Ketubot 20b

ואי צורבא מרבנן הוא העד:

אפי' לעצמו של בעל דין דצורבא דרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי:

מחסם מגמגם תמה על רב אשי שהעיד בדבר:

התלוליות תילי קרקע ודרך בני אדם לקבור בתל משום דאין בני אדם מטין מן הדרך לעבור עליו ועיר ודרך לקמן מפרש להו:

אחד חדשות שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקבר שם מת מדכר דכיר ליה אפ"ה טמאות מספק דכיון דסמוכה לעיר איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שם נפל שלה:

הרחוקות דאין אשה יחידה הולכת שם:

חדשות טהורות דאם איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה:

ישנות טמאות שכבר נשתכח הדבר מן היודעים:

אחד חדשות ואחד ישנות Whether they are new or whether they are old O VERVIEW The גמרא cited a משנה that hillocks that are close to a city or a road are טמא; whether they are new or old. A new hill should not be that suspect of harboring טומאה for since it is relatively new, the people would be aware if someone was buried there. Nevertheless the תנא teaches us that even חדשות are also טמאות. The order seems somewhat puzzling, why mention חדשות which is more novel, before ישנות which is more understandable.----footnote1---- There are also (numerous) other משניות where indeed the פשוט is mentioned first. Why the change here?! תוספות will answer this question. ------------------- תוספות asks: תימה דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם – It is astounding! For the תנא mentions here in this משנה, the case (חדשות) in which the ruling is not so simple that it is טמא, before the case (ישנות) where the ruling is more obvious that it is טמא. תוספות offers another example where the אינו פשוט precedes the פשוט: וכן בהחולץ (יבמות דף מא, א) לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהיו להן ג׳ חדשים – And similarly in פרק החולץ the משנה states concerning women who were previously married or betrothed that the should not become betrothed, nor should they marry until three months passed from the end of their previous relationship; this rule applies – אחד בתולות ואחד בעולות----footnote2---- – Whether these women are virgins or whether they are בעולות. ----footnote3---- In this משנה as well, the תנא – מזכיר אירוסין קודם נישואין ובתולות קודם בעולות דהיינו שאינו פשוט תחלה – mentions אירוסין (which is not so פשוט) before נישואין which is more פשוט, and he mentions בתולות before בעולות; meaning that he mentions first the case which is not (so) פשוט. ----footnote4---– תוספות will now contrast this with other instances, where the פשוט is mentioned first: ובראש השנה (דף כט, ב) תנן אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין – However in מסכת ר״ה the משנה states ‘whether it is in יבנה or whether it is in any place where there is a בי״ד’;----footnote5---- the שופר is blown on שבת. התם נקט דבר פשוט ברישא – There the משנה mentions the simpler and more obvious ruling first; יבנה was the seat of the סנהדרין. It is more obvious that one can be תוקע בשופר in יבנה more readily than in other בתי דינים. תוספות offers another example where the פשוט is mentioned first: וכן בבבא קמא (דף נ, ב) אחד החופר בור שיח ומערה – And similarly in מסכת ב״ק the משנה states that one is obligated to pay for the damages caused whether he dug a pit, a שיח, or a מערה. The בור is the more obvious one, for that is written clearly in the תורה, ----footnote6---- as opposed to שיח ומערה which are not written in the תורה. תוספות offers an additional example where the פשוט is mentioned first: ובמסכת סוטה (דך מג, א) אחד הבונה ואחד הלוקח כולי גבי מערכי מלחמה – And in מסכת סוטה concerning those who are required to leave the battlefield, the משנה states ‘whether he built a new house or whether he bought a new house, etc., he should leave. In that case as well he mentions the פשוט (בונה) first, for that it what is clearly written in the תורה;----footnote7---- as opposed to לוקח. תוספות brings a final example that the תנא mentions הפשוט קודם: ורש״י נמי גריס----footnote8---- בפרק קמא דסוכה (דף כ, א ושם) גבי מחצלת גדולה שעשאה לשכיבה – And רש״י also is גורס in the first פרק of מסכת סוכה concerning the status of a large mat that was made for lying on it, the rule is that it is susceptible to become – טמאה ואין מסככין בה----footnote9---- רבי אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה – טמא and therefore it cannot be used for סכך. ר״א states whether it is a small mat or whether it is a large mat there is no difference.----footnote10---- This concludes the citation from the משנה there (on (דף יט, ב. ופריך א׳ גדולה וא׳ קטנה מבעי ליה והיה כתוב בספרים להפך ורש״י מהפך הגירסא – And the גמרא there challenges that ר״א should have said whether it is large or whether it is small; not ׳אחת קטנה ואחת גדולה׳ as it says in the משנה. However, in the texts it was written (in the משנה and in the גמרא) in the reverse. The ספרים were גורס in the משנה ׳א׳ גדולה וא׳ קטנה׳ and the sגמרא׳ question was that the משנה should have said א׳ קטנה וא׳ גדולה. However רש״י reversed the גירסא both in the משנה and in the גמרא to read as תוספות has just quoted above. The reason why רש״י reversed the גירסא is – משום דדרך התנאים להזכיר הפשוט קודם – Because it is the manner of the תנאים to mention the פשוט first; it is more פשוט that a גדולה is כשר than that a קטנה is כשר.----footnote11---- We have therefore conflicting משניות; in some the אינו פשוט is mentioned first (here and in יבמות), and other places the פשוט is mentioned first (ר״ה, ב״ק, סוטה, וסוכה). תוספות answers: ואומר רבינו יצחק----footnote12---- דהיכא דקאי אפלוגתא או אקרא מזכיר הפשוט קודם – And the ר״י answers that wherever the dual statement is referring to a dispute or to a פסוק, then the תנא mentions the פשוט first. תוספות continues to enumerate and begins with the פלוגתא factor: כי ההיא דפליג רבי אליעזר אתנא קמא בסוכה – As in that case where ר״א argues with the ת״ק concerning a סוכה; where the גמרא asked (according to the amended version of רש״י) – והוה ליה למימר אחת גדולה שאתה מודה לי כך תודה בקטנה – That ר״א should have stated the order in the reverse; a מחצלת is כשר ‘whether it is a גדולה (that is the case) which you (the ת״ק) agree with me, so too should you (the ת״ק) agree with me that a קטנה is also כשר. It is therefore understood why in a פלוגתא the פשוט is first, for the second מ״ד is saying to the first מ״ד, just as you agree with me in the פשוט, you should also agree with me in the אינו פשוט. תוספות continues with the other case of פלוגתא: וכן אחד יבנה פליג אדרבי אליעזר – And similarly in the case where the רבנן stated whether in יבנה, etc.; there these רבנן argue on ר״א – דאמר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד – Who maintained previously in the משנה that ריב״ז only instituted that they should sound the שופר on שבת, only in יבנה exclusively. It follows therefore that the רבנן respond that not only in יבנה but rather anywhere where there is a בי״ד, one may be תוקע בר״ה שחל להיות בשבת. תוספות continues with the last two examples of mentioning the פשוט first: ובבא קמא (נ, ב) ובסוטה (מג, א) קאי אקרא – And in מסכת ב״ק (concerning the בור ושיח) and in מסכת סוטה (concerning a בונה ולוקח בית חדש) those cases are referencing the פסוק, where the first is mentioned clearly in the תורה,----footnote13---- therefore the תנא gives it priority. This concludes the explanation where the תנא mentions the פשוט first. תוספות concludes concerning where the אינו פשוט mentioned first: אבל הכא ובהחולץ לא קאי אמידי אין להקפיד איזה נשנה תחלה: However, here and in פרק החולץ, the dual statement is not referencing anything in particular; neither a פלוגתא, nor a פסוק, therefore there is no need to be particular which of the two is mentioned first. [ועיין תוספות שבת כ, ב ד״ה אחד מבושל פסחים פה, א קח, ב סוכה כ, א זבחים צב, ב ד״ה אי הכי ומנחות סג, ב ד״ה אחד שבת ועין תוספות קדושין יג, א ד״ה כשם]:----footnote14---– S UMMARY When a dual statement is made; if it is referencing a dispute or a פסוק, the פשוט is mentioned first. In all other cases there is no concern which is mentioned first. T HINKING IT OVER----FOOTNOTE15---- Can there be some explanation why in our case (and in יבמות) the אינו פשוט is mentioned first? A PPENDIX----FOOTNOTE16---- The תוספות ישנים (in the margin of the גמרא) states as follows: [ויש מפרשים----footnote17---- הכא נקט אחד חדשות לפי שכל דבר חדש הוא תחלה ואחר כך ישן----footnote18---- – And some explain that he mentions here אחד חדשות first, because anything is first new and later it becomes old Therefore it is appropriate to mention ‘new’ first, even though it is אינו פשוט – וכמו כן באירוסין קודם נישואין ובתולות שהם קודם בעולות – And similarly by אירוסין, it is mentioned first (even though נישואין is more פשוט), since אירוסין is before נישואין just as בתולות is before בעולות. ומכל מקום קשה דבפרק כיצד צולין (דף פה, א) קאמר – However there is a difficulty for in פרק כיצד צולין the גמרא cites a ברייתא which states, that the prohibition of ועצם לא תשברו בו (not to break a bone of the קרבן פסח) applies – אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח – Whether it is a bone which contains marrow, or whether it is a bone which has no marrow – אף על גב שאין בו מוח פשוט יותר שיש בו משום ועצם לא תשברו בו – Even though that regarding a bone שאין בו מוח it is obvious that the prohibition of ועצם לא תשברו בו applies to it more readily than to an עצם שיש בו בשר – והתם לא שייך האי טעמא וצריך לפרש כדפירש רבינו יצחק----footnote19----. תוספות ישנים על הגליון] And there this explanation ( of following a chronological order) does not apply; therefore it is necessary to explain the differences as the ר״י explained. The above was a תוספות ישנים found on the margin of a text.

They are טמא טמאות O VERVIEW The משנה states that תלוליות (hillocks) that are close to a city or a road are presumed to be טמא, whether the תלוליות are recent or old. There is a concern that a fetus, etc. was buried there. However if they are far from the city then the recent ones are טהור and the old are טמא. The גמרא explains the difference [between קרובות and רחוקות (by חדשות)] and states that when it is close to the city, a woman can go herself and bury the fetus; however when it is far, then she has a man accompany her and goes to the cemetery. There is a dispute between רש״י and תוספות how to interpret this ruling. -------------– פירש בקונטרס דבקרובות אפילו חדשות טמאות – רש״י explained that if the hillocks are close to the city or the roads then even new תלוליות are טמא. The reason is – משום דאזלא איהי לחודה ואין ידוע אם קברה שם – Because since it is close to the city she goes there alone and therefore it is not known if she buried a body there in the תלוליות. There is the possibility that she did bury someone there – אבל רחוקה דדברא איניש בהדה ואלמלי קברה איניש דאזיל בהדה היה מגלה – However if the תלוליות are far from the city or road, then the woman will not venture there alone, but rather she will take a man along with her. Therefore, if she buried a body there, the person who accompanied her would reveal it, and it would be known. Since it is not known it is assumed that no one was buried there. ולפיכך ישנות טמאות דאף על פי דדברא איניש בהדה נשתכח הדבר – And therefore old תלוליות, are טמא (even if they are far) ; for even though she had a man accompany her if it was far (who would ostensibly reveal any burial that took place), nevertheless [even if we are not aware of any body being buried there, the תלוליות are טמא, for] even if she did bury a body it was forgotten since it took place in the distant past. This concludes sרש״י׳ explanation. תוספות has a difficulty with sרש״י׳ explanation: וקשה [לרבינו יצחק] דאם כן אמאי צריך לומר בסמוך – And [the ר״י] has a difficulty with this explanation; for if it is so as רש״י states, then why was it necessary for the גמרא to state shortly – דדברא איניש בהדה ולבית הקברות אזלא – ‘That a person accompanied her and she went to the cemetery ’ – לא הוה לי למימר אלא דברא איניש בהדה ותו לא – It was not necessary for the גמרא to state ולבית הקברות אזלא; but rather to only say that a man accompanies her ; and say no more – ולכך טפי חדשות טהורות דאם איתא דקברה שם היה הדבר ידוע – And therefore (since דברא איניש בהדה), if the תלוליות are distanced more than the prescribed amount, the new תלוליות are טהורות; for if she buried a body there it would have been known. [There is no relevance (according to רש״י) in saying that ולבית הקברות אזלא.] תוספות has an additional question on רש״י: ועוד אי לבית הקברות אזלא ישנות אמאי טמאות – And furthermore if she goes to the cemetery when she is accompanied ; why are the old תלוליות טמא?! She went to the בית הקברות to do the burial, not to the תלוליות! תוספות offers his interpretation: ונראה לרבינו יצחק כרבינו חננאל דפירש דישנות טמאות אפילו רחוקות – And the ר״י prefers the interpretation of the ר״ח who explained that the reason ישנות are טמא even if they are רחוקות is (not because she went with an escort and it was forgotten, but rather) – דחיישינן שמא קרובות היו שהיה העיר אצלה וחרב – Because we are concerned that these תלוליות were once close to a city ; for there was a city nearby and the city was destroyed. At that time it was close and the woman went there alone – ולפי זה לא נאמר משום דדברא איניש בהדה היה ידוע יותר – And according to this interpretation of the ר״ח, we do not assume that since a man accompanied her it would have been better publicized, had she buried someone. The escort is no cause to assume that there was no burial (for otherwise he would have made it known). We do not assume this at all – ולהכי איצטריך לומר ולבית הקברות אזלא – Therefore, in order to explain why חדשות רחוקות are טהור, it is necessary to state that she went to the cemetery with the escort, and did not bury in the תלוליות (it has no connection to the lack of publicity). S UMMARY רש״י maintains that קרובות are always טמא, since she can bury by herself. רחוקות require an escort. Therefore חדשות (רחוקות) are טהור for the escort would inform us of any burial; however by ישנות (רחוקות) any report from the escort was forgotten. תוספות difficulty with רש״י is based on the גמרא which states that by רחוקות she takes an escort and goes to the cemetery. A. why mention going to a cemetery? An escort is sufficient reason to make it טהור by חדשות רחוקות. B. if she goes to the cemetery with an escort why is ישנות רחוקות טמא?! תוספות agrees with רש״י concerning קרובות. However, רחוקות ישנות are טמא because we are concerned that they were once קרובות and the woman buried by herself without an escort. רחוקות חדשות are טהור for an escorted woman buries in the cemetery. T HINKING IT OVER רש״י is of the opinion that an escort should cause publicity. It follows that ישנות are more liable to be טמא because things were forgotten (even if there was an escort). Nevertheless חדשות קרובות are also טמא (despite the fact that an escort causes publicity), for by קרובות there may have been no escort. תוספות is of the opinion that an escort does not add to the publicity. It would therefore seem that by קרובות there is no difference between ישנות and חדשות. They are both equally טמא. Why then did תוספות assume previously that the טומאה status of ישנות is more פשוט than חדשות?

עילה מצאו They found a pretext O VERVIEW The גמרא states that in doubtful situations there is no presumption of טומאה in א״י. The גמרא supports this assertion by citing ר״ל who said (concerning טומאה) that עילה מצאו וטהרו את ארץ ישראל. Our רש״י here interprets the word עילה to mean an excuse; a pretext. A minimal excuse was sufficient cause to neutralize the ספק טומאה and declare the area to be a מקום טהור. Our תוספות offers an alternate explanation. ----------------------------– פירש רבינו חננאל צלע ותלו הטומאה באותה צלע והשאר טהרו: The ר״ח explained that the word עילה here means: ribs (of a skeleton). They found ribs of a skeleton a nd they attributed the טומאה to that skeleton only; and the rest of the area was proclaimed to be טהור. S UMMARY רש״י interprets עילה מצאו that they found an excuse. The ר״ח interprets it that they found a rib (of a skeleton). T HINKING IT OVER What are the respective merits of the two interpretation of עילה מצאו?

התם הוא דלא רמיא עילויה אבל הכא דרמיא עלויה אפילו טובא ומינה שמעינן דדוקא עדות שנמסרה לו דרמיא עילויה, אבל עדות שלא נמסרה לו דלא רמיא עילויה לא, ואף על גב דמסהיד בטפי משתין שנין לא מהימן.

אי צורבא מרבנן הוא פי' רש"י שהעד צורבא מרבנן ואחרים פירשו שהבעל דבר צורבא מרבנן הוא ופשוט הוא הנכון יותר דאע"ג שהבעל דבר צורבא מרבנן לא מהני גבי העד שצריך שיזכור כשיזכרהו אבל לפירוש רבינו ז"ל אתי שפיר כיון דהוא צורבא מרבנן לא סמיך אבעל דבר אי לאו דמדכר שפיר וכדאמר רב אשי לרב כהנא מי סברת דעלך קא סמכינא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכר:

תנן התם התלוליות הקרובות וכו' לימא ערעור ממש פירוש אע"ג שאינו מחזקת בית הקברות ודרך דרך ממש שלא הוחזק כדרך בית הקברות מספק מי מחזקי' טומאה והאמר ר"ל עילה מצאו וטהרו את ארץ ישראל פירש רש"י ז"ל עילה מלשון עלילה שמצאו טומאה בקרקע והחזיקו לתלות עליה ולטהר את א"י אלמא מספק לא מחזקינן טומאה וטהרו את א"י גרסינן ולא גרסינן כל ויש גורסין צלעא כלומר צלע ופירש בעל הארוך צלע מצאו וטהרו ואמר בטומאה שהיו מחזיקין בו הצלע היתה וטהרו כל א"י והטעם לב' גרסאות שוה כי במקום אחד של א"י שהיה מוחזק בטהרה היה מקום אחר שהוחזק שם קבר ולא היה זורעת אותה וכשמצאו טומאה בקרקע אחר משום שהחזיקו הטומא' שם וטהרו שאר מקומות דלית לן לאחזוקי טומאה בשום מקום אא"כ נודעה או הוחזקו שם וכי הוחזקה תלינן בה בכל מה דאפשר כדי לטהר את שאר מקומות מאידך בית הקברות פירוש דרך הולך מעיר לעיר שיש בה בית הקברות והתל זה נמצא קרוב לדרך הזה ורחוק מן העיר גרסי' ז"ל לפיכך עד חמשים אזלא לחודיה טפי דברי' אינש בהדה ולא גריס לבית הקברות אזלה כי הוא ז"ל פירש חדשות רחוקות טהורות כיון דרחוקות כולהו יותר מחמשים אמה דברה אינש בהדה ויש לה קול וישנות אע"פ שהן רחוקות טמאות שמא נשתכח הכל:

ולהאי פירוש קצת קשה הרחוקות מן הדרך כשהן ישנות למה אין טמאות דגבי דרך לא הטמן ליה אלא משום דזימנין מתרמין ליה בין השמשות וקברי התם והא ליכא למימר ברחוקות מה לי ישנות ומה לי חדשות ותו לא אתי שפיר להאי פרושי למאי דתני בתוספתא עלה כי קתני ישנות מטמאות שאני אומר עיר או דרך היה שם ושכחו. ועוד היכי דייק מיניה רב חסדא דהאי סהדותא עד ס' שנין בלחוד מה ענין שכחת דבר לשכח' הקול כי הקול ודאי אינו נמשך ונפסק ונשכח בשנים מועטות טפי כדגריס רבי חננאל ז"ל וכן היה ברוב הספרים טפי לא מדברי אינש בהדה ולבית הקברות אזלה ופי' רש"י ז"ל בעד אמה אזלה לחוד טפי דברה בהדה ואזלה לבית הקברות וישנות בין לדרך ובין לעיר טמאות אע"פ שהן רחוקות וחיישינן שמא התלוליות קרובות היו ונתרחקו והא דלא חשיב אחזוקי טומאה דהוי מלתא דשכיחא שישוב העיר מתמעט או מתרבה והדרך ג"כ מתקלקל וזהו שאמרו בתוספתא שאני אומר דרך או עיר היה שם ושכחו השתא דייק רב חסדא דכי היכי דאמרינן הכא דמששים שנה אולי היה שם דרך ושכחו מה שראו בעיניהם הכא נמי לענין סהדותא לא מדכר אפשר טפי מששים שנה ומהדרינן דשאני עדות דר"ח דרמי עלה ודייק בם טפי מכל מקום לענין עדות חזקה קיימא לן כרב חסדא דהא לא רמיא מלתא עלה:

מתני' זה אומר כתב ידי הוא זה וכו' גרסינן בירושלמי הם אמרו כתב ידינו הוא ואחרים אומרים אין כתב ידם הוה תרי ותרי פירוש דאע"ג לרבנן אין אחד מהעדים מעיד אלא על כתב ידו בלבד ואלו השנים אחרים (מחרים) מעידים על כל א' וא' לא חשיבי תרי לגבי א' דכיון שהעדים על מנה שבשטר הם מעידים הא חשיב כאידך דבר אבל הם אומרים אינו כתב (ידם) ידינו ואחרים אומרים כתב ידם (ידינו) הוא. תני רבי חייא לא מעלין עידי השטר ולא מורידין פירוש העדים שאומרים אינו כתב ידינו מיירי שאין אחד מעיד מהם אלא על שלו ואידך דמכחישי' ליה מעידים על כל אחד ואחד מהם והוי ליה תרי לגבי חד אמר רבי מתניתן אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידם אין נאמנים פי' וטעמא משום דליכא למימר דפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפי' אמרי אי כתב ידינו לא מהני להו כיון שיש עדים שהוא כתב ידם כן נראה לי פירוש הירושלמי הזה:

תלי עפר שבבקעה בני אדם רגילין לקבור בהם נפליהם מפני שאין שם דרך לעבור עליו ומתוך כך אמרו שהתלוליות הסמוכות בין לעיר בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות ולא כל עיר וכל דרך בכלל זה שאין מחזיקין טומאה אלא במקום שהדבר מצוי להיותה שם אלא דוקא בעיר הסמוכה לבית הקברות ובדרך בית הקברות שפעמים נשים יוצאות כדי להלך בנפליהן עד בית הקברות וכשמוצאות אותן תלוליות הן בעיר הן בדרך קוברות שם נפליהן ומתוך כך כל תלוליות שבמקומות אלו הן חדשות הן ישנות הרי הן בחזקת טומאה אבל הרחוקות חדשות טהורות והישנות טמאות שמא כבר היו קרובות ואע"פ שספק טומאה ברשות הרבים טהור מדברי סופרים עשאוה כודאי מפני שחזקתה בכך ויש מפרשים בתל המתלקט עשרה לתוך ארבעה שהוא כרשות היחיד ואין צורך בכך ואי זו היא קרובה כל שאין שם תלולית קרובה הימנה וישנה כל שאין אדם זוכרה מתי נעשית:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר זה אומר כתב ידי וזה כתב ידו של חברי זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי הרי אלו נאמנין זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהן אחר דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינן צריכין שיצטרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי לר"ם הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי הרי אלו נאמנין שהרי כל אחד יכול להעיד על של עצמו כעד אחד דעלמא ונמצאו שנים מעידים על כל כתב וכתב זה אומר זה כתב ידי ואינו מעיד על של חברו וכן זה אומר זה כתב ידי ואינו מעיד על של חבירו צריכין שיצטרף אחר על כל כתב וכתב שיהיו שני עדים על כל אחד מהם דברי ר' וחכמים אומרים אינו צריך אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי ופירשו בגמרא שמחלקתם הוא שלדברי ר' על כתב ידם הן מעידין כלומר כשמקיימין את השטר לפני בית דין באותן עדים החתומים עצמם אין כונתם לשאול להם אם ראו המעשה כמו שכתוב בשטר שאם כן היה די לנו בזה אומר כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי כמו שהיה די לנו בכך בראיית המעשה אלא שאין השאלה אלא כשאלת שאר עדים המקיימים ששואלים להם אם זה כתב ידם אם לאו הילכך צריך שנים לכל כתב כדין כל עדות ולדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים ר"ל שכל ששואלים לעד החתום בשטר אינו אלא אם ראה המעשה אם לא וכשהעיד כל אחד על חתימת ידו הרי יש לנו שני עדים על ראיית המעשה אלא שמכל מקום אין אנו צריכין שיהיו זכורים את המעשה כלל שאם כן היה צריך שיחקרוהו בית דין אי דכיר אי לא דכיר אלא אין צורך בזכירתו כלל שאין אנו אומרים שיהא עדות זה על ראיית המעשה ממש אלא שהוא כמעיד על ראיית המעשה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שכל שהעדים אומרים כתב ידינו הוא זה אבל אין אנו זכורים הענין אינו כלום והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ומכל מקום נראה לי שהוציאו דבר זה מתלמוד המערב הלכה ד' שרמזנו בו למעלה והוא שאמרו שם כותב אדם עדותו על השטר וכו' אמר רב הונא וכו' ואתיא רב הונא כר' ור' יוחנן כרבנן ונראה לפרש לדעתם כותב אדם עדותו שחותם בשטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים ר"ל זהו כתב ידי לרב הונא והוא שיזכור ההלואה מעצמו בלא ראיית הכתב כר' דאמר בזה אומר זה כתב ידי צריך לצרף עמהם אחר הואיל ואינו זוכר ההלואה מעצמו ולר' יוחנן אע"פ שאינו זוכר ההלואה מצד עצמו אלא אחר הכתב וכרבנן שמאחר שזוכר ההלואה אף מצד הכתב נאמן ומכל מקום דברים זרים הם ואף הירושלמי אפשר לפרשו בדרך אחרת כמו שכתבוה בתוספות אלא שרוב הפוסקים מחזיקים אותו כמשובש ומכל מקום לעיקר מחלקתנו הלכה כחכמים ואע"פ שזו של חכמים הוא קולא אצל מה שכתבנו חומרא הוא אצל דבר אחר והוא בשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם שצריכין שנים מן השוק להעיד עליו ר"ל על כתב אותו שמת שמאחר שזה העיד על כתב ידו ובאו שני עדים וקיימו חתימת האחר דיינו אע"פ שאין הקיום שוה אבל מכל מקום אם לא באו שני עדים על כתב זה שמת אלא שאף זה החי המעיד על כתב ידו מצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב חברו אין זה כלום שמאחר שחקירת הענין כראיית המעשה כשהעיד על חתימת ידו נתקיים חצי העדות על פיו וכשמצטרף עם האחר להעיד על חתימת האחר נתקיים עוד רביע העדות על ידו ונמצא נפיק כליה ממונא נכי ריבעא על ידו של זה ואנן חצי דבר לזה וחצי דבר לזה בעינן ואפילו אם היה אחד מן השוק בא להעיד גם כן על שלו שהם שנים על כל חתימה אין זה כלום שמאחר שהוא נאמן על שלו צירופו של אחר לא מעלה ולא מוריד והרי חתימת ידו מתקיימת על פיו לבד ואלו היינו אומרים על כתב ידן הן מעידין היה החי יכול להצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב ידו של חברו וכן מצטרף אותו אחר עמו להעיד על שלו שהרי אף הוא צריך לאחד שבשוק והוה ליה חצי דבר לזה וחצי דבר לזה וכבר ביארנו שהלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה שאין קרובה כו' דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה כו' עכ"ל וישנות טמאות אפי' ביש קרובה הימנה כיון שאין אדם זוכרה איכא למיחש שלא היה כאן תל הקרוב הימנה והרחוק עכשיו היה אז הקרוב וכן צ"ל הא דקאמר בשלמא דרך בית הקברות דזימנין כו' למאי דלא אסיק אדעתיה הך מלתא דקאמר עד חמשים אמה אזלא איהי לחודא טפי דברא כו' הוה ניחא ליה בדרך בה"ק היינו משום דאיכא למימר נמי הכי דבישנה אפי' בתל רחוק מדרך בה"ק אימא דלא היה הדרך כאן כמו שהוא עתה רחוק מן התל אלא שהיה הדרך של בה"ק קרוב לתל וזימנין דמתרמי בין השמשות ע"ש ואפי' במת גמור מקרי בכה"ג לקוברו בתל אם לא היה העיר קרובה לבה"ק אבל בעיר הסמוכה לבה"ק לא שייך ביה זימנין כו' דודאי במת גמור לבה"ק כולהו אזלי ומשני משום נפלים ומוכי שחין דאפי' בעיר הסמוך לקברות עד חמשים אמה אזלא לחודא כו' עם הנפל וזרועו וטפי דברא איניש בהדה והוה ידעי ליה בחדשות אבל בישנות שמא נשתכח הדבר כפרש"י וק"ק אמאי שינה רש"י הכא לפרש כן דע"כ גבי אין קרובה הימנה וגבי קרובה לדרך בה"ק ליכא לפרושי הא דבישנות טמאות אלא משום שמא קרובה היה כבר וא"כ אמאי לא נפרש נמי הכא כך וכפר"ח שכתבו התוס' ויש ליישב (ב) ודו"ק:

בגמ' ר"י אומר קרובה שאין קרובה הימנה וכו' צ"ל דר"י נמי ס"ל דיש חילוק בין חדשות וישנות וקרובות ורחוקות כמו ת"ק ולא פליג את"ק אלא בהא דס"ל ראפילו בתוך חמשים אם יש קרובה יותר ממנה אין אותם הרחוקים יותר ממנה טמא וק"ל:

ואי צורבא מרבנן הוא פרש"י ז"ל שהעד צורבא מרבנן ואחרים פירשו שהבעל דבר צורבא מרבנן ופי' רש"י ז"ל הוא יותר נכון דאע"ג דבעל דבר צורבא מרבנן לא מהני לגבי העד שצריך שיזכור כשיזכירוהו אבל לפי' רבי' ז"ל אתי שפיר דכיון דצורבא מרבנן הוא לא סמיך על בעל דבר אי לאו דמידכר שפיר וכדאמר ליה רב אשי לרב כהנא מי סברת דעלך סמיכנא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכרי. הריטב"א ז"ל: וז"ל שיטה ישנה והר"מ פי' אי צורבא מרבנן הוא הבעל דין לא יטעון לו לעולם אלא מה שהוא אמת ופרש"י ז"ל נראה יותר דא"ל רב כהנא מי סברת עלך סמיכנא אנא רמאי אנפשאי ואדכרי. ע"כ: וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל ואי צורבא מרבנן פי' רבינו האיי גאון ז"ל דהבעל דין קאי שאם הוא ת"ח יכול להזכיר לעד מפני שיירא מחטא ולא יבא להכשילו בדבר שאינו נזכר. והנכון דהעד קאי שאם העד ת"ח שמכיר הדברים ויכול להזכר מהאחר ואם לא יזכור מעצמו אינו חושש לדברי האחר מותר וזה הפי' מתקבל יותר כי בבעל דין יש להסתפק שמתוך שרואה שהדבר אמת ירצה להזכיר לעד יותר ממה שזוכר. מפי מורי הרב נר"ו. דקא מהסם פי' היה מגמגם ותמה על רב אשי שהיה חושב שהיה סומך על דבריו. ע"כ מתלמידי ה"ר יונה ז"ל:

התלוליות הקרובות וכו' אין לפרש דטעם טומאתייהו משום דחיישינן להו לקברות דכיון שהם תלוליות איכא למיחש דילמא קברות נינהו דאי עשויין כעין קברות הא ודאי דמחזקי' בהן טומאה וליכא לאקשויי מספיקא מי מחזקינן טומאה ועוד דאין שום תל של קבר יכול להתקיים עד ששים שנה אם לא שיהיה בנוי עליו נפש ואי איכא נפש עליו הא ודאי קבר הוא ולא מקרי תל לכך הנכון כמו שפרש"י ז"ל התלוליות היינו תילי קרקע ולאו כעין קבר הוו כלל אלא כמין הרים קטנים וא"ת א"כ למה לי למתני תלוליות דהכי נמי בקעה הקרובה לעיר דרך לקבור שם ותירץ רש"י דדרך בני אדם לקבור בתל משום דאין בני אדם נוטין מן הדרך לעבור עליו וא"ת תינח הקרובות לדרך אבל לגבי מאי דקתני בין לעיר פי' אעפ"י שרחוק מן הדרך למה לי שנקט תלוליות דהא ליכא דרך שם כדי להטות משם לעבור עליו וכך לי תלוליות כמו הבקעה. תשובתך לקמן תפרש עיר ודרך דהיינו עיר הסמוכה לבית הקברות ומעתה אע"ג דאמרינן בין לעיר פי' אע"ג שאין שם דרך פירושו אע"ג שאין שם דרך בית הקברות מיהו שאר דרך בעלמא עובר שם והילכך שפיר איכא למימר דמ"ה נקט תלוליות דדרך בני אדם לקבו' בתל משום דאין בני אדם מטין מן הדרך וכו' וכמו שכתב רש"י ז"ל. כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל. וכתב מרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל בתשובותיו פי' סוגיא זו בארוכה סי' תמ"ח וכתב ז"ל דהא דנקט התלוליות בה"א אע"ג דלא קאי לא אקר' ולא אפלוגתא כדכתבנו בתוס' איכא למימר אגב אורחיה קמ"ל שיהו גבוהות קצת שאין אדם דורס עליהם אבל גבשושיות בעלמא לעולם טהורות שאין אדם קובר שם שמעלה על דעת דילמא דרסי ליה והיינו דקתני בה"א הידיעה ע"כ. ודע דלשיטת ר"ח ז"ל לעולם אין לקבור אלא בקרובות אבל ברחוקות אין דרך לקבור כלל והיינו טעמא דישנות טמאות ברחוקות משום דילמא קרובות היו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. אבל לשיטת רש"י ז"ל בין בקרובות בין ברחוקות דרך לקבור בתל ולהכי ישנות טמאות ברחוקות וחדשות טהורות דאי איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה ולהכי הקדים רש"י ז"ל הכא וכתב התלוליות וכו' ודרך בני אדם לקבור בתל וכו' וקל להבין:

הקרובות בין לעיר בין לדרך פי' בין לעיר אעפ"י שרחוקות מן הדרך ובין לדרך אעפ"י שרחוקות מן העיר. ממרנא ורבנא ז"ל:

אחד חדשות וכו' הקשו בתוספות דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בהחולץ לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להם ג' חדשים אחד בתולות ואחד בעולות ואע"ג דלישנא דהך מתני' לא דייקא שפיר ובעי' לשנויי לה דה"ק אחת בתולות וכו' שנתארמלו וכו' בין מן האירוסין וכו' וכדאיתא התם בגמרא ומעתה י"ל דלא דייקינן מלישנא דהך מתני' כלל מ"ט איכא לאתויי דמזכיר שאינו פשוט קודם דאפי' למאי דשנינן לה הרי מזכיר אירוסין קודם נשואין ובתולות קודם בעולות דהיינו שאינו פשוט קודם עיין שם בדוכתי' בפ' החולץ ובר"ה תנן אחד יבנה וכו' כתוב בתוס' ועיין תוס' זבחים פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ב ב)' ותוס' פסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ה) ותוס' מנחות סוף פ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס"ג ב)' והכא יש לתרץ דלהכי תנינן אחד חדשות וכו' דמזכיר שאינו פשוט קודם דטעמא דחדשות טמאות היינו משום דהוו קרובות וסמוכות לעיר. ואיכא למימר אשה יחידה שהלכה וקברה שם נפל שלה והילכך להכי תני חדשות לאסמוכי למאי דתני קרובות כדי למתני מילתא בטעמא בהדי הדדי ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אחד חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל וכו' אפ"ה טמאות מספק דכיון דסמכה לעיר איכא למימר אשה יחידה וכו'. דוק ותשכח כנ"ל וראיתי חכם גדול שלפנינו שהקשה בתשובותיו וז"ל קשיא טובא על מה שפי' רש"י ז"ל אחד חדשות שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקב' שם מת מדכ' הוו דכירי ליה וכו'. ויש לתמוה דאמאי קאמר רש"י ז"ל ואם איתא שנקבר שם מת וכו' והלא לא מחזקי' טומאה בארץ ישראל ואין לחוש שנקבר שם מת אלא לנפלים הוא דחיישינן וכדאמרינן לקמן מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן עכ"ל. פי' לשון שנקבר שם מת קשיא ליה והכי קשיא ליה דלגבי מת בלאו טעמא דמדכר הוו דכירי איכא לאטהורינהו משום דלא מחזקינן טומאה בארץ ישראל ואפילו ישנות נמי יש לנו לטהרן מהאי טעמא ומעתה למה ליה לרש"י ז"ל למימר דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקבר שם מת מדכר הוו דכירי ליה וכו' פי' למתלייה טעם טהרתן משום דמדכר דכירי בלאו הכי נמי יש לטהר אפילו ישנות משום דלא מחזקי' טומאה בארץ ישראל אי לאו דאשה הולכת יחידה וקוברת שם נפל שלה. וי"ל דרש"י ז"ל אתא לפרושי מאי רבותא איכא בחדשות טפי מבישנות עד דקתני אחד חדשות ואחד ישנות וכו' וברחוקות קתני חדשות טהורות ישנות טמאות ולכך כתב ז"ל דאיכא למימר כיון דחדשה וכו' ומיירי כגון שהוחזקה טומאה שם דליכא למפרך ומספיקא מי מחזקי' טומאה וכו' ואפשר דמיירי בעיר הסמוכה לבית הקברות ודרך דרך בית הקברות וכדמסיק תלמודא דמ"ה אפשר דמקרי הוחזקה טומאה שם וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד. א"נ דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה הך פירכא דמספיקא מי מחזקי' טומאה ויש לנו לומר דכיון דדרך לקבור בתל הרי יש לנו להחזיק בהם טומאה ולומר דשמא נקבר שם מת ואהכי פי' רש"י ז"ל מה שפי' ולקמן נפרש מאי פריך תלמודא בס"ד:

איזו היא קרובה חמשים אמה ואם תאמר והא לשון קרובה מידע ידיע דהיינו סמוכה לעיר ועד כמה יהיה המרחק דיהיה קרוי רחוקה וכו' רחוקים הוא דלא ידיע וכיון שכן איזו היא רחוקה הוה ליה למיבעיא והכי נמי איכא לאקשויי דהוה ליה למיבעי' אי זו היא חדשה דישנה מידע ידיע דכל שיש זמן רב הרבה מאד היא ישנה ועד כמה מיקרי חדשה הוא דלא ידעי' והלכך הוה ליה למיבעיא איזו היא חדשה דהא ודאי לא מקרי חדשה מיום או יומים לבד. וי"ל דלכך כתב רש"י ז"ל איזו היא קרובה. לעיר שאנו אומרים עליה שאף החדשה טמאה חמשים אמה. ואיזו היא ישנה. שאנו אומרים עליה שאפילו היא רחוקה טמאה ששים שנה. ע"כ. פי' אין השאלה על הלשון אלא על הדין ועדיפא ליה למבעי על מה שאנו כוללים ואומרים דלעולם טמא ואין בו חלוק כלל ועוד דאי הוה בעי איזו היא רחוקה הוה ליה לאהדורי דהיינו יותר מחמשים אמה והתנא רוצה לקצר ובעי למנקט חשבון שלם דהיינו חמשים אמה ששים שנה והכין אורחיה דתנא למנקט חשבון שלם בלא שברים. ולהכי סיים רש"י ז"ל בלישניה חמשים אמה ששים שנה. כן נראה לי:

קרובה שאין קרובה הימנה אין לפרש דה"ק דאפי' היא רחוקה כמה כיון שאין קרובה הימנה הרי היא קרובה דאם כן קשיא מאי טעמא דרבי יהודה דהקרובות אחד חדשות ואחד ישנות טמאות והרחוקות חדשות טהורות דהא אפי' קרובות דברה איניש בהדה כיון דרחוקות נינהו. אלא הנכון כמו שפי' רש"י ז"ל דודאי אפי' לרבי יהודה כל שרחוקה היא טפי מחמשים אמה החדשות טהורות כדמפרש בגמ' ור' יהודה ה"ק שאין קרובה הימנה דאם יש קרובה הימנה אפילו היא בתוך חמשים אמה הויא כרחוקה וחדשה טהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה קרובה הימנה ואזלא לגבי הך. וראיתי לאחר מגדולי החכמים ז"ל שהקשה בתשובותיו על לשון רש"י ז"ל דאם כן אפי' ישנה להוי טהורה דודאי לא שבקה קרובה הימנה ואזלה לגבי דהך גברא חזינא תיובתא לא חזינא דבישנה איכא למיחש דילמא לא היתה קרובה הימנו והתל הקרוב הזה נתחדש אחר זמן דהא ישנה לרבי יהודה היינו שאין אדם זוכרה ואע"ג דרש"י ז"ל פליג עליה דר"ח ז"ל דפי' דישנות טמאות משום דחיישינן שמא קרובות היו שהיה העיר אצלה וחרב היינו דוקא לגבי עיר דאין העיר עשויה להשתנות כל כך שלא יהיה חורבנה ניכר אפילו לאחר ימים רבים אבל תילים עשויים להתחדש בכל יום. כן נראה לי:

שאין אדם זוכרה יש לפרש דבהכי פליגי דר"מ ס"ל דכיון דעברו ששים שנה אע"ג דהיו ידעי ביה נשתכח הדבר מן היודעים ור"י ס"ל דכיון דהוו ידעי ביה מזהר זהירי ביה משום טהרות ולא פסיק קלא לעולם ומאי ישנה שאין אדם זוכרה פי' שאין אדם זוכר שלא היה כאן תל ולא נעשה תל זה בימי שום אחד מהדור הזה ואיכא למימר דעד שלא באו לעולם קברו בתל הזה ולא ידעו בו מעולם אבל אם הוו ידעי ביה מזהר הוו זהירי משום טהרות ודייק רב חסדא ש"מ האי סהדותא וכו' מדר' מאיר דאמר עד ששים שנה וטעמא משום דלא דכירי הוא וע"כ לא פליג עליה ר' יהודה אלא דמשום מזהר זהירי ביה הא בעלמא מודה רבי יהודה לר"מ דטפי מששים שנה לא מדכר. ועוד יש לפרש דרבי יהודה נמי מודה דטפי מס' שנה לא מדכר והא אתא למימר דלאו בשנים קצובות תליא מילתא אלא כל שאין אדם זוכרה פי' אם אין אדם אומר זוכר אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה כאן מקרי ישנה ופסיק קלא ואפילו אם נעשה התל בפחות מס' שנה ומיהו קושטא דמילתא היא דטפי מס' שנה לא מדכר ואפי' לרבי יהודה ואתיא דיוקי' דרב חסדא ככ"ע ואפי' לרבי יהודה. כנ"ל:

מאי עיר ומאי דרך אילימא עיר עיר ממש דרך דרך ממש שפיר דדמי כוותייהו לעיר ולדרך גורם להם הטומאה אע"פ שאינה מוחזקת העיר בבית הקברות ולא הוחזק הדרך בדרך בית הקברות והכי מתפרשא מתני' לפי זה לדעת רש"י ז"ל הקרובות לעיר ולדרך אחד חדשות וא' ישנות טמאות שדרך בני אדם לקבור בתל ולכך כיון דקרובים הן איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שם נפל שלה הרחוקות דאין אשה יחידה הולכת שם חדשות טהורות דאם איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה ישנות טמאות שכבר נשתכח הדבר וכו'. וכמו שכתב רש"י ז"ל ומשום דלעולם מתפרשה מתני' בחד גוונא בין למאי דקא סלקא דעתין בין למאי דאסיק תלמודא להכי פירש רש"י ז"ל פירושו לעיל במתני' ור"ח ז"ל לא פי' כן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ופריך תלמודא מספיקא מי מחזקינן טומאה פירוש כיון דלא הוחזק העיר בבית הקברות ולא הוחזק הדרך בדרך בית הקברות משום דדרך לקבור בתל אין להחזיק טומאה בקרקעה של ארץ ישראל דקאמר ר"ל עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל ודע דבפרק בתרא דנזיר גבי הא דתנן מצא שלשה אם יש וכו' הרי זו שכונת קברות בודק הימנו ולהלן עשרים אמה וכו' ואיתא הך דר"ל בתרי דוכתי דמעיקרא הכי איתא א"ר בדק ופנה בדק ופנה בדק ואשכח כיון דנתנה רשות לפנות מפנה להון ופריך תלמודא ולשוינהו שכונת קברות ומשני אמר ר"ל עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל ופרש"י ז"ל כיון שנתנה רשות לפנות להן כשמצא את השנים כדתנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן מפנה ג"כ להאי שלישי ופריך ואמאי מפנה להו לשוינהו שכונת קברות שיחזרו למקומם ויחזיק לאותו מקום כאילו עדיין יש שם מערות אחרות סביבותיהן ולא יכנסו עושי טהרות לשם כדי שלא יאהיל על הטומאה ומשני אמר ר"ל עילה כלו' כשנתנה רשות לפנות כשלא מצא אלא אחד ושנים כי הדר ומצא להך שלישי מפני להו גבייהו כדי לטהר את המקום הזה שלא להחזיקו שיש מערות סביבותיה שיהו כהנים ועושי פסח מותרין להלוך שם. עד כאן:

בא"ד וי"ל דעד אחד בשטר לא חשיב שטר עכ"ל ובהכי איירי הכא ואפילו אי תימא דהכא איירי בשני עדים שכל אחד כותב עדותו על השטר מ"מ כיון שכ"א כותב עדותו בפני עצמו ואין שניהם חתומין על שטר אחד. כל אחד הו"ל כשטר בע"א ולא הוי שטר אפילו ע"י צירוף כדאיתא בהגהת ש"ע סימן נ"א ע"ש:

בתוספות בד"ה א' חדשות וא' ישנות תימא דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכו' עד סוף הדיבור. למאי דמסקו התוספות בסמוך בד"ה טמאות דהעיקר כפי' רבינו חננאל דהא דמחמרינן בישנות אפילו ברחוקות היינו משום דחיישינן שמא היתה קרובה. א"כ לכאורה אין מקום לקושי' התוס' כאן דלענין קרובה דאיירי ברישא אין כאן שום פשיטות לטמא בישנות יותר מבחדשות. ועוד נראה דאדרבא יש סברא להחמיר טפי בחדשות כיון דסתם נעשה לצורך נפלים או למוכי שחין וא"כ בישנות איכא למימר אם תמצא לומר שנעשה התל לצורך מתים או מוכי שחין אכתי יש לתלות דלמא הוו ופנינהו לאח"כ. כדאיתא בזבחים ריש פרק בתרא דמה"ט א"י בדוקה מטומאת מתים דאע"ג דהוי הרוגי נבוכדנצר מ"מ פנינהו וכ"ש במוכי שחין איכא למיתלי שמא כבר נתעכל הבשר שעל האבר ואבר מן החי שאין עליו בשר כראוי אינו מטמא. משא"כ בחדשות דלא שייכי הני טעמי פשיטא דמטמאין. ומש"ה קתני א' חדשות וא' ישנות לאשמעינן דאפילו ישנות טמאות. מיהו צריכין לתירוץ התוספות כדי ליישב אפילו לשיטת רש"י דבחדשות יש לטהר טפי כיון שאין זוכרין דמה"ט מטהרינן בסיפא ודוק היטב:

בגמרא א"ר חנינא מתוך שהנשים קוברין שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם וכו' ולכאורה דהשתא הדר ביה ממאי דאוקי דוקא בעיר הסמוכה לבית הקברות דהא בעיר שאינה סמוכה כ"ש דשייך האי חששא יותר שקוברים נפליהם ומוכי שחין זרועותיהם כיון דאין להם בית קברות. ובאמת משיטפת לשון מהרש"א נראה דמוקי דוקא בעיר הסמוכה לבה"ק אבל באינה סמוכה אפי' רחוקות וחדשות טמאות כיון דלית להו דוכתא למיזל לבה"ק אלא דמלשון הש"ס משמע דלעולם בעיר הסמוכה יש לטמא יותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אהלות שאין לטמא אלא בעיר הסמוכה לבה"ק וכן נראה מל' התוספת' דאהלות ומל' מורי זקיני בספר מגיני שלמה שכתב ליישב אלא שנ"ל דוחק וצ"ע:

בתוספות בד"ה טמאות פי' בקונטרס וכו' וקשה דא"כ אמאי צ"ל בסמוך וכו' ונראה לר"י כפירוש רבינו חננאל עד סוף הדיבור. בתוספת' דאהלות פי"ז מבואר להדיא כפירוש ר' חננאל דישנות טמאות שאני אומר שמא היה כאן דרך או עיר וזה ממש כפי' ר"ח דחיישינן שמא העיר או הדרך היה מעיקרא קרוב לתל הזה ואח"כ נתרחק. ולענ"ד נראה דרש"י ז"ל הרגיש ג"כ בהתוספתא. וכקושית מהרש"א ז"ל דלפרש"י נמי ע"כ לר' יהודה דאמר איזהו קרובה שאין קרובה הימנה וא"כ ע"כ האי דישנות טמאות היינו שמא מעיקרא היא קרובה שאין קרובה הימנה ועכשיו ניתוסף תל אחר קודם לזה והתוספתא אתיא כר"י משא"כ אליבא דר"מ דשקלינן וטרינן בשמעתין אליביה לא רצה רש"י לפרש כר"ח כיון דלר"מ קרובה ורחוקה היינו כשיעורא וא"כ הא דמטמאינן בישנות אפי' ברחוקות היינו אפי' רחוקות טובא מדלא יהיב שיעורא וזו אין סברא לומר שהעיר והדרך הגיע כ"כ בריחוק גדול ועוד דא"כ מה חילוק יש בין עיר סמוכה לבה"ק או לא. דהא אפילו באינה סמוכה יש לחוש בישנות דלמא מעיקרא היתה סמוכה כלשון התוספתא ממש ועוד דא"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך מצאו עילה וטהרו את א"י הא איכא למיחש בכל התלוליות שבכל השדות אפי' ברחוקות מהעיר והדרך שמא מקודם היו קרובות. ול"ל דאה"נ דלא טיהרו אלא שדות פשוטות ולא תלוליות הא ליתא דא"כ מעיקרא לא הוי מקשה הש"ס מידי אע"כ דמשמע להו דטיהרו לגמרי ובשלמא לר' יהודא איכא למימר דלעולם לא מטמאין אפילו בקרובה שאין קרובה הימנה אלא כשהתל תוך חמשים אמה. וכן נראה לכאורה מדקדוק לשון רש"י ז"ל בד"ה שאין קרובה הימנה דמשמע שלא בא ר"י אלא להקל ולא להחמיר אבל לר"מ ודאי קשה לכך הוצרך רש"י לפרש דאליבא דר"מ נמי לעולם חוץ לנ' אמה לית לן למיחש ולהחמיר שמא מעיקרא היו קרובות אלא הא דמטמאינן בישנות ורחוקו' היינו משום היכא דאזלא לחודא הוא דמפלגינן בין קרובה לרחוקה אבל היכא דדברא אינש בהדה אזלי אף לרחוקה. והא דלא אזלי לבה"ק היינו דלמא איתרמי בין השמשות דהא אפילו במת גמור חייש המקשה להכי כ"ש בנפלים ומוכי שחין אבל בחדשות טהורות ברחוקות. דכיון דאזלי אינשי בהדה מידכרו הוו דכירי למילתא כפרש"י. ומה שהקשו התוספות דא"כ אמאי צ"ל בסמוך ולבה"ק אזלא. נלע"ד דלפרש"י האי לבה"ק אזלא לאו עיקר טעמא הוא אלא מסקנא דמלתא הוא כיון דמסיק הש"ס שדרך התל הוא לצורך נפלים ומוכי שחין א"כ היה מהנראה לטמאות אפילו בחדשות דנהי דלא דכירי אינשי. מ"מ ע"כ הנפלים ומוכי שחין נקברו בתל הזה שהוא התל הראשון לכך מסיק הש"ס דכיון דדברא אינשי בהדה ולא דכירי אינשי א"כ מסתמא לבה"ק אזלי אבל היכא דלא שייך טעמא דאי איתא דקברי בתל הוו דכירי לה כגון בישנות לא תלינן דאזלא לבה"ק אפילו כשהתל רחוק דשמא איתרמי בין השמשות כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

גמ' שאין אדם זוכרה עיין תוס' יו"ט פ"ב מ"ג דב"ב ד"ה לא יסמוך:

גמרא אוקי תרי להדי תרי כו' מידי דהוי אנכסי דבר שטיא תמיה לי דלאיזה ענין מביא ראיה מבר שטיא וכי עדיין לא ידענו דמספק לא מפקי' ממונא והרי פרכינן בפשיטות ומגבי' ביה כבשטרא מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו הרי דמפשט פשיטא ליה דבתרי ותרי אין גובין, ואי דהראיה על הא דמקרע לא קרעינן והיינו דאם תפס מהני ומביא ראיה מבר שטיא דמהני תפיסה, הא באמת בבר שטיא לא מהני תפיסה ונהי דהטעם דבקרקע ל"ש תפיסה אבל במטלטלין מהני עכ"פ ליכא ראייה משם על תפיסה דמהני, וזהו תמיה עצומה לכאורה. ואף דנראה דרש"י ד"ה ואוקי ממונא נזהר מזה. ודקדק לפרש ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר ועל זה קאי הראייה מנכסי דבר שטיא, אבל מ"ע אין זה תעלה דהא זה ל"ש להאוקימתא דאין נאמנים דאוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה דזה פשוט דבספק אין מוציאין ממוחזק ובקרקע מי מקרי מוחזק זה אינו שייכות להאוקימתא, וזה ענין ודין בפני עצמו בקרקע מי מקרי מוחזק. וי"ל למה דמבואר ביבמות (דף לא) דההיא דבר שטיא הטעם דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא בכל תרי ותרי מוקמי אחזקה מש"ה מוקמי הקרקע בחזקת מרא קמא אבל למ"ד תו"ת ספיקא דאורייתא דתרי ותרי מסלקין לכל החזקות ה"נ לא מוקמי הקרקע בחמ"ק, והנה בפשוטו היה נראה כיון דאסתלק חזקת מ"ק מוקמי הקרקע ביד המוחזק דא"א להוציא מהמוחזק, אבל בכדי ליישב קו' הנ"ל י"ל דלמ"ד תו"ת ספיקא דאורייתא מסלקין לכל החזקות ואפי' חזקת מוחזק ולא אלים חזקת המוחזק כלל במקום תו"ת והדין דיחלוקו, ולזה בתחלה פרכי' ומגבי' ביה כבשטרא מעליא היינו דמגבי' ביה כולא הא תו"ת נינהו, דעכ"פ אין גובה כולו, ור"נ הו"מ לשנוייה דבאמת לא מגבי' ביה כולו אלא יחלוקו אבל ר"נ ס"ל לקושטא דמלתא דבתו"ת אין מגבי' כלל דקיימי' חזקת ממון דתרי ותרי ס' דרבנן ועל זה מביא ראיה מבר שטיא דבתו"ת לא מסלקין החזקות: