and then later marries his widow. He may have an ulterior motive for his testimony. He should be prevented from marrying her, in order to preserve the dignity of his testimony. ----------------– תוספות asks: והא דתנן בפרק שני דיבמות (דף כה, א ושם) הרגנוהו לא ישא את אשתו – And that which we learnt in a משנה in the second פרק of מסכת יבמות; ‘if a witness said, ‘he died, I killed him, or WE killed him’, this witness should not marry his wife’. It seems from that משנה that an עד who testified (together with other עדים [הרגנוהו]) we killed him, is not permitted to marry the widow (for it casts an aspersion on his testimony), and here the גמרא states that she is permitted to marry the עד! תוספות explains: לא ששנים מעידין כן דבשום מקום אין שנים חשודין – The term הרגנוהו does not mean that two עדים testified that they killed him, for in no place are two עדים suspect. If two עדים testified that they killed him, they would be believed, and one of them would be permitted to marry the widow as our גמרא states (rather the term הרגנוהו means something different, as תוספות will shortly explain). תוספות will now prove that two עדים are never suspect: כדמוכח לקמן דאפילו למאן דחייש לגומלין – As is evident later that even according to the opinion that maintains we are concerned for reciprocity (in a case of one witness), nevertheless – אם שנים מעידין על זה ושנים על זה נאמנין – If two witnesses testify for one and two witnesses testify on the other, they are believed; even if the first witness testifies on behalf of the second witness, who in turn testifies on behalf of the first witness; as long as there are two witnesses testifying on behalf of those two they are believed. תוספות offers an additional proof that there is no suspicion of ulterior motives by two witnesses (where we can ascribe the ulterior motive to only one) וכן מוכח נמי בפרק ב׳ דיבמות (ג״ז שם ע״ב) דתנן התם – And it is also so evident in the second פרק of מסכת יבמות where we learnt there in a משנה, if a woman, who is a קטנה – מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין – ‘rejected’ her husband or (a woman who was a גדולה) performed חליצה in the presence of a דיין, he may marry her, because he was part of a בי״ד – ודייק בגמרא טעמא דבית דין הא בתרי לא – And the גמרא there infers from the משנה, the reason the דיין may marry her is because he is part of a בי״ד of three דיינים; however if there were only two דיינים present he would not be permitted to marry her (for it would seem suspect). The גמרא there asks – מאי שנא מהא דתנן – Why this is different from that which we learnt in a (משנה) [ברייתא] – עדים החתומים על שדה מקח או על גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה – Witnesses who signs on a sale of a field or on a גט אשה, the חכמים were not concerned for this matter of suspicion of ulterior motives. The question is why is מיאון וחליצה different that two are not sufficient, and we require three. The גמרא there answers that two are always sufficient to remove concern of suspicion; the reason the משנה states מפני שהוא בי״ד is because the משנה – היא גופה קמשמע לן לאפוקי ממאן דאמר מיאון בשנים – Is teaching us this rule itself that three are required for מיאון; to exclude from the opinion that maintains that מיאון can be performed in the presence of only two דיינים. It is evident from this גמרא as well that there is no concern if there are two עדים. The question remains why it says that by הרגנוהו לא ישא את אשתו. תוספות answers that the meaning of הרגנוהו is not that עדים are testifying that we killed him – אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה: But rather it means that one עד is testifying that he killed him together with many people; the עד with many others killed her husband. Since there is only one עד who is testifying concerning the death, and no one is supporting him, therefore there is a suspicion of an ulterior motive, and he may not marry the widow. SUMMARY There is no חשד on an עד אחד, when two עדים are מעיד. THINKING IT OVER 1. When two עדים testify that someone died, one of them is permitted to marry the widow. Is this because that even without the testimony of the marrying עד, there is still one עד who is testifying that the husband died (and by עיגונא one עד is sufficient), or do we say that he may remarry because there are two עדים (including the marrying עד) who testify that the husband is dead? 2. How can we even assume that if two עדים testified that the husband is dead, neither of them is permitted to marry the wife; since she is permitted to marry based on the testimony of only one עד, the other עד may marry her because she is no longer an אשת איש, based on the testimony of the other עד?!

אי הכי לכתחלה נמי If it is so, it should also be permitted initially OVERVIEW The גמרא interprets a statement of ר׳ יוחנן to mean that if two עדים contradict each other concerning the death of the husband, the woman should not remarry initially, however if she remarried she may remain married. The גמרא explained this, based on the ruling of עולא who maintains that whenever an ע״א is believed he possesses the status reserved for two עדים, and therefore he cannot be contradicted by one עד. The גמרא asks that based on the ruling of עולא, the woman should be permitted to remarry initially, for the עד המתיר cannot be contradicted. The גמרא answers that we do not allow her to remarry, in order to prevent gossip and slander (since there is a witness who denies the husband’s death) as רב אסי declared. This תוספות will discuss to what extent is the rule of עולא applicable. -----------------– תוספות anticipates a question: ומהא דתנן בהאשה שלום (יבמות דף קיז, ב ושם) – And from that which we learnt in a משנה in פרק האשה שלום, that if – עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ליכא לאקשויי לעולא – One witness claimed the husband died and one עד claimed he did not die, the rule is she should not remarry; we cannot challenge עולא from this משנה. (Seemingly that משנה does not accord the עד המתיר the believability of two עדים, for it prohibits the woman to remarry) – תוספות answers: דהתם איירי בבת אחת ואפילו אם ניסת תצא – For there in that משנה it is discussing a case where the two witnesses testified simultaneously, therefore the עד המתיר is not believed ; and in such a case even if she remarried after their testimony she must leave the second husband – ועולא איירי בזה אחר זה כשבא עד אחד ואמר מת התירוה – And עולא is discussing a case where the witnesses came one after the other; when the first עד came and testified that the husband died, בי״ד permitted her to remarry – ואחר כך בא אחר ואמר לא מת אם נשאת לא תצא – And after this permission was granted, another witness came and claimed the husband did not die; in such a case if she remarried she is not required to leave her second husband. בי״ד has already established her widowhood status and she may remain married. In fact she should really be permitted to marry initially, even after the second עד testified (since אין דבריו של אחד במקום שנים) – אבל לכתחלה לא תנשא משום דרב אסי כדמסיק – However on account of sרב אסי׳ statement, she may not initially remarry, as the גמרא will shortly conclude. The ruling of עולא is only if the two עדים came בזא״ז, and not if the two עדים came בב״א. תוספות seeks to prove his point that there is a difference whether the two opposing עדים come simultaneously or consecutively: ומרישא דהתם יש להוכיח שיש חילוק בין בבת אחת בין בזה אחר זה – And we can prove from the רישא of the משנה in פרק האשה שלום, cited previously, that there is a difference between the two עדים testifying simultaneously, and one ע״א (האוסר) testifying after a previous ע״א (המתיר) – דקתני עד אחד אומר מת וניסת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא – For the משנה teaches there, if one עד claims the husband died, and the woman remarried (based on his testimony), and another עד came and testified that the husband did not die, the rule is that the widow is not required to leave her new husband. This concludes the citing of the משנה. ומפרש בגמרא דלא ניסת ממש אלא התירוה לינשא אף על פי שלא ניסת – And the גמרא there explains that when the משנה states that if she remarries she is not required to leave, it does not mean that she actually remarried, but rather the term ניסת means they permitted her to remarry (based on the testimony of the first ע״א who claimed the husband died), even though she did not actually remarry the rule is still לא תצא – The גמרא there explains itself that even though she is not currently married, the meaning of – ולא תצא היינו מהתירה הראשון – לא תצא is that she does not leave (or lose) her initial permissibility status. She may still remarry even if the עד האוסר comes before she remarries. משמע דווקא התירוה קודם שבא העד ואמר לא מת – It is apparent from that גמרא that she is permitted to remarry only if they permitted her to remarry before the second עד came and claimed the husband is not dead – הא בא קודם שהתירוה לא – However if the second עד האוסר came before she was permitted to remarry, then once the second עד comes, she will not be permitted to remarry. It is evident from that גמרא that there is a difference between זה אחר זה where she may remarry (even initially, were it not for רב אסי) and בבת אחת where she cannot remarry. תוספות has a question: וצריך עיון בפרק מי שקינא (סוטה דף לא:) דמשמע דאיירי עולא בכל ענין – And there is a need for deliberation in פרק מי שקינא, where it is indicated that עולא applies his rule in any manner – בין בבת אחת בין בזה אחר זה – Whether the עדים came simultaneously or consecutively; in all cases the rule of עולא applies that כל מקום שהאמינה תורה הרי כאן שנים ואין דבריו שלא אחד במקום שנים. תוספות explains his question: דתנן התם עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה – For the משנה there teaches, that if one עד claims that the suspected סוטה defiled herself, and the other עד testifies that she did not defile herself, the סוטה would drink the מים המאררים. ודייק בגמרא טעמא דהאי מכחיש אבל לא מכחיש עד אחד נאמן מנא הני מילי כולי – And the גמרא infers from this משנה, the reason the סוטה drinks is because that this other עד who claims לא נטמאת is contradicting the עד who claims נטמאת (so there is still a ספק); however if there is no contradiction, the one עד who claims נטמאת would be believed and the woman would not drink the מים המאררים [and would become אסורה לבעלה וכו׳]. The גמרא there continues and asks; from where do we derive this, etc. The גמרא there explains the source for this דין. ופריך כיון דמדאורייתא עד אחד נאמן אידך היכי מצי מכחיש ליה – And then the גמרא there asks, since מדאורייתא the one עד is believed, then how can the other עד who claims לא נטמאת contradict him – והאמר עולא כל מקום שהאמינה כולי – For עולא ruled that wherever the תורה believed, etc. an ע״א he isכשנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים! The גמרא there answers – אלא אמר עולא תני לא היתה שותה ורבי חייא אומר היתה שותה – Rather עולא says that the משנה should read ‘she does not drink (even) if there is a הכחשה בעד אחד, because the עד האוסר is נאמן מדאורייתא. However רב חייא says that the משנה reads ‘she does drink’. The גמרא there continues to ask – לרבי חייא קשיא דעולא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה – According to ר״ח that the משנה reads היתה שותה this is difficult to reconcile with the rule of עולא (that כל מקום שהאמינה וכו׳). The גמרא answers, there is no difficulty; here by the case of סוטה both עדים came simultaneously (therefore the עד האוסר was never accepted) and here (where עולא says ואין דבריו של אחד וכו׳) it is in a case where the two עדים came consecutively. This concludes the citing from מסכת סוטה. משמע דעולא נמי איירי בבת אחת ולכך צריך להגיה ולא משני כדמשני רבי חייא – This indicates that עולא is also discussing a case of simultaneity, and therefore it is necessary to correct the reading of the משנה from היתה שותה to לא היתה שותה and he did not answer as ר״ח answered (that there is a difference between בזה אחר זה and ב״א). For if עולא is discussing only a case of בזה אחר זה why was it necessary for עולא to change the גירסא from היתה שותה to לא היתה שותה? The גירסא could be היתה שותה and the explanation would be because it is בב״א. This proves that according to עולא even בב״א the עד is נאמן כשנים. This contradicts what תוספות maintained previously that ([even] according to עולא) there is a difference between בזא״ז and בב״א. תוספות offers a possible answer: ומיהו איכא למימר דעולא לא מיירי אלא בזה אחר זה – However it is possible to maintain that עולא is only discussing בזא״ז; and in a case of בב״א he does not rule that the עד is כשנים – אלא שנראה לו דוחק להעמיד המשנה בבת אחת – However it appeared to him difficult to establish the משנה in a situation of ב״א (as ר״ח did) – משום דמשמע ליה דמיירי בזה אחר זה – For it seemed to עולא that the משנה is discussing a situation of בזא״ז (where an ע״א is נאמן כשנים), therefore he had to change the גירסא to לא היתה שותה. תוספות offers an alternate answer: ועוד אומר רבינו יצחק דאפילו איירי לעולא בכל ענין – in addition, the ר״י answers that even if according to עולא this rule applies in all cases even ב״א, that עולא will maintain that even in a ב״א situation the ע״א has a נאמנות of שנים – הני מילי התם דמדאורייתא עד אחד מהימן בסוטה כדנפקא ליה התם מועד אין בה – This would be applicable only there by סוטה, for by a סוטה, an ע״א is believed מדאורייתא as the גמרא derives it there from the פסוק of ועד אין בה – אבל הכא גבי אשה דלא מהימן אלא מדרבנן לא חשיב כשנים אלא בזה אחר זה – However here by עדות אשה where the עד is not believed מדאורייתא to testify that the husband died; he is believed only מדרבנן, in this case the ע״א is not considered as two עדים, except in cases of בזא״ז, where initially his testimony was not as yet challenged, when it was accepted and ruled upon. תוספות anticipates a question: ואף על גב דיש חילוק בין דאורייתא לרבנן – And even though there is a difference between a נאמנות מדאורייתא (where the rule applies even בב״א) and a נאמנות מדרבנן (that [even if there is a rule] it applies only בזא״ז); so how can the גמרא here ask that there is the rule of עולא, when the rule of עולא was stated by a נאמנות מדאורייתא – תוספות answers that nevertheless, the גמרא – מייתי מדעולא דנראה לו דחשיב כשנים בזה אחר זה בדרבנן כמו בבת אחת בדאורייתא: Cites the ruling of עולא, for it seems to the מקשן that an ע״א should be considered as two עדים (even) in a נאמנות מרבנן, (at least) if it a בזא״ז situation, just as the ע״א is considered like two in a נאמנות דאורייתא (even) in a ב״א situation. The מקשן is of the opinion that a נאמנות מדרבנן by a בזא״ז situation should be as strong as a נאמנות מדאורייתא by a ב״א situation. SUMMARY The rule of עולא that כל מקום וכו׳ עד אחד הרי כאן שנים וכו׳ applies (only) when the עדים came בזה אחר זה. Concerning where an ע״א is נאמן מדאורייתא, there are two opinions whether this נאמנות applies even by בב״א or not. THINKING IT OVER How do we explain that if it is a נאמנות מדאורייתא then it is effective even בב״א; however if it is only a נאמנות מדרבנן then it is effective only בזא״ז?

משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה On account of רב אסי who said, ‘remove from you, distortions of the mouth’ OVERVIEW אביי interpreted ר׳ יוחנן according to עולא. When two עדים contradict each other concerning the death of the husband, the woman should not remarry; however if she remarried she may remain married. The latter is on account of עולא that the ע״א המתיר is believed כשנים. However initially she should not remarry, on account of רב אסי; to remove any gossip or slander. The issue here is whether this restriction (of not marrying initially) based on רב אסי, is agreed upon by all, or is it just the opinion of ר׳ יוחנן (according to אביי). ---------------– תוספות anticipates a question and answers it; the statement ascribed to רב אסי, namely הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך, is actually – פסוק הוא אלא דרב אסי רגיל להביאו – A פסוק (so why is it said in the name of רב אסי?); however since רב אסי was accustomed to cite it often, therefore it is credited to him. תוספות asks: ואם תאמר והא דתנן בהאשה שלום (יבמות דף קיז, ב ושם)– And if you will say; and that which we learnt in a משנה in פרק האשה שלום, if – עד אחד אומר מת וניסת ובא עד אחד ואמר לא מת לא תצא – One עד claims, ‘your husband died’ and the widow remarried, and subsequently another ע״א came and claimed he did not die; the rule is she is not required to leave her second husband. This concludes the citation of the משנה. ופריך בגמרא טעמא דניסת הא לא ניסת לא תנשא והאמר עולא כל מקום כולי – And the גמרא there asks; the reason she is not required to leave is because she remarried already before the עד האוסר came, however if she did not remarry yet, and the עד האוסר came, she will not be permitted to remarry; how can this be for עולא ruled that wherever, etc., an ע״א is believed הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, so why can she not remarry?! This concludes the quote from the גמרא. תוספות concludes his question: ומאי פריך והא עולא לא קאמר אלא בדיעבד – And what is the גמרא asking; for עולא did not rule that an ע״א is believed כשנים, only בדיעבד when she remarried – אבל לכתחלה מודה דלא תנשא משום דרב אסי – However, עולא admits that initially she should not remarry on account of רב אסי, which would make עולא in agreement with that משנה. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דהתם דייק טעמא דניסת – And the ר״י says, that there the גמרא infers from the משנה that the reason of לא תצא is because she already remarried before the עד האוסר came – הא אם לא נשאת לא תנשא ואם נשאת תצא – However, if she did not remarry before the עד האוסר came, she is not permitted to remarry, and if she remarries she should leave – דהכי משמע מתניתין דוקא נשאת ואחר כך בא העד לא תצא – For this is the implication of the משנה; only if she remarried and afterward the עד האוסר came, she is not required to leave – הא בא העד קודם שנשאת ואחר כך ניסת תצא משום הכי פריך מדעולא – However if the עד האוסר came before she remarried and she remarried afterward, the rule would be תצא (even בדיעבד), that is why the גמרא challenges this ruling from עולא, who maintains that בדיעבד the עד is certainly believed כשנים and she may remain married. תוספות continues to ask: ואם תאמר והיכי משני התם דהכי קאמר עד אחד אומר מת והתירוה לינשא – And if you will say; and how then does the גמרא answer there (on the abovementioned question) that this is what the משנה means: ‘one עד said ‘he died’ and בי״ד permitted her to remarry (but she did not remarry yet) – ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון משמע ותנשא לכתחלה – And another עד came and claimed he did not die; the rule is she does not leave behind her initial permissibility (this concludes the answer of the גמרא; תוספות continues that), this indicates that she may initially remarry! This contradicts what the גמרא maintains here that even when an ע״א is נאמן כשנים, she cannot marry לכתחלה (if there is an עד האוסר), on account of רב אסי. תוספות answers: ויש לומר דודאי לכתחלה לא תנשא – And one may say, that certainly she may not remarry לכתחלה (on account of רב אסי) – ולא תצא מהתירה הראשון לענין דאם נישאת לא תצא – And the meaning of לא תצא מהתירא הראשון is referring to a case, where she did remarry (after the עד האוסר came), then בדיעבד she is not required to leave. SUMMARY The משנה in יבמות may follow the opinion of רב אסי that when there is an עד האוסר (even if he came after the עד המתיר), she should not marry לכתחלה. However בדיעבד (even if she remarried באיסור), she may remain married ([only] if the עד האוסר came after the עד המתיר). THINKING IT OVER In a case where we rule לא תנשא (an עד against an עד), and she remarried, the rule is לא תצא מהתירה הראשון and she may remain married; just as she would be allowed to remain married when she married בהיתר. However when she remarried בהיתר (when there was only the עד המתיר), the reason for this היתר is because אשה דייקא ומנסבא, therefore we can say that even if the עד האוסר came later, nevertheless לא תצא. However in the case where both עדים came before she remarried, and she remarried באיסור, there is seemingly no חזקה that אשה דייקא ומנסבא (for she remarried באיסור), then how can we allow her to remain married without this חזקה?!

מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי למאן דאית ליה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ומפקי לה מחזקתה אתי שפיר, דהא נמי לא קאי בחטאת אלא באשם תלוי, אבל למאן דאית ליה ספיקא דרבנן היא (יבמות לא, א) הוה ליה למימר הבא עליה בחטאת קאי דהא בחזקת נשואה קיימא ואם בא עליה שוגג בחטאת היא, וכבר כתבתי בפרק האומר לשלוחו בקידושין (סו, א, בד"ה מאי) גבי עובדאי דינאי מה שנחלקו בדבר הראשונים ז"ל, ודעת רבינו יצחק אלפסי ז"ל דספיקא דרבנן היא, והכא למאן דאמר ביבמות (לא, א) ספיקא דאורייתא קאמר, ולרווחא דמילתא לומר דהבא עליה לפחות באשם תלוי קאי ודכל שכן למאן דאמר ספיקא דרבנן דאית ליה איסורא טפי. והא נמי דאמרינן לקמן גבי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה אם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם נשאת תצא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ולא פרקינן אוקי אתתא אחזקתה רישא בחזקת פנויה קיימא סיפא בחזקת אשת איש קיימא (עי' לקמן (כתובות כג, א), תוד"ה מאי שנא) התם נמי לתירוצא אפילו כמאן דאית ליה ספיקא דאורייתא קא אתו, ובפרק האומר (שם) הארכתי בה בס"ד.

הכא במאי עסקינן בנשאת לאחד מעדיה וכתב ז"ל: ואף על גב דתנן ביבמות בפרק שני (כה, א) מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, הכא יש לומר, עד אחר זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו, שאם נאמר אחד מאלו שנשא את האשה נשאר ואין דבריו של אחד במקום שנים כלום.

תרגמה אביי בעד אחד, עד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי כדעולא, ועד אומר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. פירוש כשבאו בזה אחר זה, אבל בבת אחת הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא, כדאיתא ביבמות (קיז, ב) ובסוטה פ' מי שקנא (לא, ב).

סיפא עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי. הא לישנא על כרחין דלא אתברר לן מעיקרא אם היא אשת איש או פנויה, דאי באשת איש למה לן למימר תרווייהו קא מסהדי דאפילו לא אמר האי לא נתגרשה האי דקאמר נתגרשה לא מהימן כלל, והאי דנקט לה בכי האי משום דבאשת איש ידועה מאי קמ"ל פשיטא דעד אחד לא מהימן, אבל השתא קמ"ל דאף על גב דלא אתחזקא באשת איש אלא אפומא דהאי, והאי הוא דקאמר נתגרשה אימא ניהמניה משום שהפה שאסר הפה שהתיר, קמ"ל דלא, מאי טעמא תרווייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה עדות אחרינא היא, וליתיה אלא חד ולא מהימן, ולא שייכא בפלוגתא דזה אומר תנאי וזה אומר אינו תנאי, דאיפליגו בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דבהא אפילו רב הונא מודה בה, דהתם היינו טעמא דאמר רב הונא דלמעקר סהדותא קא אתי משום דחד סהדותא היא וברורי הוא דקא מברר ליה ואמר דעלתנאי כך הקנה זה או מוכר זה, אבל הכא תרי מילי נינהו דנישואיה לאו בגירושיה מיתלו, אלא הוה ליה בשנים אומרים כתב ידינו הוא זה וזה אומר עדיין לא פרעו וה אומר פרעו, דהאי דקאמר פרעיה לא מהימן. ורבא דאוקמא בתרי ותרי וראה רבי יוחנן דבריו של רבי מנחם וכו'. ורב אשי דאוקמא בתרי, לאו משום דפליגי עליה דאביי בעיקר דינא ולומר דבדרב פפא שייכא, אלא משום דרבי יוחנן אמר שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה קאמר, ולא ניחא ליה לשבושי לישנא דאיתמר בבי מדרשא משמיה דרבי יוחנן ולומר דלא נתגרשה אתמר שנים אלא אחד ואשכחו להו אורחא דלישנא דוקא איתמר, כן נראה לי.

אי הכי אפילו לכתחילה נמי תנשא משום דרב אסי דאמר רב אסי לזות שפים הרחק ממך (משלי ד, כד). פירוש: בעד אחד משום דלא משמע להו לאינשי דתהוי האי דאתא קמן מהימן כתרין, אבל בעד אחד במקום שנים כולי עלמא ידעי דאין דבריו של אחד במקום שנים, ובמקום חד נמי היכא דנשאת או שהתירוה להנשא לא מפקיה לה מהתירא הראשון משום ולזות שפתים, והכי איתא בהדיא ביבמות בפרק האשה (קיז, ב) עד אומר מת ועד אומר לא מת נשאת לא תצא. ואמרינן עלה בגמרא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. ופרקינן הכי קאמר: עד אומר מת והתירוה לינשא, ובא אחד ואמר לא מת תצא מהתירא הראשון.

ומי מחצפא ביה והאמר רב המנונא וכו' ואף על גב דרב המנונא לא אמר אלא בפניו (עי' גיטין פט, ב), אבל שלא בפניו לא, הכי קאמר: מדקאמר רב המנונא שאינה מעיזה פניה בפניו ומתירין אותה לכתחילה על סמך זה הוה לן למימר דשלא בפניו נמי אם נשאת מיהא לא תצא, ואהדר ליה דכיון דאיכא סהדי דמסייעי לה מעיזה ואפילו בפניו והילכך אפילו נשאת תצא.

סיפא עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי. ואם תאמר, אם כן חד מהני סהדי פסול הוא ולא מצטרפי תרווייהו בעדות זו שמעידין שהיא אשת איש, כדאמרינן (ב"ב לא, ב) גבי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו דלא מצטרף חד מכת זו בהדי חד מכת האחרת בעדות אחת, תירץ דהכא בדליכא הכחשה כגון שזרק לה גיטא זה אומר קרוב לה וזה אומר קרוב לו דעבידי למיטעי בה.

רב אשי אמר דאמרי עכשיו מת ועכשיו גרשה וכו', גירושין איכא לברורי דאמרינן לה אם איתא דהכי הוא אחוי גיטך. ואף על גב דטענה דקרעתו או שנאבד לה, כיון דאיכא תרי דמכחשי לה חיישינן לה, אבל שלא במקום הכחשה אף על גב דאמרינן עכשיו גרשה ואמרינן אחוי גיטך ואמרה נאבד או שנקרע לא חיישינן ובתרי ותרי נמי היכא דליכא לברורי, כגון דאמרי עדים אלו זה כמה גרשה ואלו אומרים לא גרשה, אף על גב דליתיה גיטא בידה מהימנא, דאין כאן הוכחה כלל דמשקרא, דזמן מרובה לא נטרא ליה לגיטא.

תנו רבנן שנים אומרים וכו' כולה מיירי בהכחשה גמורה שנים אומרים כך ושנים אומרים כך דמסתמא דלישנא היינו דפרכינן מברייתא ותרי נינהו והבא עליה באשם תלד קאי להאי לישנא אתי שפיר למ"ד דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא היא דאלו למ"ד אוקי איתתא אחזקתיה ליכא בהא אשם תלוי דאי בחזקת אשת איש היתה חיוב חטאת הוא דאיכא ואי לא היתה א"א ליכא קרבן כלל והא דנקט אשם תלוי פי' ר"י ז"ל דלא דק וה"ק בספק א"א קאי דלמ"ד תרי ותרי ספיקי דאורייתא איכא אשם תלוי ממש דאסור למ"ד דבעי חתיכה משני חתיכות ספק א"א כזה כיון שאפשר להתברר בחתיכה כשתי חתיכות דמי וכדמוכחאי ולמ"ד מדאורייתא אוקי אתתא אחזקתיה אפילו תימא בחזקת פנויה היתה מ"מ הא איכא ספיקא (כרבנן) [דרבנן] לענין א"א מיחוש ומשום דהא פלוגתא היא התם ביבמות נקט הכא אשם תלוי משום רווחא דמלתא:

אמר רב ששת כגון שנשאת אחד מעדי' פי' שברי לו שהי' פנויה שכיון שנשאת לא תצא ואי קשיא דהכא משמע דהכ' משום דאיכא תרי ותרי לא תנשא לכתחלה הא לאו הכי תנשא לו ואלו בפרק ג' דיבמות תנן הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו וי"ל דשאני הכא דאיכא תרי סהדי שאין שנים מצוין לחטוא בשביל א' וכדאיתא התם בירושלמי באומרת ברי לי פירוש רש"י ז"ל באומרת שאין לבי נוקפי ואין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן משום דאי אמרה ברי לי מ"מ למה לי עדים דהא כשאמרה מת בעלי תנשא והקשה עליו רבינו ז"ל דנהי דליכא אשם תלוי למי שאין לבו נוקפו מ"מ איסורא דרבנן או דאורייתא איכא וכ"ש אי קיימו בחזקת א"א דאיכא חיוב חטאת לכך פירשו שאומר ברי לי מ"מ וכדדייק לישנא וכי אמרינן שהאומרת מת בעלי תנשא הני מילי היכא דליכא עדים דסייע ליה כלל אבל אי איכא עדים דסייע ליה כלל דמביאה עדים ולא דייק ומנסבא:

אמר רבי יוחנן שנים אומרים מ"ש רישא ומ"ש וכו' פירוש דאפילו תימא דרישא בדקיימא בחזקת פנויה וסיפא דקיימ' בחזקת א"א דאפילו רישא לא נפקא או מספיקא דאורייתא או מספיקא דרבנן דכל תרי ותרי בא"א לכל הפחות ספיקא דרבנן איכא ולמה לא תצא. ועוד מסתמא כולה פירוש רישא וספיקא מסתמא בחדא גוונא מיירי דאי לא קנקיט חדא במיתה וחדא בגרושין:

אמר אביי תרגמא בעד אחד פירוש והא דאמר שנים אומרים אחד משנים קאמר אי נמי משום דעד הימנ' רבנן כבי תרי כדאיתא בסמוך נקט בה שנים ונקט בה אידך גם דידיה אחד אומר מת הימנוה רבנן כבי תרי פירוש וכאן שבאו (שבא) לב"ד קודם שבא לב"ד עד המכחישו והתירו על פיו דאלו אתו בהדי הדדי עד אחד בהכחשה אינו כלום וכדאיתא בפרק האשה דאמר עלה כל מקום שהאמינו עד אחד הרי כאן שנים. יש שפירוש שבעדות האשה לא האמינו עד אחד שאין דבר של ערוה פחות משנים ומ"ש שהאשה נשאת בעד אחד שמת בעלה אינו אלא מדרבנן שהקילו משום עגונה ואפקיענהו רבנן לקדושין מיניה וכי אמרינן שהאמינה התורה עד אחד כב' זהו בשאר איסור שעד א' נאמן בהם מן התורה ורבנן נמי כבי תרי בעדות אשה ולפ"ז אפי' באסורין דעלמא אם באו שני עדים בזה אחר זה אין דבריו של שני במקום ראשון וראשון נאמן אפילו להקל ופשיטא דמימריה דעלמא משמע ה"ה באסורין דהא בכל מקום קאמר ואיהו בעינן בעדות שמת בעלה נראה דברי רבינו ז"ל דההיא מדאורייתא היא וכדפרישנא בדוכתא בס"ד:

א"ה אפילו לכתחלה נמי פירוש בשלמא דההיא דלעיל כיון דאיכא תרי ותרי דין הוא שלא תנשא לכתחלה אפילו לא מעידים וכשאומרת ברי לי אבל הכא אימא לא דהא אין דבריו נראין של אחד במקום שנים כלל ומשום דרב אסי דאמר רב אסי לזות שפתים הרחק ממך פירש רש"י ז"ל דעיקר מלתא דרב אסי בפרק קמא דיבמות ולא נהירא דהתם נמי הכי קאמר כי הכא דאמר רב אשי ולא אשכחן עיקרא מימרא בשום דוכתא וכך יש לומר כי זה הפסוק הוא במשלי דרב היה רגיל לומר בכל דבר שהוא מגונה כיוצא בו וההיא דיבמות כן פירשו בתוספות:

תרווייהו באשת איש קמסהדי והא דקאמר הוה ליה חד ואין דבריו של חד במקום שנים הקשו בתוספות דמהאי לישנא משמע דהאי אתתא לא הוי מעיקרא בחזקת א"א חלא אפומייהו דהכי הוא מסהדי עלה הכי ותו דאי קיימי בחזקת א"א פשיטא אין עד א' בגרושין כלום ואפילו ליכא דמכחשי וא"כ בחזקת פנויה היתה היכא הוה א"א אפומייהו דהא כיון דמכחשי אהדדי חד מנייהו שקורי משקרי ותירצו דהכא במאי עסקינן כגון שזרק לה גיטה א"א קרוב (לו) [לה] היתה ונתגרשה ודאי דאע"ג דכל חד מינייהו טעין הכי בבריא מ"מ כה"ג טעותא וכל חד סבר לומר הכי בקושטא ולא חשבינן דמהדרין בשיקרא והוה ליה כההיא דאמרינן זה אמר בשני שעות וזה אומר בג' שעות ולא שנוי' דחיקא היא דהא מסתמא לא עבוד דפליגי סהדי בגרושין דמכחשי אהדדי אלא בכה"ג אבל יש שתרצו דהכא כשהיא אומרת א"א הייתי וגרושה אני כאלו ליכא עדים כלל הכא מהימנא אבל השתא דאיכא עדים לא מהימנא ומיהו מהני דיבורא לשני דמסהדי א"א הכי בקושטא. והפירוש הזה דחוק מדלא פירשו הכי בתלמוד:

רבא אמר תרי ותרי והא דרבי יוחנן פירוש וכגון שבאו עדים ואח"כ נשאת לא' מעדים ובאומרת ברי לי ולפום הא אוקימתא ליתא להא דרבי יוחנן דהא רבי מנחם ברבי יוסי יחידאה הוא וכרבנן ק"ל ואע"ג בהאי אוקימתא כר"י סבר לי' כוותיה בגירושין הא איכא אידך אוקימתא כרב אשי דבסמוך דמוקי לה כר"י ואפילו לרבנן ועלה סמכינן:

רב אשי אמר דאמר עכשיו מת עכשיו גירשה פירוש ואפילו נשאת ואח"כ באו עדים ובנשאת לאחד מעידי' באומרת ברי לי דבלאו הכי לאו (לאו) לאוקמא לעולם בכל היכא דאיכא תרי ותרי וכדמוכח לעיל בהדיא ואפילו בהא דגרושין תצא כיון דאפשר לברורינהו דאמר להו אחוי גיטך ולא מחוי ליה ודאי כדקאמרת:

כבר ביארנו במקומו שכל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי בכל מקום שהאיסור נקבע לשם כגון שהיו שם חתכת חלב וחתכת שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע אם חלב אכל או שומן אכל אבל אם לא היתה שם אלא חתכה אחת והיא ספק חלב ספק שומן ואכלה אין כאן אשם תלוי שאין שם איסור קבוע בודאי מעתה אשה שהוחזקה באשת איש ובאו שנים ואמרו מת בעלה או נתגרשה ובאו שנים אחרים קודם שנשאת ואמרו לא מת או לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ולא סוף דבר בשבאו עדים שלא מת קודם שלא נשאת שיש לקנסה אלא אף בשנשאת קודם שבאו עדים שהרי אף הוא והיא בביאתן שקודם ביאת עדים שניים חייבין אשם תלוי שהרי הואיל ואשת איש בודאי היתה הרי נקבע האיסור אבל בביאות שאחר עדים שניים אין בהם אשם תלוי שהרי מזיד בספק אשת איש הוא אלא שמכל מקום אסור לו לבעול על אותו ספק ומכל מקום אם נשאת לאחד מן העדים שהעידו שמת בעלה או שנתגרשה הוא פטור מאשם תלוי שהרי ברור לו שמת או שנתגרשה ואע"פ שאמרו יבמות דף כ"ה ע"א מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא שאני שיש אחר עמו ואין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד והיא חייבת ומתוך כך תצא ואם היתה אף היא אומרת בריא לי שמת או שנתגרשתי אע"פ שאינה מבררת לנו היאך הדבר ברור לה אין כאן אשם כלל ולא תצא אפילו באו עדים ואחר כך נשאת כרבנן שאין באים עליה משום קנס ואפילו פירשה על אי זה צד היא בריאה בכך ואינה טענה בריאה כל כך הואיל ואין לבה נוקפה לא תצא והוא שפירשו גדולי הרבנים בריא לי שמת שאלו היה קיים היה בא ואין צריך לומר אם טוענת בריא לי שמת או שהזימה או הכחישה עדותם ואע"פ שאין עדי נשים צריכים דרישה וחקירה כל שהוכחשו מיהא אין עדותם עדות ומכל מקום יש מפרשים שאף כשהבא עליה יודע הספק יש בו אשם אע"פ שהוא מזיד בספק אשת איש והם מפרשים הבא עליה באשם תלוי אף בביאות שאחר עדים שניים ומאחר שביאותיו עדין באשם תלוי היאך אתה אומר מכאן ולהבא לא תצא ואין הדברים נראין:

זה שכתבנו בנתגרשה שכל שנשאת לאחד מעדיה לא תצא פירושו בשאמרו שמכמה ימים נתגרשה ואבד הגט אבל אם אמרו עכשו נתגרשה ועברה ונשאת תוך שלשה הואיל ואפשר הדבר לברר כשנאמר לה אחוי גיטיך ואינה יכולה להראותו אפילו נשאת לאחד מעידיה תצא הואיל ויש כאן עדים מכחישים ואע"פ שהיא אומרת גרשתני שאע"פ שאמרו האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה דוקא בשאין עמה עדים אבל כל שיש עמה עדים שסומכין את דבריה מעיזה ומעיזה היא כל שמכמה ימים לא תצא אע"פ שיכולה להכחישו ולהעיז בטענת גרשתני והיה לנו לומר שלא תהא נאמנת שסומכת היא על כך אינו כן ובעדי מיתה מיהא אין לחלק בין עכשו מת למכמה ימים מת שהרי בעכשו מת אין לנו בה בכדי לברר שאפשר שיאמרו טבע בנהר או אכלו ארי והילכך לא תצא אלא שמפרישין אותה ממנו עד שלשה חדשים הא מכל מקום כל שאפשר לברר ולא בררה הדין בה כן וכן בגט כל שניכרת סבה אחת המוכחת שאבד הגט אף לשעתה לא תצא:

כל מה שכתבנו הוא כשבאו שנים כנגד שנים אבל אם בא עד אחד ואמר מת או נתגרשה ואחד אומר לא מת ולא נתגרשה בזו יש לחלק בין גירושין למיתה שבאחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה שניהם מעידים באשת איש וזה שהמעיד שהיא גרושה אחד במקום שנים ולא תנשא ואם נשאת ואף לעד שהעיד לה תצא וזו אתה מפרשה אף בשלא הוחזקה באשת איש אלא שהיא מודה שאם הוחזקה אף בשלא בא עד אחד לומר שלא נתגרשה אין זה האומר נתגרשה נאמן כלל אחד אומר מת ואחד אומר לא מת אף זו ביאתה באשם תלוי ומתוך כך תצא הא אם נשאת לזה שהעיד שמת ואף היא אומרת בריא לי לא תצא:

כל מה שכתבנו הוא כשבאין כאחד אבל אם באו אלו אחר אלו כל שהם שנים ושנים אין בו חלוק וכן אחד כנגד אחד בנתגרשה אבל אחד כנגד אחד במת ובלא מת כל שבא תחלה זה שהעיד שמת והתירוה לינשא על פיו כשבא אחר כן עד שני לומר לא מת לא תצא מהיתירה הראשון ותנשא שעד אחד בעדות אשה כשני עדים ואין דבריו של אחד במקום שנים ומכל מקום אם באו שנים ואמרו לא מת תצא:

לענין ביאור אתה למד ממה שכתבנו שבשנים כנגד שנים אנו פוסקים כתנא קמא של בריתא וכרב אשי ואין בהם חלוק בין מיתה לגירושין ונמצאו דברי רבא נדחין ובעד אחד אנו פוסקים כאביי בנתגרשה אבל במיתה אין אנו פוסקין כאביי אלא כל שבאו כאחד תצא אלא אם כן נשאת לאחד מעדיה וכן פסקוה גדולי המחברים ויש פוסקים בעד אחד כאביי שלא תצא אפילו באו כאחד ואף בנשאת לאחר ולכתחלה מיהא לא תנשא משום לזות שפתים ומכל מקום אע"פ שנדחו דבריו של רבא נשאר לנו מהם בטענת גרשתני שכל שיש עדים מסייעים לדבריה מעיזה ומעיזה ומכל מקום יש מדקדקים ממנה שכל שאין עדים מסייעים לה שנאמנת בגרשתני אע"פ שלא אמרו כן אלא בפניו כל שנשאת קודם שתאמר כן בפניו נאמנת כל שאומרת כן אחר כן בפניו ולא תצא ואין אומרין מעיזה היא כדי שלא תתקלקל דהא סתמא קאמר כל שאין לה עדים אינה מעיזה ונאמנת אע"פ שאינה אומרת כן אלא לאחר נשואין אבל אחרוני הגאונים שבספרד כתבו שסוגיא זו אינה אלא לדעת האומר בטענת גרשתני שאף שלא בפניו נאמנת שהרי אף בזו חזקה אינה מעיזה דמירתתא שמא יבוא ויכחישנה אבל לדעת האומר שאינה נאמנת כן אלא בפניו כל שנשאת קודם שאמרה כן בפניו כשהבעל בא ומכחישה מעיזה ומעיזה חדא דכיון דנשאת אזלה לה כסופא דבעל ראשון לגמרי ועוד שחשש קלקולה מביאה להעיז ואע"פ שהדברים זרים להעמיד סוגיא זו לדעת האומר דאף שלא בפניו מהימנא כך יראה מתירוצו של רבא לדעת ר' יוחנן במה שאמר גירושיו יכולה מכחישתו משמע שכל שכשיבא הבעל ויערער מעיזה להכחישו כך כשלא בא אינה נאמנת דלא מירתתא דילמא אתי וכל שכשיבא אינה יכולה מכחישתו אף שלא בפניו נאמנת דמירתתא דילמא אתי ומשמע דהיכא דליכא עדים דמסייעי לה אע"ג דנשאת מהימנא דשלא בפניו נמי מהימנא אבל לדידן דפסקינן דשלא בפניו לא מהימנא דמעיזה ומעיזה כל שנשאת מיהא מעיזה אף בפניו דאי לאו הכי שלא בפניו אמאי לא מהימנא ואע"פ שהדברים נראין לענין סברא בפירוש הסוגיא מיהא דברים נדחקים הם והם מוכיחים יותר כפירוש ראשון ויש מפרשים שכל שבידיעתו כבפניו הוא וכל שכן אם שולחת לו לומר כן וכל שכן אם ראינוהו מתחבא להזהר מזה ויש לנו כיוצא בה המדיר את חברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו שפירשו בו רבים בידיעתו כמו שיתבאר במקומו ויש לקצת בעלי חדושין ופירושין בלבולין הרבה בסוגיא זו וכשתעריך לשון הסוגיא על מה שכתבנו אתה מוצא הדברים מתישבים על אפניהם:

אע"פ שכתבנו בספק גירושין שיש בו אשם תלוי בספק קדושין אין בו אשם תלוי שהרי אין כאן קביעות איסור ומכל מקום שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה לא תנשא ואם נשאת תצא שאפשר שנתקדשה פעם אחרת ואע"פ שהיא בחזקת פנויה וכמו שאמרו בשלישי של יבמות ל"א ע"א קיימי עדים דאמרי קרוב לערוה הוי ואת אומרת תתיבם צרת ערוה ואף בזו קיימי עדים דאמרי נתקדשה ואת אמרת לא תצא ואע"פ שהקשו שם ודילמא ספיקא דרבנן הוא דאוקי תרי להדי תרי ואיתתא אחזקה כבר נדחית ומכל מקום אם על דבר אחד הם מעידים שאלו אומרין לקדושין נתנם ואלו אומרים לא כי אם נשאת לא תצא:

בד"ה חזרה ואמרה כו' פי' מועיל אמתלא כו' אבל אין לפרש מהו אם צריכה כו' עכ"ל דמההיא דפנויה אני ליכא למפשט דהתם אפשר לברורי אמתלא שלה כמעשה שהיה דמייתי משא"כ בטהורה דליכא לברורי אמתלא שלה כ"כ ולמאי דבעי לפרושי דקמבעיא ליה הכא אם צריך אמתלא ליכא למיפשט נמי מההיא דפנויה דהכא אית לה מגו דאי בעי אמרה טבלתי היום דנאמנת וק"ל:

בד"ה הבא עליה כו' תימה דבחטאת קאי כו' ומאי משני נמי כו' הא עד נמי בחנק כו' עכ"ל דהבא עליה אפשר לפרש בשוגג דלא ידע שהיתה א"א כלל ולכך לבתר דאתברר ליה דא"א היתה חייב חטאת דאוקמוה אחזקה אבל כשניסת לאחד מעדיה משמע דידע ההוא עד בהנהו תרי סהדי דאמרי לא מת וכיון דאוקמוה אחזקה ה"ל ההוא עד שנשאה בעונש חנק דמזיד הוא וק"ל:

בד"ה א"ה לכתחלה כו' עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא כו' דהתם איירי בבת אחת כו' עכ"ל מיהו ק"ק דלמאי דמוקי מלתא דר"י דהכא בעד אחד ההוא לישנא גופיה דהתם נקט ואפ"ה ע"כ לא מיתוקמא מלתיה אלא בזה אחר זה ודו"ק:

בתוס' בד"ה כגון שניסת וכו' אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה ר"ל שאחד מעיד ואומר שהרגו עם אנשים הרבה והא דתנן כמתני' הרגנוהו כן דרך הלשון שאחד כשהוא מגיד שעשה דבר בחבורת בני אדם אומר בלשון רבים:

ואפילו הכי לא עבד בה שמואל עובדא בנפשיה המעשה הזה הביאו אותו בירושלמי דאמרינן התם שמואל בעא לאזדקוק לאתתיה אמרה לו טמאה אני למחר אמרה לו טהורה אני אמר לה אמש טמאה שמירון טהורה אמרה ליה לא הוית בחילאי ע"כ. פי' שמירון לשון יוני הוא כמו היום בלשון עברי לא הוית בחילאי שהיתה חוששת שום מיחוש בגופה שהיה התשמיש קשה לה. הריטב"א ז"ל: והכין מייתי לה הך עובדא בתוספות בשם הירושלמי. וקשה לפי' זה דאין זו אמתלא טובה דלמה לה למימר טמאה אני אילו אמרה כן לבעלה דלא הוית בחילאי מי הוה שמואל אניס לה. ובתשובת הגאונים מצאתי דעובדא הכי הוה דשמואל הוה רגיל להושיט כוס של ברכה לאשתו בזמן שהיא טהורה מקבלתו בזמן שהיא נדה אינה מקבלתו וזה היה סימנו לידע אימת היא נדה פעם אחת הושיט לה ולא קבלה ממנו משום כבוד אחותו של שמואל סבר שמואל טמאה היא לכשסלקו הטבלא אמרה לו טהורה אני אלא לכבוד אחותך נתכוונתי ואף על פי שנתנה אמתלא לדבריה לא האמינה שמואל אלא פירש ממנה ז' נקיים כדין כל נדה. ע"כ:

תנו רבנן שנים אומרים וכו' פי' כולה מיירי בהכחשה גמורה שנים אומרים כך ושנים אומרים כך דהכי סתמא דלישנא והיינו דפרכינן מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי והאי לישנא אתיא שפיר למ"ד דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא דאילו למ"ד אוקי אתתא אחזקתה ליכא בהא אשם תלוי דאי בחזקת אשת איש היתה חייב חטאת הוא דאיכא ואי בחזקת פנויה היתה ליכא קרבן כלל והא דנקיט אשם תלוי פי' ר"י ז"ל דלא דק וה"ק בספק אשת איש קאי דלמ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא הא איכא אשם תלוי ממש דאפילו למאן דבעי חתיכה משני חתיכות ספק אשת איש כזה כיון דאפשר להתברר כחתיכה מב' חתיכות דמיא וכדמוכח ולמ"ד מדאורייתא אוקי אתתא אחזקתה אפילו תימא דבחזקת פנויה היתה מכל מקום הא איכא ספיקא דרבנן לענין אשת איש מיהת ומשום דהא פלוגתא היא התם ביבמות נקט הכא אשם תלוי לרווחא דמילתא. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל ומדקאמרינן הבא עליה באשם תלוי קאי שמעינן מינה דכל תרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה דאי לא א"כ הכא במאי עסקינן אי דקיימא בחזקת אשת איש כיון דאתו תרי ותרי הוה ליה לאוקמה אחזקתה דקיימא בחזקת אשת איש ואשם ודאי מיבעי ליה ואי דקיימא בחזקת פנויה אפילו אשם תלוי ליכא דמוקמי' לה אחזקתה אלא לאו ודאי כדאמרן. ומיהו תמיהא מילתא דהא התם ביבמות אסיקנא בהדיא דמדינא דאורייתא ודאי אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה אלא דמדרבנן בעלמא היכא דהוי לחומרא לא אמרינן אוקי אתתא אחזקתה ומשמע נמי דדוקא באשת איש וכיון דכן הדרה קושיא לדוכתה היכי איכא אשם תלוי ואיכא למימר דלא דאיק דכיון דלחד לישנא דהתם איכא אשם תלוי ולאידך לישנא מכלל איסורא דרבנן מיהת לא נפיק נקט עליה באשם תלוי ולא דק ודכוותא בתלמודא ע"כ. ול"נ איברא ודאי דבחזקת אשת איש קיימא וכדמשמע לשון הברייתא בפשטה. ומיהו מאי דקשיא ליה לתלמודא הבא עליה באשם תלוי קאי עלה דר' מנחם בר' יוסי קיימא דעליה דידיה נמי פריך דאף על גב דנשאת ואחר כך באו עדים מכל מקום ספק כרת איכא והבא עליה מכאן ולהבא באשם תלוי קאי והיינו דנקט מכדי וכו' אבל עליה דת"ק פריך להדיא דתרי ותרי נינהו חטאת ודאי נמי איכא ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל לא תצא. ולקמיה פריך תרי ותרי נינהו. ע"כ. פי' דעלה דת"ק פרכינן תרי ותרי נינהו בלחוד ובחטאת קאי כפי המסקנא דפ' ד' אחין אלא משום דקאי נמי לאקשויי עלה דר' מנחם בר' יוסי להכי נקט באשם תלוי קאי הכין משמע לי. ומיהו אכתי קשיא דמאי משני לת"ק עד נמי כשנשאת לאחד מעדיה והא לת"ק עד נמי בחנק קאי דאוקמא אחזקתה וכמו שהקשו התוספות. ואפשר כיון שנשאת לאחד מעדיה והיא גם היא אומרת ברי לי לא אמרינן אוקמה אחזקה ועיין לקמן בסמוך בלשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ור"ת פי' וכו' דהכא אורעא חזקתה משום דאתתא דייקא ומנסבא. ואם תאמר הא הכא לא דייקא ומנסבא הואיל ואיכא עדים דאמרי מת דאז לא שייך חומר בסופה כדאמרינן בפרק האשה רבה נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ופי' התם דהיינו נשאת בעדים שאינה צריכה שום ב"ד. ויש לומר הואיל ומכחישין זה את זה איכא חומר אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה ולכך דייקא וכן גבי שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אמאי לא תצא והא לא דייקא ואינה נאמנת לומר נתגרשתי משום שלא בפני בעלה מעיזה ועוד דהיכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה אלא ודאי מ"מ לענין הכי מהני האי דייקא דמגרע לחזקה דאשת איש. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו:

וז"ל תלמידי הר"י ז"ל וקשיא ליה לרבי יעקב ז"ל היכי קאמר באשם תלוי קיימא כיון דתרי ותרי נינהו הוה לן למימר העמד אשה אחזקתה והבא עליה בחטאת קאי דהכי חזינן בפרק ד' אחין דאמרי' שני כתי עדים המכחישות זו את זו סלק את העדים כאילו אינם והעמד דבר על חזקתו בין לקולא בין לחומרא לקולא כגון שנים אומרים נתקדשה וכו'. נעמיד אותה בחזקת פנויה כמו שהיתה עומדת לחומרא כגון שמכחישים אלו לאלו בגרושין וכו'. ותירץ הרב ז"ל דהכא אורעא החזקה של אשת איש דכיון דאשה דייקא ומינסבא רגלים לדבר להאמין יותר לעדים שאומרים שנתגרשה ולפיכך לא נעמיד אותה בחזקת אשת איש ממש וכ"ש לאוקימתא דמוקמינן לה כשברי לשניהם דלא קשיא מידי. ע"כ:

באשם תלוי קאי והיינו למ"ד יש אם למסורת דמצות כתיב ולא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות ולמ"ד יש אם למקרא מכל מקום נהי דאינו מביא אשם תלוי בחתיכה אחת מכל מקום איסור אשם תלוי איכא כיון דמספקא לן אם היא אשת איש אם לאו איסורא איכא מספיקא אלא גזרת הכתוב היא דאינו מביא אשם תלוי להגין עליו מן הייסורין אלא בחתיכה אחת משתי חתיכות. לשון הרא"ש ז"ל: וז"ל שיטה ישנה הבא עליה באשם תלוי קיימא א"ת והא ליכא אשם תלוי אלא בשוגג אבל לא במזיד י"ל ה"ק הרי הוא עושה איסור שגגתו באשם תלוי וא"ת הניחא למאן דאית ליה אשם תלוי בחתיכה אחת אבל לרב דאמר בכריתות שאין אשם תלוי בחתיכה אחת אלא בשתי חתיכות היכי מקשים הבא עליה באשם תלוי י"ל שתי חתיכות מאי טעמא משום דאתחזק איסורא אשה נמי הא אתחזק בה איסורא דכולהו מודו דאשת איש היתה. ע"כ:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל הבא עליה באשם תלוי וכו' פי' אי אמרי' דמשנשאת לא תצא דכיון דתרי ותרי נינהו הוה ליה כשתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב ואינו יודע איזו מהן של חלב ואכל א' מהן יש לו להביא אשם תלוי על הספק ואפי' אכלו במזיד והכא נמי עומד בכל ביאה וביאה באשם תלוי כיון שאינו יודע אי זו כת מהם מעידה אמת. ע"כ:

כגון שנשאת לאחד מעדיה פי' והוא אומר שברי לו שהיא פנויה דכיון שנשאת לא תצא. הריטב"א ז"ל. וא"ת היאך מותרת לינשא לו הא אמרינן בפרק ב' דיבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו והרגנוהו משמע דאיכא תרי סהדי ואפילו הכי קאמר לא ישא את אשתו ופר"ח דהכא מיירי כגון שיש ג' עדים ותלתא לא חשידי ונראה דבתרי מיירי ואפ"ה לא חשידי כדמוכח לקמן דאפילו למאן דחייש לגומלין בזמן שיש שנים מעידים על זה ושנים מעידים על זה נאמנין וכן מוכח בשלהי פרק ב' דיבמות דתנן התם מיאנה או חלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין ודייק התם טעמא דב"ד הא בתרי לא מ"ש מהא דתנן שנים עדים חתומים על השטר או שטר מקח או גט אשה לא חשו חכמים לדבר מהדרינן היא גופא קמ"ל לאפוקי ממ"ד מיאון בפני שנים אלמא דתרי לא חשידי והא דקאמר הרגנוהו עד אחד קאמר כלומר הרגנוהו בין אנשים הרבה. לשון הרא"ש ז"ל: באומרת ברי לי פרש"י ז"ל שאומרת אין לבי נוקפי ואין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו והוצרך רבינו לפר' כן משום דאי אמרה ברי לי ממש למה לה עדים הא כל שאומרת מת בעלי תנשא והקשו עליו ז"ל דנהי דליכא אשם תלוי למי שאין לבו נוקפו מ"מ איסורא דאורייתא או דרבנן איכא וכ"ש אי קיימא בחזקת אשת איש דאיכא חיוב חטאת לכך פירשו באומרת ברי לי ממש וכדדייק לישנא וכי אמרינן האומרת מת בעלי תנשא ה"מ היכא דליכא עדים דסייעי לה כלל אבל אי איכא עדים סמכה אעדים ולא דייקא ומינסבא. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות:

וז"ל הרא"ה ז"ל באומרת ברי לי פרש"י ז"ל שאין לבי נוקפי ומוחזקני בו שאם היה קיים וכו'. ואין אשם תלוי בא אלא במי שלבו נוקפו ואין דבריו מחוורי' דהא וודאי לא חשיבא ידיעה לאפוקי נפשה מספיקא דתרי ותרי והנכון באומרת ברי לי שראתה אותו מת וא"ת אם כן אמאי לא מהימנא והא קי"ל האשה שאמרה מת בעלי נאמנת ואפשר דהא קשיא ליה לרבינו ז"ל ואי משום הא לא איריא דהני מילי היכא דליכא עדים אבל במקום עדים (כלל) ודאי אמירה דידה לית בה מששא ובהא לא קשיא לן לכתחילה אמאי לא תנשא דבהא ודאי כיון דתרי ותרי נינהו דינא הוא דלא נעביד מידי אפומייהו. ולכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ע"כ: מ"ש רישא ומ"ש סיפא פי' דאפילו תימא דרישא כדקיימא בחזקת פנויה וסיפא כדקיימא בחזקת אשת איש מ"מ אפי' רישא לא נפקא או מספיקא דאורייתא או מספיקא דרבנן דכל תרי ותרי באשת איש לכל הפחות ספיקא דרבנן איכא ולמה לא תצא ועוד דהכא מסתמא כולה פי' רישא וסיפא בחדא גוונא מיירי דאי לא אמאי נקט חדא במיתה וחדא בגירושין. הריטב"א ז"ל: ודע שקבלנו מרבותינו ז"ל דכל מקום שאומר התלמוד מאי שנא ומאי שנא ולא קאמר מאי שנא רישא מסיפא או מ"ש סיפא מרישא דהכי בעי למימר דהא ודאי לית לן לפלוגי בינייהו כלל ואם באנו לחלק איפכא הוה לן למימר והכא נמי הכי קאמר דהא ודאי לא הוה לן לפלוגי בינייהו כלל דבתרווייהו הוה לן למימר תצא א"נ לא תצא ואם באנו לחלק איפכא הוה ליה למתני גבי שנים אומרים מת וכו' דתצא משום דאיכא למימר דאמרי בדדמי כגון שהלך במלחמה א"נ טבע במים ואמרי בדדמי דמת אבל בגירושין ליכא למימר בדדמי דנתגרשה דהא קאמרי דנתן גיטא בידה כנ"ל:

תרגמא בעד אחד וכו' פי' והא דאמר שנים אומרים אחד משנים קאמר א"נ משום דעד ראשון הימנוהו רבנן כבי תרי כדאיתא בסמוך נקט ביה שנים ונקט אידך אגב דידיה. עד אחד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי פי' וכגון שבא לב"ד קודם שיבא העד המכחישו והתירוה על פיו דאילו אתו בהדי הדדי עד אחד בהכחש' אינו כלום וכדאיתא בפ' האשה. הריטב"א ז"ל:

בגמרא א"ר מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ ניסת אבל ניסת ואח"כ באו עדים לא תצא ע"כ בגמרא. ולא פירשו רבותינו רש"י ותוס' טעמא דרבי מנחם בר יוסי בהא ומאי שנא דכיון דבניסת ואח"כ באו עדים מודה ר' מנחם דלא תצא וכדמסקינן דהיינו בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי וכמ"ש התוס' דהיינו כמו שפירש ר"ת דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרע לה לחזקת אשת איש. א"כ בבאו עדים ואח"כ ניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אמאי תצא דהא הכא כ"ש דדייקא טפי ומנסבא כיון שכבר באו עדים שבעלה חי או שלא גירשה. ונהי דבפרק חזקת הבתים דף ל"א מייתי הש"ס להאי ברייתא וקבעי למימר דטעמא דר' מנחם דלא תצא בניסת ואח"כ באו עדים היינו משום זילותא דבי דינא. מ"מ לא קיימא הכי לפי המסקנא שם דמסקינן דלכ"ע לזילותא דבי דינא לא חיישינן ואפילו את"ל דהא דמסקינן התם לכ"ע לא חיישינן אאידך פלוגתא דמייתי התם קאי אבל לעולם טעמא דרבי מנחם בר"י משום זילותא דבי דינא. אע"פ שאין שום סברא לומר כן. דהא לא אשכחן מאן דפליג אדרבי מנחם בר"י בהא אלא דרבנן מקילין יותר דאפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת לא תצא והיינו דמקשינן התם מעיקרא מדרבי מנחם בר"י. אלא דבר מן דין א"א לומר כן דהא ביבמות דף פ"ח מייתי הש"ס ברייתא וקדשתו בע"כ מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו ומקשה הש"ס אברייתא דהכא דע"כ האי דאם לא רצה דפנו איירי בתרי ותרי וניסת לא' מעידיה וקאמרה ברי לי דאל"כ צריכה למימר דדפנו ומשני הש"ס דההיא וקדשתו איירי בבאו עדים ואח"כ ניסת ורבי מנחם בר"י היא. שמעינן מהא דלר' מנחם בר"י בבאו עדים ואח"כ ניסת אסורה מדאורייתא לגמרי אפילו בברי לי ולאחד מעידיה דהא מקרא יליף לה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. א"כ בניסת ואח"כ באו עדים אמאי מודה לרבנן דאטו משום זילותא דבי דינא נתיר איסור דאורייתא. ועפ"י הדברים האלה הקשיתי קושיא עצומה על מה שמצאתי בתשובת החכם מוהר"צ אשכנזי ז"ל סי' ב' וסי' ג' שכתב שם בסימן ב' שהם דברי החכם מוהר"ר אברהם ברודא ז"ל דטעמא דר' מנחם בר"י בבאו עדים ואח"כ ניסת היינו משום דקנסינן לה הואיל שניסת באיסור אלא שכתב דרבנן נמי מודו לר' מנחם דבעלמא קנסינן לה בכה"ג היכא דניסת באיסור ע"ש באריכות. וע"ז השיג עליו החכם מהרר"צ אשכנזי דלרבנן ודאי לא קנסינן לה היכא שניסת באיסור אבל לר' מנחם ודאי הטעם הוא משום קנסא ולפ"ז תקשי להו הסוגיא דיבמות דף פ"ח דמשמע דלר' מנחם אסורה מדאורייתא ותיקשי להו נמי סוגיא ר"פ חזקת דמעיקרא מאי ס"ד דטעמא דר' מנחם משום זילותא דבי דינא הוא ומהיכי תיתי כיון דבבאו עדים ואח"כ ניסת לא קאמר ר' מנחם דתצא אלא משום שניסת באיסור א"כ ממילא מילתא דפשיטא הוא דמה שמתיר ר' מנחם בניסת ואח"כ באו עדים היינו משום דלא שייך למיקנסה הואיל וניסת בהיתר. לכך נראה לענ"ד דר' מנחם בעיקר דינא דאורייתא פליג אדרבנן דמאי דסברי רבנן דלא תצא. משום דחזקה דדייקא ומנסבא מרע לה לחזקת א"א כמ"ש התוספות. ולר' מנחם לית ליה האי סברא כלל ומש"ה תצא אפילו בניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי דאכתי בחזקת א"א קאי. אלא דאפ"ה מודה לרבנן בניסת ואח"כ באו עדים שלא תצא היכא דניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי דכיון שכבר ניסת בחזקת היתר כבר יצאה מחזקת א"א כמו שנראה להדיא מל' רש"י ביבמות דף פ"ח בההיא דפסולי עדות ע"ש וכ"כ החכם מוהר"ר אברהם ברודא ז"ל מעיקרא בתחלת דבריו אלא שכתב דקאי לגמרי בחזקת השני שניסת לו והא ליתא דא"כ אפילו שלא לא' מעידיה. ובאמת משמע להדיא מדברי מוהר"ר אברהם ברודא דלר' מנחם בניסת ואח"כ באו עדים לא תצא אפילו ניסת לאדם אחר ואינה אומרת ברי לי שזה עיקר דברי החכם הנ"ל שם. ולענ"ד לא נהירא דר' מנחם לא פליג אלא לחומרא ואפושי פלוגתא לא מפשינן בסברות הפוכות. אלא דלענ"ד נראה דנהי דהיכא דניסת בהיתר חזקת הנשואין מרעא לחזקת א"א אכתי הו"ל פלגא ופלגא מדרבנן ומש"ה שריא אפילו לר' מנחם בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אלא דאכתי הוי לן למיסרה דהא תרי ותרי מיהת מדרבנן אסור אפילו היכא דאיכא חזקה להיתר ומשום הכי בעי הש"ס למימר בפרק חזקת הבתים דאפ"ה מודה ר' מנחם משום זילותא דבי דינא. אלא דלמסקנא דהכא בשמעתין דמשמע להדיא דהיכא דלא מיתסרא אלא מדרבנן וניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אין כח ביד חכמים לאוסרה עליו בדיעבד כמו שיבואר אליבא דרבנן אפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת. א"כ ממילא דהיינו טעמא דר' מנחם מיהא בניסת ואח"כ באו עדים כנ"ל נכון. ועי"ל דלחכמים לא מיתסרא אפילו מדרבנן. משום דחזקה דדייקא ומנסבא אלים טובא ועדיף מפלגא ופלגא משא"כ לרבי מנחם דלית ליה כלל הא דדייקא אפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת דשייך טפי דייקא אפ"ה בניסת ואח"כ באו עדים מיהו פלגא ופלגא הוי. ומדלא אסר להו מדרבנן ע"כ היינו משום דחייש לזילותא דבי דינא כדאיתא בפרק חזקת הבתים ודוק היטב:

ומ"ש שם החכם מהרר"צ אשכנזי ז"ל שזו הסברא דהואיל וניסת יצאה מחזקת א"א הם דברי ר"י בר' ברוך ודחאן ר"י בעל התוספות לקמן דף כ"ו ע"ב כבר כתבתי בתשובה שדבריו אינם מובנים לי בזה דע"כ לא פליג ר"י בעל התוספות אדר"י בר ברוך אלא במה שכתב דכיון שבאה כת זו ראשונה יצאה מחזקה דמעיקרא. בהא פליג דלא נ"מ מידי אף שבאו ראשונה היכא דלא ניסת עדיין משא"כ בניסת לא איירי התם כמבואר למעיין שם ואפשר דכ"ע מודו דהואיל וניסת יצאה מחזקתה הראשונה כנ"ל ברור ובתשובה הארכתי ודו"ק:

קונטרס אחרון גמרא ת"ר שנים אומרין מת כו' אמר רבי מנחם בר' יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ ניסת כו'. וכתב הגאון מוהר"ר אברהם ברודא זצ"ל בתשובה דטעמא דרבי מנחם ברבי יוסי משום דקנסינן לה הואיל שניסת באיסור כמו שביאר בארוכה דלרבנן נמי שייך האי טעמא והובא בשו"ת הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי זצ"ל ומתשובת הגאון מהרר"צ ניכר דאודי ליה במקצת דטעמא דר' מנחם ב"י מש"ה הוא אלא דאליבא דרבנן פליג עליה. אמנם לענ"ד יש לתמוה על שני גדולי ישראל חקרי לב כמוהם דלכאורה אשתמיט' להו סוגייא ערוכה ביבמות פרק האשה רבה דף פ"ח דמשמע דטעמא דר"מ ב"י מקרא דוקדשתו בע"כ וה"נ מסוגייא דפרק חזקת הבתים מוכח שלא כדבריהם כמו שכתבתי בפנים וע"כ דפלוגתא דרבי מנחם ורבנן דמדינא דאורייתא פליגי אי חזקה דדייקא ומנסבא שייך בכה"ג או לא הכל כמו שכתבתי בפנים ובתשובתי הארכתי בתכלית האריכות דהיכא דניסת יצאה מחזקתה הראשונה לגמרי:

קונטרס אחרון ובמה שכתב הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי דזו הסברא היא שיטת ר"י בר' ברוך לקמן דף כ"ו ע"ב ודחאן ר"י בעל התוס' שם לקמן גם בזה נראה לענ"ד דליתא דדוקא במה שרצה ר"י בר ברוך לומר דכיון שבאו העדים הראשונים יצאה מחזקת א"א בהא פליג ר"י בעל התוס' משא"כ לענין הך סברא שכתבתי דכיון שניסת ואיכא חזקה דדייקא ומנסבא איתרע חזקת א"א לגמרי בהא נראה דר"י בעל התוס' מודה וכמ"ש בפנים:

קונטרס אחרון מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי וכתב הר"ן ז"ל דה"ה דהו"מ למימר בחטאת קאי אלא דלרווחא דמילתא קאמר באשם קאי למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושי גיטין והוסיף לפרש דלמאי דמשני בניסת לא' מעדיה ואומרת ברי לי אף למ"ד ספיקא דרבנן היא אפ"ה לא מפקינן לה דהא אינהו בדינא קאמרו ולגבי עצמה נאמנת בדיעבד. וממה שכתבתי בפירוש דבריו למדתי דבר חדש וטעם מספיק בהא דאין עונשין מיתה ומלקות עד שיקבלו התראה ואע"ג דמקרא דרשינן לה ולאו טעמא דקרא בעינא למידרש אפ"ה כיון דממילא אתי לן לא נמנעתי לכתבה דאי לאו שקיבל התראה א"א לעונשו מיתה ומלקות דרך משל הבא על אשת איש מצי למימר הבועל ונבעלת שיודעין בבירור שנתגרשה ואע"ג דקי"ל דאזלינן בתר רובא וחזקה וא"כ מוקמינן לה בחזקת שלא נתגרשה אפ"ה א"א להרוג על הספק כיון דזימנין דקושטא דמילתא הכי הוא והתורה אמרה נקי אל תהרוג משא"כ לאחר שמתרין בהם ואומרין להו שחייבין מיתה ע"ז הענין גופא כיון שמוקמינן בעיני כל אדם באשת איש ודאית והתורה הזהיר' על אותה חזקה כודאי והן קיבלו התראה א"כ בדינא קא מקטלי:

קונטרס אחרון ובזה הענין גופא נתיישב לי לנכון הא דאמרינן בפרק גיד הנשה תדע דטביעת עין עדיף מסימנים דאילו אתו בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטיל גברא לא קטלינן ליה ואלו בט"ע קטלינן ליה והקשו שם בתוס' דאפ"ה אשכחן חיוב מיתה ע"י סימנין כגון בשנים שהעידו לאשה שמת בעלה שידוע להם מחמת הסימנין והתירוה לינשא וניסת וזינתה מתוך הנישואין האחרונים ואחר כך נתברר דבשעה שזינתה ודאי היה בעלה הראשון מת על ידי עדים אחרים שאמרו כן ע"י טביעת עין וא"כ אי לאו דסמכי' אסימנין א"כ לא חלו קידושי הב' דבאותו שעה עדיין בעלה הראשון בחזקת שהוא קיים הוא ואי משום עדים האחרונים שאמרו בט"ע אפשר שלא מת אלא לאחר זמן מרובה אחר קידושי השני ואפ"ה קטלינן להו בעידי זנות אלמא דקטלינן על ידי סימנים ותירצו דאה"נ דבכה"ג לא קטלינן להו ולענ"ד הוא דוחק גדול לומר דיש לך אשת איש גמורה שאין חייבין עליה מיתה:

קונטרס אחרון אמנם למאי דפרישית אין צורך לידחק בזה דבלא"ה יש לדקדק במאי פשיטא ליה לגמרא דאילו אתו ביה תרי ואמרו פלני' דהאי סימנא קטיל גברא לא קטלינן ליה ומאי פשיטא כיון דקי"ל סימנין דאורייתא הו"ל כמו רוב או חזקה וא"כ אפשר דקטלינן ליה אע"כ כדפרישית דנהי דסימנין הוי כמו רוב דלא שכיח שיזדמן אדם אחר שיהיה לו אלו הסימנין מובהקין אפ"ה כיון דמצד המיעוט אפשר דזימנין דמתרמו אי אפשר לחייב מיתה ע"י סימנין דהתורה אמרה נקי אל תהרוג ולא דמי לרוב וחזקה דהתם הרי התרו בו וקיבל התראה ובדינא קא מיקטל שהתורה הזהירה על ענין זה כמו על הודאי וא"כ עבר עבירה שהתורה חייבתו מיתה משא"כ לענין פלניא דהאי סימנא קטיל גברא כיון דאפשר שמעולם לא הרג הנפש ולא ידע משום התראה ואדם אחר הוא שהרג א"א לענשו מיתה וכיון דע"י ט"ע קטלינן ליה בודאי דאל"כ א"א בשום ענין לאשכוחי חיוב מיתה אע"כ דט"ע עדיף מסימנא דהו"ל ודאי גמור דא"א בשום ענין לטעות בזה ומדייק שפיר. נמצא דלפ"ז אזלא לה קושית התוס' בפ' גיד הנשה דנהי דאשכחן חיוב מיתה ע"י סימנין באשה שניסת ע"י סימנין וזינתה דהתם ודאי בדינא קא מיקטלו כיון שהתרו בהן בשעת זנות ואמרו להן שחייבין מיתה ע"י קידושין הללו שעל ידי סימנין כמו על שארי קידושין גמורין והרי היא א"א גמורה שחייבין עליה מיתה כן נ"ל נכון בעז"ה:

רש"י בד"ה באומרת ברי לי אין לבי נוקפי וכתב הר"ן ז"ל דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דאי באומרת ברי לי ממש. ת"ל דהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת ודחה הוא ז"ל דבריו דודאי במקום עדים לא מהני נאמנות דידה. ובאמת אם לזה נתכוון רש"י ז"ל ודאי יש לתמוה דאטו מי עדיף עדות האשה מאילו היה עוד עד כשר דודאי לא מהני דהא תרי כמאה ואע"ג דרש"י כתב להדיא ביבמות דף פ"ח ע"ב במימרא דשמואל דאמר דבמכחישתו לא תצא אפילו בתרי לגבי חד והיינו משום דבדבר הברור לאדם אפילו אלף אין יכולין להכחישו היינו משום דהתם בעדים פסולין איירי ועדים פסולים ודאי לא מהימנו לאסור את המותר. משא"כ הכא דאיירי בעדים כשרים ודאי קשה. ואפשר דמ"מ כיון דאיכא תרי ותרי והיא ניסת לא' מעידיה אם היא יודעת בבירור ג"כ שהעדים המכחישים משקרין. בודאי אפילו לכתחלה היתה מותרת להינשא ואפי' שלא לא' מעידיה וצ"ל דרש"י ז"ל סובר דבכה"ג אפילו משום לזות שפתים ליכא כיון שהן אומרים ברי ממש וכמו שאפרש עוד בסמוך במימרא דרבי יוחנן ועדיין צ"ע:

תד"ה כגון כו' והא דתנן הרגנוהו לא ישא את אשתו לא ששנים מעידין כן. קשה לי אך היה ס"ד לפרש דשנים אומרים הרגנוהו הא אף אם בתרי ניחוש ג"כ שזה שנושא אותה עיניו נתן בה, מכל מקום דל אותו לגמרי היא מותרת לו ע"פ עד השני. י"ל דהא דהקילו חז"ל להאמין עדות אשה בע"א הוא מטעם דייקא ומינסבא וא"כ י"ל דאם היה העד השני מעיד לבדו היתה מותרת דשייך ביה דייקא ומנסבי אבל כיון דהעידו ב' היא סברה דיש ב' עדים ולא דייקא כמ"ש תוס' ב"ב (דף לא ע"א ד"ה אמר ליה) ואנן חיישינן דעיניו נתן בה ונשאר רק ע"א דאינו נאמן היכא דליכא דייקא. ובעיקר קושית תוספות יש לומר הא מבואר במתני' דיבמות דכולן שהיו להם נשים ונתארמלו מותר לישא אותה וא"כ י"ל דבהכי מיירי הכא:

גמרא אמר אביי תרגמה בעד אחד א"ה אפילו לכתחלה נמי כו' דאר"א הסר ממך עקשות פה כו'. בפשוטו י"ל דדברי עולא גם בב"א וכמו דס"ל לעולא בסוטה (דף לא) בע"א אומר נטמאה וע"א מכחישו דאינה שותת אף שבאו בבת א' ובהכי מיירי בסוגיין ובזה דוקא לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים אבל בהתירוה תחלה ואח"כ בא עד המכחיש לא חיישינן ללזות שפתים דנגד זה עומד מה דהוי זילותא דב"ד כיון דכבר התירוה וההיא דיבמות דהתירוה לא תצא מהתירה הראשון כפשטיה דהיינו להנשא אף לכתחלה ואלו לא התירוה היתה אסורה להנשא משום לזות שפתים וזהו באמת טעמא דאידך מתני' דע"א מת וע"א לא מת ה"ז לא תנשא היינו לכתחלה משום לזות שפתים. ובתוס' (ד"ה אי הכי ובד"ה משום) נדחקו הרבה בזה והעלו לחלק בין סוטה דהיא דאורייתא לע"א אומר מת דהוא דרבנן ודהאי דהתירוה ל"ת מהתירה היינו אם נשאת אח"כ, ולא ידעתי למה דהא בפירוש זה הכל מרווח. וא"ת גם לפירושי ישאר דקדוק קצת במה דפרכי' הכא א"ה לכתחלה נמי הא מתני' ערוכה עד אחד מת ועד אחד לא מת לא תנשא, זה יש ליישב בקל די"ל דהמקשן היה סבר באמת דעולא מיירי בזא"ז דוקא ונדחק בההיא דסוטה כתירוצם דתוס' אבל מ"מ למסקנא דהכא י"ל כנ"ל דבב"א לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים ואם נשאת לא תצא והתירוה אפי' לכתחלה תנשא והכל נכון. עוד י"ל הקושיא מההיא דסוטה די"ל מש"ה בעד מיתה בעי דוקא התירוה להנשא כיון דאמרי' בע"א בעדות אשה דנאמן דמשום עיגונא הקילו בה רבנן, י"ל דבב"א כיון דחכמים מוחין לה להנשא משום לזות שפתים ממילא אוקמי אדינא דע"א אינו נאמן דל"ש להקל משום עגונה דהא לא ניחא לחכמים דתנשא, ואף דבע"א שאמר דנטבע במשאל"ס אם נשאת לא תצא (כמבואר ברמב"ם וש"ע וכדמשמע מסוגיא דיבמות דף קכ"א טבע חסא) ולא אמרינן כיון דסוף סוף א"י להנשא ל"ש בזה טעמא דעיגונא מ"מ יש לחלק כיון דחכמים האמינו לע"א האמינו לו בכ"מ היכא דליכא ריעותא דמשקר דזהו מאמינים לו דנטבע אלא דיש חשש שמא לא מת אבל הכא דאיכא עד המכחיש ודנין דלא תנשא משום זילותא הוי כמו דרך חשש שמא משקר זה העד, ובכה"ג לא תקנו חז"ל ולא נעשה כשנים:

בגמרא תרווייהו בא"א קמסהדי והאי דקאמר נתגרשה הו"ל חד וא"ת הא משמע דידעינן דהיא א"א רק מכח דבריהם והא אחד מהם בודאי פסול ואין כאן עידי קדושין וכבר הקשה כן הר"ן ז"ל ותירץ דמיירי בע"א אומר קרוב לו וע"א קרוב לה דתלינן בטעות ולא הוי פסולים. וא"ת דלפ"ז לוקי דברי ר"י כפשטן בתרי ותרי ובגירושין מיירי דכת אחת אומרת קרוב לו וכת אחת אומרת קרוב לה דבזה תצא דתרי ותרי הוי חזקת א"א ודייקא ליכא כיון דיש עדים אינה חוששת למשקרים כמ"ש תוס' ב"ב (דף לא) אלא דכי אתו ב' המכחישים והיא רואית דכת א' משקרת חוששת שיבורר שיופסלו בגזלנותא וזהו בתרי ותרי במת בעלה אבל בגירושין בקרוב לה דמטעי טעי מסתמא העדים כשרים ולא דייקא ומש"ה תצא, וי"ל דא"כ הו"ל למפלגי בדידה בגירושין בין היכא דמכחשי סתם ובין דמכחשי אם קרוב לה או לו ובשלמא למה דמוקי הכא בע"א ליכא קושיא דלפלוג בדידיה בגירושין באם מכחשי בשרש גירושין דהוי א' פסול ל"ת דלא שייך תרווייהו בא"א קמסהדי דהא אחד מהן פסול, דזה אינו דהוא מטעם אחרינא דאין מחזיקין אותה לא"א ומניה לא מיירי ומפליג הכל היכא דמוחזק בא"א אבל בתרי ותרי שפיר הו"ל למפלג בדידיה והכל מטעם הגירושין:

תוספות ישנים ד"ה תרווייהו בא"א מסהדי כו' דאין זה מגו דרוצה להעיד כדי לפוסלה מכהונה. קשה בממנ"פ אם היא אומרת גרושה אני ממילא פסולה לכהונה בלא עדותן ואי דהיא אומרת לא נתקדשתי אף בב' מעידין על הגירושין תהיה אסורה דבמה דאומרת לא נתקדשתי מוכחשת מהעדים ולגבי עדותם על הגירושין היא מודית דלא גירשה כיון דאומרת לא נתקדשתי בכללו דלא נתגרשה והוי כההיא דשבועות אתו סהדי דאוזפיה ופרעיה דאמרינן כל האומר לא לויתי כו' (ודוחק לומר דמיירי בשויתיה שליח לקבלה והיא א"י מאומה אם נתגרשה, או בארוסה ומעידים שנתקדשה ונתגרשה ע"י אביה) ואולי יש לומר דדוקא בממון אמרינן דהודאת שלא פרע מהני משום הודאת בעל דין אבל באיסור באם מכחיש להעדים הוא רק מדין שאחד"א, ל"ש לומר דהיא מודית דלא נתגרשה ושוויה אנפשה חד"א דהא היא אומרת דלא נתקדשה ולא אמרה מעולם דהיא אסורה. ובאמת קשה לי על היסוד, דא"א הייתי וגרושה אני דנאמנת מטעם הפה שאסר, למאי צריך לזה הא בלא"ה אין מאמינים לה כלל בתורת עדות דהיתה א"א אלא מדין שאחד"א, וכיון דאומרת שהיתה א"א אבל עכשיו גרושה, מעולם לא שוויה אנפשה חד"א: וביותר בנשבית וטהורה היא למ"ל מדין הפה שאסר הא ב"ד אין מאמינים כלל על מעשה שנשבית ומדין שוויה אנפשה חד"א הא השביה עצמו אינו האיסור רק דחשש שנטמאה וכיון דהיא אומרת דטהורה היא מעולם לא שוויה אנפשה חד"א דהא אומרת דנשבית ולא היה טומאה דאין בזה חד"א וצ"ע:

גמרא ומי חציפא כ"ה כו' חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה תימא הא מ"מ חזינן דלא דייקא בגירושין כ"כ כמו במיתה דהא תנן דמת בעלי נאמנת משום דייקא ומנסבה, וגרושה אני תנן דאינה נאמנת זולת בפה שאסר וע"כ משום דסומכת וסוברת אם יבוא בעלה תעיז בפניו לומר גרשתני, וצ"ל דלענין יסוד דייקא שוים, אלא דבמת דהוי עיגון יותר אם ימות בלא עדים, ע"כ ראו ז"ל לסמוך יותר על החזקה, ובני יקירי הרב רבי שלמה נ"י כתב אלי להשיב על קושיא זו בעצה עמוקה דבאומרת גרושה אני היינו טעמא דא"נ משום דאם יונח שהיא נאמנת ממילא גם אם יבא בעלה ויאמר לא גרשתיך והיא תודה יהיה הדין שבל נוציאה מבעלה שני, דנימא לה לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא וכדאיתא בפ"ק דקידושין (דף יב ע"ב) ונחזיק דבריה שאמרה גרושה אני ונתלה דעכשיו משקרת דנתנה עיניה באחר, וכיון בכן חזר הדין ממאוחר אל המוקדם דא"א לה להאמינה כשאומרת גרושה אני מטעם חזקה א"א מעיזה, דאימא שלא היה בדעתה כלל להעיז אלא שאם יבא בעלה תודה לדבריו אלא דסומכת שמ"מ אל תצא מהשני, ואולם הכא בשנים אומרים מת כו' דבאשם תלוי קאי וכל טעם ההיתר משום דאומרת ברי לי, הנה אם תודה אח"כ לבעלה, אף דלא נאמין לה מ"מ יהיה נופל הברי שלה ותצא משום דהיא קאי באשם תלוי ועל כרחך כשאמרה גרושה אני סמכה עצמה שתכחיש לבעלה ואתא לחזקה א"א מעיזה ועש"ה שפיר הקשה להאמינה, [אאב"ה עיין בתשובות אאמ"ו זצוק"ל ח"א בחלק הכתבים בסי קע"ג תשובת אחי נ"י בארוכה]: